למידה משמעותית – לא כך

הרפורמה שמובילה שרת החינוך לא תשיא את התועלות המצופות ותדרדר את היחס למקצועות המח"ר. הטעויות נמצאות בפרטים ובתהליך

גבריאל תירוש, דמות המורה המיתולוגי להיסטוריה בספרו המופלא של יצחק שלו, מלמד את תלמידיו היסטוריה ב'למידה משמעותית'. כן, כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, בלי שרי חינוך, מפקחים ותוכניות סדורות – היו חלומות על מורים משמעותיים להיסטוריה. גבריאל תירוש האגדי לוקח את תלמידיו למצודות הצלבנים ומלמד אותם על אהבת הארץ דרך הרגליים. הוא יושב איתם סביב למדורה ומלמד על מרד בר-כוכבא. הוא נכנס לכיתה בלהט אהבת המקצוע, וכובש את ליבם עד כלות. למעשה, עד מוות (אם לא קראתם את 'פרשת גבריאל תירוש' מהרו לעשות זאת, רומן היסטורי מופלא ויוצא דופן).

מאז רפורמת פירון ב-2015 מנסים במשרד החינוך שכל מורי ישראל יהיו גבריאל תירוש. שכל הוראת המקצועות ההומניים תהיה משמעותית, ערכית, מחוברת לדור הצעיר, רווית ערכים ומסרים. אני האחרונה שאזלזל בכל אלה. כפי שיעידו המורים שהכשרתי להוראה בעשור האחרון, אני אוהבת את הוראת ההיסטוריה, וסבורה שדרך המקצועות ההומניים אנו בונים זהות ישראלית, יהודית וערכית, הן של התלמיד הפרטי הן של החברה כקולקטיב. אני משתדלת ללמד את הסטודנטים שלי באותו להט גבריאל תירושי, ואף יוצאת איתם למצודות הצלבניות. לכאורה, גישתי זאת אמורה לתת לי את כל הסיבות לתמוך ברפורמה הנוכחית של שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא-ביטון.

אלא שהשטן נמצא בפרטים הקטנים, ולא במחשבות הגדולות.

המחשבה הגדולה העומדת בבסיס הרפורמה הנוכחית היא נהדרת. לאחר מהפכת חמש יחידות מתמטיקה, הבה נעמיד במרכז הבמה את לימודי המח"ר (מקצועות חברה ורוח) ונגייס את כלל מערכת משרד החינוך להפיכת מקצועות אלה למשמעותיים ומרכזיים. ניתֵן לתלמיד להעמיק ולחקור בכוחות עצמו, ונבנה את הלומד של המאה ה-21: סקרן, חוקר, שחקן קבוצתי אך בעל דעה עצמאית. עד כאן טוב ויפה. אך כל הטוב והיפה הזה מוכוון רק למקצועות ההומניים. מה השדר הציבורי העולה מכך? בעיניי, המשמעות היא תחרות לא הוגנת של המקצועות ההומניים מול האנגלית והמתמטיקה שיישארו בבחינות חיצוניות. תחרות שתקרין על כל הרבדים של הוראת המקצוע – מההיבט הטכני המיידי, דרך איכות המורים שיבחרו ללמוד וללמד את המקצועות הללו, ועד איכות ההדרכה והפיתוח המקצועי שהם יזכו לה. וכמובן, מעמדם הציבורי.

על כל אלה אפשר היה להתגבר, אולי, אם הרפורמה הייתה מלווה בתקציב ייחודי להפיכת מקצועות המח"ר ל'משמעותיים'. אבל את המהפכה הגדולה ביותר שידעה מערכת החינוך מיום היווסדה מבקשים אנשי משרד החינוך לבצע בלי לפתוח את הסכמי השכר, למרות השינויים הקיצוניים הנדרשים המורים לבצע באופי עבודתם.

המשמעות של זה היא שינויים קיצוניים בתוכניות הלימודים. אסביר. עד לתקופת הקורונה, כל יחידת לימוד לבגרות הייתה שוות ערך לשלוש שעות שנתיות בכיתה. קרי, 2 יחידות היסטוריה משמעותן שלוש שעות שבועיות לכל כיתה במהלך כיתה י' ושוב במהלך כיתה י"א. תוכניות הלימודים בכל המקצועות נבנו לפי היקף הוראה זה. בתקופת הקורונה התבקשו הדרגים המקצועיים במשרד החינוך לקצץ את היקף תוכנית הלימודים בשל המצב הקיצוני שאליו נסחף העולם כולו.

והנה, במסגרת הרפורמה הנוכחית, הועברה שעה אחת מהלמידה הסדירה בכיתה לכתיבת עבודה. למראית עין מהלך הגיוני, אלא שהמשמעות של המהלך הזה היא, בין היתר, קיצוץ תוכנית הלימודים באופן קבוע כך שידמה להיקף שהיה בתקופת הקורונה. נדמה לי שמוסכם על הכול ששני המחזורים שלמדו בכיתות י' וי"א בתקופת הקורונה לא יצאו נשכרים מתקופה זו מבחינה לימודית. מבחינה טכנית, משרד החינוך מקבע את תקופת המגיפה כתוכנית הקבע, ונושאים שלמים לא יילמדו כדי לפנות זמן לכתיבת העבודה.

אלא שכל בר-דעת מבין שבלי ידע מקדים אי אפשר לשאול שום שאלה אינטליגנטית. אם תלמידים לא ילמדו על העליות הציוניות הראשונות, איך אנו מצפים מהם לדון בהבדלים ביניהן, או לדון בתרומתן לכינונה של מדינת ישראל? אם תלמידים יקראו שירים של רחל בלי שלמדו את ספר שמואל בתנ"ך, כיצד יבינו את ההרמזים המקראיים בשיר 'עקרה'? גם באקדמיה לא כותבים עבודה סמינריונית לפני קורסי מבוא רציניים. קיצוץ שעת הוראה שנתית משמעותו קיצוץ במה שהמשרד מכנה "קורסי המבוא"; וקיצוץ זה, בתורו, משמעותו קיצוץ דרמטי באותו מטען תרבותי מוסכם שבלעדיו מפסיק להתקיים המכנה המשותף שאיתו יוצא בוגר מערכת החינוך הישראלי לחייו האזרחיים.

תוכניות הלימודים במדינת ישראל נכתבות בתהליך ארוך, לעיתים למעלה מעשור. מומחים רבים מתאספים, בהתנדבות ומתוך תחושת שליחות, לדיונים אינסופיים ועסוקים שעות רבות בסינון ובחירה של הרכב התוכן בכל מקצוע. מה יילמד, ומה יאלץ בשל סד השעות שלא להילמד. מה הרצף הנכון. אילו יצירות, פרקים או תקופות הם בסיס הידע בתחום ולפיכך יופיעו במרכיבי החובה של התוכנית ומה ייאלץ להישאר על רצפת חדר העריכה. כאמור, בעיתות משבר נעשו מעשים קיצוניים והתוכנית קוצצה במידה דרמטית. אבל כעת אנו משאירים את תלמידינו עם תוכנית דלה, מחוררת, לעיתים כמעט לא קוהרנטית, ובעיקר חסרה נכסי צאן ברזל משמעותיים לקולקטיב הלאומי שלנו.

*

הכשל המרכזי השני קשור קשר הדוק להעדר רצף שלטוני ברור במדינת ישראל, והוא נוגע למהירות. על פי הצהרותיה של שרת החינוך, צוות משרדה עובד על הרפורמה החל מיולי. קרי, רפורמה שמזעזעת את אמות הסיפים של תשתית מערכת החינוך במדינת ישראל תיושם הלכה למעשה על פי תוכנית שעברה פחות משנה (!) מרגע שראשוני הפקידים במשרד החלו לעבוד עליה ועד שהיא תיושם בפועל על ידי אלפי מורים במדינת ישראל. וזאת בלי לקיים, כנהוג, ניסוי בהיקף מצומצם ("פיילוט"). אם היה מתקיים פיילוט כזה, אפשר היה במהלכו לבדוק את המתווה, לבחון את כשליו ותוצאותיו, לתקן ולשפץ – ורק אז להחילו על כלל המערכת. במקום התהליך הזה, הנכון, ההגיוני והמקובל, דורש משרד החינוך כי הרפורמה תוחל מיידית על כלל המערכת. מורים טובים וטובים פחות, מנהלים המקדמים לימודי רוח לצד מנהלים המקדישים לה מקום זעיר בתפיסת עולמם החינוכית, בתי ספר בעלי משאבים לצד בתי ספר מאובזרים פחות, מרכז הארץ שבקרבת ספריות ומרכזי למידה אחרים לצד הפריפריה. כלל מערכת החינוך ללא יוצא דופן תחל בפעימה אחת את המתווה החדש ותשבש כמעט כל אפשרות לחקור את ההשלכות, לעקוב, להבין, לאתר נקודות חולשה וחוזק, לתקן ולהתאים.

ועוד: אחת הסכנות הגדולות ביותר המוחבאות בין שורות הרפורמה היא הפערים בין בתי הספר. רובה של תעודת הבגרות תורכב מציונים של מורי בתי הספר. אינני יכולה כלל לדמיין את הלחץ שיופעל על צוותי ההוראה לשפר ולהעלות את הציונים במידה שאינה משקפת את הישגי התלמידים, מחד גיסא. ומאידך גיסא, תהום תיפתח בין בתי הספר החזקים לבין אלה החזקים פחות; בין בתי ספר היכולים ליזום שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים ולהסתייע בקהילת הורים בעלי השכלה אקדמית, לבין שלל בתי הספר שלא יוכלו לעשות זאת. גם בעולם של בחינות יש פערים – למשל בין תלמידים שהוריהם יכולים לממן להם עזרה פרטנית לבין אלה שלא – אבל בסופו של תהליך, התלמידים נבחנים על היכולות האישיות שלהם. במתווה הנוכחי יש לעזרה ולליווי משקל עצום על התוצר הסופי. זה מסמר נוסף בארון הקבורה של החינוך הממלכתי המספק לכל הפחות מראית עין של הזדמנות שווה ושוויון חברתי.

בכל מקרה, אם היו מחליטים לממש את המתווה לאחר דיון מעמיק בהשלכות החברתיות הללו, המתווה הנכון צריך היה להתחיל לכל המאוחר בכיתה ז', בבתי ספר המעוניינים בכך, אשר יתחייבו בבירור לקיים השתלמויות ופיתוח מקצועי מלווה למורים. הפיכת המתווה לבחירה של המערכת הייתה יכולה להביא ליוקרה משמעותית למקצועות הללו, אתגר מקצועי למורים שיבחרו בכך, וראוי היה גם שיתוגמלו על כך. אלא שכאן הכול נעשה בסדר הפוך, לא מקצועי, לא נכון, ללא תקציב ייעודי וללא רוח גבית למורים. למעשה, הרפורמה מעמידה את מורי המח"ר בסוף סדר העדיפויות של המנהלים.

החל מהשנה הקרובה מחולל משרד החינוך שינוי נוסף ומשמעותי במערכת החינוך: תוכנית גפ"ן, המעניקה למנהלי בתי הספר גמישות ניהולית רחבת היקף בכל הנוגע לתקציב בית הספר. יתרונותיה וחסרונותיה של תוכנית זו הם עניין למאמר אחר, אבל בכל מקרה שילוב בינה לבין רפורמת מקצועות המח"ר מעמיד את המקצועות ההומניים בתחרות קשה עם אנגלית, לשון ומתמטיקה לא רק ביוקרה הציבורית אלא גם בתקציבים הפנימיים של בתי הספר. שעות ההוראה אינן גמישות, אבל שעות הדרכה כן. מנהל שנמדד בעיקר על המקצועות שנשארו בבחינה חיצונית ישקיע תקציבים, מטבע הדברים, דווקא במקצועות הללו, וישאיר את מורי המח"ר ללא הדרכה וליווי, ואת המפמ"רים ללא צוותי הפיתוח שלהם, שבהעדר דרישה לעבודתם כמדריכים יפוטרו ממשרותיהם.

*

יש עוד הרבה להאריך בפרטים, אבל אני מבקשת לחזור למהות. למידה מבוססת פרויקטים היא סגנון למידה חדשני המגלם מיומנויות חשובות מאוד. אבל בבסיס הרפורמה עומדת גם שלילה מוחלטת של בחינה ככלי הערכה, ועל כך אני מבקשת לערער. יש סוגים שונים של ידע ומיומנות. אחד מהם הוא היכולת לחפש ולמצוא תשובות בעזרת ידע קיים. מיומנות זו נבנית על סקרנות ועל שלל הכלים הקשורים בחיפוש, הבנה ובקרה על הידע הנמצא במרשתת ובספריות. ידע מהסוג הזה באמת לא נמדד כלל במבחנים, והוא חשוב מאין כמותו, ובשבילו נבנתה הרפורמה ברוח הלמידה החדשה בעולם כולו.

אבל הידע שלומדים כיום בבתי הספר התיכוניים בישראל הוא ידע המצופה להיות ידע זמין. כזה שאדם לא צריך לחפש. לדעתי, בוגרי מערכת החינוך צריכים לדעת, בלי לבדוק בגוגל, מי הייתה אסתר המלכה, מה כתב ביאליק ובמי מָרד בר-כוכבא. והידע הזמין הזה הוא הנבדק במבחנים. נוסף עליו, בעשור האחרון עודכנו מבחני הבגרות כך שהם דורשים בנוסף לידע הזמין גם חשיבה, הבנה והבעת עמדה. ואת כל זה אנחנו עומדים להפסיד ללא צורך אמיתי. את עבודת-המחקר העומדת בלב הרפורמה ממילא מתוכננים התלמידים לכתוב בכיתה י"ב, לאחר שבמשך שנתיים למדו את "קורסי היסוד". אפשר היה, עם תכנון מתאים, תקצוב ראוי ואורך רוח לבצע תהליך שאינו שולל את השינון כערך, אלא מוסיף על גביו רובד נוסף של הבעה בכתב, חשיבה מורכבת, סקרנות ויצירתיות. חבל שבמשרד החינוך בחרו בדרך הקצרה שתוביל לאבדון במקום בדרך הארוכה והקשה. כי חינוך לעולם אינו נעשה במהפכות: חינוך הוא תמיד בחירה בדרך הארוכה.

והערה לסיום. לאחר שנים של הוראה והדרכת מורים, אני יודעת שכל התוכניות וכל המכשולים שמציב המשרד בטלים ומתבטלים כשמוֹרה עם ניצוץ בעיניים ואהבת המקצוע נכנס לכיתה וסוחף איתו את התלמידים למצודות הצלבנים ושרידי מצדה. תשקיעו במורים האלה, בלי לעשות מהפכות, ותראו את הקסם של גבריאל תירוש מתעופף לו בין הכיתות.

ד"ר עדה גבל היא מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת שאנן ויו"ר ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הדתי.

תמונה ראשית: שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. צילום: דוברות הכנסת. באדיבות ויקימדיה.