שבעה ימים אביב בשנה / סיון בסקין

Getting your Trinity Audio player ready...

כריכת הספר_שבעה ימים בשנה

שבעה ימים אביב בשנה

ממואר

סיון בסקין

הו! והקיבוץ המאוחד, תשפ"ב | 140 עמ'

 

עַם שבשדות ימשיך ודאי עד עולם להתווכח אם מכורתה של לאה גולדברג בשיר המולחן, אותה ארץ נוי אביונה שבה למלכה אין בית ולמלך אין כתר, היא ארץ הולדתה ליטא או ארץ מולדת-עמה ישראל, בלי להעלות על דעתו שמא שיר לירי עשוי להתייחס להוויה מופשטת, דמיונית, מורכבת וסמלית, שיש בה משורשי שתי המולדות אך בעיקר מענפיו השלוחים של העולם הפנימי. אך ודאי הוא שלא בארץ ישראל, אלא בליטא-שעל-דרך-ההגזמה בלבד, רק שבעה ימים אביב בשנה וסגריר וגשמים כל היתר.

לארץ צפונית זו – בתצורתה המדינית המצומצמת, וגם בתצורתה ההיסטורית המתרחבת על פני לטביה ורוסיה הלבנה – יש מקום של כבוד בתולדות עם ישראל ותרבותו, ולא לחינם כל יהודי מזרח-אירופי שאינו חסיד, לליטאי ייחשב. וכתרה של ליטא – וילנה. ליטא הוסיפה לשמור על ייחוד גם בהיותה רפובליקה סובייטית: החבל היחיד בברית המועצות שכולו בעל שורשים קתוליים, למשל; ועל כן, בדמיון הרוסי של אז, מעין מובלעת מערב-אירופית, איטליה הקטנה המותרת בביקור.

סיון בֶּסְקין, מתרגמת ומשוררת, גדלה בווילנה עד שעלתה ארצה עם הוריה ב-1990 והיא בת 14. קצת כמו לאה גולדברג, ליטא היא לה חצי מולדת, חצי אהובה. שבעה ימים אביב בשנה, והיא חפצה לספר עליהם וגם על הסגריר שברקע. לתנות את תלאות ליטא וגם את תועלותיה ואת המשותף לה ולישראל, שתי ארצות של לשונות מעוטות דוברים ועקשניות-יצירה. ספרה הנושא את השם הזה מוגדר כממואר, והוא רצף של מסות הנעות בין הזיכרון להתבוננות. זהו הסיפור האישי והמשפחתי, והביוגרפיה הרוחנית והרגשית, של מתרגמת ויוצרת העמלה על בניין גשרי המילים והרעיונות שבין שם לכאן, לא מתוך איזו תחושת שליחות דווקא אלא, קודם כול, כדי להיות היא-עצמה במלאותה, על כל רכיביה שלה.

אחת המסות המשולבות בספר הזה עוסקת בלאה גולדברג, כבת שתי המולדות הנזכרות, ליטא וישראל, אבל גם כמי שמגלמת את המורכבות הפרדוקסלית של כל אחת משתי תרבויות קטנות אלו: שמתוך ייחודן וקטנותן שימרו כמעין קפסולות את רוח המערב, את האירופיות במיטב גילוייה, בשעה שתרבויות האם האירופיות הגדולות היו על סף איבודה. בסקין אינה משרבבת לדבריה על גולדברג את דמות עצמה, אך לאורך הספר, בהתבוננויותיה השונות, היא מבטאת נקודת מבט של מעין לאה גולדברג בת דורנו. זו שחיה ועזבה לא את ליטא של שנות העשרים, מרכז תרבותי חשוב של מזרח אירופה שוקקת היהודים והיהדות ובפרט ובייחוד בירת לימוד העברית שם, אלא את ליטא הסובייטית, המרוששת, המשועבדת; ובעיקר, ליטא היהודית שהיא שריד מתנוון-והולך למה שהייתה, שארית-פליטה לאחר שנתכלתה כמעט לגמרי בשואה ולאחר שהסטליניזם נגש בה.

גלגוליהם של סביה וסבותיה של סיון בסקין, המסופרים באחדים מהפרקים, הם אוסף של גורלות היהודים, וגם הגויים, בחבלי הארץ ההם. לא כל הסבים והסבתות הללו וילנאים במקור; לא כולם אפילו בני ליטא. תלאות אמצע המאה העשרים הובילו אותם מזרחה, מִי עד הגולאג בסיביר ומי לאזורי מפלט בעומק היבשתי של רוסיה; מי בעוון היותו יהודי, מי באשמת היותו לא פרולטרי. בסקין מצליחה לספר על קורותיהם הסבוכות והכאובות בדרך תמציתית ורבת עניין; את סיפורה של אחת הסבתות, למשל, היא בונה כסיפור על שבע מכונות, כגון מכונת תפירה ומכונה להכנת גבינה, שהן שבע תחנות בסיפורה.

הסיפורים טבולים בזיכרונות חיים ובמעורבות אישית של הנכדה הכותבת אותם, ובעיקר בתובנות על יהודים ועל ליטא, על ספרות ועל ברית המועצות, על עברית ויידיש ורוסית וליטאית, על דרכה המיוחדת של פלֵיטת-היהדות בליטא להמשיך איכשהו את התרבות היהודית מהנקודה שחרבה בה, ועוד ועוד. פרקים אחרים בספר הם עיוניים מלכתחילה ועיקרם הוא ההתבוננות בנושאים האלה, אך הם, מצידם, טבולים בסיפורים ובזיכרונות.

דור הסבים הורחק מווילנה, אך הגיעו אליה הוריה של בסקין. ושם היא גדלה בין הנוי לאביונוּת, בין חופשות בכפר אצל הסבא והסבתא לבין בית המצטייר כטיפוסי מאוד, כזה שתמרץ אותה לרכוש לה, לימים, מקצוע הנדסי טכני, ובו בזמן דחף אותה לצריכה בולמוסית של ספרות יפה וללימוד שפות. אהבת-הספרות הכּנה, הנרגשת, של אותה שכבה של אנשים, ובעיקר יהודים, ובעיקר יהודיות, שנעשו בדרך כלל מהנדסות – אהבה זו היא-היא אשר, על פי אחת המסות של בסקין, מאפשרת את הנחלתה של התרבות הגבוהה מדור לדור, ואף את המשך יצירתה של תרבות זו. מתוך כך מפתחת בסקין את משנתה הספרותית, הדוגלת בכך שספרות צריכה לגרום הנאה – לא סבל, כפי שמטיפים אי אילו סופרים ותיאורטיקנים.

ומכאן אולי החן השפוך על כתיבתה של בסקין. מאהבתה לספרות שהיא כנה ובלתי-מתיימרת. מהתבוננותה בעיר ילדותה כעל משל ועל אחד הנמשלים. מהמעורבות הרגשית והתובנתית שלה בתוך העיונים ובתוך הסיפורים המשפחתיים וההיסטוריים, שהיא משל להכרתה כי ספרות היא עניין של אנשים ושל חיוניות. מהחֵבֶל  שהיא מותחת בין וילנה לתל-אביב, בין ירושלים דליטא לירושלים: חֵבֶל שנדמה לפתע שעליו תלויה באטבים תרבות המערב כולה.

"כשם שאמנות אמיתית אינה מתיישנת", כותבת בסקין, "היא גם אינה זקוקה לתסביכים קרתניים רק מפני שהיא נוצרת בשפה נידחת. אפשר לומר שלאמנות אין תאריך תפוגה – ולא רק בזמן, אלא גם במרחב. היצירות המעניינות ביותר צומחות לעיתים בשוליים; אנחנו, היהודים, אמורים להכיר זאת מקרוב. … אני חושבת על כך גם בהקשר של ישראל, שאולי הייתי צעירה מכדי לבחור בחירה אקטיבית לחיות בה, אבל בחרתי בכוונה תחילה לכתוב בשפתה, ואני שמחה לשאת באחריות על הבחירה הזאת".

עוד ב'השילוח'

קדנציה של שיקום
שלום יכול לחיות עם ערכים
הממשלה המחוקקת

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *