שניאור – מן החיים והמוות / לילך נתנאל

Getting your Trinity Audio player ready...

כריכת הספר_שניאור

שניאור – מן החיים והמוות

מונוגרפיה ספרותית

לילך נתנאל

מוסד ביאליק, תש"ף | 382 עמ'

דומה שאין דוגמה מובהקת יותר מזלמן שניאור לסופר יהודי חשוב ונחשב, מושך תשומת לב ומעורר מחלוקת, מחוללה של יצירה אדירת-היקף, ובה בעת נשכח ומודח, התגלמות האי-אופנתיות והתדמית המיושנת, דחוי רעיונית ואסתטית. שניאור (1887–1959) נמנה בימיו בנשימה אחת עם ביאליק וטשרניחובסקי כמשורר עברי, וזכה לפופולריות אדירה ולמועמדויות רציניות לפרס נובל כסופר עברי ובעיקר יידי.

התרבות הצברית דחתה אותו. את המשורר הפומפוזי משהו; את מי שאחרי שנים ארוכות של מסירות לעברית המתחייה, מעוטת הקוראים, החליט לפנות לקהל המיליונים של קוראי יידיש, שנכחד בחטף; את מי שחרף רגישותו המודרנית ותעוזתו המופלגת יחסית לימיו סירב לאמץ את ההגייה המנצחת, הספרדית, וכך אבדה לקורא העברי המצוי המוזיקליות המלבבת של שירתו. גלי הריאקציה האנטי-צברית בספרות הישראלית, גלי הגילוי-מחדש של סופרים אינדיבידואליסטים דחויים כגון יעקב שטיינברג דוד פוגל, פסחו עליו וקיפחוהו. אולי מפני ש"עוונו" היה כפול: גם גלותי בנושאיו ובניגונו – וגם אולטרה-כוחני, גופני, יצרי, ושוחר-אלימות כביכול מבחינת הדימוי שיצר לעצמו בתוכן שיריו ובסגנונם, בניגוד לאידיאלים של הספרות המינורית ושל ההמעטה והניואנס הדק.

מוצדקת אפוא בחירתה של לילך נתנאל להקדיש דווקא לשניאור התבוננות מקיפה, מעמיקה ורבת פנים, ולעשותו מושא לספרה. חיוני שנתוודע שוב, ומזווית ראייה עכשווית וחדשה, ליוצר חשוב וייחודי שנחנק בכבלי הדימוי שלו – דימוי המקצין יסודות אחדים ומשליט אותם על התמונה כולה. הספר מתווה את דמותו של שניאור כסופר ומשורר, מציע לה הקשרים חדשים ומנסה להשיב את היוצר אל התעניינותנו, אך אין בו משום ניסיון להכתרה מחודשת שלו כאחד ממלכי השירה העברית. השתנות הטעמים ידועה וקשה להילחם בה; שיריו היפהפיים של שניאור אינם מגיעים לגובה שיריו של ביאליק גם בבחינה המשתדלת להיות אובייקטיבית; וניכר שהמחברת אינה חסידה נלהבת של האיש ואינה שבויה בקסמם של שיריו יתר על המידה.

חום חיבת הספרות וקור הרוח המחקרי משמשים בספר יחדיו. בצורת הגשתו, ז'רגון אקדמי מופשט בעל כובד פוסטמודרני מהלך-אימים (ראו כבר בשמותיהם של פרקים: "מחשבת המקור", "מקום הכתיבה", וכן במילה השכיחה והטובה-לכל-דבר "אתר") מתאזן בהיגדים פיוטיים וציוריים. סגולה חשובה וייחודית נמצאת דווקא במבנה הספר. שניאור מתאפיין בכפל-פנים בכמה בחינות: סופר ומשורר, יידיש ועברית, פופולרי ודחוי, מודרניסט מערב-אירופי שתחם את סיפוריו בתחום-המושב שבמזרח היבשת, שביט שהפציע בשמי הספרות עוד בהיותו נער ומי שקפצה עליו זקנת התיישנות עוד בעומדו בשיא כוחו. בהתאם לכך בנתה המחברת את הספר באורח כיאסטי ובאמצעו לב אחד הנפתח אל שני הכיוונים.

מסביב – מבוא, ומנגד נספח קצר, מציגים את קורות חייו של שניאור. במעגל פנימי יותר, החטיבה הראשונה מבקשת לקוראו מחדש כמשורר, ולהבחין בדוֹק הרך והרגיש שהלהט הרטורי מסתיר; וכנגדה, החטיבה השלישית והאחרונה בספר חושפת את רוחב מסכת הפרוזה של שניאור. ואילו באמצע, וכאן ההברקה המבנית, שוכנת חטיבת-גשר, שנושאה "בריתות של השפעה" בין שניאור ליוצרים בכירים אחרים בני זמנו. חצייה הראשון הוא מעין פרידה מהחטיבה הראשונה, שעסקה כאמור בשירה, ועניינה שניאור וביאליק; וחצייה השני כבר מבשר את החטיבה השלישית, ומפגיש את שניאור עם סופר היידיש שלום אַש.

ביאליק היה רבו ומורו של שניאור בראשית דרכו. זלמן (או זלקינד) שניאור הנער נסע אל ביאליק לאודסה, להיות לו לתלמיד, בעודו משורר עברי מתחיל בן שלוש-עשרה. מקום גידולו עד אז, העיירה הנודעת מתולדות החסידות שקלוב, עתידה הייתה לגדוש במלאותה את הרומאנים והסיפורים שלו. כעבור שבע שנים נוספות כבר הציגו ביאליק את שניאור במסתו המפורסמת 'שירתנו הצעירה' כ"שמשון צעיר, שגדלו לו בן לילה כל שבע מחלפותיו"; אריה שגדל במסתרים ופתאום זינק לעינינו בוגר "וטרפּו בין-שיניו". היחסים בין התלמיד למורו ידעו לימים מעקשים ותפניות, ועדיין שניאור זוהה כל השנים עם ביאליק – דבר שלפתע, כשביאליק החל להיחשב כמיושן, סימֵן ככזה גם את מושפעו הצעיר והטורף.

המעקב אחר הדינמיקה שבין השניים לאורך השנים, ויותר מכך המעקב אחר דינמיקת החיקוי-וההתרחקות בין שירתו שוחרת המהפכנות והקצוות של שניאור לזו המתונה והנוטה-לסמלים של ביאליק – מעקב זה מאפשר לנתנאל להמחיש את האופי והייחוד של שניאור באורח חי יותר מזה שעשתה בחטיבת הפרקים הראשונה, זו שהוקדשה לשירת שניאור כשלעצמה. אך גם בחטיבה ההיא רב העניין. נתנאל מנתחת למשל את כישלון שירת ארץ-ישראל של שניאור: דווקא בבואו לארץ ההגשמה הלאומית הוא פנה בשיריו מן הגשמיות אל הזדהות מיסטית עם דמויות מקראיות. בפרק הארצישראלי הבא בחייו, בשנות החמישים, נחל שניאור כישלון ביקורתי בניסיונו להציב מעין חלופה פגאנית מומצאת לתנ"ך בפואמה הגדולה שלו 'לוחות גנוזים'; זו נראתה לישראלים, ובכללם אפילו ל"כנענים" בעלי גישה אידיאולוגית והיסטורית דומה לשל שניאור, מאולצת עד גיחוך.

מפעלו של שניאור בסיפורת גדול בהרבה ממפעלו השירי. ביידיש הוא כולל כרכים רבים, ועוד שפע שנדפס בעיתונים ולא כונס בספרים, בסדרות של רומאנים מחיי שקלוב והסביבה. כמה מהם תרגם לעברית. זו, להבדיל מיידיש-החולין שלו, היא ספוגת עסיס של לשון מקורות ישראל. הדבר ניכר בתרגומים-מיידיש שנתנאל הכינה לקטעים מהספרים היידיים ששניאור לא תרגם בעצמו. גיבוריהם של  הרומאנים הללו הם ה"עמארצים", עמי-הארצות, קרי היהודים הפשוטים, לא תלמידי החכמים ולא המשכילים אלא בעלי-בתים מחד גיסא ועובדי כפיים מאידך גיסא. בגישתו החילונית-מהפכנית ביקש שניאור להעלותם על נס.

גם בנידון זה, הפרק ההשוואתי הכלול בחטיבת-האמצע של הספר מאיר יפה את הסוגיה – עוד בטרם צוללים אליה בחטיבה המוקדשת לפרוזה של שניאור. ההשוואה היא כאמור לשלום אַש. שניהם, שניאור ואש, הציבו, לדברי החוקרת, אופוזיציה ריאליסטית, אנטי-סנטימנטלית, "ליטאית" (כלומר יהודית-רוסית), לי"ל פרץ וברדיצ'בסקי הפולנים שוחרי המיסטיקה וההוד. ההשוואה לאש היא מבוא יפה לפרקים הבאים, שבהם, בין היתר, מושווה קורפוס-העיירה של שניאור לזה הפריזאי של אמיל זולא.

"היא שקועה, כמו לא-מודע קולקטיבי, בשקט של חללי ספריות, בספרי כינוס היצירות, בגיליונות העיתונים וכתב העת שראו אור אי-אז בוורשה, בווילנה, בניו-יורק ובתל-אביב", כותבת לילך נתנאל על יצירת שניאור ומקומה בתרבותנו. ההשוואה ללא-מודע קולקטיבי מעוררת מחשבות: כן, אולי יש לנו תשתית מיתית לאומית נסתרת של מרדנות ארצית או אף אלילית מחד גיסא, ומרקם חיים גלותי-עיירתי עשיר מאידך גיסא. ומנגד, האומנם יצירות ספרות שרק מתי מעט נחשפים להן היום מפכות בתהומות התודעה של כולנו? כך או כך, ראוי שלפחות חלקים ממנה יהיו כן-מודע קולקטיבי, והכרך שלפנינו עשוי להיות פתח-דבר לכך.

עוד ב'השילוח'

סכנה: צבא בלי רוח לחימה
יובל של יתמות ספרותית
נאמנות כערך מוביל

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה