כתיבה ופייסבוק: מבט נוסף / קריאה שנייה, אפריל 2022

המדיום אולי אינו המסר, אבל הוא מטיל עליו צל כבד. ברשת החברתית, גם טקסטים מעולים אינם נמלטים מההקשר: היעדר החיץ בין המציאות לספרות, בין הסופר לקורא, בין ההדר להתבזוּת ובין המחט לתועפות השחת

העידן שלנו לא מעודד רחישת כבוד לעצמנו, בני המין האנושי. סיבה מרכזית וגלויה לכך היא משבר האקלים; משבר שגרמנו לו אנחנו, משבר המאיים על הפלנטה כולה (ועלינו עצמנו בתוכה, כמובן), ואשר לעיתים, אף שהוא כבר מידפק על שערינו, נראה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות ולוויתורים הדרושים כדי להיאבק בו. סיבה אחרת, מעט פחות גלויה, נוגעת לתחושה שאנחנו קרבים לפיצוח מדעי של מהות התודעה האנושית, המעוז המסתורי האחרון (תחושה שאינה תואמת בהכרח את מצב הידע המדעי בפועל).

אבל סיבה סמויה, אני חושב, לתחושת הזלזול העצמי המאפיינת את התקופה שלנו – וכואבת לכל אוהד של המין האנושי ולכל מי שתולה בו תקוות – קשורה בעליית הרשתות החברתיות. הללו חשפו את המין שלנו בחולשתו המזעזעת. הן חשפו אותנו, בני האדם, כבריות פטפטניות; כיצורים שאינם מסוגלים להכיל את עצמם; כישויות בכייניות וראוותניות שרצות לחשוף הצלחות ונגעים בהיעדר עכבות; כקשקשנים מכורים לתשומת לב; וכבעלי חיים תלותיים המרעישים בריקנותם המהדהדת כדי שמישהו ישים לב אליהם סוף סוף.

שהות של כמה דקות בפייסבוק יכולה להמאיס עליך את המין האנושי. איזה רעש מיותר. איזו דַבֶּרֶת נואשת. וכמה קיטש.

עד מהרה המין האנושי הופך מאוס בעיניך – ואתה בכללו. כי גם אתה הרי כאן. וגם אתה הרי מעלה פוסטים כפעם בפעם. ודאי, כולם ענייניים וראויים, ובכל זאת בינך לבינך אתה יודע: אין כמעט פוסט שאינו מיותר. אין פוסט שהשתיקה אינה יפה הימנו.

*

בשורות הבאות אני רוצה להעיר כמה הערות על כתיבה ופייסבוק. מכל הרשתות אני מתמקד בפייסבוק משתי סיבות. האחת, זו הרשת החברתית שאני (לצערי) הכי מכיר. השנייה והמהותית יותר: זו רשת חברתית המאפשרת כתיבה בלי הגבלת אורך; היא מאירה פניה לכותבים, בניגוד לרשתות חברתיות אחרות. כיוון שאני רוצה לדון במסה זו ביחסים בין הרשתות החברתיות לכתיבת טקסטים, טבעי שאתמקד בה.

אומר מראש, למען הסר ספק: בפייסבוק מתפרסמים טקסטים בעלי ערך. מתפרסמים בו פוסטים עתירי ידע פרי עטם של כותבים שהם הטובים בתחומם; מתפרסמים בו פוסטים שנונים ונבונים; מתפרסמות בו תגובות חשובות ונכוחות על אירועים פוליטיים, ציבוריים ועוד. בכלל, פייסבוק אכן אפשר לכתיבה מצוינת לא להיות תלויה במתווכים ובבעלי אמצעי ייצור ושיווק, ולא בהקצאת משרות. הוא העניק לכל אחד מאיתנו הזדמנות "לשדר" (to broadcast) לרבים.

ולמרות כל זאת, כתיבה בפייסבוק, גם כשהיא בעלת ערך, חותרת תחת עצמה. פייסבוק מערער את חוסנה של הכתיבה הרצינית וסודק את דמותם של כותבים רציניים. באומרי "רצינות" כוונתי – לא פחות וגם לא יותר – לדיון אותנטי, כן ולא אינטרסנטי במצב האנושי, על כל עושר גווניו.

1. כתיבה בפייסבוק

מרשל מקלוהן אמר הרבה דברים. חלקם מבולבלים או פשוט לא נכונים. אבל בזכות הבחנה אחת הוא קנה, בצדק, את עולמו: "המדיום הוא המסר". אומנם, לאמיתו של דבר, המדיום דווקא אינו המסר. לא צריך להיות קיצוני כמו מקלוהן. חלק מסוד קסמו ושטחיותו הוא הקיצוניות הפסקנית הזו. אבל המדיום אכן מעצב את המסר ומשנה דבר-מה מהותי בו.

מה המדיום של פייסבוק משנה במסר שנכתב במסגרתו? כמה סוגי השפעות יש למדיום הפייסבוקי על תוכני הכתיבה ("המסר"):

(א) היכולת המיידית לשגר את תכניך לעולם – ללא תיווך של עורכים, ללא הזדקקות לבעלי אמצעי-ייצור של טקסטים ולמומחים בשיווק ופרסום בתחום הכתיבה, וללא השהות הבלתי-נמנעת שכופים עליך תהליכי הייצור, השיווק והפרסום בשדה הטקסטים הפיזי – גורמת לאובדנו של תהליך סינון שהתרחש כשהמדיום היה פחות מיידי.

כאשר מה שאני כותב כעת יפורסם רק בעוד שנה בספר, אני שוקל יותר אילו מסרים חשובים לי עד כדי כך שאהיה מסוגל להמתין שנה עד לפרסומם. כאשר מה שאני כותב כעת יעבור תחת עינו של עורך לפני שיפורסם מחר בעיתון, אני שוקל יותר אילו מסרים ראוי להפיץ בציבור.

(ב) אבל לא מדובר רק בעליית הכמות של טקסטים טריוויאליים בגלל היעדר תהליך הסינון המוזכר. ההשפעה של "המדיום" על "המסר" עמוקה יותר ומערערת יותר. ההטמעה בפייסבוק של התגובות בצמידות להתבטאויות; הנראוּת הבולטת של הלייקים והתגובות; תשומת הלב הניתנת להצטברותם הכמותית של הלייקים, כאשר המערכת מעודדת את המגיבים להגיב (לייק הוא הרי דבר שקל מאוד לעשותו) – כל אלו דוחקות את התוכן למקום זניח יחסית. התוכן, במובן מסוים, הופך לאמצעי בלבד: אמצעי להשגת הלייק.

כך שלכל פוסט בפייסבוק נלווה צל או הד, מעין בת קול שמכריזה חרישית: "אני בעצם לא העניין, אני רק דרך להשיג תשומת לב".

כמובן, גם מערכות תקשורת כתובה קודמות היו ועודן אמצעי להשגת תשומת לב. כמו שכתב אורוול במסתו "מדוע אני כותב" (1946), בסופו של דבר הדחף לכתיבה אינו שונה מאוד מהדחף של התינוק כשהוא צורח במיטתו, קרי, רצון בתשומת לב. אבל בכל זאת יש הבדל (אגב, אף אורוול עצמו, באותה מסה מהוללת, טוען שכתיבה בעלת ערך אינה יכולה להישען רק על הדחף המוזכר).

במערכת הגוטנברגית הישנה, התגובה (הביקורות, הפרסים, מכתבי הקוראים וכו') לא הייתה מיידית וקלה כל כך. כך שהאיזון בין התוכן לתגובות היה אחר. התגובות לא הציפו במיידיותן ובריבוין את התוכן. הן לא חנקו אותו.

במערכת הכתיבה הישנה, התוכן חי תקופה ארוכה למדי ללא תגובות (במשך השבועות מיציאת הספר לחנויות עד הופעת הביקורות הראשונות, המכתבים הראשונים; ובמקרה של המאמר בעיתון: עד להגעת מאמרי התגובה או מכתבי הקוראים). התוכן יכול היה לנשום מעט.

הלייקים והתגובות בפייסבוק שונים גם משובל הטוקבקים המשתרך אחרי טור פובליציסטי בעיתון מקוון. זאת משום שבעיתון ישנה היררכיה מובנית המפרידה בין הכותב למגיב. ההיררכיה הזאת מעניקה משקל לטקסט הנכתב (איני דואג כאן לפריבילגיה של הכותבים בעיתון; אני חרד לערכו של הטקסט המחושב והכתוב היטב, לעומת התגובה שנכתבת בדרך כלל בפחות התכוונות וכלאחר יד). ואילו בפייסבוק, בגלל  הדמוקרטיזציה שלו, בגלל היותו של כל אחד בעל טור בפועל, משקלם של הלייק והתגובה גדולים יותר ומכרסמים בכוחו של הפוסט.

(ג) גם מכיוון אחר התוכן (הוא הוא "המסר") ברשתות החברתיות אינו בעל זכות קיום עצמאית. הפעם לא מהכיוון של המגיבים, כי אם מהכיוון של יוצרו.

התוכן ברשתות החברתיות אינו נבדל מהאדם שיצר אותו, ומתקשה משום כך לזכות בקיום אוטונומי. היוצר מופיע בשמו מעל התוכן והוא נמצא ממש כאן, ברשת. היוצר מצפה ללייקים שלי וצופה בהם. הוא, לעיתים, מגיב להם או להערותיי על הפוסט שלו. במקרים דחופים הוא גם נגיש במסנג'ר; אני יכול לפנות ממש אליו.

הכותב כאן.

התוכן מאבד כך מהאימפרסונליות שלו, מאיזו איכות אובייקטיבית או ליתר דיוק עניינית שיש בו. התוכן משועבד לאדם שיצר אותו. כך שהכתיבה בפייסבוק אינה בדיוק תוכן. היא "התוכן של פלוני", היא חלק מאישיותו של פלוני.

גם כאן קיים הבדל בין מערכת התקשורת הזאת לבין הכתיבה במובנה הישן, הגוטנברגי. כשאני קורא ספר אני אומנם מודע לכך שכתב אותו איקס או זד. שמו אף מופיע על הכריכה. אבל הוא לא נוכח כאן איתי בשעת הקריאה. הוא לא מציץ מבעד לכתפי ולא נושף בעורפי. הוא לא נמצא במרחק קליק אחד מלהופיע על הדף בו אני קורא. יש איזה מרווח, איזה שטח מחיה לטקסט. הוא עומד ללא בעליו המחייך מהתמונה כמו רכון מעל הטקסט שלו, רכון מעליי, על מנת לראות כיצד הוא מתקבל. אין לי דרך לתקשר איתו מיידית ולכן הוא הופך לדמות ערטילאית, שאינה חונקת בכובד נוכחותה את הטקסט שכתבה.

(ד) היעדר היכולת להפריד בין הכותב לנכתב, לשחרר את הטקסט מכותבו, נוגע לעוד מאפיין של הכתיבה בפייסבוק: הטקסט בפייסבוק יכול לעבור עריכה אין סופית על ידי כותבו. הטקסט הפייסבוקי אף פעם לא גמור, לא חלוט. המאפיין הזה גורם לטקסט להיות לא יציב, לא לגמרי קיים. כלומר לא באופן הכבד, המוחלט, שבו ספר או עיתון מודפס נוכח – מוגמר ובלתי-ניתן לשינוי. יש איזה רטט מהבהב בכתיבה ברשת החברתית, איזו אי יציבות טקסטואלית תמידית, שתורמת לפחיתות ערכו של הנכתב. הוא נתון עקרונית לשינויים אין סופיים, נותר לנצח "טקסט בעריכה".

(ה) טשטוש ז'אנרי. כאמור, בפייסבוק מתפרסמים לעיתים טקסטים רציניים. תגובות ודעות נבונות, נצרכות ונכוחות בענייני השעה; מסות והערות תרבותיות ברמה גבוהה מאוד ועוד. אבל כל השפע הזה סובל מטשטוש ז'אנרי שקיים בכתיבה בפייסבוק. כי גם כשנכתב בפייסבוק טקסט רציני, הוא מופיע בצורה דומה ובמיקום דומה לטקסטים אישיים, היתוליים או טריוויאליים שמופיעים בהמוניהם ברשת החברתית, ואף אצל אותו כותב עצמו. הטשטוש הז'אנרי הזה מכרסם בכוחו של הטקסט הרציני.

(ו) ולסיום, הכמות גרידא. כמות הטקסטים המתפרסמים בפייסבוק נהפכת לאיכות. כלומר, היא מזריקה לַכתיבה איכות טריוויאלית. סעיף ו' שונה מסעיף א' בכך שגם אם הזמינות וקלות הפרסום לא היו מובילות להיעדר סינון, וכל הטקסטים שהיו נכתבים בפייסבוק היו מופתיים, עדיין הזמינות וקלות הפרסום היו גורמות לטריוויאליזציה של התכנים מיניה וביה. אינפלציה של טקסטים מורידה את ערכו של הטקסט הבודד כמעט באופן אוטומטי.

*

דעת לנבון נקל, כי כל שש התופעות הללו מתנקזות למגמה אחת: פיחות בערכו של הטקסט, של הכתיבה, של התוכן, בפייסבוק. "המדיום הוא המסר", והמדיום הפייסבוקי גורם למסר הפייסבוקי לזילות.

היעדר הסינון של התכנים בגלל זמינות וקלות הפרסום; נגישות התגובה והזמנת המדיום להגיב שגורמת להיותו של "המסר", במובן מכריע, רק אמצעי להשגת תשומת לב (לייק); החיבור ההדוק של "המסר" לאדם שכתב אותו, הנוכח כאן, מצפה לתגובתי ומגיב לה, כלומר היותו המשכה של האישיות באמצעים אחרים, ולפיכך התקשותו לזכות במעמד אוטונומי-ענייני; היותו של הטקסט הפייסבוקי במעמד של טיוטה נצחית עקב אפשרויות העריכה האינסופיות; הטשטוש הז'אנרי שחל ב"מסרים" בפייסבוק, כשהלצה על תוכנית ריאליטי פופולרית מליל אמש ומאמר מעמיק על השפינוציזם בתנועה האקולוגית של ימינו נמסרים באותו מיקום ובאותה פלטפורמה; ולסיום, הריבוי האדיר של הטקסטים – כל אלה מביאים לכך שהכותב בפייסבוק משול, במובנים רבים, למי שכותב על המים.

2. כותבים בפייסבוק

אם אני זוכר נכון, ס' יזהר המליץ בזמנו לסופרים לא להופיע בטלוויזיה. המדיום שטחי ומסריהם המורכבים של הסופרים מתעוותים בגינו, טען יזהר; הסופרים מתבזים בטלוויזיה.

איני בטוח באשר לטלוויזיה, אך באשר לפייסבוק תמהני אם מלבד השיימינג גופא (שמקומו יכירנו, כמובן, בפייסבוק), נוצר כלי יעיל יותר לניתוץ מוניטין של סופרים ואינטלקטואלים מאשר השימוש הרגיל שלהם בפייסבוק. אינטלקטואל או סופר אשר משתמש באופן שגור בפייסבוק מסתכן בשיימינג עצמי.

בעיניים משתאות אתה רואה אנשים מכובדים, בעלי הישגי עבר ודאיים, מרסקים חלק לא מבוטל מהמוניטין שלהם, מהכבוד שרחשת להם, בשימוש לא מרוסן בפייסבוק (וכמעט כל שימוש בפייסבוק הוא שימוש לא מרוסן).

מדובר בהעלאה אובססיבית של "תכנים"; או בגילוי נואשות לתשומת לב; או בחצייה חוזרת ונשנית של הקו המבדיל בין עולמם הפרטי לזירה הציבורית, האינטלקטואלית או האומנותית, כשהחצייה מביאה לפיחות-ערך של האחרונות בגין הראשון.

פייסבוק יוצר קרבה מלאכותית והוא, לפיכך, אויב כל הדברים שדורשים ריחוק: צלילות אינטלקטואלית, דיון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, יכולת השתקעות ביצירת אומנות, התפעלות אסתטית. התפעלות נקודה.

פתגם צרפתי גורס שהגאון אינו גאון בעיני מְשָׁרתו. זאת משום שהלה רואה אותו בצדדיו היומיומיים, הלא מצודדים. האדם הכישרוני הכותב בפייסבוק מסתכן בכך שייתפס בעיני יתר המשתמשים כמו שנתפס הגאון בעיני המשרת בפתגם. כשאנו מתבוננים בבעלי כישרון מתבזים בפייסבוק ברעבם לתשומת לב – ואיני מכיר כמעט איש ממשתמשי פייסבוק הקבועים שאינו מתבזה כך – אנו מאבדים חלק מהאמון בכישרונם.

אבל גרוע בהרבה מהרעב לתשומת לב הוא "הקידום העצמי" שנעשה בפייסבוק. זה מראֶה שקשה לשאתו. כותבים, אנשי רוח כביכול, שעסוקים ללא הרף בהצגת מרכולתם ושבחיה. כרוכלים הם מכריזים שוב ושוב על צאתו לאור של ספרם. על ערב ההשקה. על הביקורת החיובית שהתפרסמה בביטאון של גני-תקווה ג'. הם מהדהדים שוב ושוב ביקורות ושבחים שקיבלו ("איזה קטע, הגאון שאני מעריץ מעריץ אותי בחזרה!"). מצטנפים בעמדת ליטוף ובקשת אהדה כשיצירתם זוכה לביקורת שלילית. כל אלה, כאמור, מראות קשים מאוד לצפייה. הם מרסקים בקלילות את פוזיציית "הסופר" או "האינטלקטואל" וכל סמכות שנקשרת בשם הזה.

יכולה להישמע טענה שאם זו האמת המרה על חיי האדם, טוב מאוד שפייסבוק חשף אותה. אם אכן אין אנשים גדולים, אם כולנו יצורים קטנוניים ותלותיים, אם כולנו "מקדמים את עצמנו" – טוב שהאמת יוצאת לאור! אם העמדה הסמכותית כביכול של הסופר או האינטלקטואל נסדקת ומתגלה כעורבא פרח – מה טוב!

נדמה שאת הטענה הזו אוהבים להשמיע אנשים בעלי מודעות ערנית לדלותם הפנימית או לתפיסתם כדלים בעיני אחרים. הפער בין דלות הדימוי שלהם בעיני הזולת או בעיניהם שלהם, לבין התדמית של "איש הרוח" נראה להם בלתי ניתן לגישור, ובצדק.

אך גם אם פייסבוק חשף איזו אמת עגומה על חיי האדם, הרי עדיין מתקיימת בחברה האנושית הפרדה בין הספרה הפרטית לספרה הציבורית. ישנן פעילויות גופניות מסוימות שאנחנו מקפידים לא לעשותן בחברה. אנחנו עדיין סבורים, כך נראה, שלא כל דבר טבעי ואמיתי ראוי שיהיה נחלת הציבור הרחב. ומי שעושה מעשים גופניים מסוימים בפומבי מתבזה, מאבד מכבודו האנושי. פייסבוק, לעיתים קרובות, הוא המקבילה הרוחנית של פעילויות גופניות אינטימיות הנעשות בציבור.

זאת ועוד: אומנם גלוי וידוע לכל קורא ספרות טובה שבני האדם אכן מכילים רכיבים קטנוניים עד להדהים. אך ברי גם לאותו קורא שבני האדם טומנים בנפשם גם רכיבים נעלים, לעיתים אף נעלים להדהים. מינון חלוקת הרכיבים השונים בנפש האנושית משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. פייסבוק מעודד את התרחבות החלק הקטנוני או הדוחה באישיות על חשבון חלקים אחרים.

יכולה להישמע טענה חזקה יותר: בעולמנו הנוכחי, אין מנוס מ"קידום עצמי" של הסופרים. התחרות קשה, ספרים רבים רואים אור, אין מספיק כלי תקשורת גוטנברגיים הששים להתייחס ליצירות ספרותיות או אינטלקטואליות חדשות.

יכול להיות. אבל עלינו, ראשית, לתת את הדעת מה משמעות הדבר שיש כל כך הרבה קולות שיש לקדם. מה משמעות הדבר שתחום האומנות והרוח הפך להיות צפוף כל כך. האם כל עם ה' הפכו לנביאים?! או שמא תהליך אחר התחולל פה, והוא כשלעצמו גורם לאינפלציה המכרסמת בערכן של האומנות והרוח?

בכל מקרה, גם אם ההכרח לא יגונה, הוא בהחלט יבזה.

הסופר או האינטלקטואל הנוטל חלק פעיל בפייסבוק מסתכן בסדיקה של הילה מסוימת הניזונה מריחוק. ופעמים רבות לקורא קשה להתאושש מהמפגש עם אישיות-הפייסבוק של סופר או אינטלקטואל המקדמים את עצמם במרץ, ולהתמסר לספריו במנותק ממנה.

3. באין אוטונומיה ספרותית

אבל, למרבה הפלא, הדבר לעיתים אפשרי.

יש סופר שפועלו כאושיית פייסבוק מרתיע אותי, ועם זאת כשאני עובר לקריאת ספריו הם מרשימים אותי. הפרדוקס הוא שאת אותם דברים שאני מתקשה לשאת בפייסבוק שלו, אני מעריך בכתיבתו הספרותית: איזו ריגושיות ואנרגיה עזה, היכולת להתפעם מהמציאות ולהתייסר ממנה במידה מוגברת.

ניסיתי להבין מה ההבדל בין תגובתי האוהדת לספריו לבין תגובתי הנרתעת לפוסטיו. כמדומני, ההבדל נעוץ ביחס בין הטקסט לכותב.

בפייסבוק הקשר הזה הוא, כאמור, הדוק. ולפיכך, הריגושיות ההיסטרית מתפרשת, ולו בחלקה, כמניפולציה שנועדה למשוך תשומת לב אל הכותב: ראו כמה אני רגיש!

אבל בספרות, הריגושיות הזו היא לא נחלתו הישירה של הכותב, כי אם של "המסַפר". ו"המספר" אינו בדיוק הכותב עצמו. אפילו במקרים שהטקסט מוצג בגלוי כאוטוביוגרפיה, כלומר כש"המספר" הוא לכאורה הסופר עצמו, נוצר בספרות מרחק שאינו קיים בפייסבוק; נוצרת אותה דמות של "מספר".

התקשורת הספרותית היא תקשורת ייחודית: היא יוצרת מרחב תקשורת שבו אתה שרוי עם עצמך בלוויית אחר, שאינו ממש בשר ודם.

הריחוק ההכרחי של הטקסט הספרותי מאישיותו ה"בשר ודמית" של כותבו קשור לתו מרכזי של היצירה הספרותית: האוטונומיה שלה.

לאוטונומיה הזו, שמפרידה בין הטקסט הספרותי לבין העולם מחד גיסא ובין הטקסט לבין מחברו מאידך גיסא, יש כמה מובנים.

לאחד מהם, נדמה לי, התכוון פרופסור בנימין הרשב כשטען שהספרות אומנם מתייחסת למציאות חיצונית לה אבל בד בבד יוצרת מה שהוא מכנה "שדה רִפְרוּר פנימי": "אפשר להגדיר את יצירת הספרות כטקסט לשוני המשליך לפחות שדה רפרור פנימי אחד, אשר משמעויות בטקסט מתייחסות אליו" ("שדה ומסגרת – מסות בתיאוריה של ספרות ומשמעות", עמ' 48, ההדגשה במקור).

בלי להיכנס לעובי הקורה, נדמה לי שאפשר לומר שאליבא דהרשב, המאפיין המייחד של הטקסט הספרותי המבדילו מטקסטים אחרים הוא שהוא לא רק פתוח למציאות שמחוצה לו, אלא גם מפנה עורף לָעולם ונפתח לתוך עצמו. כך הופך מה שהרשב מכנה "שדה הרפרור הפנימי" למגדיר של הבדיוֹן הספרותי: "מכאן, ש'בדיון' אינו בהכרח פרי המצאה. 'בדיון' אינו מנוגד ל'עובדה'. יצירות בדיוניות עשויות להתבסס בפירוט רב על התבוננויות או חוויות המעוגנות במציאות; לעומת זאת, יצירות הטוענות לתיאור של אמת (אוטוביוגרפיות, דיווחים עיתונאיים) עשויות לכלול מידה רבה של דיווח מגמתי או בדוי. העניין אינו במידת האמת המוכחת, בהמצאה לעומת דברים שהיו, אלא בכך שהראשונות (היצירות הבדיוניות) יוצרות את השדה הפנימי שלהן" (עמ' 51). הטקסט הספרותי הבדיוני יכול להיות אמת לאמיתה, טוען הרשב; השאלה היא אם בד בבד להיותו אמת הוא גם יוצר את אותו שדה התייחסות פנימי.

כיוון אחר הנוגע לאוטונומיה של הטקסט הספרותי קשור  למאפיין האוטונומי של האמנות בכלל, לא רק הספרות. כך ניסח זאת פילוסוף האמנות דניס דוטון (Denis Dutton), בעקבות קאנט (בספרו "The Art Instinct", 2010):

אובייקטים אומנותיים מספקים מהותית חוויה מדומיינת [imaginative experience] ליוצריהם ולקהלם כאחד. פֶּסל שַיש יכול לייצג חיה באופן ריאליסטי, אבל כעבודת אומנות פיסולית הוא הופך להיות אובייקט מדומיין. כך גם כל סיפור המסופר היטב, בין אם הוא מיתולוגיה או היסטוריה אישית. ריקוד התחפושות ליד המדורה, עם אחדות הכוונה האינטנסיבית של המבַצעים, מכיל אלמנט מדומיין החורג מעבר לפעילות הקבוצתית של עובדי בית חרושת. זה מה שקאנט התכוון אליו כשטען שעבודת אמנות הינה 'מצג' [presentation] המוצע לדמיון הבוחן אותו ללא קשר לשאלת הקיום של האובייקט המיוצג: בשביל קאנט, עבודות אמנות הן אובייקטים מדומיינים הנתונים להתבוננות נעדרת אינטרסים. כל אומנות, במובן זה, מתרחשת בעולם אשלייתי. זה נכון לגבי אומנויות מופשטות ולא מחקות, כמו גם לאומנות מייצגת [representational]. החוויה האמנותית מתרחשת בתיאטרון של הדמיון. (עמ' 58)

וזו הסיבה, טוען דוטון, שתחרויות ספורט למיניהן שונות מהותית מיצירות אמנות, אף שכישורי הספורטאים מבטאים לעיתים תכונות שאנו מעריכים באמנות (יופי, וירטואוזיות וכו'). ההבדל הוא זה: לרוב אוהדי הספורט התוצאה – מי בפועל ניצח במשחק – היא בעלת חשיבות רבה. ספורט, לפיכך, הוא אירוע אמיתי בעולם, מישהו מנצח בו ומישהו מפסיד ויש לכך השלכות ישירות. ספורט דומה בכך לבחירות או למלחמה. הוא לא אירוע המתחולל בעולם מדומיין כפי שהינה האומנות, וכך אינו עומד בתנאי הקנטיאני המוזכר. בקיצור, האומנות צריכה להיות מובדלת ומופרשת מהחיים עצמם, אוטונומית.

אך כיצד נוצר המרחב האוטונומי הזה של האמנות? ובמקרה שלנו, של הספרות?

האוטונומיה של הטקסט הספרותי היא גם פרי מוסכמה שלפיה הספרות אינה זהה לתקשורת מציאותית, והיא גם תוצר של יצירה אקטיבית של שדה אסתטי אוטונומי, איכויות אסתטיות בתוך הטקסט הספרותי שמסמנות לקורא שהטקסט הזה אינו רק מייצג של העולם שמחוצה לו, הוא גם מוכל בתוכו ומתייחס לעצמו (מילה שחוזרת ונשנית, סצנה ששבים אליה, התחושה שמידע שניתן בעמ' 10 רלוונטי להבנת עמ' 37).

שימוש טקסטואלי רגיל בפייסבוק, כמובן, אינו יוצר ואינו מתיימר ליצור את המרחב הספרותי האוטונומי. הוא המשך האישיות של הכותב באמצעים אחרים, פעולה אמיתית בעולם השקולה לפעולת דיבור בשיחה. אבל אני חושב שגם במקרים של טקסט ספרותי שמתפרסם בפייסבוק נפגעת האפשרות לאוטונומיה שלו, משום שהכתיבה ברשת אינה מתרחשת באותו מרחב נפרד, מדומיין, שעליו דיבר דוטון; אינה מצליחה לסגור את עצמה מפני העולם, כפי שהציע הרשב; היא אינה מאפשרת אוטונומיה של הטקסט הספרותי.

בראש ובראשונה משום שהסופר כאן, ממש כאן, מצפה ללייק שלי, רואה אותו ויכול להגיב עליו. הסופר לא משחרר את הטקסט ולכן הטקסט אכן לא מצליח לעמוד ברשות עצמו. אך גורמים לכך גם  המאפיינים הנוספים שעמדתי עליהם לעיל: התלות הבוטה והבולטת של הטקסט בהתקבלותו, בלייקים; הטשטוש הז'אנרי שמקשה על הטקסט להיחוות כ"ספרות"; אי-יציבות הטקסט הווירטואלי שכמו מצוי בסטטוס של עריכה נצחית. כל אלה מקשים גם הם על הטקסט הספרותי בפייסבוק להיוולד, לצעוד בכוחות עצמו ולרכוש אינדיבידואציה ועצמאות.

*

וכאן המקום להבחין בין מיטב הגל האוטוביוגרפי בספרות של השנים האחרונות – לבין הכתיבה בפייסבוק ולצידה מה שניתן לכנות כתיבה פייסבוקית מחוצה לו.

הגל האוטוביוגרפי של השנים האחרונות הואשם בכך שהוא "פייסבוקי", כלומר מושפע מפייסבוק ועולה בקנה אחד עם רוח התקופה החושפנית והנרקיסיסטית שפייסבוק מעודד.

אבל לטעמי יש להבחין בין סוגים שונים של כתיבה אוטוביוגרפית. בקריאה של יצירה אוטוביוגרפית עלינו לשאול האם נוצר שדה ספרותי אוטונומי, והאם השאלה אם הדברים המתוארים אכן קרו לפלוני אלמוני במציאוּת מרכזית לחוויית הקריאה אם לאו; כלומר האם אנו עסוקים בשאלה הרכילותית הספציפית, או שאנו שקועים במחשבה מה הנכתב אומר על המצב האנושי הכללי. במילים אחרות, בקריאת טקסט אוטוביוגרפי עלינו לשאול את עצמנו האם הטקסט שלפנינו הוא, בעיקרו, המשך החיים של כותבו באמצעים אחרים – בא לקדם אותו, לשרת את הצורך שלו בחשיפה, לנקום באויביו וכו' – או שנוצר כאן מרחב שהצליח להתנתק מהכותב הספציפי וממטרותיו הספציפיות.

אין מדובר דווקא במרחב אסתטי טהור הנבדל מהמציאות במובן החמור של המילה; כי טקסט טוב מתייחס בהחלט לעולם שמחוצה לו. אבל טקסט טוב מתייחס לעולם הזה באופן אוניברסלי – לא פרסונלי. הוא מעיר הערות על המצב האנושי דרך סיפורה של דמות אחת, ולא נועד ביסודו של דבר לקדם את הדמות הזו ולנקום באויביה.

לכן, כשאני קורא את 'מוות במשפחה' (2009), הכרך הראשון באוטוביוגרפיה של קרל אובה קנאוסגורד, השאלה אם אביו של הסופר היה אלכוהוליסט ולעיתים נקט אלימות כלפי בנו אינה מרכז החוויה הספרותית.  מה שהינו בהחלט חלק מהחוויה הספרותית הוא התשובה שהטקסט מספק לשאלה האוניברסלית מה פירושו של דבר להיות בן של אלכוהוליסט. ב'מוות במשפחה' נוצר מרחב ספרותי אוטונומי. ואילו בקריאת 'דבר שמתחפש לאהבה' (2021) של גליה עוז, התשובה לשאלה האם עמוס עוז היה אב מתעלל היא קריטית לקליטת הספר. ולכן, ללא קשר לתשובה לשאלה הזו ולפולמוס שהיא עוררה, לא נוצר ביצירה הזו המרחב האוטונומי הספרותי.

כתיבה בפייסבוק, גם כשהיא ספרותית לעילא, מקשה על יצירת האוטונומיה של הטקסט הספרותי בגלל המדיום. כתיבה אוטוביוגרפית "פייסבוקית" בולמת את היווצרות האוטונומיה הספרותית בגלל מטרותיה הפרסונליות המובהקות, קרי בגלל המסר. ואילו כתיבה פייסבוקית חושפנית שגורה אינה יוצרת מרחב ספרותי אוטונומי, בגלל המסר והמדיום כאחד.

תמונה ראשית: marphotography/Bigstock.