טשרניחובסקי שׂוחק על החלומות

Getting your Trinity Audio player ready...

 הקדמה מאת צור ארליך

 

את הקריאה ב'על הדם' מאת שאול טשרניחובסקי כדאי להתחיל בסוף. בסונטה האחרונה בכליל, סונטה טו, העשויה מהשורות הראשונות של כל קודמותיה, ומסכמת את המהלך הרעיוני של היצירה; אך אפילו קודם לכן, במה שבא כך: במקום ובזמן שהמשורר ציין בשולי המחזור. אודסה, ברלין, 1923. הסיפור מקופל בשלוש המילים הללו. נגולל את עיקריו בעזרת הביוגרפיה המצוינת של טשרניחובסקי, 'ליופי ולנשגב לִבּוֹ ער', מאת עידו בסוק (כרמל, 2017).

באודסה, ובאוקראינה בכלל, ובדרך זו או אחרת בכל מה שהפך באותן שנים לברית המועצות, שררו ב-1922 מחסור, רעב ופחד. מלחמת האזרחים בין האדומים ללבנים טלטלה את האזור. עד שלהי העשור השני למאה, הצדדים למלחמה שלאחר המהפכה טרפו זה בזה, ושניהם פגרמו ביהודים. טיבו של המשטר המהפכני החדש התגלה והלך. מסך הברזל בגלגולו הראשון קרם עור וסורגים והקשה על היציאה מברית המועצות. עידית התרבות העברית חייתה בראשית המאה באודסה, וב-1921 הצליחה חבורת סופרים יהודים, ובראשה חיים נחמן ביאליק, לצאת מאודסה לקושטא (איסטנבול) בספינה – בזכות קשריו של ביאליק עם מקסים גורקי, סופר הבית של הסובייטים.

טשרניחובסקי נחשב כבר אז שני לביאליק במעלות המלכות של שירת התחייה העברית. גם הוא התגורר אז באודסה. שלא ככמה מחבריו שם הוא אף היה יליד אוקראינה (1875). בשנות התשעים גר באודסה, אחר כך נדד בין ערים ברוסיה, ובמלחמת העולם הראשונה שימש רופא בצבא הרוסי. כשוך המלחמה שב לגור בעירו של אודיסאוס שעל גדות הים השחור. כשהיה האזור בידי הלבנים מתנגדי המהפכה אף יצא לחודשים אחדים לחצי האי קרים, לפעילות ציונית. עתה היה אמור להימלט מאודסה באותה ספינת סופרים של ביאליק וחבריו – אך סיבוך בירוקרטי לא אפשר לספח אליו ואל אשתו מֵלַניה את אמה, ומשום כך הוא נשאר באודסה.

רק כעבור כשנה, כשכבר היה כמעט בלתי אפשרי לקבל אישורי יציאה מברית המועצות, במאמץ בירוקרטי מיוחד, הצליח המשורר לצאת עם משפחתו מתחומי הקיסרות האדומה. הדבר עלה לו בדמים מרובים, שבקושי השיג, וגם בהחרמת כתבי היד שלו ושאר חפציו. הוא התכוון לעלות לארץ ישראל אך בינתיים לא מצא שם משרה, ולכן שמר כוונה זו לעתיד. לעת עתה, לאחר שהות בקושטא ובבולגריה קיבל אשרת כניסה לגרמניה – והגיע לברלין, שהיא ועיירות הלוויין שלה נעשו אז בירת-גולים עראית של הספרות העברית ושל המו"לים הגדולים שלה. גם ביאליק, עגנון ואחרים הגיעו לשם אז. גרמניה של תחילת ימי רפובליקת ויימר כבר הייתה קרועה במאבקי קצוות – קומוניסטים שהיו קרובים ליטול את השלטון מכאן, וניצני הנציונל-סוציאליסטים מנגד. על איטליה השתלטו בימים ההם הפשיסטים, ובמדינות מרכז אירופה עלו ונפלו ממשלים מהפכניים.

בתוך הקלחת הזאת שפע טשרניחובסקי, כדרכו, מעיינות של יצירה: בתרגום (בתקופת הרעב באודסה החל בין היתר את תרגומו הכביר לאיליאדה), בסיפורת ובשירה. שתי יצירות שירה גדולות ושאפתניות במיוחד שכתב בתקופה זה, ואשר שוטחות דין-וחשבון אידאולוגי רחב, הן שני כלילי הסונטות שלו (ומהו כליל סונטות נסביר תכף) – 'לַשמש' (אודסה, 1919) ו'על הדם'. ב'לשמש' תיאר את תפיסתו העצמית כמשורר בעל שליחות מעין-נבואית מטעם האמנות ומטעם התחייה העברית, היונקת, לשיטתו, מעסיס התרבות האנושית בכלל והקלאסית-מערבית במיוחד. ב'על הדם' הוא מגולל את אכזבתו מנביאי הזמן למיניהם: האוטופיסטים, מתקני העולם, המהפכנים, אנשי הדת, ואפילו נביאי האמת השוחרים לטוב ולחופש אך בהגיעם לעמדת כוח מטביעים את האנושות בנהרות של דם. יהבו מושם על כוהני היופי, האמנים, ש"יגאלו העולם בשיר ומנגינה".

טשרניחובסקי לא היה איש-מפלגה. הוא היה מסור לעניין הציוני. כך בעשרות שנותיו ברחבי אירופה, כך בשנותיו בארץ ישראל כרופא ילדים, משורר נחשב וחבר ועד הלשון, מ-1931 עד פטירתו ב-1943. אל הנס-ודגל שנשא ציונה הוא לא הוסיף עוד נס. משום כך היה קרוב בשנותיו בארץ לימין הז'בוטינסקאי, מניף החַד-נֵס, ולגישתו הניצית, אך לא פעל במסגרת תנועה או מפלגה, וידע, לצד שיריו המביעים גישה תקיפה נגד חלוקת הארץ ונגד מדיניות ההבלגה, לפאר בשירים גם את מפעלה החלוצי של תנועת העבודה. ועדיין, המסה הנוקבת של טשרניחובסקי בגנות האידאולוגיות הנחרצות של המודרנה, ב'על הדם', מבטאת שלב מאוחר בהתפתחות תפיסתו הפוליטית, שכן בתחילת דרכו ביטא לצד ציונותו הנחרצת גם אהדה תמה כלפי מתקני העולם החברתיים.

שיר הנעורים שלו 'אני מאמין', המוכר יותר כ'שחקי שחקי', יכול להדגים זאת. השיר אהוב על הכול, ומוכרת לי משפחת יוצאי אצ"ל ולח"י ועתה צאצאיהם ששרה אותו בכל אירוע – אך הוא משמש מעין המנון בתנועות הנוער הסוציאליסטיות השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד והמחנות העולים, ויו"ר המפלגה הקומוניסטית הישראלית לשעבר מוחמד ברכה הציע להופכו להמנון המדינה. "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת / לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, / כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, / גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז. // רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל, / יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל; / לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד, / דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל". אין אדם שוחר טוב שיתנגד לכל זה, כל עוד זה בגדר האפשר, גם לא טשרניחובסקי הבשל, יְדוע-המהפכות; ובכל זאת ב'על הדם' אנו מוצאים אותו שׂוחק מרה על חולמי החלומות הללו: "עַד לֹא מָלְכוּ הֵם, עַד נֶחְבְּאוּ בַּסֶּדֶק / יָשִׁירוּ לְחֹפֶשׁ וְיִנַּבְּאוּ לְצֶדֶק / תַּלְיָנִים בִּקְדֻשָּׁה וּמַשְׁוִים עַקְשָׁנִים; // אַךְ סוֹף מַנְגִּינָתָם – אֲזִקִּים, גַּרְדֻּמּוֹת"… (סונטה יא; וראו ביאורה להלן).

*

נישאר עם 'אני מאמין' לשם הדגמת עניין נוסף החיוני להנאה מן היצירה. כשאר בני זמנו ומקומו, העברית ששמע טשרניחובסקי היא עברית מלעילית בהגייה אשכנזית. שיריו הם מן המצטיינים בהתנגנותם בכל השירה העברית, אך התנגנות זו הולכת לאיבוד אם אין קוראים את השירים על פי ההטעמה שהמשורר הכיר בה את המילים. ב"שחקי שחקי" הלחן מוכר, ויכול לעזור לנו: שחקי, שחקי על החלומות, זוּ אֲני החולם שח (ההברות המוטעמות מודפסות כאן באות עבה). וזה לא הכול: אם לתעתק את המילים על פי דרך הגייתן, שיעור השורה הוא כזה: שַׂחְקִי, שַׂחְקִי על החְלוֹיְמֶס, זוּ אֲנִי החוֹיְלֶם שׂוֹחְ. וכך גם ביצירה שלפנינו, כגון בשורה הראשונה עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת, ובהגייה אשכנזית מלאה: עֲיֵיְפֵי אֱנוֹיְשֶס וִירֵיְשַׁס הַדּוֹיְרֶס.

להקלה על קריאה מתנגנת של שירי 'על הדם', בלי לחשוב על כל מילה מחדש, זכרו שמשקל השיר הוא, בכל שורותיו, כמשקל שאנו שרים (בהטעמה ה"ספרדית", הישראלית) את "מתחת לסלע צומחת לפלא", בשיר "רקפת"; כלומר ארבע יחידות שבכל אחת מהן שלוש הברות שהאמצעית בהן מוטעמת (במינוח מקצועי: טטרמטר אמפיברכי). כשחַי בארץ סיגל טשרניחובסקי לשיריו החדשים, במאמץ רב, את המבטא הישראלי, וכך למשל "הוי ארצי, מולדתי, הר טרשים קירח" נקרא ומושר בצורה שאנו רגילים לה בדיבורנו.

כמה כללי אצבע עיקריים בהטעמה האשכנזית: מילה תוטעם בדרך כלל במלעיל, כלומר בהברה שלפני האחרונה. שווא נע וחטף אינם מקבלים הטעמה, ובמקרה שהם מופיעים היא עוברת הברה אחת אחורה, אם יש כזו במילה. אותיות שימוש אינן מקבלות הטעמה. לכן, למשל, הכותרת 'על הדם' נקראת כפי שאנו קוראים אותה במבטאנו, כי ה הידיעה אינה מוטעמת והטעם נשאר בהברה היחידה דם.

והנה גם כמה כללי אצבע אחדים לגבי הגיית העיצורים והתנועות – אך הדבר חיוני פחות, שכן הוא אינו משפיע על מקצב השיר. ובכן: ת רפה נהגית כמעין th הקרוב ל-ס. קמץ נהגה כ-O. אחרי תנועות חולם מלא וצירה מוסיפים מעין יְ. תנועות קמץ וחולם בסוף מילה שהוטעמה במעליל נוטות להפוך לסגול (למשל עוֹלָם מבוטא עוֹיְלֶם). בביאור הסונטות, בעמודים הבאים, שילבתי מפעם לפעם הנחיות עזר בעניין ההגייה – כאשר הדבר חשוב במיוחד להנאה מן השיר על סגולותיו המוזיקליות.

מילה אחרונה – על הסוגה: הסוֹנֶטה, ובעקבותיה כְּלִיל הסונטות. הביוגרף בסוק כותב על 'לשמש', ויאים הדברים גם ל'על הדם': "הסיבה לבחירה לכתוב מחזור שירים מקיף ומורכב צורנית הייתה הצורך שחש…  לערוך חשבון נפש אישי, לאומי ואוניברסלי בתוך מבנה מוקפד, הבולם את שטף הרגש ומאפשר יצירת יהלום מלוטש שכל פאה שלו בוהקת סביב תובנה שונה". הסונטה, ועוד יותר ממנה כליל הסונטות, אכן עשויים לתכלית זו.

הסונטה (הבודדת) היא שיר בן 14 שורות, בעל מתכונת חריזה מסוימת. ראשיתה באיטליה של הרנסנס, והשפה השנייה שבה נכתבו סונטות, אחרי איטלקית, היא עברית – בידי משוררי תור הזהב העברי באיטליה של תחילת המאה ה-14. טשרניחובסקי עצמו כתב, כסונטה, ב-1920, בין חיבור 'לשמש' לחיבור 'על הדם', את שיר התהילה 'אל הסונטה העברית', הפותח בשורות "יָקַרְתְּ לִי, מַה יָקַרְתְּ, סוֹנֶטָּה, 'שִׁירַת זָהָב'! / מִימוֹת הָרֵינֵסַנְס מִשְׁמֶרֶת לָנוּ אַתְּ". "שירת זהב" שכן זהב בגימטריה 14.

תובעני במיוחד הוא סוג הסונטה המכונה סונטה פֶּטְרַרְקית, על שם המשורר האיטלקי פטררקֶה, שכן הבית הראשון והשני בה חורזים באותם חרוזים, ומכאן ששני חרוזים אמורים לחזור בה ארבע פעמים. שני הבתים הראשונים בה, בני ארבע שורות כל אחד, כתובים בחריזה חובקת (אבבא), וכאמור חורזים גם זה עם זה; אחריהם באים שני בתים בני שלוש שורות, החורזים זה עם זה במתכונות שונות. הסונטות ב'על הדם' הן פטררקיות.

בכליל סונטות, ליתר דיוק ב"כליל סונטות הרואי", 15 סונטות שכל אחת מהן מתחילה בשורה שקודמתה נגמרה בה, והסונטה ה-15 עשויה מסך השורות הראשונות-החוזרות הללו. מטבע הדברים, יש לכתוב אותה ראשונה. אחרת, 14 שורות שנכתבו לצורך סונטות אחרות לא ירכיבו בעצמן שיר קוהרנטי. וכך, אם לא די בכך שחרוז אחד צריך לחזור בסונטה אחת ארבע פעמים, בכליל הסונטות יש לעשות זאת, עם אותו חרוז עצמו, בארבע סונטות שונות.

אפשר אפילו – בפרט אם אינכם מתרגמים במקביל את האודיסאה ומקבלים פציינטים – להתעלות על טשרניחובסקי ולהעלות את כליל הסונטות בריבוע, באמצעות הפיכת כל סונטה בו לסונטת-אם, הסונטה ה-15, בכליל חדש; כך עשה בזמננו נעם ויסמן בספרו 'כליל הכלילים'.

דברים נוספים שכדאי לדעת משובצים בביאור היצירה, המוגש להלן לצידה.

 

 

שאול טשרניחובסקי

על הדם

כליל סונטות

ביאור: צור ארליך

 

וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי.

(יואל ד', כא)

 

וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי: הפסוק האחרון בספר יואל, עם הסיומת "וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", מוכר גם מתפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בשבתות בקהילות אשכנז מאז מסעי הצלב ומייחלת לנקם על הנרצחים. במקור, בנבואת יואל, זו נבואה בדבר פריחה מחודשת של יהודה ובדבר שממה במצרים ובאדום בגלל דם היהודים ששפכו. רש"י מסביר: "ואף אם אנקה אותם משאר עבירות שבידם ומרָעות שעשו לי, דמם של בני יהודה לא אנקה מהם".

 

א

עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת

וּטְעוּנֵי לֵב קָט, שֶׁנִּתְרוֹקֵן מִתּוֹכוֹ,

נֵתַע אִישׁ לְעֶבְרוֹ, לְלֹא רְצוֹנוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ,

וּכְאוֹתוֹ סוּס עִוֵּר הַנִּתְקָל בְּבוֹרוֹת.

 

כִּגְרוּפֵי יָם סוֹעֵר נָשׁוּטָה עַל צְרוֹרוֹת,

וּכְפֶגֶר עֲפִיאָן, שֶׁנִּסְרַח בּוֹ מֹחוֹ;

וְאִישׁ אִישׁ עַל קִנּוֹ מִתְקַנֵּא בְּאֶפְרוֹחוֹ –

פֶן יִפְקַח זֶה עֵינָיו אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּאוֹרוֹת.

 

חֲזִיז-אֵל קוֹרֵעַ מֶרְחֲבֵי עֲנָנִים

מִקְּצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם, אִם קוֹלְטוֹ

הָרְאִי הַקְּטַנְטַן – דְּמוּת נִיצוֹץ הוּא פוֹלְטוֹ; –

 

כֵּן בְּמַעֲשֵׂה-בְרֵאשִׁית נִתְבּוֹנֵן פַּזְלָנִים,

מִמַּעֲבֵה עַרְפִלֵּי-סְתָרִים נְמַקִּים,

וְעֵינֵינוּ תִכְלֶינָה לִמְאוֹרוֹת מֶרְחַקִּים.

 

עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת: עייפים מנטל התרבות וההיסטוריה. יְרֵשָׁה היא צורת-משנה של ירושה, המופיעה במקרא רק בברכת בלעם (במדבר כ"ד, יח), בהקשר של נטילת נחלת אדום בידי ישראל, ממש כמו בפסוק המוטו בספר יואל. צליל "שות" ב"אנושות" נמסר למילה הבאה "ירשת" כ"שַת", וזו מוסרת לבאה אחריה, "הדורות", את ר…ת. כך מושגת הרמוניה דינמית.

וּטְעוּנֵי לֵב קָט, שֶׁנִּתְרוֹקֵן מִתּוֹכוֹ: לאנושות שהתעייפה מהמסורת נותר כביכול לב קטן ומרוקן.

נֵתַע אִישׁ לְעֶבְרוֹ, לְלֹא רְצוֹנוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ: כל אדם לעצמו ילך ללא כוונת מכוון, אלא על פי המקרה, ויתעה בדרכו בכיוון משלו.

וּכְאוֹתוֹ סוּס עִוֵּר הַנִּתְקָל בְּבוֹרוֹת: התעייה שלנו עיוורת ואנו מועדים, משל לסוס עיוור. ההטעמה האשכנזית מחייבת שגם התנועה שלפני הסיומת "רות", המשותפת למילים החורזות, תהיה זהה; חולם, במקרה זה. וכך, החרוז הקל מדי למראה, סיומת הרבים רוֹת, אינו קל כל כך.

 

כִּגְרוּפֵי יָם סוֹעֵר נָשׁוּטָה עַל צְרוֹרוֹת: הדימוי מסלים. אנו דומים לניצולים מספינה טובעת בסערה, המנסים לצוף איש איש על חבילות חפצים מן האונייה, ללא כל שליטה. החרוז "וֹרוֹת" ממשיך מהבית הקודם, כפי שדורשת צורת הסונטה הפטררקית הקלאסית, וכך הוא מופיע ארבע פעמים בסונטה (כמוהו כחרוז שבאמצע הבית, "וֹחוֹ"). היות שאנחנו נמצאים בכליל סונטות, המשורר עוד יידרש לחזור ולחרוז חרוז זה ארבע פעמים, במילים שונות, בכל אחת משלוש סונטות נוספות.

וּכְפֶגֶר עֲפִיאָן, שֶׁנִּסְרַח בּוֹ מֹחוֹ: דג העפיאן נזכר בתלמוד, וכיום הוא מזוהה עם האנשובי בכתיב המקובל עפיין. המשורר מטעים פה הברה שאינה קיימת בשם: "פי" בחיריק. דג שמת בים נגרף על גליו בלי שליטתו, וכך הוא כמובן גם פגר העפיין, שבינתיים מוחו ומח עצמותיו נרקבים.

וְאִישׁ אִישׁ עַל קִנּוֹ מִתְקַנֵּא בְּאֶפְרוֹחוֹ: כאן עובר הדימוי לעולם העופות, שמא בהשראת צליל שמו של דג העפיאן. שיעורה של השורה, בלא משל: איש איש בביתו מתקנא בצאצאו.

פֶן יִפְקַח זֶה עֵינָיו אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּאוֹרוֹת: האדם הבוגר מקנא בילדו שיפקח את עיניו אל מאורות העולם, כמתואר בבתים הבאים, ויתפעל כראוי, התפעמות ראשונית ותמימה.

 

חֲזִיז-אֵל קוֹרֵעַ מֶרְחֲבֵי עֲנָנִים / מִקְּצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם: זהו הברק, שכמו קורע את את השמיים המעוננים. הברק הוא אחד מאותם "מאורות" שאך-זה נזכרו. הוא לא רק מעשה ידי האל, אלא גם ממחיש באורו, בגודלו ובפתאומיותו מעין התגלות אלוהית.

אִם קוֹלְטוֹ / הָרְאִי הַקְּטַנְטַן – דְּמוּת נִיצוֹץ הוּא פוֹלְטוֹ: אם הברק נקלט בראי קטן, הוא משתקף בו רק כמעין ניצוץ, וזאת בשל מוגבלות הראי לעומת עוצם הברק.

 

כֵּן בְּמַעֲשֵׂה-בְרֵאשִׁית נִתְבּוֹנֵן פַּזְלָנִים: ההתבוננות שלנו בבריאה העצומה מוגבלת, כהתבוננותו של פוזל, וכמוגבלות הראי הקולט את הברק.

מִמַּעֲבֵה עַרְפִלֵּי-סְתָרִים נְמַקִּים: בהביטנו בעולם אנו מצויים כביכול בתוך עוביים של ערפילים המטשטשים את המראה ואף מסתירים אותו. אנחנו נרקבים שם, כאותו דג עפיין בזרם, מתוך שיממון ועליבות.

וְעֵינֵינוּ תִכְלֶינָה לִמְאוֹרוֹת מֶרְחַקִּים: הביטוי "כיליון עיניים" מובא כאן כפועל, וכך מופחים חיים בצירוף הציורי שנעשה קלישאה: העיניים כמו נגמרות מרוב ציפייה. אנו כמהים לאותם מאורות שנזכרו בסוף החלק הראשון של הסונטה הזאת, מאורות הנמצאים במרחק ובמרחב.

 

ב

עֵינֵינוּ תִּכְלֶינָה לִמְאוֹרוֹת-מֶרְחַקִּים

מֵחֻלִּין יוֹם יוֹם וּמִתּוֹךְ קְרַב-קְטַנּוֹת,

הַמְּשִׁמִּים לִבֵּנוּ בִדְאָגוֹת וּטְעָנוֹת,

בְּמוּסָר שֶׁל קוֹפִים טִפְּשָׁנִים וּמְחַקִּים.

 

כִּבְיָמִים הָיִינוּ תִינוֹקוֹת עוֹד רַכִּים

עַל בִּרְכֵּי אוֹמֶנֶת וְסַבְתּוֹת מִתְעַנּוֹת,

הַקּוֹלְעוֹת סִפּוּרֵי-בַדֵּיהֶן וּמְתַנּוֹת

עַל צָרוֹת קְדוֹשִׁים מְסוּרִים לַמַּכִּים.

 

וּבְמִדְרָשׁ-בִּן-יוֹמוֹ צָץ בְּמֹחַ נְמָלִים,

בִּלְשׁוֹן סַרְדִּיּוֹטִין וְחִדּוּדֵי גַמָּלִים

יָבֹאוּ אֵלֵינוּ הֲמוֹן יְרַקְרַקִּים.

 

כַּף-זְכוּתָם עַל אַלְפֵי פִשְׁעֵיהֶם מְכַסָּה,

הַמְחַדְּשִׁים אֱמוּנָה, אֱמוּנָה כִּי פַסָּה;

נִזְקָנָה לַפֶּלֶא הַגָּדוֹל מְחַכִּים.

 

עֵינֵינוּ תִּכְלֶינָה לִמְאוֹרוֹת-מֶרְחַקִּים: בהתאם לכללי כלילי הסונטות, שורת הסיום של אחת נעשית שורת הפתיחה של העוקבת לה. החרוזים הבאים למילה "מרחקים" יוסיפו כל אחד צלילים אחרים מתוך הרצף "מרח" כתגבור לסיומת "קים": מחקים, רכּים, מכּים, ועל כך נוסף צמד חרוזים מסוף הסונטה, ירקרקים, מחכּים; הדבר הכרחי, כי על ידי כך תתחיל סונטה ג בחרוז הפותח את סונטה ב, כמתחייב מהצורך ליצור בסוף כליל הסונטות סונטה אחת מכל השורות הראשונות.

מֵחֻלִּין יוֹם יוֹם וּמִתּוֹךְ קְרַב-קְטַנּוֹת: מתוך המקום שאנו מצויים בו, חיי היום-יום ומאבקי הזוטות השגרתיים. המילה "קטנות" תיחרז מעתה שלוש פעמים בחריזה עשירה, של כל רצף הצליל tanot (קטנות, טענות, מתענות, מתנות) בשל הקלות היתרה של חריזת הסיומת anot בעברית. יתרה מכך, בכל החרוזים הבאים בסדרה גם תופיע מ.

הַמְּשִׁמִּים לִבֵּנוּ בִדְאָגוֹת וּטְעָנוֹת: משִׁמּים משורש שמ"מ, שממה ושיממון. הדאגות והטענות של היום-יום ושל הפוליטיקה הקטה משמימות את הלב. זהו משחק מילים מעניין, מעין התגרות בעין הרגילה לראות משׂימים לב, שמים לב.

בְּמוּסָר שֶׁל קוֹפִים טִפְּשָׁנִים וּמְחַקִּים: הביקורת עולה מדרגה. מוסר הקטנות שלנו דומה לזה של קופים המחקים את שרואות עיניהם וחיים ללא מודעות לעולם הגדול.

 

כִּבְיָמִים הָיִינוּ תִינוֹקוֹת עוֹד רַכִּים: המשורר שב ומתרכך. עתה מדומה קטנות-המוחין שלנו לימי הינקות. אך זאת לצורך מוסר קשה שיוטף תכף.

עַל בִּרְכֵּי אוֹמֶנֶת וְסַבְתּוֹת מִתְעַנּוֹת, / הַקּוֹלְעוֹת סִפּוּרֵי-בַדֵּיהֶן: הביקורת פונה אל צרות החינוך לגיל הרך. אומנת ביחיד וסבתות ברבים, אולי מפני שלילד יש ברגע נתון אומנת אחת ושתי סבתות, אך בוודאי גם בגלל המשקל. הסבתות הללו היו סגפניות, כמו תוכן סיפוריהן שיוזכר מייד. המשורר מנצל את הביטוי "סיפור בדים", שעניינו סיפור בדותות, לשם שימוש בפועל "קולעות", שהרי בדים הם גם ענפים הניתנים לקליעה. "אומנת" קרובה בצליל ל"מתענות".

וּמְתַנּוֹת / עַל צָרוֹת קְדוֹשִׁים מְסוּרִים לַמַּכִּים: אלה הם סיפורים עצובים, שהאומנת והסבתא מתנות כתלונה. הם עוסקים ברדיפתם של יהודים בידי שוסיהם בגלות.

 

וּבְמִדְרָשׁ-בִּן-יוֹמוֹ צָץ בְּמֹחַ נְמָלִים: מוח הנמלים קטן, וממחיש את קטנות המוחין שהשיר מייחס לבני הדור. מוח זה הוגה מדרשים ורעיונות חדשים וקצרי תוקף.

בִּלְשׁוֹן סַרְדִּיּוֹטִין וְחִדּוּדֵי גַמָּלִים: אמרי השפר של הדור הזה נאמרים כביכול בלשון מחוספסת של חיילים ובחידודים גסים של מובילי-גמלים מעוטי השכלה.

יָבֹאוּ אֵלֵינוּ הֲמוֹן יְרַקְרַקִּים: נראה כי הכוונה לנבטים של התחדשות פוטנציאלית, הבאים, אומנם, מתוך מה שנראה למשורר כמוגבלות, חספוס וריקבון. על כן אפשר גם לסבור שהכוונה לעבש וירוקת.

 

כַּף-זְכוּתָם עַל אַלְפֵי פִשְׁעֵיהֶם מְכַסָּה: הפשעים, כך מסתבר על פי השורות הקודמות, הם פשעים לאסתטיקה. הם קטנים מכף-הזכות של ההתחדשות. הניסוח על פי משלי י', יב: "וְעַל כׇּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

הַמְחַדְּשִׁים אֱמוּנָה, אֱמוּנָה כִּי פַסָּה: כפל אפשרויות ההבנה נמשך גם כאן: אפשר ש"המחדשים אמונה" הם ה"ירקרקים", וטוב שהם מחדשים את שנשכח והתנוון. ואפשר שמילים אלו ממשיכות את "פשעיהם", וחידושה העקשני של אמונה שעבר זמנה הוא פשע.

נִזְקָנָה לַפֶּלֶא הַגָּדוֹל מְחַכִּים: הפלא הגדול הוא אותם מאורות ותעצומות בראשית שטָחו עינינו מראות. אנו, שהיינו אותם תינוקות רכים, נמתין לפלא הזה עד זקנה ושיבה וכנראה נמות לפני שיבוא.

 

ג

נִזְקָנָה לַפֶּלֶא הַגָּדוֹל מְחַכִּים – – –

לֵב יֶלֶד, לֵב טִפֵּשׁ, בְּשָׁעָה לֹא-טוֹבָה

מִי זְרָעֲךָ אַהֲבָה, חֶסֶד וְחוֹבָה

וַיְִמְתַּח בְּךָ נִימִים אֲנִינִים וְדַקִּים?

 

הוֹי נִימִים אֲנִינִים! יֵשׁ שִׁירִים… גַּנְזַכִּים…

אַךְ בִּיְּשָׁם הָאָדָם… מֵרָזוֹן… מִשֹּׂבַע…

וְקוֹלָם לֹא נִשְׁמָע (וִישׁוּעָה לֹא קְרוֹבָה)

בִּמְהוּמַת תַּגָּרִים וּשְׁרִיקַת קוֹזַקִּים.

 

וּמַחֲשִׁים אוֹרִים צְבָא-מָרוֹם מִמָּעַל,

וְהָעַוְלָה הַגְּדוֹלָה בָאָרֶץ מֶמְשַׁלְתָּהּ,

וּפִצְעֲךָ גָדוֹל, אִם נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ,

 

וַחֲלוֹמְךָ עוֹד אִתְּךָ, רָחַקְתָּ מִמַּעַל…

וּמָתַי קֵץ חָזוֹן? לַמּוֹעֵד? לְדוֹרוֹת?

נָתוּרָה אַף-נַחְפֹּשׂ בְּמִסְתּוֹרִין שֶׁל תּוֹרוֹת…

 

נִזְקָנָה לַפֶּלֶא הַגָּדוֹל מְחַכִּים: השורה משובצת כאן בהתאם לחוקי הסוגה, אך שלושת הקווים המפרידים מאפשרים לסובב כאן את ההגה הרטורי ולשוב ולדבר אל הילד.

לֵב יֶלֶד, לֵב טִפֵּשׁ, בְּשָׁעָה לֹא-טוֹבָה:  הפנייה היא לליבו של הילד שטרם לומַד. בשעה לא טובה, מבחינה היסטורית-לאומית, בכל זאת אירעה בו טובה כמוסבר מייד.

מִי זְרָעֲךָ אַהֲבָה, חֶסֶד וְחוֹבָה: מהיכן בכל זאת קיבלנו את המידות הטובות? בשתי המילים "זרעך אהבה" ההברה השנייה מהסוף חטופה (מנוקדת בחטף-פתח, הנחשב לסוג של שווא ולא לתנועה מלאה), ולכן הטעם, בהטעמה האשכנזית, הולך עוד הברה אחרת אחורה, להברה הראשונה במילה: זְרָע ב"זְרָעֲךָ", אַ ב"אַהֲבָה".

וַיִּמְתַּח בְּךָ נִימִים אֲנִינִים וְדַקִּים? הנימים הם המשך לדימוי הצמח שנזרע. מהיכן, ממשיך המשורר ושואל, קיבלנו את הרגישות ואת הטעם הטוב?

 

הוֹי נִימִים אֲנִינִים! יֵשׁ שִׁירִים… גַּנְזַכִּים…: תחילת תשובה: מהשירה, האומנות, הארכיונים האוצרים את המורשת.

אַךְ בִּיְּשָׁם הָאָדָם… מֵרָזוֹן… מִשֹּׂבַע: האנושות, ככלל, אינה מתייחסת בכבוד למורשת התרבותית שלה, אם בשל מחסור כלכלי אם בשל שפע של "וישמן ישורון ויבעט". "שובע" מתחרז עם "טובה", "חובה" ו"קרובה" מפני שכל אלו נהגות במלעיל.

וְקוֹלָם לֹא נִשְׁמָע (וִישׁוּעָה לֹא קְרוֹבָה) / בִּמְהוּמַת תַּגָּרִים וּשְׁרִיקַת קוֹזַקִּים: התרבות נדחקה, ואף אין לצפות לשינוי קרוב לטובה, ברעש המסחר והשוק, כמו גם בגלל רדיפות אלימות כגון אלו של הקוזקים, מעמד-הלוחמים האוקראיני שהרבה לטבוח ביהודים.

 

וּמַחֲשִׁים אוֹרִים צְבָא-מָרוֹם מִמָּעַל: "מחשים" הוא כאן פועל יוצא. ושיעורה של השורה: האורות משתיקים את צבא-השמיים שלמעלה.

וְהָעַוְלָה הַגְּדוֹלָה בָאָרֶץ מֶמְשַׁלְתָּהּ: בעוד השמיים מושתקים, בארץ שולט העוול.

וּפִצְעֲךָ גָדוֹל, אִם נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ: כלומר גם אם את נפשך הצלת, עדיין פצעך גדול בעולם פגום כזה.

 

וַחֲלוֹמְךָ עוֹד אִתְּךָ, רָחַקְתָּ מִמַּעַל:  כאן "מַעל" הוא מעילה, רמייה וגזל. האדם הפצוע בנפשו ממוגבלותו של העולם הממשי, עדיין ליבו ישר וחלומותיו שמורים עימו.

וּמָתַי קֵץ חָזוֹן? לַמּוֹעֵד? לְדוֹרוֹת?: אתה תוהה מתי יתגשם החזון, מתי יקרו הדברים. האם במועד ידוע ומיוחל, או אולי בעוד דורות. המילים קץ, חזון ומועד יוצרות משולש-צירופים בשני פסוקים שונים, אצל הנביאים חבקוק ודניאל: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב; אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב, ג); "וַיָּבֹא אֵצֶל עׇמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי: הָבֵן, בֶּן אָדָם, כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן" (דניאל ח, יז).

נָתוּרָה אַף-נַחְפֹּשׂ בְּמִסְתּוֹרִין שֶׁל תּוֹרוֹת: הדרך לדעת אם יש סיכוי למימוש החלומות היא תורות, פילוסופיות ואידאולוגיות שונות. לחפושׂ (בבניין קל) קרוב במובנו ללחפֵּש.

 

ד

נָתוּרָה אַף-נַחְפֹּשׂ בְּמִסְתּוֹרִין שֶׁל תּוֹרוֹת

מְגֻדְּלֵי-הַפֶּרַע וּמְהַלְּכֵי-קֵרֵחַ,

וּבְשִׂיג חוֹלֵי-נוֹפְלִים וּמֻכֵּי-יָרֵחַ,

הַתּוֹעִים וְהַמַּתְעִים וְהָעוֹשִׂים בָּם סְחוֹרוֹת.

 

וְכַאֲשֶׁר יוּעַם עַרְפֶל-הַמָּסֹרוֹת

כֵּן יְעַוֵּר עֵינֵינוּ, כְּשֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ;

וּמֵי מַעְיָן נִרְפָּשׂ שֶׁהֶעֱלוּ רֵיחַ

יְרַכְּכוּ הַלְּבָבוֹת לַעֲשׂוֹתָם כִּנּוֹרוֹת.

 

רוּחֵנוּ כִּי קָצְרָה, מִהַרְנוּ נוֹאַשְׁנוּ

מֵעִיּוּן, מֵאוֹר הַמַּשּׂוּאוֹת יָרַשְׁנוּ,

שֶׁהֶעֱלוּן אַנְשֵׁי הַדְּרִישָׁה הַגְּאוֹנִית.

 

וּכְאוֹתָהּ נִשֹּׁבֶת עַל פִּתְחֵי מַמְּגוֹרוֹת

קַלּוֹנוּ, מַכְרִיזִים מַחֲשָׁבָה אַיְלוֹנִית,

אֶל שְׁבִילֵי הַדִּמְיוֹן נָסוּרָה וּמְקוֹרוֹת.

 

נָתוּרָה אַף-נַחְפֹּשׂ בְּמִסְתּוֹרִין שֶׁל תּוֹרוֹת / מְגֻדְּלֵי-הַפֶּרַע וּמְהַלְּכֵי-קֵרֵחַ: התורות שנוטים לחפש בהן תחילה, באין אמונה דתית, הן אלו של אנשים חריגים המצויים בשולי החברה או מחפשים לעצמם בולטות חזותית. בעלי שיער ארוך כנזירים או היפוכו של דבר. חלקם נוכלים ושרלטנים.

וּבְשִׂיג חוֹלֵי-נוֹפְלִים וּמֻכֵּי-יָרֵחַ: על אותה דרך, נקשיב גם לשיחם של אפילפטים וסהרורים, ושמא של משוגעים.

הַתּוֹעִים וְהַמַּתְעִים וְהָעוֹשִׂים בָּם סְחוֹרוֹת: זוהי טעות, מודיענו המשורר. הנטייה היא לחפש תחילה את האמת אצל נביאי שקר. תועים בדרך, מתעים אחרים, ואלה המנצלים את התועים.

 

וְכַאֲשֶׁר יוּעַם עַרְפֶל-הַמָּסֹרוֹת / כֵּן יְעַוֵּר עֵינֵינוּ, כְּשֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ: הסרת הערפל המטשטש והמסתיר של המסורת אינה מועילה תחילה למחפשי האמת, שכן העיניים מסתנוורות כאל פני שמש.

וּמֵי מַעְיָן נִרְפָּשׂ שֶׁהֶעֱלוּ רֵיחַ / יְרַכְּכוּ הַלְּבָבוֹת לַעֲשׂוֹתָם כִּנּוֹרוֹת: העיפוש והסירחון שהותיר הניוון התרבותי והאמוני מושכים את הלבבות ואף מוציאים מהם גילויי התפעלות, כפי שמים, מים עומדים במקרה הזה, מרככים עץ לשם ייצור כינור המפיק מנגינות.

 

רוּחֵנוּ כִּי קָצְרָה, מִהַרְנוּ נוֹאַשְׁנוּ / מֵעִיּוּן: הבריחה מהעיון הרציני ומהחשיבה הרציונלית נובעת מחיפזון ומייאוש.

מֵאוֹר הַמַּשּׂוּאוֹת יָרַשְׁנוּ: זוהי בריחה מאורה של ירושתנו התרבותית, אור הנראה למרחוק כמשואה.

שֶׁהֶעֱלוּן אַנְשֵׁי הַדְּרִישָׁה הַגְּאוֹנִית: קודמינו, משיאי משואות אלו, היו דרשנים, דורשי אמת וחכמים.

 

וּכְאוֹתָהּ נִשֹּׁבֶת עַל פִּתְחֵי מַמְּגוּרוֹת / קַלּוֹנוּ: היינו קלים, קלי דעת, כמו פסולת-תבואה וקליפות-גרגירים, הנשארת על פתחי אסמים ונישאת ברוח.

מַכְרִיזִים מַחֲשָׁבָה אַיְלוֹנִית: מקבלים על עצמנו מחשבה עקרה.

אֶל שְׁבִילֵי הַדִּמְיוֹן נָסוּרָה וּמְקוֹרוֹת: נחפש תשובות בנתיבים ובמעיינות של דמיון, להבדיל מהיגיון וניסיון. "נסורה" מזכיר לנו את "נתורה" שבתחילת הסונטה, ובמבטא האשכנזי גם באות שבה הן שונות הן נשמעות דומות.

 

ה

אֶל שְׁבִילֵי הַדִּמְיוֹן נָסוּרָה וּמְקוֹרוֹת…

בַּלֶּחֶם הַקְּלוֹקֵל, פֵּרוּרִים נִמְאָסִים,

נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה שְׂפַת חָנֵף, וְשָׂשִׂים

לִמְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם מַסִּיעֵי הַקּוֹרוֹת

 

לְבִנְיָן הַפְּלָאוֹת מַשְׁכִּיחַ הַמְּרוֹרוֹת,

וּבְהִבָּנוֹתוֹ – מִגְדַּל נַנָּסִים –

אַף-נִתְקַע כַּף עָלָיו: פַּנָּסִים, פַּנָּסִים!

לָאֵלֶּה יִחַלְנוּ, הֵן הֵמָּה הַמְּאוֹרוֹת!

 

הֵתָיוּ הַנָּזִיד וּזְכִיתֶם בִּמְחִירוֹ

גַּם-חֹפֶשׁ, גַּם-חֵרוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ…

הַקּוֹנֶה, הַלְוַאי וְנִמְשַׁלְנוּ לִבְעִירוֹ!

 

וְדִמְיוֹנוֹת הַקֶּסֶם? – נַכְפִּישֵׁם בָּרֶפֶשׁ!

הוֹי, טִפְּשִׁים, חָלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַמְּזַכִּים,

הַצְּמֵאִים לְאִמְרֵי-הָאֱמֶת הַזַּכִּים.

 

אֶל שְׁבִילֵי הַדִּמְיוֹן נָסוּרָה וּמְקוֹרוֹת…/ בַּלֶּחֶם הַקְּלוֹקֵל, פֵּרוּרִים נִמְאָסִים: האידאולוגיות מתוצרת הדמיון כמוהן כמזון מקולקל וכפירורים שאין חפץ בהם.

נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה שְׂפַת חָנֵף: ואף על פי כן, ננהה אחר הלחם הקלוקל הזה, נסגוד לו ונתחנף אליו בדברינו.

וְשָׂשִׂים / לִמְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם: ששים ושמחים לקראת אלה המתיימרים להיות מתקני עולם, בעלי אוטופיות.

מַסִּיעֵי הַקּוֹרוֹת: כלומר, אלה המובילים קורות-בניין, ובמשתמע גם את קורות הזמנים, ההיסטוריה.

 

לְבִנְיָן הַפְּלָאוֹת מַשְׁכִּיחַ הַמְּרוֹרוֹת: מתקני העולם מסיעים קורות לבניין פלאי, אגדי, אוטופי, בניין של "קץ הפלאות" (כלשון הנביא דניאל), שיחליף את מרורות החיים בעולמנו וישכיח אותם.

וּבְהִבָּנוֹתוֹ – מִגְדַּל נַנָּסִים: כאשר ייבנה אותו בניין פלאות, יתגלה כי הוא קטן ועלוב, מִגדל רק בעיני ננסים.

אַף-נִתְקַע כַּף עָלָיו: נתלהב ממנו. תקיעת כף על משהו, ולא אל או עם מישהו, פירושה הבעת שמחה או הסכמה או שבח, כמו בפסוק "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" (תהילים מ"ז, ב).

פַּנָּסִים, פַּנָּסִים!: נקרא בשמחה שהנה לנו פנסים. ההתלהבות אירונית, שכן אור הפנס עלוב לעומת אורם של מאורות השמיים, אך אנו נתלהב מן המעט.

לָאֵלֶּה יִחַלְנוּ, הֵן הֵמָּה הַמְּאוֹרוֹת!: הפנסים ייראו לנו כמאורות בראשית שאליהם פיללנו.

 

הֵתָיוּ הַנָּזִיד: התיו, בלשון המקרא, הָביאו (בדרך כלל משקה או מאכל), כגון בישעיהו כ"א, יד, "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם, יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד". כאן הקריאה היא להביא נזיד, למכירה, ברמז לנזיד העדשים, קרי מחיר נמוך מאוד, שתמורתו מכר עשיו את הבכורה ליעקב.

וּזְכִיתֶם בִּמְחִירוֹ / גַּם-חֹפֶשׁ, גַּם-חֵרוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ: בנזיד עדשים של סגידה לתורות שווא נזכה כביכול בכל המאוויים והמנעמים, גם חופש וגם חירות, גם לגוף וגם לנפש.

הַקּוֹנֶה, הַלְוַאי וְנִמְשַׁלְנוּ לִבְעִירוֹ! הקונה הוא אותו אידאולוג-שווא. המוכרים העלובים של הנזיד משתוקקים אפילו להיות דומים לצאן שלו.

 

וְדִמְיוֹנוֹת הַקֶּסֶם? – נַכְפִּישֵׁם בָּרֶפֶשׁ!: צאנו של אותו בעל דמיונות מלכלך אותם בבוץ, לבלי הכר בערכם. ההתפכחות מתחילה לבצבץ כאן.

הוֹי, טִפְּשִׁים, חָלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַמְּזַכִּים: בטיפשותנו ובחולמנותנו דנו לזכות את ההבלים הללו.

הַצְּמֵאִים לְאִמְרֵי-הָאֱמֶת הַזַּכִּים: אנו שצמאנו לדברי אמת הדומים למים זכים, לועטים עתה ממי הבוץ שיצרנו במו רגלינו. יושם לב לחזרה המשולשת על העיצורים מ-א בשלוש המילים הראשונות.

 

ו

צְמֵאִים לְאִמְרֵי-הָאֱמֶת הַזַּכִּים

נְשַׁלְּמָה כְּסִיטוֹן מַס כָּפוּל וָמֶכֶס

בִּלְשַׁד נְּעוּרֵינוּ וּבְתֹם בְּאֵין פְּחֶתֶת,

וּבְחֹם אֲבִיבֵנוּ וְכֹחוֹתָיו מְפַכִּים

 

כְּעֵינוֹת הַמְּשׁוּבָה מִמְּעָרוֹת-מַחֲשַׁכִּים…

עַד בּוֹא יוֹם-הַזִּקְנָה, תַּשׁ כֹּחוֹ, וּכְעֶכֶס,

שֶׁפָּרַשׂ עוֹר-שְׁנָתוֹ, נִתְחַבֵּא בָרֶכֶס,

וְאֵין חַמָּה רוֹמֶזֶת בְּעַד הַחֲרַכִּים.

 

חֲלוֹמוֹת הַנֹּעַר, פַּרְפָּרִים בְּנֵי יוֹמָם!

עִם פְּרָחִים לִבְלַבְתֶּם… אַיָּמוֹ, אֵי מְקוֹמָם?

וַתֵּאָלֵמוּ עִם שִׁיר הַשְּׁרַקְרַקִּים…

 

אַיֶּךָּ, הַגִּבּוֹר, הוֹי גִּבּוֹר-אֶצְבָּעִי?

הַנּוֹפֵל כִּי נִכְשַׁל בְּדִבְרֵי הֲבָאִי

מִפַּח אֶל פִּי-פַחַת, מִתְּהוֹם אֶל מַעֲמַקִּים.

 

צְמֵאִים לְאִמְרֵי-הָאֱמֶת הַזַּכִּים / נְשַׁלְּמָה כְּסִיטוֹן מַס כָּפוּל וָמֶכֶס: צימאוננו זה הוביל אותנו לעסקת הביש עם מתקני העולם. וכסוחר סיטונאי, הקונה מהיצרן ומוכר לקמעונאי, נשלם מכס ומס על כל עסקה.

בִּלְשַׁד נְּעוּרֵינוּ: שילמנו במיטב שנות נעורינו וצעירותנו, בשמן ובעסיסי שבהן.

וּבְתֹם בְּאֵין פְּחֶתֶת: בתמימות גמורה, בלי מגרעת וחסר. התום הזה הוא גם הסיבה לכך שנהינו אחר דמיונות השווא, וגם המס ששילמנו והפסדנו. "פְּחֶתֶת" מתחרז כאן עם מֶכֶס, עֶכֶס ורֶכֶס משום שבהטעמה האשכנזית הוא נשמע מעין "פְּכֶסֶס".

וּבְחֹם אֲבִיבֵנוּ: נעורינו, אביב חיינו. שילמנו בעונה החמימה והנעימה של חיינו, ובלהט הנעורים.

וְכֹחוֹתָיו מְפַכִּים: כשכוחות האביב, כוחות הנעורים, עוד נובעים ומתחדשים. בשלושת חצאי השורות האחרונים מתגלגלת המילה הפותחת בהתחלפות הדרגתית: תום, חום, כוח.

 

כְּעֵינוֹת הַמְּשׁוּבָה מִמְּעָרוֹת-מַחֲשַׁכִּים…: כוחותינו פיכו בנערינו כמו מעיינות שובבים המפכים מתוך מערות חשוכות. עוד המחשה לכוחות הנעורים.

עַד בּוֹא יוֹם-הַזִּקְנָה, תַּשׁ כֹּחוֹ: משובת הנעורים הזאת עלולה למשוך אותנו עד כלות כוחנו בזקנתנו.

וּכְעֶכֶס, / שֶׁפָּרַשׂ עוֹר-שְׁנָתוֹ: כנחש ארסי לאחר ההתנשלות השנתית, משהחליף את עורו ועורו החדש עוד רגיש. בלשון המקרא יש הוראה אחרת ל"עכס": שלשלת וצמיד לרגל.

נִתְחַבֵּא בָרֶכֶס, / וְאֵין חַמָּה רוֹמֶזֶת בְּעַד הַחֲרַכִּים: בחולשתנו נתחבא בהרים, במקום נסתר כל כך שאין בו אפילו סדקים שאור השמש עובר בהם. מכאן מובן שאת המאורות הגדולים עדיין לא נראה.

 

חֲלוֹמוֹת הַנֹּעַר, פַּרְפָּרִים בְּנֵי יוֹמָם!: חלומות תיקון העולם של גיל העלומים דומים לפרפרים: יפים, צבעוניים, פורחים באוויר, מושכים את הלב, וחייהם קצרצרים.

עִם פְּרָחִים לִבְלַבְתֶּם… אַיָּמוֹ, אֵי מְקוֹמָם?: לבלובם של פרפרי-חלום אלו כשל פרחים, ביופי ובקוצר הימים. עכשיו נשאר רק לתהות איפה הם.

וַתֵּאָלֵמוּ עִם שִׁיר הַשְּׁרַקְרַקִּים: דימוי נוסף ליופי קצר מועד. שירתם של השרקרקים, ציפורי שיר. השרקרקים נבחרו בשביל החרוז אך יותר מכך בגלל התהדהות צליל המילה "שיר" בשמם. כששיר זה נאלם, השתתק, נאלמו גם החלומות. יש כאן רמז קל, משחקי, לחלום האלומות של יוסף.

 

אַיֶּךָּ, הַגִּבּוֹר, הוֹי גִּבּוֹר-אֶצְבָּעִי?: מתוך הדימויים קטני הממדים, פונה המשורר להתגעגע אל גיבור החותר להצלחה, קטן ממדים אף הוא: אצבעוני האגדי.

הַנּוֹפֵל כִּי נִכְשַׁל בְּדִבְרֵי הֲבָאִי: אצבעוני נופל כי הוא מתעסק בשטויות ובגוזמאות. הביטוי "דברי הבאי", או "הוואי", במובן זה, מופיע כמה פעמים בתלמוד. על פי הסברו של עידו בסוק, בביוגרפיה על טשרניחובסקי, הדגש כאן הוא על כך שאצבעוני קם ומתגבר גם כשהוא נופל.

מִפַּח אֶל פִּי-פַחַת, מִתְּהוֹם אֶל מַעֲמַקִּים: אצבעוני נופל שוב ושוב, ומדגימים זאת מלכודות בביטוי הראשון ומקומות נמוכים בשני: מן הפח אל הפחת, ולשם תפארת המצלול פי-פחת, כמו פי תהום; ומתהום אל מעמקים וחוזר חלילה.

 

ז

מִפַּח אֶל פִּי-פַחַת, מִתְּהוֹם אֶל מַעֲמַקִּים

נִקָּלַע נִחָרִים כִּפְלֵיטַת הַשְּׂרֵפָה,

מְאֻשָּׁרִים-עֲלוּבִים בַּבְּרָכָה הַטְּרֵפָה,

בֵּרְכָנוּ הַ'שֵּׂכֶל' בִּשְׂפַת-חֲלַקְלַקִּים,

 

הַמְּחַנֵּק בְּנַפְשֵׁנוּ כָל-קוֹלוֹת צוֹעֲקִים

בְּעֹשֶׁר רִנָּתָם וְסֻמְפּוֹנְיוֹת מַגְרֵפָה;

וּסְיָגִים וּגְדָרִים וְחֹק נְצָרֵפָה,

הַנָּחָה לְהַנָּחָה וְשִׁגְיוֹנוֹת שֶׁל כְּרַכִּים.

 

וְנִהְיֶה אַךְ פַּעַם כִּקְטַנִּים בִּקְטַנִּים,

כְּשִׂיחַ הַשָּׂדֶה וּכְטִפָּה בַזֶּרֶם!

לְאֵין מֶחְקָר, אֵין תַּכְלִית, אֵין מוֹשְׁלִים, אֵין מְעַנִּים,

 

כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מִקֶּדֶם, וּבְטֶרֶם

בִּינוֹנוּ, מָלַכְנוּ בָאָרֶץ וּמְאוֹרוֹת,

וּנְבִיאִים הֶלְאוּנוּ וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת.

 

מִפַּח אֶל פִּי-פַחַת, מִתְּהוֹם אֶל מַעֲמַקִּים / נִקָּלַע נִחָרִים כִּפְלֵיטַת הַשְּׂרֵפָה: היצירה עוברת לתאר את תחושתם של פליטי האמונה בדמיון ובתיקון העולם, שעברו אל הרציונליזם. הם נקלעים אל אותם בורות ומלכודות שבסונטה הקודמת נזכרו בעניין אצבעוני. הם צמאים ומיובשים כאנשים שנסו משריפה.

מְאֻשָּׁרִים-עֲלוּבִים בַּבְּרָכָה הַטְּרֵפָה: ברכתה של הרציונליות (כמבואר בהמשך המשפט) היא ברכה פגומה ופסולה, ומקבליה המאושרים הם גם עלובים.

בֵּרְכָנוּ הַ'שֵּׂכֶל' בִּשְׂפַת-חֲלַקְלַקִּים: שכלנו, תבונתנו, הרציונליות, אפשר שגם הנאורות, בירכו-קיללו אותנו בברכה הטרפה, מתוך שכנוענו בדברי חנופה ומתק שפתיים. יש להבין שורה זו כאילו היא פותחת בש' הזיקה. הברכה הטרפה שברכָנו השכל וגו'.

 

הַמְּחַנֵּק בְּנַפְשֵׁנוּ כָל-קוֹלוֹת צוֹעֲקִים / בְּעֹשֶׁר רִנָּתָם: שפת החלקלקות של התבונה חוסמת את קולה האותנטי של הנפש, המבטא גם בשירה עשירה ובאומנות.

וְסֻמְפּוֹנְיוֹת מַגְרֵפָה: לצד השירה הווקלית נזכרת כאן גם המוזיקה הכלית, באמצעות אזכור שני כלי נגינה עתיקים. הסומפוניה נזכרת בספר דניאל (ג', ה), ומשערים שהיא מעין חמת חלילים. היא מובאת כאן בהטיית רבים וכנסמך, באורח המכוון גם למילה היוונית במקורה סימפוניה המציינת בימינו יצירה תזמורתית ארוכה. המגרפה נזכרת במשנה (תמיד ג, ח) כמין עוגב-רוח שהיה במקדש וקולו נשמע עד יריחו.

וּסְיָגִים וּגְדָרִים וְחֹק נְצָרֵפָה: העולם התבוני היבש הזה מכביר סייגים וחוקים. ב"נצרפה" משלים המשורר ארבעה חרוזים עשירים הכוללים את כל הרצף "רֵפָה", בהטעמת מלעיל, וההטעמה האשכנזית היא המאפשרת לו לצרף את השריפה, הטריפה והמגרפה אל "נצרפה".

הַנָּחָה לְהַנָּחָה: הנחה, על פי ניקודה כאן, במובן הרעיוני, לא הכספי: לצד הסייגים והחוקים מצרפת התבונה גם כל מיני הנחות יסוד.

וְשִׁגְיוֹנוֹת שֶׁל כְּרַכִּים: מחשבות והגיגים מן הסוג המקובל בערים הגדולות, בתרבות המודרנית.

 

וְנִהְיֶה אַךְ פַּעַם כִּקְטַנִּים בִּקְטַנִּים: הלוואי שיכולנו במקום כל זה להיות, ולו פעם אחת, כמו הישויות הקטנות בטבע.

כְּשִׂיחַ הַשָּׂדֶה וּכְטִפָּה בַזֶּרֶם!: כשיח בר או אפילו כטיפה בודדת בתוך זרם. אפשר ש"שיח השדה" נזכר כאן גם כהד צלילי מנוגד ל"שכל" מהבית הראשון.

לְאֵין מֶחְקָר, אֵין תַּכְלִית, אֵין מוֹשְׁלִים, אֵין מְעַנִּים: פטורים מעול השכל והדעת, התרבות והאחריות, השלטון והרודפים. כישלון הדמיון וכישלון השכל מובילים לנהייה זו.

 

כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מִקֶּדֶם: כאלה לכאורה היינו בימי בראשית.

וּבְטֶרֶם / בִּינוֹנוּ, מָלַכְנוּ בָאָרֶץ וּמְאוֹרוֹת: זה היה לפני שהאדם פיתח את תבונתו, בטרם הקים שלטון על הארץ, ובטרם רדה כביכול במאורות השמיים.

וּנְבִיאִים הֶלְאוּנוּ וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת: וגם בטרם החלו נביאים לייגע אותנו בהטפתם, ובעלי בשורות דתיות או אוטופיסטיות עוד לא מרטו את עצבינו.

 

ח

וּנְבִיאִים הֶלְאוּנוּ וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת

הַכּוֹאֲבִים לְאָדָם וּלְיֵשַׁע בְּתֵבֵל,

וּמְפִיצֵי תוֹרוֹתָם עֲמוּסֵי הַסֵּבֶל

הַמְּמַלְּאִים פְּנֵי אֶרֶץ מִזְבְּחוֹת אֵין-סְפוֹרוֹת.

 

עֲנָוִים עַל-כָּרְחָם, צֹאן-קֹדֶשׁ וּצְחוֹרוֹת

עַד לֹא נָחֲלוּ אֶרֶץ – וּזְרַע שֹׁד וָתֶבֶל,

קְהַל זְאֵבִים רְעַבְתָּנִים, בְּהַשְׁרִישָׁם בַּחֶבֶל

נֶעֶטְרֵי זֵר דַּפְנָא וְתוֹפְשֵׂי תִמּוֹרוֹת.

 

וְאִלּוּ נִסְתַּחֲפוּ נַהֲרוֹת הַדָּמִים,

שֶׁשָּׁפְכוּ תַּלְיָנֵי-הַקֹּדֶשׁ הַצָּמִים,

מִדְבָּרָה אַל חֶגַ'ס וּצְחִיחַת הַגָּלִיל,

 

וְנָתְנוּ יְבוּלָם עִדָּן וְעִדָּנִים,

וְהָפַךְ הַמִּדְבָּר אֲגַם דֶּשֶׁא קַלִּיל, –

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים!

 

וּנְבִיאִים הֶלְאוּנוּ וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת / הַכּוֹאֲבִים לְאָדָם וּלְיֵשַׁע בְּתֵבֵל: הנביאים והמבשרים אכן כואבים את כאב האדם ושואפים לישועה בעולם.

וּמְפִיצֵי תוֹרוֹתָם עֲמוּסֵי הַסֵּבֶל: המעגלים שסביב אותם נביאים, בין נביאים כפשוטם בין נביאים מודרניים, בעלי תורות למיניהן, על חסידיהם ופרשניהם. הם אכן בעלי ייסורים לפעמים, עומסים על עצמם את צער  העולם. סֵבל מתחרז עם תבל היטב שכן תבל מבוטאת במלעיל ות רפה נשמעת כמו ס.

הַמְּמַלְּאִים פְּנֵי אֶרֶץ מִזְבְּחוֹת אֵין-סְפוֹרוֹת: גם את זאת אפשר לדרוש על נביאי דתות בעבר הרחוק, ועל מטיפים ובעלי תורות פופולריים בעת המודרנית היוצרים פולחנים ודורשים הקרבה.

 

עֲנָוִים עַל-כָּרְחָם: הענווה אינה בהכרח מסגולותיהם התרומיות של מבשרים אלה, אך הם צריכים להיות כאלה בתחילת הדרך. ענווים גם במובן של עניים, או אף בעלי ייסורים, כנרמז להלן.

צֹאן-קֹדֶשׁ וּצְחוֹרוֹת / עַד לֹא נָחֲלוּ אֶרֶץ: הם מתנהגים כשיות תמימות, אבל רק עד שהם משתלטים על מדינה, על חברה, על שטח או על הון. טשרניחובסקי רומז כאן לכתוב "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ" (תהילים ל"ז, יא), וגם, או בעיקר, למרכזיותה של הבטחה זו במסורת הנוצרית, על פי הדרשה על ההר (מתי 5, 5): "אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (תרגום דליטש).

וּזְרַע שֹׁד וָתֶבֶל: ברגע שהם נחלו את הארץ והשיגו עמדת כוח, הם זורעים הרס ואסון ועושים תועבות. תֶבֶל הוא תועבה, למשל בויקרא י"ח, כג: "אִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא".

קְהַל זְאֵבִים רְעַבְתָּנִים: הצאן הופך לזאבים, והענווים לרעבתנים.

בְּהַשְׁרִישָׁם בַּחֶבֶל: כשהם מכים שורשים בארץ.

נֶעֶטְרֵי זֵר דַּפְנָא וְתוֹפְשֵׂי תִמּוֹרוֹת: הם מתנאים בזרי דפנה, דימוי מהעולם הרומי, ואוחזים בקישוטים דמויי דקל כגון אלו שהיו במקדש (כנזכר לאורך פרק ו' במלכים א ופרק מ ביחזקאל). התפיסה בתימורות אולי בהשראת שיר השירים ז', ט: "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו".

 

וְאִלּוּ נִסְתַּחֲפוּ נַהֲרוֹת הַדָּמִים, / שֶׁשָּׁפְכוּ תַּלְיָנֵי-הַקֹּדֶשׁ הַצָּמִים: הנביאים ומבשרי הבשורות והמהפכנים שפכו נהרות דם, והיו תליינים בשם הקודש שאף התענו בצומות מרוב צדיקות וענווה.

מִדְבָּרָה אַל חֶגַ'ס וּצְחִיחַת הַגָּלִיל: החג'אז שבחצי האי ערב הוא אזור צמיחתו של מוחמד. הגליל, שלצורך התמונה מתואר כאן אף הוא כצחיח, הוא אזור השפעתו של ישו. המשורר מציע לדמיין את נהרות הדם ששפכו האסלאם והנצרות מרווים את האדמות שהולידו דתות אלו.

 

וְנָתְנוּ יְבוּלָם עִדָּן וְעִדָּנִים: הדם השפוך יספיק להשקיית האזורים הללו לנצח, לעוד ועוד מחזורי צמיחה.

וְהָפַךְ הַמִּדְבָּר אֲגַם דֶּשֶׁא קַלִּיל: המדבריות הללו יצמיחו כולם דשא ענוג. הם ייראו כאגם של דשא; כביכול הנהרות (של הדם) ייצרו אגם.

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים!: המסקנה היא קללה על אנשי הדת, הגורמים לרציחות. מהאסלאם והנצרות חוזר המשורר אל הדתות האליליות הקדומות, כארכיטיפים ההולמים גם את נטייתה המקראית של היצירה. בל הוא מרודך, ראש אלילי בבל, הנזכר בספרי הנביאים. החמנים הם מזבחות לפולחן החמה, כנזכר ברחבי המקרא.

 

ט

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים,

כָּל יוֹצֵר-שָׁמַיִם וּמוֹשִׁיב אֱלִילִים,

וּמְחוֹקְקֵי דָתָם בָּאֶבֶן וּגְוִילִים,

בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וְעֵדוּת נֶאֱמָנִים;

 

מְשַׁלְּמִים אֱמוּנָה בְּמָעוֹת מְזֻמָּנִים;

וְאֵלִים מַרְעִימִים וְשׁוֹפְטִים פְּלִילִים,

וּפוּלְסֵי דְּנוּרָא לְבָנִים אֱוִילִים,

מְצַוִּים עַל אֹשֶׁר בְּכֹחוֹת-אֵיתָנִים!

 

וּבְכֹחוֹת-אֵיתָנִים עַל-גַּב מִזְבְּחוֹתָם

גַּם יִשְׁפְּכוּ דָמִים, קָרְבְּנוֹת צוּר עוֹשָׂם,

יַכְרִיעוּ לַטֶּבַח לִרְבָבוֹת לִרְבָבוֹת

 

כָּל אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא עִמָּהֶם בִּמְחוֹלָם,

כָּל גֵּאֵי הָרוּחַ וּנְדִיבֵי הַלְּבָבוֹת,

וּנְבִיאֵי-הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם.

 

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים, / כָּל יוֹצֵר-שָׁמַיִם וּמוֹשִׁיב אֱלִילִים: במקרא, יוצר השמיים הוא אלוהים (בביטויים דומים לכך אצל ישעיהו). המשורר הופך כאן את הביטוי על פניו: ממציאי הדתות יצרו להם שמיים. הקללה כוללת את אנשי הדתות המתיימרים לברוא שמיים, ואת אלו מהם המושיבים בשמיים הללו אלילים.

וּמְחוֹקְקֵי דָתָם בָּאֶבֶן וּגְוִילִים: אם עד כה חמקה היהדות מתגרת לשונו של המשורר, כעת קשה להחריג אותה. יש כאן רמז אפשרי למשה ולסופרים. או שמא נפטור את הדברים כשימוש נוח בטרמינולוגיה המקראית לציון דתות אחרות.

בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וְעֵדוּת נֶאֱמָנִים: היהדות נרמזת כאן ביתר שאת. הלוא היא בין הדתות שהתגלותן מיוחסת לאותות ומופתים (בפרט אלו שהראה משה) ועל עדות מפי אנשים הנחשבים נאמנים העוברת מדור לדור. כגון משה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב, ז). וגם: עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהילים י"ט, ח). אומנם, אפשר לראות גם את זאת כשימוש של המשורר בחומר לשוני מקראי, שמטבע הדברים נוגע במקורו לדת ישראל, כדי לתקוף בעיקר דתות אחרות, פגאניות ומונותאיסטיות, הנוקטות אלימות כלפי "כופרים", כפי שיודגש בהמשך הסונטה.

 

מְשַׁלְּמִים אֱמוּנָה בְּמָעוֹת מְזֻמָּנִים: העושים את האמונה ואת המשרה הדתית קרדום לחפור בו. החרוז עד כה עשיר למדי, מָנִים, אך זה יתערער מעט להלן ברביעי והאחרון בסדרה, איתנים.

וְאֵלִים מַרְעִימִים: כגון "אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים" (תהילים כ"ט, ג); "יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ" (שמואל ב כ"ב, ד).

וְשׁוֹפְטִים פְּלִילִים: האלים המשמשים גם שופטים בפלילים, או אנשי הדת העוסקים בכך.

וּפוּלְסֵי דְּנוּרָא לְבָנִים אֱוִילִים: מכות אש שהאלים או אנשי הדת מנחיתים על מאמינים ("בנים") פתיים. הביטוי פולסא (או ברבים פולסי) דנורא מופיע בתלמוד בפשטותו, לא ככינוי לטקס מאגי כבימינו. "אווילים" מצלצל דומה ל"לבנים", ובעיקר משלים סדרה בת ארבעה חרוזי "ילים"; סדרה זו עשויה משני צמדים שהמכנה המשותף הצלילי בהם גדול יותר: אלילים-פלילים, גווילים-אווילים.

מְצַוִּים עַל אֹשֶׁר בְּכֹחוֹת-אֵיתָנִים! הדתות מצוות בכוח אדיר להיות מאושרים, כאילו אפשר להיות מאושר בכוח. הרמז מכוון במיוחד לנצרות.

 

וּבְכֹחוֹת-אֵיתָנִים עַל-גַּב מִזְבְּחוֹתָם / גַּם יִשְׁפְּכוּ דָמִים, קָרְבְּנוֹת צוּר עוֹשָׂם: באותם כוחות איתנים שבהם הם מצווים על האושר, הם גם שופכים דמי אדם, כביכול קורבנות לבורא.

יַכְרִיעוּ לַטֶּבַח לִרְבָבוֹת לִרְבָבוֹת // כָּל אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא עִמָּהֶם בִּמְחוֹלָם: ההרוגים בשם הדת רבים מאוד; דתות קנאיות מוציאות מן הכלל כל מי שאינו רוקד לחלילן. הרמז הוא גם למחולות אחרי חטא העגל.

כָּל גֵּאֵי הָרוּחַ וּנְדִיבֵי הַלְּבָבוֹת: הנרצחים, שאינם מחוללים לצלילי הדתות הקנאיות, הם בעלי רוח גאה שאינה נכנעת ולבבות נדיבים.

וּנְבִיאֵי-הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם: גם אותם הורגים מנהיגי הדת. הנה כי כן, גם לפי היצירה הזאת ישנה דרך אמת כלשהי וגם לה יש מאמינים.

 

י

וּנְבִיאֵי-הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם…

חֲרָבוֹת בִּידֵיהֶם פִּיפִיּוֹת וּשְׁתָּיִם:

הָאֱמֶת וְהָאַהֲבָה, נֶשֶׁק הַפְּלָאִים;

וְזָרְעוּ בִתְפִלָּה, מִימִינָם, מִשְּׂמֹאלָם

 

עַל נֶפֶשׁ נְחוּשָׁה וְלֵב-אֶבֶן מֵעוֹלָם,

מִתְנַכְּלִים לַטּוֹבִים, מַעֲרִימִים לָרָעִים,

בְּאֵשׁ וּבַדָּם יַטִּיפוּ לִפְרָאִים

בְּטִפְּשׁוּת קַנָּאִים וּקְשִׁי-עֹרֶף גּוֹלָם.

 

וּמָלַךְ הַשֶּׁקֶר, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת,

הָאַהֲבָה תֶחְמַץ כִּשְׂאֹר בַּמִּשְׁאֶרֶת,

תַּסְרִיחַ עַל מוֹקְדוֹת הַמִּינִים וּשְׁכוֹלָם.

 

כָּל הוֹגֶה מַחֲשָׁבָה וְהָיָה לְאָלָה,

אִם הוּא נַפְשׁוֹ כְגָאֳלָם נַפְשָׁם לֹא גְאָלָהּ,

אַף-יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם!

 

וּנְבִיאֵי-הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם… / חֲרָבוֹת בִּידֵיהֶם פִּיפִיּוֹת וּשְׁתָּיִם: כלומר לנביאי האמת חרב פיפיות, כזו הפועלת לשני כיוונים. שהם –

הָאֱמֶת וְהָאַהֲבָה, נֶשֶׁק הַפְּלָאִים: נשק הפלאים של נביאי האמת הם האמת (כמתבקש) והאהבה.

וְזָרְעוּ בִתְפִלָּה, מִימִינָם, מִשְּׂמֹאלָם:  הם זורעים – לא נאמר מה, אך כנראה את השפעתם – בכל הכיוונים באמצעות תפילה.

 

עַל נֶפֶשׁ נְחוּשָׁה וְלֵב-אֶבֶן מֵעוֹלָם: מצליחים להשפיע גם על הקשים להשפעה בדרך כלל. בצירופים נפש-נחושה ולב-אבן בולט הדהוד פנימי של צלילים.

מִתְנַכְּלִים לַטּוֹבִים, מַעֲרִימִים לָרָעִים: נביאי האמת פועלים בתקיפות ובדרכים לא הוגנות. הם מתנכלים לאנשים טובים, ומרמים אנשים רעים.

בְּאֵשׁ וּבַדָּם יַטִּיפוּ לִפְרָאִים: לפראים הם מטיפים באמצעים אלימים.

בְּטִפְּשׁוּת קַנָּאִים וּקְשִׁי-עֹרֶף גֹּלֶם: עקשנותם של נביאי האמת מובילה אותם לנהוג בטיפשות, כדרך קנאים, ובגולמנות. בהטעמה האשכנזית "גולם" חרוז של "עולם" – והם נהגים כמו בביטוי "עוֹיְלֶם גּוֹיְלֶם" – ושל "קולם" ו"שמאלם" מהבית הקודם, המבוטאים אף הם "קוֹיְלֶם" ו"סְמוְֹילֶם".

 

וּמָלַךְ הַשֶּׁקֶר, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת: דרכי הפעולה הקנאיות והעקשניות של נביאי האמת מובילות לניצחון השקר ולאובדן האמת.

הָאַהֲבָה תֶחְמַץ כִּשְׂאֹר בַּמִּשְׁאֶרֶת: גם האהבה, חרבם השנייה של נביאי האמת, מתקלקלת בקנאותם, והיא מחמיצה כמו השאור שבהחמצתו במשארת, הכלי המיועד לכך, תופח הבצק.

תַּסְרִיחַ עַל מוֹקְדוֹת הַמִּינִים וּשְׁכוֹלָם: נביאי האמת מעלים את הכופרים על המוקד ומטילים בהם שכול, ובמקומות שהדבר נעשה מסריחה האהבה שהחמיצה והייתה לשנאה.

 

כָּל הוֹגֶה מַחֲשָׁבָה וְהָיָה לְאָלָה / אִם הוּא נַפְשׁוֹ כְגָאֳלָם נַפְשָׁם לֹא גְאָלָהּ: נביאי האמת פוגעים בכל מי שהוגה מחשבות אחרות משלהם; כל מי שאינו נענה לגאולת הנפש שהם מציעים, קללתם רובצת עליו.

אַף-יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם!: המשורר מוסיף על קללה זו ומקלל לנצח את "מתקני העולם", אותם אוטופיסטים בעלי דמיון או רציונליסטים שפגשנו לעיל, לצד נביאי השקר ונביאי האמת גם יחד, באשר הם פועלים בכוחנות וגורמים לשפיכות דמים. אותיות יחס אינן מקבלות טעם גם בהטעמה אשכנזית, ולכן "לעד" מלרע.

 

יא

אַף-יוּאָר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם!

סָרִיסֵי-הַלֵּב וְנִפְתְּלֵי-אֱמוּנָה,

הַסּוּמִים בְּמֹחָם, וּבְנֶפֶשׁ עֲגוּנָה

יַבְחִינוּ אַךְ עֶדְנָם וְתָפְתֶּה שְׁאוֹלָם.

 

נִגָּרִים כִּרְגָבִים סוּמָאִים בְּמִשְׁעוֹלָם,

מְרַטְּשִׁים וְרוֹצְצִים מִתּוֹךְ קֹר-מְכוּנָה

גַּם חָרָשֵׁי-חֵמָר גַּם פְּסִילֵי אַתּוּנָה,

מִכֹּבֶד רָב פֶּגֶר לֹא יִשְׁמְעוּ קוֹל-עָם.

 

עַד לֹא מָלְכוּ הֵם, עַד נֶחְבְּאוּ בַּסֶּדֶק

יָשִׁירוּ לְחֹפֶשׁ וְיִנַָּבְאוּ לְצֶדֶק

תַּלְיָנִים בִּקְדֻשָּׁה וּמַשְׁוִים עַקְשָׁנִים;

 

אַךְ סוֹף מַנְגִּינָתָם – אֲזִקִּים, גַּרְדֻּמּוֹת

לָעֲבַרְיָנִים וּלְאַנְשֵׁי-הַתְּרוּמוֹת,

כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים.

 

אַף-יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם! / סָרִיסֵי-הַלֵּב וְנִפְתְּלֵי-אֱמוּנָה: ליבם סורס, כביכול, נעקר, ואמונתם אינה ישרה.

הַסּוּמִים בְּמֹחָם: הם עיוורי-מחשבה. רואים אך אינם מבינים.

וּבְנֶפֶשׁ עֲגוּנָה / יַבְחִינוּ אַךְ עֶדְנָם וְתָפְתֶּה שְׁאוֹלָם: נפשם עגונה, קשורה, מוגבלת, והם מסוגלים להבחין רק בטוב וברע להם עצמם, בעונג ובעינוי. תָפְתֶּה הוא צורה יחידאית לתופת (ישעיה ל', לג).

 

נִגָּרִים כִּרְגָבִים סוּמָאִים בְּמִשְׁעוֹלָם: הם מתגלגלים בשבילים באורח לא מכוון, עיוור; נשפכים אפילו. סומאים הוא צורת משנה של סומים, מילה שהופיעה בבית הקודם.

מְרַטְּשִׁים וְרוֹצְצִים מִתּוֹךְ קֹר-מְכוּנָה: שוברים בקור רוח מכאני. מכוּנה היא צורת משנה של מכוֹנה.

גַּם חָרָשֵׁי-חֵמָר גַּם פְּסִילֵי אַתּוּנָה: מתקני העולם פועלים נגד התרבות והיופי. הם שוברים את פסלי יוון העתיקה, סמל ליופי הקלאסי, וגם אומני חמר, האנשים המסוגלים ליצור פסלים כאלה.

מִכֹּבֶד רָב פֶּגֶר לֹא יִשְׁמְעוּ קוֹל-עָם: המתים רבים כל כך, ערמותיהם כה כבדות, שהורגיהם, מתקני העולם, לא שומעים את קול העם, הציבור הרחב.

 

עַד לֹא מָלְכוּ הֵם, עַד נֶחְבְּאוּ בַּסֶּדֶק: כל עוד מתקני העולם לא עלו לשלטון, כל עוד הם היו חבויים מעין והיו הצד הנרדף.

יָשִׁירוּ לְחֹפֶשׁ וְיִנַּבְּאוּ לְצֶדֶק: הם שרים שירי הלל לחופש, ומטיפים כנביאים לצדק.

תַּלְיָנִים בִּקְדֻשָּׁה: אפשר שהמשורר מקדים כאן את המאוחר, ומתאר אותם כתליינים-רוצחים המתיימרים לעשות זאת מתוך קדושה וערכים. ואפשר שיש כאן שימוש מיוחד, אירוני, במילה תליינים, במובן של תולים את הדברים בינתיים, משאירים אותם פתוחים.

וּמַשְׁוִים עַקְשָׁנִים: סוציאליסטים, קומוניסטים, אנשי תורות השוויון.

 

אַךְ סוֹף מַנְגִּינָתָם – אֲזִקִּים, גַּרְדֻּמּוֹת: סופו של אותו שיר-לחופש הוא הפך החופש, כבילה באזיקים והעלאה בגרדום ותליות בלי קדושה כלל.

לָעֲבַרְיָנִים וּלְאַנְשֵׁי-הַתְּרוּמוֹת: הם עושים זאת לכולם, גם לעבריינים וגם לאנשים מעולים שבמעולים, בעלי סגולות תרומיות.

כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים: הלוא הם האומנים, כוהניו של היופי ובעלי המכחול ושאר כלי יצירה.

 

יב

כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים,

אִישׁ אִישׁ רוּחוֹ טָהוֹר וְקָדוֹשׁ לַפִּידוֹ;

אִם מָצָא זְרַע-אֱמֶת, מְצָאוֹ לְפִידוֹ

וּלְחַבּוּרָתוֹ בִקְהַל הַנִּרְגָּנִים.

 

וּפְרָס כִּי תִנְחָלוּ – כְּלִיל קוֹץ וּבַרְקָנִים.

הֲגַם מִכֶּם יֵצֵא צַר יֹפִי לַכְחִידוֹ?

כָּל קַלְוִין וְקַלְוִין וְסֶרְוֵיטוֹ בְצִדּוֹ?

עֲנוּ בִי, כָּל חוֹלֵם חֲלוֹם שִׁיר וּגְוָנִים!

 

מִתְּהוֹם אִי-הֲוָיָה קָרָאנוּ לִתְחִיָּה

לְרִבְבוֹת קוֹלוֹת בִּסְעָרָה מַפְלִיאָה,

אַךְ אֵין בִּגְלָלֵנוּ אֲנָחָה, אֵין קִינָה;

 

וְאוֹצָרוֹת שֶׁל גְּוָנִים וּצְבָעִים שָׁפַכְנוּ;

מֵאַרְגְּמַן-הַקֹּדֶשׁ נְקִיִּים אֲנַחְנוּ

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ.

 

כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים, / אִישׁ אִישׁ רוּחוֹ טָהוֹר וְקָדוֹשׁ לַפִּידוֹ: כאלה הם האומנים הגדולים, בעלי רוח טהורה ומאירים את העולם בקדושה.

אִם מָצָא זְרַע-אֱמֶת, מְצָאוֹ לְפִידוֹ: אך גורלם אכזר. כשהם מוצאים גרעין אמת שאפשר להצמיח ממנו משהו, צומח להם אסון.

וּלְחַבּוּרָתוֹ בִקְהַל הַנִּרְגָּנִים: הם אף נפצעים מכך, ומוצאים עצמם ציבור ממורמר. המילה "לחבּורתו" מדובבת בית זה לאחור כמעין וריאציה על שירו של למך, השיר המתועד הראשון, שהוא שיר על הרג: "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד', כג) ואצלנו "איש איש… לפידו [דומה ל"לפצעי"] ולחבורתו".

 

וּפְרָס כִּי תִנְחָלוּ – כְּלִיל קוֹץ וּבַרְקָנִים: מה שנדמה כהצלחה מתגלה ככתר קוצים דוקרים.

הֲגַם מִכֶּם יֵצֵא צַר יֹפִי לַכְחִידוֹ?:  הייתכן שגם מכוהני היופי ייוולדו אויבי היופי שיקומו עליו להכחידו?

כָּל קַלְוִין וְקַלְוִין וְסֶרְוֵיטוֹ בְצִדּוֹ?: קלווין הרפורמטור הוציא להרג את סרוויטו – אף הוא רפורמטור (הערת המשורר).

עֲנוּ בִי, כָּל חוֹלֵם חֲלוֹם שִׁיר וּגְוָנִים!: המשורר קורא כביכול לאומנים ולחולמי אומנות – שוחרי שירה, מוזיקה, ציור וכן הלאה – להעיד על צדקתו.

 

מִתְּהוֹם אִי-הֲוָיָה קָרָאנוּ לִתְחִיָּה / לְרִבְבוֹת קוֹלוֹת בִּסְעָרָה מַפְלִיאָה: האמנים הם מעין בוראים. הם נופחים חיים בשלל קולות שהיו בתוהו ולא התקיימו כלל. הם באים בסערה פלאית ומעוררת השראה.

אַךְ אֵין בִּגְלָלֵנוּ אֲנָחָה, אֵין קִינָה: בניגוד לבעלי הדמיון, האוטופיה והנבואות, פעולתם של כוהני היופי אינה גורמת הרס וצער.

 

וְאוֹצָרוֹת שֶׁל גְּוָנִים וּצְבָעִים שָׁפַכְנוּ: לא דם שפכנו, אלא יופי ססגוני.

מֵאַרְגְּמַן-הַקֹּדֶשׁ נְקִיִּים אֲנַחְנוּ: אף כי שפכנו אוצרות צבעים, אנו נקיים משפיכת צבע ארגמן הקודש, הוא הדם שנשפך בידי אלה שרוממות החזון בפיהם. המילים ארגמן ונקי רומזות לצבע הדם ולביטוי המקראי המציין את דמם של חפים מפשע, "דם נקי".

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ: אנו השולטים ברזי השיר והאמנות למיניה. להזכירכם: בהטעמה האשכנזית שווא נע אינו נחשב הברה, ולכן הטעם במילה "מסתרי" אינו בהברה שלפניה אחרונה, תְּ, אלא אחורה משם, בהברה "מִס", ממש כמו במילה האנגלית mistery.

 

יג

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

אַךְ אַתֶּם מְאַחֲדִים עֲבָרִים וַעֲתִידוֹת,

וּבְהִמְנוֹן אַכְנֵטוֹן, שָׁר בֵּין פִּירָמִידוֹת,

וּזְמִירוֹת בֶּן-יִשַׁי נִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְחִנָּה.

 

שִׁיר-עֶרֶשׂ, שִׁיר אֶחָד וּמָלֵא חֲנִינָה,

לְשִׁפְחָה בַת-עֶבֶד וּלְשִׁדָּה בַשִּׁדּוֹת;

וְעֶרֶב יִתְכַּוֵּץ עִם גּוֹנֵי הַחִידוֹת

לֵב אֲמוֹדָאִים וְלֵב עָמֵל בַּטְּחִינָה.

 

וּבָאָה יְצִירַתְכֶם וְקָרְאָה לִנְדִיבוֹת

מִתּוֹךְ לֵב מִתְלַהֵב וּשְׁאִיפוֹת מַרְהִיבוֹת

מְצָרְפָה נִיצוֹצוֹת וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה

 

לְאִטָּם וּכְהַפְרוֹת חֹם-אָבִיב הַגִּנָּה.

אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה,

יִגְּאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

 

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ, / אַךְ אַתֶּם מְאַחֲדִים עֲבָרִים וַעֲתִידוֹת: להבדיל משאר הרודנים, רודני האמנות אינם מבקשים לשעבד הכול לחזון עתידי, וגם אינם מכפיפים את ההווה לעבר אגדי, אלא מאחדים באמנותם בין הזמנים ובין מסורת לחידוש.

וּבְהִמְנוֹן אַכְנֵטוֹן, שָׁר בֵּין פִּירָמִידוֹת: המלך הרפורמטור, בשעתו, אשר הניח אחריו המנונים נעלים (הערת המשורר). פרעה אחנתון חולל מהפכה דתית והכפיף את פנתאון האלים לאל השמש אתון. מעט לפני שחיבר את 'על הדם' השלים טשרניחובסקי את תרגום 'לְאטון: תהילות המלך אחנאתון והמלכה נפר-נפרו-אטון' מאנגלית לעברית. ההגייה המלעילית מאפשרת לחרוז "עתידות" (ובבית הבא "שידות" ו"חידות") עם "פירמידות" הנאמר במלעיל גם במנהגנו.

וּזְמִירוֹת בֶּן-יִשַׁי נִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְחִנָּה. האמנים מאחדים גם בין תרבויות; כדוגמה ארכיטיפית מובאים כאן המנוני אחנתון המצרי ומזמורי תהילים, ובפרט אלה מהם המיוחסים לדוד בן ישי. שימו לב לחריזת "חינה"-"תחינה", המתחילה כבר מהאות ח, ואשר תימשך כך גם בחרוזי המסגרת של הבית הבא, "חנינה" (עם נ נוספת אחרי ח) ו"טחינה". ועוד, במילים "נשתפך בתחינה" מעורבבים עיצורי השמות בן ישי ואחנתון.

 

שִׁיר-עֶרֶשׂ, שִׁיר אֶחָד וּמָלֵא חֲנִינָה, / לְשִׁפְחָה בַת-עֶבֶד וּלְשִׁדָּה בַשִּׁדּוֹת: במוזיקה (כדוגמה לאמנות) נמחקים הפערים החברתיים, ואותו שיר ערש המלא חמלה שרה השפחה שנולדה למשפחת עבדים כמו גם הגבירה למשפחת הגבירות. "שידה" על פי קהלת ב, ח, "עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת"; פירושים שונים וסותרים ניתנו למילה יחידאית זו, ונראה שטשרניחובסקי אימץ את הפירוש "גבירה", אשת אצולה. בכל מקרה, המילה במקורה בקהלת נקשרת בשירה באוזני אחרים, כמו בשירנו כאן.

וְעֶרֶב יִתְכַּוֵּץ עִם גּוֹנֵי הַחִידוֹת / לֵב אֲמוֹדָאִים וְלֵב עָמֵל בַּטְּחִינָה: החידות הן מסתרי החן של השירה והאמנות, וכן הספרות עצמה, כמו בביטוי "משלים וחידות". גונים רבים להן, ולעת ערב, אחרי העבודה, הם מפעימים לבבות של אנשים מכל הגוונים, מהצוללן עד הטוחן.

 

וּבָאָה יְצִירַתְכֶם וְקָרְאָה לִנְדִיבוֹת / מִתּוֹךְ לֵב מִתְלַהֵב וּשְׁאִיפוֹת מַרְהִיבוֹת: היצירה האמנותית מעודדת מעשים טובים, וזאת מתוך רגש עז וחזון של יופי.

מְצָרְפָה נִיצוֹצוֹת וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה: היא פועלת את פעולתה על היחידים, ובכל אחד מהם מדליקה ניצוץ ומעוררת למעשה, וכל אלה הקטנים מצטרפים לחשבון גדול.

 

לְאִטָּם וּכְהַפְרוֹת חֹם-אָבִיב הַגִּנָּה: זה קורה לאט, בהדרגה, לא במהפכה אלא בהתפתחות, כפי שהתחלפות העונות מצמיחה את הגינה ומפריחה אותה לא ביום אחד.

אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה: כלומר אם האל מצווה על גאולה וזו עתידה לקרות –

יִגְּאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה: היא תבוא מכוהני היופי, האומנים היוצרים שירה ומנגינה ומכוח השפעתן הם מביאים את העולם לגאולה ממשית, הטובה לאוכלוסיו, לא גאולה על גבי גרדומים.

 

יד

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה,

וְהָיְתָה הַרְמוֹנְיָה אַחַת נִפְלָאָה…

בֵּינְתַיִם – וַתִּתְגַּל הַחַיָּה הָרָעָה

בְּעִמְקֵי הָאָדָם, הֵגִיחָה מִקִּנָּהּ.

 

וּבְלוֹיֵי-הַסְּחָבוֹת שֶׁל תַּרְבּוּת מְגִנָּה

הִתְפָּרְקָה, וַתּוֹפַע בְּנַוְלוּת-הַזְּוָעָה…

הוֹי, יוֹבְלוֹת שֶׁל פִילוֹסוֹפְיָה נִשָּׂאָה!

אַתֶּן מַה-פְּעַלְתֶּן אֱמוּנָה וּבִינָה?

 

שִׁבֳּלֵי אַרְגְּמַן-הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרוֹת

מְכַסּוֹת פְּנֵי אֶרֶץ, וְאָדָם טוֹבֵעַ…

דִּמְדּוּמִים שֶׁל תַּרְבּוּת… וּבִלְבּוּל שֶׁל תְּחוּמִים…

 

עֲלָטָה גוֹבֶרֶת אוֹ שַׁחַר בּוֹקֵעַ?

נִדְהָמִים נִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲבֵה דִמְדּוּמִים,

עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת.

 

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה, / וְהָיְתָה הַרְמוֹנְיָה אַחַת נִפְלָאָה: הרמוניה מוזיקלית והרמוניה אנושית. אך לא לעולם חוסן:

בֵּינְתַיִם – וַתִּתְגַּל הַחַיָּה הָרָעָה / בְּעִמְקֵי הָאָדָם, הֵגִיחָה מִקִּנָּהּ: בינתיים זה עוד לא קרה, ובשנים האחרונות מתגלה לעין המפלצת המקננת במעמקי הנפש האנושית. מדובר, יש להניח, במיוחד במשברי שנות העשרה ותחילת שנות העשרים של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הסובייטית, מלחמת האזרחים שאחריה והפרעות הקשות ביהודים במסגרתן, והתהפוכות במדינות מרכז אירופה שפרפרו בין קומוניזם, פשיזם ודמוקרטיה.

 

וּבְלוֹיֵי-הַסְּחָבוֹת שֶׁל תַּרְבּוּת מְגִנָּה / הִתְפָּרְקָה, וַתּוֹפַע בְּנַוְלוּת-הַזְּוָעָה:  התרבות מתגלה לעת עתה כמגן מרופט וחלש, ומבעדה מתגלה עתה מפלצת הזוועה של יצר המוות והרצח בכל כיעורה.

הוֹי, יוֹבְלוֹת שֶׁל פִּילוֹסוֹפְיָה נִשָּׂאָה! / אַתֶּן מַה-פְּעַלְתֶּן אֱמוּנָה וּבִינָה?: הפילוסופיה הגדולה של העת החדשה, האמונה למיניה והתבונה הרציונלית, כולן לא עמדו לאנושות בעת צרתה ולא יכלו לפרץ הרצחנות.

 

שִׁבֳּלֵי אַרְגְּמַן-הַקֹּדֶשׁ הַטְּהוֹרוֹת: זהו הדם, דמם הנקי של החפים מפשע. הביטוי "ארגמן הקודש" הופיע בסוף סונטה יב. ועתה מגולם הארגמן בשיבולים שכביכול צומחות מן הדם.

מְכַסּוֹת פְּנֵי אֶרֶץ, וְאָדָם טוֹבֵעַ: היבשת מתכסה בדם שפוך, והאדם טובע בדם בני מינו.

דִּמְדּוּמִים שֶׁל תַּרְבּוּת… וּבִלְבּוּל שֶׁל תְּחוּמִים: המילה דם לא נזכרה בתיאורי שפיכות הדמים בשורות הקודמות, ועתה היא נרמזת במילה דמדומים ובצבע שהיא מייצגת. בפשטות, השורה מדברת על עידן מעבר, עת שקיעתה של תרבות שאין לדעת מה יבוא אחריה, זמן שתחומים שונים ברוח, בזמן ובמרחב מתערבבים בו וקשה להכריע לאן פניו.

 

עֲלָטָה גוֹבֶרֶת אוֹ שַׁחַר בּוֹקֵעַ?: דמדומים יש גם אחרי השקיעה וגם לפני הזריחה. הזמן זמן דמדומים, אך איננו יודעים בינתיים אם המגמה ההיסטורית והמוסרית היא לעבר לילה של תוהו ושפיכות דמים או לקראת השחר של ההרמוניה המיוחלת.

נִדְהָמִים נִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲבֵה דִמְדּוּמִים: לנו נותר בעיקר להתבונן בדברים נדהמים, נתונים בתוך המעבה המוחשי של עת הדמדומים הזאת.

עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת: לשורה זו, שהיא גם שורת הפתיחה של היצירה, יש עתה, בהישנותה, מטען חדש. מתוך העייפות מנטל ההיסטוריה והמורשת התרבותית אנו חוזים נדהמים בדמדומי האנושות ואין בנו יכולת לשנות את מגמת פניה.

 

טו

עֲיֵפֵי אֱנוֹשׁוּת וִירֵשַׁת הַדּוֹרוֹת

תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ לִמְאוֹרוֹת מֶרְחַקִּים;

נִזְקָנָה, לַפֶּלֶא הַגָּדוֹל מְחַכִּים.

נָתוּרָה נַחְפֹּשָׂה בְּמִסְתּוֹרִין שֶׁל תּוֹרוֹת,

 

אֶל שְׁבִילֵי הַדִּמְיוֹן נָסוּרָה וּמְקוֹרוֹת,

צְמֵאִים לְאִמְרֵי-הָאֱמֶת הַזַּכִּים.

מִפַּח אֶל פִּי פַחַת, מִתְּהוֹם אֶל מַעֲמַקִּים

הֶלְאוּנוּ הַנְּבִיאִים וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת.

 

אֲרוּרִים כֹּהֲנֵי הַבֵּל וְהַחַמָּנִים!

וּנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַנִּשְׁמָעִים בְּקוֹלָם!

אַף יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי-הָעוֹלָם!

 

אַךְ כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּמַכְחוֹל-אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

 

שורותיה של סונטה זו הן שורות הפתיחה של כל אחת מארבע-עשרה הסונטות שקדמו לה. את כולן ביארנו בהקשריהן המקוריים. עתה הן מצטרפות יחדיו לכדי תמצית של המהלך כולו. נסקור אותו בפרפרזה זריזה.

אנחנו התשושים מנטל המורשת האנושית משתוקקים למשהו גדול מקטנות חיינו, לאמת גדולה וזכה, ולעיתים אנו מחכים לפלא הזה עד זקנה. כדי למצוא אותו אנו מחפשים בתורות סבוכות ובמחוזות של דמיון ושומעים את דבריהם של כל מיני בעלי בשורה – אך ניגפים מדחי אל דחי. יקוללו אם כן אנשי אמונות השקר, וגם נביאי האמת וחסידיהם ושאר מתקני עולם (שכפי שראינו, ידיהם דמים מלאו). את הגאולה יביאו לעולם האמנים, שליטי עולם היופי על מסתריו.

 

אודיסה, ברלין, 1923