|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
ואשר לענייני המלחמה – כלום לא חשוב הוא מכול שהללו ייעשו היטב?
– אפלטון, המדינה, 374c
מתקפת 7 באוקטובר לא הייתה אמורה להיות אפשרית. בכירי השלטון והממסד הביטחוני הבטיחו לציבור הישראלי שוב ושוב שחמאס "מורתע" ושיש לנו הגנה משוכללת ויכולת מודיעינית שאין כמותה בעולם. על כן, ההלם בבוקר שמחת תורה היה כפול: המתקפה רחבת ההיקף שצה"ל לא הצליח למנוע, ומעשי הזוועה הברבריים שביצעו מחבלי חמאס בהשתתפות ולקול תשואות המוני עזתים.
אלא שאז הגיע הלם שלישי לכל מי שסמך על המסרים של ראשי הצבא והמדינה: נדרשו למטכ"ל שבועות כדי לייצר תוכנית פעולה, וגרוע מכך, במהרה התברר שהאופרציה שתוכננה קלושה ולא תכליתית, ושצה"ל סובל מליקויים חמורים באימון, בבניין הכוח ובתפקוד. החברה הישראלית נרתמה לעזרה, אך בפועל עד היום, כשנה וחצי אחרי המתקפה, למרות הצלחות טקטיות והשקעה עצומה של משאבים לאומיים, חמאס וחזבאללה מצליחים לחמוק מתבוסה. "הניצחון המוחלט" שהובטח לציבור עדיין בהמתנה.
לישראל, אין צורך לומר, יש צבא לאומי ייחודי. רוח הלחימה של חיילינו היא מהטובות בעולם, וכך גם תעוזתם ומחויבותם. אבל מחויבות ואומץ לבדם אינם מספיקים. כדי לתת כיוון ותכלית למבצעים צבאיים, נדרשת מהפיקוד הבכיר יכולת אסטרטגית ואופרטיבית (מבצעית) גבוהה. על כן, אני מבקש לבחון בעמודים אלה את מה שלדעתי הוא ההיבט הקריטי ביותר להבנת המציאות העגומה שהתגלתה אחרי 7 באוקטובר: כשלי הדוקטרינה הצבאית ותפיסות הביטחון הלאומי, שהובילו להידרדרות בת עשורים ביכולות צה"ל.
כדי לעשות זאת אפתח בתיאור סינופטי, מגובה רב, של שתי תמורות מרכזיות שחלו בחשיבה הצבאית במערב בכלל ובארה"ב בפרט. כמו בכל תיאור כללי, אפשר להצביע על חריגים ודוגמאות הפוכות, ובכל זאת, המגמה הכללית מובהקת ואף מתחזקת: דחיקה מתמדת של אומנות המלחמה במובנה הקלאסי והמודרני. לאחר מכן אפנה להתמקד בישראל, ואבחן כיצד היא ניווטה בשני גלי התמורות הללו.
גל תמורה ראשון: המלחמה הקרה
מראשית ההיסטוריה ועד מלחמת העולם השנייה, תפיסות הביטחון הלאומי הסתמכו על היכולות האופרטיביות של כוח לוחם חזק ומאומן המובל בידי פיקוד עליון מקצועי. על המצביאים הוטלה האחריות לנצח במלחמות, והמלחמה נתפסה כאומנות ומקצוע. מי שהצטיינו בהכנעת כוחות האויב עלו בסולם הדרגות והיו למפקדים ולמצביאים.
המקצוענות הצבאית טופחה בשני אופנים מרכזיים. האחד הוא המיומנות והניסיון שנרכשו בקרבות בעת מלחמה ובאימונים בעת שלום. השני הוא לימודים צבאיים; רוב האסטרטגים הגדולים היו תלמידים שקדנים של המלחמה. הם זיהו במלחמה גורמים קבועים ולקחים מהותיים העומדים מעל לזמן, שסייעו להם לחדד את יכולותיהם העיוניות והמעשיות, לשלב טכנולוגיות חדשות, לפתח טקטיקות, אופרציות ואסטרטגיות, ולהתאים את עצמם לאיומים המשתנים. ההיסטוריה של המלחמות והתאוריה הצבאית נחשבו מתוך כך לעמודי יסוד של מומחיותם.
היסטורית, כשהמצביאים הללו דיברו על "אסטרטגיה", הם התכוונו בעיקר לתכנון המלחמה; כלומר, פיתוח אופרציות צבאיות שיניבו את יעדה של כל אסטרטגיה: ניצחון. כפי שאִבחן כבר אריסטו בפתח 'אתיקה ניקומאכית': "הרפואה תכליתה בריאות, בניין-הספינות תכליתו כלי השיט, האסטרטגיה תכליתה הניצחון".[1]
ההבנה הזאת של אומנות המלחמה והביטחון הלאומי השתנתה באופן דרמטי אחרי מלחמת העולם השנייה, עם הופעת הנשק הגרעיני. למלחמה הקרה התלוו שתי אמונות רווחות ביחס למלחמה גרעינית: במלחמה אטומית אי-אפשר לנצח, ומלחמה כזאת תגרום לקץ האנושות. המלחמה הגרעינית נראתה לפיכך שונה במהותה מהמלחמה הקלאסית, ונראה היה שהיא מחייבת גישה חדשה לחלוטין.
בתחילת התקופה, כל עוד ארצות הברית הייתה המעצמה הגרעינית היחידה, היו כמה אישים בולטים שדגלו בנקיטת צעדי מלחמה נגד הסובייטים להבטחת המונופול האמריקני, כדי למנוע הפצת נשק גרעיני וכך להבטיח את קיום האנושות. כך, למשל אמר ב-1945 ג'ון פון-נוימן, המייסד המבריק של תורת המשחקים ומשתתף ב"פרויקט מנהטן": "אם אנו עתידים להסתכן במלחמה, מוטב לעשות זאת בזמן שלנו יש פצצת אטום ולהם לא". ועוד הוסיף פון-נוימן: "אם תגידו 'למה לא להפציץ אותם מחר?', אגיד 'למה לא היום?' אם תגידו 'בחמש אחר הצהריים', אומַר 'למה לא בשעה אחת?'"[2]
כשהסובייטים פיתחו יכולת גרעינית משלהם, ב-1949, החשיבה הביטחונית עברה טלטלה גדולה. במלחמה גרעינית, כאמור, האמינו שאין אפשרות ל"ניצחון", ולכן התכלית המארגנת של הביטחון הלאומי הומרה במטרה שונה לגמרי: מניעת המלחמה. כך, עם אובדן המונופול האמריקני על הגרעין, אבדה גם מרכזיותה של האומנות הצבאית. את התמורה הזאת חזה מדען המדינה ברנרד ברודי כבר ב-1946: "עד כה, התכלית הראשית של הממסד הצבאי שלנו הייתה לנצח במלחמות. מעתה ואילך, תכליתו הראשית חייבת להיות מניעתן. כמעט שלא יכולות להיות לו תכליות מעשיות אחרות".[3]
המאזן הגרעיני התיק את הדיון הביטחוני כולו, מתכלית הביטחון הלאומי ועד לדוקטרינות הצבאיות הנלוות אליה. את ההכרעה הצבאית החליף שוט ההשמדה ההמונית, תוכניות המלחמה פינו את מקומן ליכולות "מכה שנייה", בניין הכוח הוסב מחילות יבשה אימתניים לטילים בליסטיים, צוללות, מטוסים ומקלטים גרעיניים, את התכלית האסטרטגית של "ניצחון" החליפה ה"מניעה", ובהתאמה לכך, את האומנות האופרטיבית החליפו דוקטרינות שהתבססו על מונח חדש, שהפך למרכזי בהשגת המניעה: "הרתעה".
כדי לנצח בשדה הקרב צריך גנרלים מוכשרים ומיומנים וצבאות יעילים. אבל מה צריך כדי להשיג "הרתעה"? זו הייתה שעתם הגדולה של ה"מומחים" הלא-צבאיים. הרתעה בנויה על הבנה וניתוח של הלכי הרוח, הכוונות והאינטרסים של האויב, ובניית כלים למניפולציה של תודעתו. מדעי החברה, כך הניחו בתמימות, מספקים בדיוק את הכלים הנחוצים לתכלית זו.
בחזית השינוי התפיסתי הזה תפס מקום מרכזי 'מכון ראנד', מכון חשיבה אזרחי שנוסד כדי לספק הכוונה לממשל האמריקני. רבים מהאישים הבולטים בתקופה עברו במכון, כגון פון-ניומן, הפיזיקאי סמואל ט' כהן, הכלכלן תומס שלינג, ודור חדש של "אסטרטגים" כמו אלברט וולסטטר והרמן קאהן. לראנד יש מניות-זהב בהסטת המומחיות בביטחון לאומי מהמצביאים אל המדענים, כולל, ובפרט, "מדעני" החברה.
דוקטרינות הביטחון הלאומי החדשות פותחו בסביבה שמזכירה כנסים אינטרדיסציפלינריים, אקדמיים כביכול. וכפי שקורה לרוב במדעי החברה, התאוריות הלכו והסתבכו ללא בסיס במציאות. כל משבר בינלאומי עם ברית המועצות – למשל, עם השיגור הרוסי של 'ספוטניק', הלוויין הראשון בחלל, בשנת 1957, או משבר הטילים בקובה ב-1962 – הוסיף מורכבויות והיבטים נוספים לחשיבה האסטרטגית החדשה. דוקטרינות מתוחכמות של MAD – "השמדה הדדית מובטחת" – היו לתו ההיכר של הדיונים על ביטחון לאומי, וניסו לייצר מודלים מדעיים לכאורה לסוגיות כהסלמה, אינטרסים לאומיים, כוונות פוליטיות, תמריצים כלכליים, גורמים חברתיים, ועוד, בהתבסס על סכמות של רציונליות, תורת המשחקים, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, וכן הלאה. חלק מהתיאוריות המפורטות נעשה מסועף עד גיחוך. הרמן קאהן, למשל, פיתח "סולם הסלמה" שכלל 44 "חֲוָקים",[4] ורבים ניסו לקבוע את היכולת הגרעינית המדויקת, ברמת מספר הטילים, הנדרשת להשגת "הרתעה מינימלית" – דיון הנמשך עד עצם היום הזה.[5]
מטבע הדברים, לזרם החדש קמו גם מתנגדים. למשל, ב-1957 ניסה סמואל הנטינגטון לסתום את הסכר ולמנוע את שיטפון הדוֹגמות החדשות. כך כתב בספרו המכונן 'החייל והמדינה: תאוריה של פוליטיקה ויחסי צבא-חברה': "איש הצבא המבקש להעריך את האיומים הביטחוניים מתבונן ביכולות של מדינות אחרות ולא בכוונותיהן. כוונות הן פוליטיות במהותן, ועל כן חמקניות וגמישות, וכמעט אי-אפשר להעריכן ולחזותן".[6] אמת זו נותרה בעינה, כדברי האסטרטג קולין ס' גריי: "הרתעה תהיה תמיד התנהגות לא ודאית ולא מהימנה, העלולה להיכשל מטעמים שהם מחוץ להישג ידו של מתכנן ההגנה הרציונלי".[7]
אך ההתנגדות הייתה חסרת תוחלת; השיטפון כבר הציף את הממסד. המתודולוגיות והפרדיגמות החדשות זכו לדריסת רגל גדלה והולכת בתהליך קבלת ההחלטות השלטוני. התהליך הגיע לשיא בימי רוברט מק'נמרה, ששימש מזכיר ההגנה של ארה"ב מ-1961 עד 1968. מק'נמרה היה המינוי הטוב ביותר שמכון ראנד היה יכול לפלל לו. הוא שאף לכמת ולהצדיק את כל היבטי הביטחון הלאומי דרך עדשות ומתודולוגיות של מדעי החברה.[8] על סמך הכשרתו במנהל עסקים וניסיונו הניהולי בחברת פורד הדגיש מק'נמרה היבטי ניתוח מערכות מודרני ומבוסס-נתונים וטכניקות ניהוליות בצבא.
כך מצאו את עצמם האסטרטגים הצבאיים, מומחי האופרציות ומפקדי הצבאות הלאומיים, כשחקני ספסל בקבוצת הביטחון הלאומי. זמן קצר לאחר כהונתו של מק'נמרה קבע משקיף חריף: "לא יהיה זה בלתי סביר להסיק שאסטרטגים קלאסיים ועכשוויים זוכים לתווית משותפת רק מתוך איזו נדיבות אינטלקטואלית",[9] וסיכם היטב את התמורה, במורת רוח מורגשת, ההיסטוריון הצבאי הנודע מייקל הווארד: "אפשר לתהות אם ל'אסטרטגיה הקלאסית', כתחום לימוד מספיק-לעצמו, יש עוד זכות קיום".[10]
דחייתה הזחוחה של האסטרטגיה הצבאית והאומנות האופרטיבית הייתה ונותרה תופעה מדאיגה. מדעי החברה אינם מתאימים להבנת אתגרי המלחמה. מומחים צבאיים אמיתיים הדגישו תמיד שהמלחמה היא, כדברי קרל פון-קלאוזביץ, "ממלכת האי-ודאות". אנשי מדעי החברה מתכחשים לכך, ומאמינים שבפיתוח מודלים מופשטים בעלי מורכבות גוברת הם יכולים לבטל את האי-ודאות של עימות אלים או לפחות לצמצם אותה לשארית זניחה. זוהי טַפֶּשת נאורות בסדר גודל עצום, בינלאומי, ובהקשר הנוכחי – אטומי.
לא נוכל לעמוד כאן על מלוא היקפה של איוולת היומרנות, אך ניתן לתמצת את עיקרה. המבקש לתת המלצות מבוססות למדיניות צריך להתבסס על יכולתו לספק תחזיות בעלות תוקף. למרבה הצער, בכל פעם שיכולות החיזוי של מדעי המדינה באות לידי מבחן, הן נכשלות בו. כפי שהודה בכנות ב-1985 סיימור מרטין ליפּסֶט, מגדולי הסוציולוגים ומדעני המדינה בהיסטוריה האמריקנית: "שום תחום במדעי החברה לא מצליח לחזות כלום… ניסינו לערוך תחזיות והן לא התממשו".[11] המסקנה הזאת זכתה לתימוכין בדמות מחקר אמפירי יחיד במינו, שנעשה לאורך עשרים שנה בידי פרופ' פיליפ טֶטלוק מאוניברסיטת פנסילבניה, ובבחינה ביקורתית של הצלחת המודלים של מדעי החברה. אבל לא צריך מחקרים כדי לציין מה שידוע לכול: אירועים היסטוריים עצומים מפתיעים לא פעם כמעט את כל "אנשי המקצוע" – גם כשמדובר בתחום "מומחיותם".[12]
אם כן, מדעי החברה הם משחק חביב ביוהרה וחוסר מודעות אינטלקטואלית, לא מצע מתאים לעיצוב הביטחון הלאומי. כמובן, אין להכחיש שגם דברים טובים צמחו בגל המלחמה הקרה. הנשק הגרעיני אכן יצר אתגרים מסוג חדש, שדרשו חשיבה מקורית. בשיח הביטחוני החדש השתתפו האינטלקטואלים הבולטים ביותר בזמנם. הדרישה לעמוד באמות-מידה רציונליות שיפרה את הפיקוח האזרחי על הצבא.
מצד שני, חסרונותיה של הגישה החדשה היו עצומים. המלחמה הקונבנציונלית שונמכה למקום משני, וכתוצאה מכך חלה ירידה מתמשכת ביכולות הצבאיות החומריות והאינטלקטואליות. גישות מדעיות וניהוליות הועדפו על פני טיפוח מנהיגות צבאית. על הנייר, הגישה החדשה נראתה מבטיחה, רציונלית, אלגנטית ויעילה יותר; הבעיה היא שמלחמות אינן מתרחשות על הנייר.
הוכחה מצוינת לכך סיפקה מלחמת וייטנאם. המחיר ששילם הצבא על התפיסות והדוקטרינות החדשות, תחת פיקודם של מק'נמרה והגנרל ויליאם וסטמורלנד, היה כבד מנשוא. אסטרטגיית העל הייתה "התשה" – וכפי שהעירו פרשנים צבאיים רבים, יותר ממה שהתשה היא אסטרטגיה, היא עדות להיעדרה.[13] באין אסטרטגיה מכריעה, המלחמה כללה מבצעי "חפש והשמד", קרי פשיטות קטלניות שהסתיימו בנסיגה. בסופו של דבר מי שהותש היו האמריקנים, שהשקיעו משאבים עצומים רק כדי להוביל את צבאם אל סף התמוטטות.[14] המלחמה האירה את מחיר ההידרדרות בחשיבה וביכולות האסטרטגיות והאופרטיביות בארה"ב; אסטרטגיית ה"פשיטות" התבררה כפשיטת רגל אינטלקטואלית-צבאית. ארה"ב ניצחה בקרבות, אך הפסידה במלחמה. ללא אסטרטגיה מושכלת וחשיבה אופרטיבית, היתרונות הטקטיים לא תורגמו לניצחון.
באורח פרדוקסלי, המחשה נוספת לכשלי הגישה החדשה סיפקה ההתמוטטות של ברית המועצות. המאורעות נחתו בהפתעה גמורה על המערך העצום של מדעני החברה, סוכנויות הביון, והמודלים המורכבים, שמומנו בנדיבות מופלגת כדי לנתח את המתרחש בברית המועצות. התברר שהערכותיהם של המומחים היו שגויות מן היסוד; היה זה מפעל עצום של הונאה עצמית במסווה של תורת ביטחון לאומי. מעטים, ביניהם הסובייטולוג הנודע ריצ'רד פייפס, הודו בכשל וביקשו לבחון אותו בביקורתיות;[15] בקשתם נדחתה.
אלו הן שתי דוגמאות בולטות לקוצר ההשגה של מדעי החברה בהקשרים ביטחוניים. כדי להפריך סופית את היומרה, ראוי לציין שלפחות פעמיים נמנעה מלחמה גרעינית כמעט במקרה, בשל מעשיהם של יחידים. פעם אחת, בזמן משבר הטילים בקובה ב-1962, כאשר וסילי ארכיפוב, סגן מפקד צוללת גרעינית סובייטית, מנע לבדו שיגור טילים אטומיים, נגד דעת מפקדו וקצין שלישי בצוללת. פעם שניה, ב-1983, כשסטניסלב פטרוב, בניגוד לנהלים, לא דיווח על זיהוי שיגורים בליסטיים מארה"ב, ומנע בכך שיגורי תגובה סובייטיים, משום שחשד – בדיעבד בצדק – שמדובר בתקלה טכנית. הדברים הללו ידועים לנו, כמובן, רק בדיעבד, ומאירים באור מגוחך את יכולת המודלים המתוחכמים, שעלו מיליארדים, לחזות מלחמה גרעינית. אם במקום וסילי או סטניסלב היו בתפקיד סרגיי או איוון, ייתכן שהייתה פורצת מלחמה גרעינית.
לא פחות מעניין מכך לציין שרוברט מק'נמרה עצמו הבין, בחלוף שנים רבות, שבזמן משבר הטילים ההערכות שלו ושל הממסד ביחס לרודן קובה פידל קסטרו – בדבר האינטרסים, המטרות והלך הרוח שלו – היו שגויות בתכלית. מק'מנרה מספר בסרט התיעודי 'ערפל המלחמה' שב-1992 השניים נפגשו, ומק'נמרה למד שבזמן המשבר היו בקובה 162 טילים. הוא עצר בתדהמה את הפגישה ושאל את קסטרו:
- האם ידעת שראשי הנפץ שם?
- האם היית ממליץ לחרושצ'וב – לאור התקפה אמריקנית – להשתמש בהם?
- אם היית משתמש בהם, מה היה קורה לקובה?
קסטרו לא היסס לענות:
- ידעתי שהם שם.
- זה לא "האם היית ממליץ", המלצתי לחרושצ'וב להשתמש בהם.
- קובה הייתה מושמדת כליל.
ניכר שמק'נמרה, גם בחלוף שנים מאותה שיחה, עדיין המום. הוא כמעט דומע כשהוא אומר: "היינו כל כך קרובים", ומסמן מרווח קטן בין האצבע לאגודל. "והוא עוד המשיך ואמר", מספר מק'נמרה על קסטרו, "אם אתה והנשיא קנדי הייתם במצב דומה, זה גם מה שאתם הייתם עושים". מק'נמרה המזועזע זועק "אלוהים אדירים", ומוכיח שהוא לא הפנים שהקטגוריות המקובלות עליו ל"רציונליות", "אינטרסים" ו"הרתעה", שהכתיבו את הערכות הביטחון האמריקניות, לא היו רלוונטיות.
נסכם את הגל הראשון, הגרעיני, בעיצוב מחדש של מחשבת הביטחון הלאומי: האסטרטגיה הצבאית והמצביאוּת פינו את הדרך לרעיונות בדבר "הרתעה", שהתבססו על תיאוריות ורעיונות שפיתחו אנשי מדעי החברה. הפסימיות סביב המלחמה הגרעינית הובילה לאופטימיות מופרכת באשר לתרומתם לסוגיות ביטחון, והם עיצבו מחדש, באופן יומרני ולא יעיל, את תפיסת הביטחון הלאומי והדוקטרינות הצבאיות הנלוות אליה.
עדיין, יש לומר, בזמן המלחמה הקרה תפיסת העולם של רוב מומחי הביטחון הלאומי הייתה ריאליסטית. הם ראו את העולם מבעד לעדשה של כוח ואינטרסים לאומיים. מלחמה עדיין נחשבה לתוצר אפשרי, גם אם פחות סביר, של העימות הבלתי נמנע בין מדינות ומעצמות. לכן הצבא ומפקדיו נותרו בעלי חשיבות, והוטל עליהם לשמור על יכולות לקראת תרחישי מלחמה קונבנציונלית, דוגמת פלישה סובייטית למערב אירופה או הידרדרות באסיה. גם זה עמד כעת להשתנות.
גל תמורה שני: קץ ההיסטוריה
אם למלחמה הקרה הייתה השפעה מזיקה על החשיבה הצבאית, באה התקופה שאחריה והדגימה כיצד מכל שפל אפשר עדיין להידרדר. ב-25 בדצמבר 1991 פרש הנשיא הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב. דגל הפטיש והמגל האדום הורד מעל לקרמלין, ובמקומו הונף דגל שלושת הצבעים הרוסי. ברית המועצות חדלה מלהיות. היה זה חג המולד, ונשיא ארה"ב ג'ורג' בוש (האב) נשא לאומה נאום ניצחון חגיגי והכריז כי "העימות נגמר" ו"אויבינו נעשו לשותפינו".
השינוי באקלים הבינלאומי היה חד ומהיר. דומה היה כי הגיע "קץ ההיסטוריה", ככותרת ספרו של פרנסיס פוקויאמה מ-1992. כבר ביוני של אותה שנה הציע מזכ"ל האו"ם דאז בוטרוס בוטרוס-ראלי שהאו"ם ייטול אחריות לשמירה על "השלום הבינלאומי" באמצעות שדרוג "הזרוע הביטחונית" שלו.[16] בחזונו, האו"ם ידאג לשמור על השקט והשלווה העולמיים מפני מדינות יחידות שינסו להפירו.
מדינות המערב עטו בשמחה על ההזדמנות להקטין את צבאותיהן, לקצץ בתקציבי ההגנה ולקטוף את פירות "הסדר העולמי החדש". גרמניה הדגימה היטב את המגמה. בתחילת שנות ה-90, יותר מחצי מיליון גרמנים שירתו בצבא המדינה, הבונדסוֶוהר, לתקופה בת 15 חודשים.[17] פחות מעשור לאחר מכן אורך שירות החובה עמד על עשרה חודשים, ובצבא שירתו כ-300 אלף חיילים. ב-2011, כשתקופת השירות עמדה על שישה חודשים, הושעה גיוס החובה ומצבת הצבא עמדה על פחות מ-200 אלף. כיום צבא גרמניה קטן אף יותר, אך בשל המלחמה באוקראינה מתכננים הגרמנים להחזיר את גיוס החובה ולערוך רפורמה בבונדסווהר כך שיהיה, כלשונו של שר ההגנה בוריס פיסטוריוס, "כשיר ללחימה" (kriegstüchtig).[18]
סיפור דומה מספרות הוצאות הביטחון באחוזים מתוך התוצר המקומי הגולמי. נבחן את ארבע-עשרה המדינות המערביות בנאט"ו בשנת 1990 (למעט איסלנד, שאין לה צבא, וטורקיה). ב-1970, השיעור הממוצע היה 3.35% מהתמ"ג; ב-1990 הוא ירד לכדי 2.65%; ב-2015 הוא הגיע לשפל היסטורי של 1.5%. אחרי סיפוח חצי האי קרים בידי רוסיה ב-2014, ראשי מדינות נאט"ו נועדו בווֵיילס ופרסמו הצהרה כי יעלו את ההוצאה הצבאית במדינותיהם לכדי לפחות 2% מהתמ"ג; בפועל רוב המדינות לא עמדו בהתחייבות. ארה"ב היא בעלת ההוצאה הצבאית הגבוהה ביותר בנאט"ו, אך גם אצלה מתקיים הדפוס המתואר: מ-8% מהתמ"ג ב-1970 היא ירדה לכדי 5.61% ב-1990, ו-3.46% ב-2015.[19]
גל שני של תמורה בתפיסת הביטחון הלאומי היכה במערב. באין איום סובייטי, האמונה הרווחת הייתה שהסבירות למלחמה קונבנציונלית צנחה אל קרבת האפס. האיומים היחידים שנותרו היו "מלחמות א-סימטריות", שהאויב בהן הוא מדינת עולם-שלישי קטנה כלשהי, או כוחות גרילה או טרור. שיח הביטחון הלאומי שוב עבר הסבה: ממלחמה שאי-אפשר לנצח בה, למלחמות שאי-אפשר להפסיד בהן.
צ'ארלס מוֹסְקוֹס, סוציולוג צבאי חשוב, היטיב להמחיש את השינוי. כבר ב-1994 הוא הבחין בין שלושה טיפוסים של צבא: "מודרני מוקדם" (לפני המלחמה הקרה), "מודרני מאוחר" (המלחמה הקרה) והחדש: "פוסט-מודרני" (אחרי המלחמה הקרה). ההבדלים ביניהם, על פני מערך משתנים חשובים, עצומים:[20]
| מודרני מוקדם (לפני המלחמה הקרה) |
מודרני מאוחר (המלחמה הקרה) | פוסט-מודרני (אחרי המלחמה הקרה) |
|
| האיום הנתפס | פלישת אויב | מלחמה גרעינית | תת-מדינתי ולא צבאי |
| הגדרת המשימה העיקרית | הגנת המולדת | תמיכה בבנות-ברית | משימות חדשות (שמירת שלום, משימות הומניטריות) |
| מבנה הכוח | צבא המונים | צבא מקצועי גדול | צבא מקצועי קטן |
| השפעה על תקציב ההגנה | חיובית | ניטרלית | שלילית |
| המקצוע הצבאי הדומיננטי | מפקד קרבי | מנהל או טכנאי | חייל-מדינאי; חייל-מלומד |
הקיצוצים הנרחבים חוללו בצבאות המערביים, בהובלת ארה"ב, רביזיה גדולה. בלקסיקון הביטחון הלאומי הופיע ביטוי אופנתי חדש: "מהפכה בעניינים צבאיים" (RMA). אנשי צבא החלו לטעון שהשילוב בין טכנולוגיות מידע ותקשורת משופרות, לבין תחמושת מדויקת וכלי נשק מתקדמים, שינה את עולם המלחמה. היתרונות הללו יאפשרו לארה"ב הטכנולוגית והמתקדמת, גם בכוחות ותקציבים מצומצמים, לשמור על יתרונותיה המובהקים ולעמוד בכל המשימות הצבאיות.
המהפכה בעניינים צבאיים הביאה איתה אוסף של דוקטרינות צבאיות חדשות ו"מתקדמות", שצוינו במבול של ראשי-תיבות מתוחכמים למשמע, כגון "לוחמה ממוקדת רשת" (NCW), "מבצעים מבוססי אפקטים" (EBO), "עיצוב מבצעים מערכתי" (SOD), "תחמושת מונחית דיוק" (PGM), רשת הערכת מבצעים, סביבות מידע שיתופיות, "כוח אש מרחוק", "מערכת של מערכות", ועוד.
ניסוח של הגישה החדשה מצוי בספרם המשפיע של הרלן ק' אולמן וג'יימס פ' וֵייד, משנת 1996: "הלם ומורא: השגת שליטה מהירה". היכולות החדשות, טענו השניים, מאפשרות להסב את שדה הקרב מהתחום הפיסי לתחום המנטלי והנפשי. במקום להשמיד את היכולות הצבאיות של האויב, כעת ניתן "להשמיד את רצון היריב להתנגד או לבלבלו עד כדי כך שלא תהיה לו ברירה אלא להשלים עם המטרות האסטרטגיות והיעדים הצבאיים שלנו". כדי לעשות זאת, כתבו, יש "לשלוט במה שהיריב תופס, מבין ויודע, וגם במה שלא".
אפשר לתאר את הדוקטרינות החדשות כעיבוד של המסגרת המושגית והתאורטית של מדעי החברה מתקופת המלחמה הקרה, שנועדה לנתח ראשי מדינות ולהשפיע עליהם – לשדה הקרב הא-סימטרי, למפקדים וללוחמים. במקום לבחון ולהשפיע על תודעת ראשי המדינות כדי להשיג הרתעה, הפרדיגמה החדשה הציעה להשפיע על רצון הכוחות הלוחמים של האויב כדי לנצח – או אם לדייק, לשכנע אותם שהובסו. בחשיבה הצבאית המסורתית השמדת היכולות הצבאיות של האויב מובילה, לפחות לפעמים, לשבירת רוח הלחימה שלו. הקונספציה הצבאית החדשה שאפה לקצר את הדרך על ידי פגיעה ישירה ברצונו של האויב.
כך, בפעם השנייה, מחשבות תלושות מהמציאות החליפו אסטרטגיה, וז'רגון מתחכם החליף את השכל הישר. מי צריך אופרציות יבשתיות אם אפשר לנצח באמצעות השפעה על "תודעת האויב", ולשבור אותו בעזרת מניפולציות מתוחכמות ומכות מדויקות שייצרו אפקטים פסיכולוגיים שיעצבו את מצבו הנפשי והמנטלי?
כמו בגל הראשון, גם כאן היו מתנגדים לאופנה, אך באווירת הליברליזם הבינלאומי האופטימי של קץ ההיסטוריה היה בלתי אפשרי למנוע את התפשטותה, במיוחד בקרב מקבלי ההחלטות. המנהיגים שמחו להאמין שכעת ניתן להכריע כל אויב בלי להידרש להיבטים הקשים והכואבים של עימות אלים. ברור מדוע טענה כזאת, כשהיא מגיעה מ"אנשי המקצוע", עם ז'רגון שלם וספרות תיאורטית ענפה, פיתתה הנהגות מדיניות. בעולם המתפרק מנשקו, ראשי התיבות RMA היו למילת קסם שהבטיחה מימון והכרה.
כשלי הגישה החדשה התבררו כבר במהלך משחק מלחמה ענק וחסר תקדים בשנת 2002, שנערך בחסותו של מזכיר ההגנה האמריקני דונלד רמספלד וביוזמת הקונגרס, ונועד "לחקור אתגרי לחימה קריטיים ברמה האופרטיבית של המלחמה".[21] התרגיל, "אתגר המילניום 2002", עלה 250 מיליון דולר והשתתפו בו יותר מ-13,500 חיילים ב-25 אתרים. כפי שצוין בדו"ח הסופי, זו הייתה "הבחינה הנרחבת והמציאותית ביותר של תפיסותינו עד כה".[22]
על "הצד האדום", כלומר, ביום האויב, פיקד לוטננט-גנרל מוכשר, איש מארינס לשעבר, פול ק' ון-רייפר. ון-רייפר היצירתי התאים את כוחו לא-סימטריה. הוא הקפיד שהתקשורת במחנהו תהיה מתחת לסף הזיהוי וההפרעה הדיגיטליים, ותקף את הצוות הכחול בהפתעה, במגוון אמצעים פשוטים אך בלתי צפויים. כך הצליח לסכל את מהלך הפלישה הראשוני של הצד הכחול ולהסב לו אבדות (וירטואליות) כבדות.
בתגובה, הפנטגון עשה "ריסטרט" למשחק, ועוד הוסיף מגבלות שונות על הצד האדום. ון-רייפר סירב להפרת הכללים שהוגדרו מראש, התפטר מהתפקיד, והתרגיל הסתיים בניצחון כחול. הדו"ח הממשלתי מודה כי "המשחק החופשי הוגבל בסופו של דבר, עד כדי כך שמצב הסיום נקבע בעצם מראש". בקיצור, בסימולציה הענקית הזאת, כוח המצויד בטכנולוגיות ובדוקטרינות החדשות שילם מחירים גבוהים בהרבה מהצפוי מול כוח נחות שהונהג על ידי מפקד מוכשר.
חלק מתומכי ה-RMA טוענים כי הדוקטרינות החדשות נוסו בהצלחה במלחמת עיראק ב-2003. אך הטענה הזאת איננה משכנעת. המבצע התחיל במערכת הפצצות שזכתה לשם "הלם ומורא", אבל למען האמת ממשל בוש (הבן) שלח צבא יבשתי של כ-150 אלף חיילים, ובריטניה תרמה עוד כמעט 50 אלף. זה היה כוח גדול, שניצח צבא עיראקי חלש, מיושן, תשוש ומרושש. לא מדובר בהישג גדול במיוחד, וספק אם ה-RMA שינה כאן משהו מהותי. יתרה מכך, המרד שפרץ לאחר מכן בעיראק העיד כי טקטיקות "הלם ומורא" לא השפיעו באופן דרמטי על תודעת האויב. בוש גילה ב-2007, בדרך הקשה, שכדי להביס את המרד הוא נאלץ להקשיב לגנרלים מסורתיים יותר ולשלוח כוחות נוספים – מהלך שזכה לכינוי "הנחשול".
הכנעת צבא עיראק דומה יותר להצלחתה הטרייה של המיליציה האסלאמיסטית של אבו-מוחמד אל-ג'ולאני, המגובה על ידי טורקיה, בהשתלטות על סוריה. המיליציה לא נהנתה מטכנולוגיה צבאית מיוחדת, ופעלה ללא תאוריית RMA ודוקטרינות "הלם ומורא". והנה, היא סילקה בקלות את הצבא הסורי הסדיר, משום שכמו צבאו של סדאם גם הוא התגלה כנמר של נייר, דל, שחוק וחסר מוטיבציה, שהתקיים יותר בתאוריה מאשר בשדה הקרב.
לסיכום, בגל המלחמה הקרה עברנו משדה הקרב לשדה התודעה של מקבלי ההחלטות, מניצחון להרתעה, ומאסטרטגיה צבאית למדעי המדינה. הכלים הללו התגלו כמוגבלים אם לא חסרי תוקף. גל "קץ ההיסטוריה" לקח את הכלים הללו, השליך לפח כל זהירות ומיומנות אופרטיבית, והביא אותם לשדה הקרב. כיום גם מפקדים בדרגי הביניים מאמינים שהזירה העיקרית היא "תודעת האויב", ומנצחים בה באמצעות "השפעה", "הלם", "אפקטים סמליים", וכיוצא באלו. ההנחות הללו, אם בוחנים אותן בביקורתיות הראויה, מתמוטטות בקול בעומדן למבחן המציאותי של המלחמה – וכפי שעוד נראה, ישראל מספקת לכך דוגמה מצוינת.
אין ספק שקדמה טכנולוגית הקנתה מאז ומעולם יתרון חשוב לצבאות. ברור שישנם רעיונות טקטיים וטכנולוגיים חדשים, כולל כאלה שפותחו במסגרת ה-RMA, שמועילים בשדה הקרב. אך החידושים הללו אינם מפצים על אובדן האומנות האופרטיבית ואינם יכולים להחליף אותה. למרות זאת, צבאות המערב שכנעו את עצמם כי התמורה היסודית שלכאורה חלה במלחמה הפכה את האומנות הזאת למיושנת. הדוֺגמה החדשה קבעה שניצחון יושג דרך מנופים ואפקטים פסיכולוגיים, בעזרת כמה "רב"טים אסטרטגיים", הפצצות מדויקות מטילות "מורא", "כוחות רשתיים", וכיוצא באלו. בפועל היכולות הצבאיות של המערב הידרדרו, וספק אם צבאות המערב היום יהיו מסוגלים לנצח במלחמה קונבנציונלית אויב מוכשר.
הביטחון הלאומי של ישראל
המנהיג הציוני הראשון שחשב ופעל באופן שיטתי להקים כוח צבאי יהודי היה זאב ז'בוטינסקי. ב-1915 הוא הקים עם יוסף טרומפלדור את גדוד נהגי הפרדות, וב-1917 ייסד את הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שאליו הצטרפו ב-1918 הגדודים 39 ו-40; יחד הם זכו לכינוי "הלגיון העברי".
בעקבות ז'בוטינסקי צעד, לכל הפחות בענייני צבא, יריבו הפוליטי המר דוד בן-גוריון. בן-גוריון היה אוטודידקט מוכשר בענייני מלחמה, והוא אחראי יותר מכל אדם אחר להקמת צה"ל, לעיצובו ולהתוויית החשיבה האסטרטגית שלו. לעיתים מיוחסת לבן-גוריון המימרה "בישראל, אם אינך מאמין בניסים, אינך ריאליסט"; יש ספק אם אכן אמר זאת – אך אין ספק שב-1948 הוא כתב על המלחמה דבר שונה למדי: "יש דבר אחד שבו אסור לסמוך על ניסים, ויש לעשות אך ורק חישוב אכזרי וקר – וזהו דבר המלחמה".[23]
כמנהיג מדינה, בן-גוריון חשב על ביטחון לאומי במובן רחב, שכלל היבטים כמו כלכלה, חינוך והתיישבות. עם זאת, הוא היה מודע מאוד לצורך להבחין בין הרמה הפוליטית והלאומית של הביטחון לבין הרמה הצבאית, והבין את החשיבות שבטיפוח המקצועיות האופרטיבית הנדרשת ממנהיגי צה"ל.
בן-גוריון, שחזה כי ההכרזה על מדינה יהודית תוביל לפלישת צבאות שכנותיה הערביות, הבין שארגון 'ההגנה' מימי המנדט התמקד בלוחמת גרילה, שאיננה מתאימה לאיום הצבאי. לכן הוא דאג להקים את צה"ל עם שדרת פיקוד שכללה קצינים בעלי השכלה וניסיון צבאיים, שנרכשו לעיתים קרובות בשירות בצבאות זרים במלחמת העולם השנייה. וכך, החשיבה האסטרטגית והאופרטיבית של צה"ל יובאה והותאמה מדוקטרינות בריטיות, ובעקיפין גם גרמניות, שנוסו ושוכללו במלחמת העולם.
בן-גוריון גם הגדיר את עקרונות האסטרטגיה הצבאית של ישראל. ישראל קטנה ממדינות האויב בשטח ובאוכלוסין, ולכן עליה ליזום מתקפת מנע כאשר מתעורר איום ממשי. אם האויב תוקף, על הצבא הסדיר לבלום את כוחותיו בזמן שכוחות המילואים מתארגנים למתקפת נגד, שתעביר את המלחמה לשטחו ותשמיד את כוחותיו. המלחמות חייבות להיות מהירות ומכריעות. כדי שהאופרציה הזאת תצלח, צה"ל חייב לשמר יכולת ומוכנות מרביות בכל זמן, ולדאוג שמפקדיו יהיו מקצועיים באומנות המלחמה. העקרונות הללו לא נוסחו בדוקטרינת ביטחון-לאומי רשמית, אך הוסברו בגלוי והיו ידועים לכל.
בשנות גל המלחמה הקרה במערב, ישראל נלחמה בשורת מלחמות יבשתיות – העצמאות, סיני, ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל. הניסיון משדה הקרב פיצה על מחלתו הכרונית של הפיקוד הבכיר בצה"ל: העדר השכלה צבאית. רעיונות גרועים, "קונספציות" – כגון הישענות-היֶתר על הערכות המודיעין, או קו המעוזים של ברלב מול תעלת סואץ – נוסו אמפירית על ידי אויבי ישראלים ונמצאו כושלים.
בקיצור, צה"ל היה מוכוון-מלחמה, וההתמקדות הזאת יצרה אצלו מוכנות אופרטיבית. מצביאיו חשבו על מלחמה, דאגו שהכוחות ותוכניות הלחימה יהיו מוכנים לכל תרחיש (כולל הגרוע ביותר), והרבו להתווכח בלהט על חלופות אופרטיביות. זו הייתה המשימה – וזה היה הלך הרוח. כדוגמה אפשר לצטט כאן את דברי הרמטכ"ל יצחק רבין ב-29 ביוני 1967, בישיבה סגורה של המטכ"ל אחרי מלחמת ששת הימים; זוהי הצצה אותנטית לרוח הזמן בפיקוד הבכיר דאז.
בדיעבד עמדנו בפני מה שקרוי אצלנו בתכנונים האופרטיביים – "מקרה הכול"… אני זוכר דיונים רבים בצה"ל, ויכוחים… הסימפוזיון על ההבקעה נערך לפני פחות משנה… שנים עוסקים אנו בזה וכל הטכניקות הקשורות בזה ולימוד העניין ותמיד מבחינה טקטית חיפשנו בתחום ההבקעה האופרטיבית מהלכים טקטיים שיביאו לאיזה שהוא איגוף ותקיפה מהעורף… יצא שמייצגי שתי הדעות, כל אחד מהם ביצע למעשה את התזה שלו: טליק [ישראל טל] – את קרב היום עם שריון, כאשר חיל האוויר משתק את הארטילריה של האויב; אריק [שרון] – קרב לילה, כאשר צנחנים אוגפים ומשתקים את הארטילריה. למעשה היו אלה שתי השיטות ושתיהן הוכיחו עצמן כשיטות שאפשר להוכיחן הלכה למעשה, במידה ומכינים אותן, מבצעים כראוי…
לבסוף, אני חושב שוודאי תוך כדי המלחמה הוכח דבר אחד שתמיד השתדלנו שיהיה המוטיב של הצבא, והוא – שהצבא יהיה מסוגל ובכל אופן לא יהיה גורם מגביל לאיזה דרג מדיני שהוא להחליט מה שרוצה הוא להחליט והצבא יהיה מסוגל לבצע את הדברים בהתאם.[24]
דברי רבין מצביעים על תפיסת מלאכת המצביאות בקרב מפקדי צה"ל בימים ההם. צה"ל הוא מכונת מלחמה שמתכוננת לתרחיש הגרוע ביותר. מפקדיו מתמקדים בפיתוח טקטיקות, דוקטרינות אופרטיביות ותוכניות מלחמה, כדי לספק לדרג המדיני את הכלי הצבאי הטוב ביותר שאפשר. הם אינם עוסקים ברעיונות מופשטים כ"סולמות הסלמה", "מכה שנייה", או ניואנסים של "הרתעה" ו"התרעה", כעמיתיהם במערב, אלא מטרתם הראשית היא לנצח את צבא האויב. ואכן, בשעת המבחן העליון, הם השיגו אותה.
צה"ל נעשה פוסט-מודרני
גל המלחמה הקרה פסח על הממסד הצבאי בישראל, אבל גל "קץ ההיסטוריה" בשנות ה-90 – ואיתו דוֺגמת ה-RMA ודוקטרינות "הלם ומורא" – היכה בצמרת הביטחונית בעוצמה רבה.
כדי להמחיש את ההבדל נשווה בין המטכ"ל של רבין, שהתכונן ל"תרחיש הכול" ועסק בתכנון אופרטיבי ובניין כוח, לזה של זמננו. בעשור האחרון הממסד הביטחוני הישראלי הגדיר רק שני איומים שצה"ל צריך להיות מוכן להם, שניהם תת-צבאיים: חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון, כלומר, שני ארגוני טרור. בשלב מסוים, כנראה בתקופת איזנקוט כרמטכ"ל, הרף הונמך אפילו יותר: צה"ל צריך להיות מסוגל לתקוף רק ארגון אחד, תוך מגננה מפני משנהו.
ההשקפה המינימליסטית הזאת הפוכה בתכלית ליסודות המחשבה הביטחונית הריאליסטית, המביאה בחשבון את ההתעצמות הצבאית באזור, את חוסר היציבות הפוליטית במדינות שכנות, ואת הזליגה האפשרית של נשק המיוצר כיום בכמויות אדירות באיראן, רוסיה, סין ועוד. את הממסד הביטחוני כל זה לא מטריד, כי הוא בטוח ש"הסכם שלום" הוא ערובה של 100 אחוז, שהאויבים "מורתעים", ושממילא אין להם "אינטרס" להתחיל מלחמה. כך נשארנו רק עם שני איומים תת-קונבנציונליים, חמאס וחזבאללה.
אבל הדברים חמורים יותר. צה"ל קיבל תקציב עצום כדי להתמודד עם האיומים המינימליסטיים הללו. למרות זאת, אחרי מתקפת 7 באוקטובר התברר שאין תוכניות אופרטיביות עדכניות לפלישה לרצועת עזה ולהכרעת חמאס. לפי דיווחים שונים, מפקד אוגדת עזה, שהתמנה אחר כך לאלוף פיקוד דרום, החליט שהתוכניות מיותרות (המגננה הטכנולוגית הרמטית, חמאס "מורתע", אין לו "אינטרס", וכו'). מעליו כשלו אגף המבצעים והמטכ"ל, שהיו חלק מאותה דוֺגמה, ומעליהם הקבינט לא ידע, התעלם, או הסכים למצב.
בקרב הדור הנוכחי של אלופים בצה"ל, אין זה מקרה חריג של תת-ביצוע, חובבנות, זחיחות ומעילה במקצוע הצבאי – מהסוג שלא היה עולה על הדעת לפני שנות ה-90. דפוס ההתנהלות המנוון הזה, המאפיין בירוקרטיות חסרות פיקוח, מוכר היטב למעטים שעקבו מקרוב אחר הממסד הביטחוני – אבל הציבור גילה את השלכותיה האיומות של ההזנחה הזאת רק ב-2023.
לא צריך "תחקיר" או "ועדת חקירה" כדי לדעת מה שכל אזרח יודע: הדרג הביטחוני הבכיר, שברשותו מערך עצום ויקר שנועד להבטיח את ביטחון המדינה ותושביה, נכשל והכשיל את ישראל. הוא לא תכנן, לא בנה כוח ולא התכונן למלחמה. הוא שקע בפנטזיות "קץ ההיסטוריה" והפקיר את המוכנות האופרטיבית. התוכניות הוכנו במלחמה בחיפזון, ללא מעוף והגיון מכריע, כוחות מאומנים היו נדירים, ומודיעין רלוונטי היה במשורה. "אנשי המקצוע" הביטחוניים הבכירים תפקדו כפקידים במדים, כמדעני חברה אקדמיים, כמי שרואים בצבא קריירה ראשונה (לקראת הבאה בתור); לא כמפקדים ומצביאים.
אמת ויציב שבדמוקרטיה האחריות הסופית מוטלת על ההנהגה הפוליטית, שבשלושת העשורים האחרונים הייתה ברובה ימנית. אין שום ספק שהפוליטיקאים, כולל ראש הממשלה נתניהו, נושאים באחריות מלאה, וכשלו לגמרי בבקרת מערכת הביטחון ובהנחייתה. ובכל זאת, גם בלי להסיר מהם אחריות, הבעיה העיקרית נעוצה בהידרדרות החמורה במקצועיות הצבאית בישראל. מדוע? משום שאילו היה הפיקוד הצבאי מקצועי יותר, אין פוליטיקאי בישראל שהיה מונע ממנו להתכונן ולפעול טוב יותר. לפיכך, השאלה המרכזית נותרת: כיצד ומדוע איבדו מומחי הביטחון הלאומי בישראל את המקצועיות הצבאית?
למען האמת, לא כל כך פשוט לענות על השאלה הזאת. אמחיש זאת בעזרת דוגמה מייצגת. לפני כמה חודשים השתתפתי בדיון באחת מוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת. הנושא היה הגדרות המושגים המשמשות את הממסד הביטחוני – צה"ל, משרד הביטחון והמועצה לביטחון לאומי (המל"ל) – במגוון מונחים אסטרטגיים ואופרטיביים, כמו, למשל, "ניצחון" ו"הכרעה". כצפוי, לא היו תשובות טובות, אך היו שני הסברים מאלפים להעדרן: בכיר במל"ל אמר שדברים כאלה הם "תורה שבעל פה", בעוד מקבילו בצה"ל טען שהמידע מסווג.
זו הסיבה לכך שקשה לעקוב אחר תמורות דוקטרינריות בישראל. שינויים בגופי הביטחון נשמרים בסוד, משום שכך המערכות פוטרות את עצמן מביקורת ציבורית ומקצועית. חמור מכך, גם בתוך המערכת השינויים נשארים פעמים רבות לא פורמליים. כשהמידע מועט ועמום, איש אינו אחראי והכול נזיל ונתון לשינויים גחמניים. זו הסיבה לכך שגם נושאים שאינם סודיים בשום אופן זוכים בישראל לסיווג (בניגוד למקובל בדמוקרטיות מערביות). התוצאה ההכרחית של הפרקטיקה הזאת, שנועדה למנוע פיקוח, היא הידרדרות מתמדת באמות המידה המקצועיות.
עדיין, איננו חסרי אונים לגמרי, משום שלפעמים, במיוחד בעתות חירום, תוצריה של המערכת מוצגים לעין כול, ומאפשרים לנו להנדס-לאחור את תהליך ייצורם. חלק ממבקרי מערכת הביטחון מגיעים, בחיפושם אחר שורשי הניוון, עד למלחמת לבנון הראשונה בשנות ה-80. אני לעומתם סבור שאם מתמקדים בהיבטים דוקטרינריים ואופרטיביים, נקודת המפנה מגיעה עם "תהליך השלום" של הסכמי אוסלו בשנות ה-90, במקביל – ולא במקרה – לעליית גל "קץ ההיסטוריה" במערב.
שמעון פרס, שר החוץ בממשלת רבין ואדריכל אוסלו, קיבץ סביבו חבורת דוקטורים למדעי הרוח והחברה שהיו נטועים עמוק באווירת קץ ההיסטוריה ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב "תהליך השלום"; ביניהם היו יאיר הירשפלד, רון פונדק ויוסי ביילין. הצבא הונחה "להחליף דיסקט"; ברמה המיידית, המשמעות הייתה להפסיק לראות את אש"ף כאויב ולנהוג בו כשותף, אך היה לביטוי גם מובן עמוק יותר, שעניינו שינוי תפיסת התפקיד של ראשי הצבא. הם נועדו עתה להיות מה שצ'רלס מוסקוס כינה "חיילים-מדינאים": עושי-שלום המתנהלים כדיפלומטים ומשרתים בצבא בגילומו החדש, הפוסט-מודרני, כדי "להשכין שלום".
פרס ואיש מדע-מדינה נוסף, פרופ' אריה נאור, סיפקו הצדקה לאוסלו בספרם 'המזרח התיכון החדש'. הספר הוא אוסף פנטזיות מנותקות מהמציאות, והוא שופע כשלים וסתירות. אבל האליטה הצבאית שלנו, האנטי-אינטלקטואלית, עמדה חסרת אונים מול הגל הדוגמטי החדש, שנשא באמתחתו גם פיתוי גדול: כמה טוב להיות מדינאי עם הילה מוסרית בינלאומית שחותֵם על עסקאות שלום היסטוריות, ולא מפקד תוקפני השוקד על תחבולות מלחמה אלימה.
הממסד הביטחוני אימץ את הביטוי הצבאי של האג'נדות האופנתיות, המופיע כבר בספרו של פרס: תם עידן המלחמות הקונבנציונליות; האיומים היחידים שנותרו הם טילים וטרור; הטכנולוגיה תגבר על כל איום אפשרי; שדה הקרב הוא ה"תודעה", ומושגים כגון עומק אסטרטגי, יחידות מתמרנות, ואופרציות צבאיות, התיישנו והפסיקו להיות רלוונטיים. נותר רק להחליף את הדוקטרינות האופרטיביות ואת אומנות המלחמה בגרסאות מקומיות של ה-RMA. גל "קץ ההיסטוריה" עשה עלייה.
בתקופה ההיא החלו פסאודו-אינטלקטואלים ישראלים לכתוב על הביטחון הלאומי של ישראל כאילו מאז הקמתה הוא הושתת, בהיבטיו הצבאיים, על "משולש" של "הרתעה, התרעה והכרעה". לא רק שהטענה הזאת איננה נכונה היסטורית, יש בה גם כשל מובנה, שכן שני היסודות הראשונים חותרים תחת תכליתו הראשית של הצבא: להיות מוכן למקרה שגם ההרתעה וגם ההתרעה כושלות, והאויב תוקף במפתיע. זהו בדיוק המצב שבו כל מה שנשאר למדינה להצילה הוא צבא מוכן, מאומן ומיומן. זוהי תכלית קיומו.
את הכשל הזה אמחיש בסיפור נוסף. בערב חג הסוכות תשפ"ד הקדיש 'מקור ראשון' את מוסף האקטואליה שלו לנושא המודיעין הצבאי, תחת הכותרת "משחקי ריגול". הקדשתי את טורי במוסף לטעות היסודית והאנטי-ריאליסטית שבביסוס החלטות אסטרטגיות על הערכות מודיעין. חתמתי את המאמר כך:
המשמעות המעשית היא שהנחת העבודה הצבאית חייבת להיות – למרות מערכות המודיעין העצומות והמושקעות שלנו – שכאשר תיפתח נגדנו מלחמה, נופתע בכל הרמות. הלקח ההיסטורי חד-משמעי: אסור להסתמך על הערכות המודיעין. צריך להתייחס רק ליכולות האויב (וגם כאן בצניעות), ולהשתמש בתרחישי ייחוס מפתיעים וקשים. כבודו של המודיעין במקומו מונח, אבל זו בדיוק הנקודה: במקום ובשימוש הרציונלי בו, ובהם בלבד.[25]
שבוע לאחר פרסום הדברים, אלפי מחבלי חמאס חדרו לישראל והפתיעו לחלוטין את מערכת הביטחון. העולם כולו חזה בטרגדיה שגרמה זניחתו של עקרון ביטחון לאומי ריאליסטי ומבוסס, והחלפתו בהיבריס הריק ובאידאולוגיות האידיליות והפרוגרסיביות של מדעי החברה שעיצבו את קהיליית המודיעין שלנו. הציבור הישראלי שמע שוב ושוב שחמאס "מורתע", ושאמצעי ההגנה של המדינה, כמו גם הבנת האינטרסים והכוונות של האויב, הם ללא דופי. זו הייתה יהירות לא מקצועית, שחשפה הנחות ביטחוניות פגומות מיסודן.
צריך להדגיש שוב: גם מול כישלונות כאלה, ברמה האופרטיבית צה"ל היה צריך להיות מוכן להפתעה – גם בהגנה וגם בהתקפה. זה ייעודו הבסיסי, קל וחומר בחזית שהוא עצמו הגדיר כאחד משני האיומים הלאומיים. ברמת הניתוח הצבאית, זהו הכשל המקצועי החמור מכול, והוא מדגים עד כמה חדירת הדוֺגמה של קץ ההיסטוריה ערערה מן היסוד את המקצועיות הצבאית של הפיקוד הבכיר.
נשוב להתחקות אחר מסע ההידרדרות שלנו. בשנת 2004, כעשור אחרי הרפתקת אוסלו הכושלת, ביקשו ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון שאול מופז מדן מרידור, לשעבר שר המשפטים, לנסח דוקטרינת ביטחון לאומי רשמית לישראל. מרידור, פוליטיקאי חרוץ, רהוט, מתוחכם, ריק מהבנה ומלא בחשיבות עצמית, הגיש דו"ח מקיף, שבפועל שיקף היטב את תפיסותיהם של בכירי הממסד הביטחוני. הדו"ח ניסח בעצם את הדוקטרינה הלא-מוצהרת, התורה שבעל פה, שגופי הביטחון בישראל כבר נהגו על פיה.
למעשה, ועדת מרידור סיכמה את תפיסות קץ ההיסטוריה ותהליך ה-RMA שכבר הוטמעו בצה"ל. שני קטעים מדו"ח-המשך של מרידור ימחישו זאת:
השינוי בטבע המלחמות נגזר במידה רבה מההתפתחויות בתחומי הגלובליזציה, המהפכה הטכנולוגית ועידן המידע ובא לידי ביטוי בשנים האחרונות בשלושה ממדים מרכזיים: המדיני-תרבותי, הטכנולוגי והדוקטרינרי-צבאי. המאפיין המרכזי של התהליכים האלה הוא במידה רבה המעבר של מרכז הכובד ממלחמות טוטליות-קונבנציונליות-סימטריות בין מדינות לעימותים מוגבלים, אסימטריים… פחת משקלם של סיכוני המלחמה הקונבנציונלית, ועלה משקלם של הסיכונים לעימותים תת-קונבנציונליים (טרור וגרילה) ולעימותים על-קונבנציונליים (בנשק בלתי קונבנציונלי).
תפיסת הביטחון המסורתית נשענת על "משולש הביטחון" המבטא שלושה מושגי יסוד: הרתעה למניעת מלחמה, התרעה מודיעינית מספקת מפני מלחמה, והכרעה במתקפה לסיום מהיר ומוחץ של המלחמה. הוועדה סבורה כי השינויים בסביבה האסטרטגית והעובדה שמרכז הכובד של העימותים עבר משדה הקרב הקונבנציונלי לעבר המרחבים האסימטריים מחייבים התבוננות מחודשת במרכיבי היסוד של "משולש הביטחון" ומחדדים את הצורך להוסיף צלע רביעית — התגוננות — נוכח האיומים הגוברים על העורף.[26]
הדגש של מרידור ברור: העולם השתנה, "טבע המלחמה" השתנה, ומטרתו הנושנה של הצבא, להילחם ולהביס את האויב, הפכה למרכיב קטן בתוך גישה פוסט-מודרנית ופסאודו-צבאית לבעיות הביטחון. כאמור, הבעיה איננה מרידור, אלא העובדה שהמסמך ביטא נאמנה את האמונות שכבר אומצו בצבא ובקהיליית הביטחון. צה"ל החל לקצץ עוד ועוד בצבא היבשה, והיה בטוח שהוא מפצה על ההידרדרות ביכולתו האופרטיבית באמצעות דוקטרינות נוסח "הלם ומורא". עיקר עניינו של הפיקוד היה עתה במודיעין, בחידושים טכנולוגיים וסייבר, וביכולות הגנה על העורף. ומה עם האויב? אותו נביס "תודעתית".
בעוד הדו"ח נכתב, ישראל התנתקה מרצועת עזה. את המבצע ניהל הרמטכ"ל החדש, דן חלוץ, לשעבר מפקד חיל האוויר. עוד ב-2001 הכריז חלוץ שלדעתו צריכים להיפרד מהרעיון של מלחמות יבשה, משום שניצחון הוא שאלה של "תודעה", והמנוף העיקרי להשפעה על תודעת האויב הוא חיל האוויר.[27] מבחינת האופנה הביטחונית החדשה, חלוץ היה המינוי המושלם.
הדו"ח המסווג של מרידור הוגש לשאול מופז באפריל 2006 – אך לרוע מזלם של מרידור והממסד הביטחוני, הוא הועמד במהירות רבה במבחן מציאות של מלחמה עם חזבאללה, שפרצה ביולי.[28]
כנראה מעולם לא הופק מסמך ביטחוני מפורט כל כך, שייצג מגוון כה רחב של בכירי "הדרג המקצועי", שהופרך בצורה כה יסודית ומהירה. המלחמה הוכיחה, מעבר לכל ספק, שהממסד הביטחוני וצה"ל היו שרויים באשליה ביטחונית חמורה. "החיילים היו חסרי אימונים וציוד, וקצינים בכירים נראו לא מוכנים בעליל לנהל 'מלחמה אמיתית'", כתב משקיף אמריקני. אחרי המלחמה ניגשו ראשי המוסד והשב"כ לראש הממשלה אולמרט כדי להסביר לו ש"המלחמה הייתה אסון לאומי וישראל ספגה מכה ממשית".[29]
אכן, זו הייתה המערכה הצבאית הגרועה ביותר שישראל ניהלה עד אז. אבל עיקר הבעיה לא היו הביצועים הירודים של צה"ל, אלא הדוֺגמות והדוקטרינות הצבאיות החדשות שגרמו להם. צבא הוא גוף מאורגן מלמעלה למטה; הוא היררכי ותכליתי. כשאין לו תוכניות ויעדים אופרטיביים, גם הדרג הטקטי הטוב בעולם לא יוכל להביא תוצאות מספקות.
כמה ועדות בדיקה וחקירה מונו לאחר המלחמה. ביניהן אחת בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אליהו וינוגרד, ואחת בראשות הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון.[30] מסקנותיהן היו ברורות: מבחינה אסטרטגית, אופרטיבית ודוקטרינרית, צה"ל והממסד הביטחוני התנתקו ממציאות והבנת המלחמה.
ועדת וינוגרד קיבלה מנדט רחב יחסית: לבחון לא רק את פעולות צה"ל, אלא גם קבלת ההחלטות בדרג המדיני, המשפט הבינלאומי והיבטים נוספים. בכל זאת, ממצאיה שבמוקד ענייננו היו חד-משמעיים:
הצבא בכללו, בעיקר באמצעות המפקדות הבכירות וכוחות היבשה, כשל במתן מענה צבאי מספק לאתגר שהוצב בפניו בניהול המלחמה בלבנון, ולא סיפק לדרג המדיני בסיס צבאי הולם לפעולה המדינית… נשחקה התפיסה היסודית לפיה אחד מתפקידיו העיקריים של צה"ל ושל לוחמיו הוא – בראש ובראשונה – להיערך למלחמה ולהגן על אזרחי המדינה.[31]
ועדת שומרון התמקדה בצבא ובסוגיות דוקטרינריות. חברי הוועדה היו המומים לגלות שצה"ל הפך לצבא RMA. כפי שכתב שומרון:
בשנים 2000–2006 התפתחה בצה"ל תפיסת הפעלה חדשה שנועדה להחליף את תפיסת ההפעלה המסורתית. התפיסה החדשה מתבססת על שימוש באש מנגד לשם יצירת מנופים ואפקטים על תודעת האויב, תוך ייתורם של מהלכי תמרון קרקעיים.[32]
עוד התברר כי בשנתיים שלפני המלחמה ערך צה"ל לפחות שני תרגילים משמעותיים לבחינה ויישום של אפשרות הניצחון באמצעות "מנופים ואפקטים"; התרגילים הסתיימו בכישלון, אך איש לא רצה להפיק לקחים ביקורתיים, ופחות מכולם הרמטכ"לים בשנים ההן, משה (בוגי) יעלון ויורשו דן חלוץ.
אלו הן השנים שבהן הפך צה"ל באופן מובהק ודוקטרינרי למה שמוסקוס כינה "צבא פוסט-מודרני". בהתאמה לכך הוא יישם דוקטרינות פסאודו-צבאיות נוסח "הלם ומורא", ניסה "להנדס את תודעת האויב" בפעולות "סמליות", והתמקד ב"הרתעה", "אש מדויקת", כוחות "ממורכזי רשת", הרבה כוח אווירי, ומאגר גדול ואימתני של מונחי ז'רגון מפונפנים. בדרך הוא שכח איך מנצחים את האויב, אפילו בשעה שלחם, בא-סימטריה מוחלטת, בכמה אלפי לוחמי חזבאללה. שומרון אמר: "פעם נתת לאויב עם נבוט בראש – ואז היו לו אפקטים"; הדוקטרינות החדשות של המטכ"ל ניסו לקצר את התהליך, ולהגיע ל"אפקטים" בלי הנבוט. הם החליפו את הניצחון ב"תמונת ניצחון" – ונכשלו בהשגת שניהם.
ועדת שומרון עמדה גם על אמת נוספת, שחוזרת שוב שוב בבחינת הכשרת הקצונה הבכירה בצה"ל: רוב הפיקוד הבכיר לוקה בלימוד ובהכרה של היסטוריה, הגות ותאוריה צבאית, ולכן הוא חשוף לאופנות ואג'נדות שונות, משונות ומשתנות. הוועדה המליצה על שינויים ניכרים וטיפוח שדרת מנהיגות צבאית חדשה, כדי לחולל מעין "מהפכת-נגד" ל-RMA בצה"ל.[33]
תיאור דוקטרינרי מצוין לממצאי ועדת שומרון מספק מט מתיוס, קצין צבא בדימוס והיסטוריון שכתב על המלחמה בשירות המכון ללימודים קרביים של צבא ארצות הברית. מטרתו היא להזהיר את הצבא האמריקני שלא ליפול לאותם בורות שהצבא הישראלי שקע בהם:
בשנים שלאחר הנסיגה מדרום לבנון החל צה"ל לאמץ תאוריות של אש מדויקת, מבצעים מבוססי-אפקטים (EBO) ועיצוב מבצעים מערכתי (SOD). EBO צמח מתוך תפיסת הלחימה ממורכזת הרשת (NCW) ב-2001, עם פרסום ספר לבן של פיקוד הכוחות המשולבים של ארצות הברית (JFCOM). במהותו נועד EBO להשפיע על "התחום הקוגניטיבי" של האויב ומערכותיו, במקום לחסל את כוחותיו.[34]
ברמה האישית, מלחמת לבנון השנייה הייתה קריאת השכמה גם בשבילי. ב-2007 כתבתי שני מאמרים ארוכים בכתב העת 'נתיב'. האחד דן בהעדר ההשכלה הצבאית המקצועית בפיקוד הבכיר בצה"ל,[35] והאחר, תחת הכותרת "שובה של המתקפה הקרקעית",[36] טען כי צה"ל צריך לשקם את יכולותיו האופרטיביות האבודות, והזהיר כי הרעיונות החדשים השולטים בו התגלו כהרי אסון וחייבים להחליפם. לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר המאמר צף ועלה ברשתות, בין השאר בגלל פסקה זו:
אין מנוס מן המסקנה שישראל דהיום, כפי שכתב אחד הפרשנים, היא מדינה שתפיסתה האסטרטגית איננה מגננה אקטיבית, אלא אבטחה. היא מדברת על הכרעה בלי מלחמה, על ניצחון סטרילי המושג בזכות מודיעין וכוח אש המופקדים בידי ש"ג חמוש היטב. הכול טוב ויפה, עד הרגע שבו גייסות האויב חוצים בבת-אחת בכמה מוקדים את הגבול הפרוץ היישר לתוככי היישובים והבסיסים ואז מתברר שאין כוח משמעותי ומיומן דיו היכול לעמוד מולם ולהילחם כצבא.[37]
למרבה הכאב, ב-7 האוקטובר התחזית הקודרת הזאת התממשה.
לקחי לבנון לא הופקו
איך נשארה תחזית משנת 2007 רלבנטית כל כך בשנת 2023? נשוב אל הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה. דו"ח מרידור, שערוותו נחשפה מול חזבאללה, לא אושר מעולם באורח רשמי, ונקבר – כמנהג המערכת לכל דבר שלא מאיר אותה באור חיובי – תחת סיווג ביטחוני. אבל הכישלון החמור, ושלל הדו"חות שהצביעו על ליקויים עמוקים בצה"ל, לא אפשרו לממסד הביטחוני להתחמק לגמרי. חלוץ הופרש יחד עם עוד כמה קצינים, וגבי אשכנזי מונה לרמטכ"ל כדי לשקם את צבא היבשה. כמה קצינים במיל' אפילו שבו כדי ללמד את דור ה-RMA איך באמת נלחמים. על פני השטח נראה היה שחל שיפור.
אלא שההיערכות המחודשת הזאת התגלתה בדיעבד כעוד אחיזת עיניים מצד ממסד ביטחוני המסרב להודות בפגמיו. הרמטכ"ל אשכנזי, כמו יעלון וחלוץ לפניו ובני גנץ, גדי איזנקוט, אביב כוכבי והרצי הלוי אחריו, היו מחוסרי כלים אינטלקטואליים ומעשיים לטיפול בבעיה: הם היו חלק ממנה. כולם שותפים עדיין לאותה דוֺגמה צבאית פוסט-מודרנית מנוונת. כל הרמטכ"לים מאז יעלון, צמחו באותה חלקה: חובבי מבצעים מיוחדים המושפעים עמוקות מהנחות העומק של ה-RMA והדוקטרינות הנלוות למהפכה.
לקצין הישראלי הבכיר יש השכלה הרבה פחות ממינימלית בלימודים צבאיים. הוא מפצה על כך בביטחון עצמי חסר בסיס ואמונה שהוא, איכשהו, מומחה למדעי החברה וליחסים בינלאומיים, ולכן הוא יכול לחדור לצפונות נפשו של האויב – הן לצורכי "הרתעה", הן לצורכי ניצחון באמצעות "אפקטים". לכן הוא רגוע ושאנן, ולכן למטכ"ל ולמערכת הביטחון לא היה עניין אמיתי לתקן את מה שלא נראה להם מקולקל, וגם לוּ היה להם עניין כזה, אין להם הידע כיצד.
את האמירה הכללית הזאת יש לפרוט, וכך נעשה. הנה לדוגמה גדי איזנקוט, שב-2006 היה ראש אגף מבצעים, כלומר הממונה על התוכניות האופרטיביות. איזנקוט התנגד בקול לכל תמרון קרקעי נרחב. הדוקטרינות האופרטיביות שלו ושל חלוץ היו זהות בתכלית. מתחילת המלחמה הוא הטיף לפעולות "סמליות": "צריך לקחת כפר כמו יַעטר – ולשים בו גדוד. מה שחשוב זה הסמל. היכולת לעשות את זה ולשבור את המיתוס". הרמטכ"ל חלוץ יותר מהסכים: "הגישה שראש אמ"צ מציג מקובלת עלי לחלוטין… אני לא מאשר בעת הזאת מהלך קרקעי רחב היקף. יותר מזה: חבל גם לבזבז בעת הזאת הרבה בתכנונים עליו. נקודה".[38]
למעשה, עד יומה האחרון של המלחמה נותר איזנקוט החבר היחיד בפורום מטכ"ל שהתנגד לתמרון קרקעי של ממש, ופילל במקום זאת להתערבות בינלאומית שתשים קץ למלחמה. הפילוסופיה המבצעית של ראש אגף המבצעים הייתה ברורה: "לא מחזיקים אדמה לבנונית. אין נכס. מבחינתי, זה נטל. לכן, דפוס הפעולה – פשיטות, כניסה ויציאה… יושג ההישג, (נלך) למקום אחר".[39]
בסופו של דבר, הלוחמה האווירית והפשיטות נכשלו בהשגת המטרות המובטחות, ועמיתיו של איזנקוט נאלצו לשלוח כוחות יבשה לתמרון קצת יותר עמוק – אך לשווא; כבר היה מאוחר מדי. במלחמה – כידוע כנראה לכל אחד מלבד לקצונה הישראלית הבכירה – יש משמעות גדולה לזמן, ולכן מהלכי הפתיחה וההישגים המוקדמים הם בעלי חשיבות עצומה. והנה, למרות גישתו התמוהה ואחריותו לעיצוב המלחמה הגרועה ביותר בתולדות צה"ל עד אז, איזנקוט קודם במעלות הפיקוד, וב-2015 אף מונה לרמטכ"ל.
אולי למותר לציין שהמינוי של איזנקוט לא היה צריך לעלות אפילו על הדעת. הוא משול למנהל מחלקת ניתוחים בבית חולים שמטיף לתאוריה רפואית "מהפכנית", מסרב לרשום תרופות או לנתח, ובמקום זאת מטפל ב"הכרה" וב"תודעה" של החולים באמצעות "אפקטים" רפואיים "סמליים" – ואז מקודם להיות מנהל בית החולים. ברור לכל שהחולים לא ישרדו אצל מנהל שכזה; אלא שלממסד הביטחוני הישראלי חוקים משלו.
חשוב להבין שאיזנקוט כלל איננו חריג בנוף, אלא דוגמה מייצגת לגמרי. הוא חלק מסדרת מינויים בכירים של קצונה בעלת גישה, אמונה ותפיסות פסאודו-צבאיות. כך, איזנקוט החליף את בני גנץ, שבמלחמת לבנון השנייה היה מפקד זרוע היבשה. מה הייתה תפיסתו המבצעית של בני גנץ? להלן סלט המילים המפורסם של גנץ, כמפקד זרוע היבשה, בדיון "אופרטיבי" במלחמה:
אני מציע לעבור לפסנתר התקפי באופן שבו לוקחים אזור ממוקד, מוגדר, מודיעים עליו ועושים אותו. "מחר תיבנין" ומחר עושה. "מוחרתיים זבקין" ומוחרתיים עושה. כל פעם מקום אחר. אתה חוזר הביתה, לא מתיישב בלבנון. יהיו מאמצים מרוכזים, כל פעם במקום אחר… וכשאתה חוזר אתה מביא את החבר'ה שישירו עם זמרים בלילה. לא קרה כלום. אתה אומר: יש לי זמן. אני בכלל לא מתכוון להעמיד פה שום דבר ארוך טווח.[40]
היו רמטכ"לים מתוחכמים ורהוטים מגנץ, שהמשיך כידוע לפוליטיקה ואף שימש שר ביטחון בין 2020 ל-2022. אך מבחינת הדוקטרינה הצבאית, כולם, בקוצר השגתם הצבאי, אחזו בדיון באותה תפיסה ובאותן דוקטרינות פסאודו-צבאיות נטולות תבונה אופרטיבית, של הפצצות חיל אוויר ו"פשיטות" מוגבלות. המבצעים הללו התארכו בזמן ובמחיר ולא השיגו יעדים בעלי ערך, אבל כשכל הבכירים שרים את אותה מנגינה, הם שוקעים באופוריה הרמונית.
ואכן, מי שיבחן את פרסומיהם ה"אסטרטגיים" של הרמטכ"לים הבאים בתור, אביב כוכבי והרצי הלוי, יגיע במהירות למסקנה שמדובר באותה דוֺגמה פוסט-מודרנית. כוחות מיוחדים, חיל אוויר, מגננה טכנולוגית, א-סימטריה מובנית, עם שפע גדול של מונחים פסאודו-צבאיים מומצאים, לצד קיצוץ בצבא היבשה והזנחת כל מחשבה ומעשה על מלחמה ואומנות אופרטיבית.
זהו הסוד הגדול: הגרסה הצה"לית ל"מהפכה בעניינים צבאיים", RMA, הייתה מהפכת עומק במובן היסודי ביותר: חסידיה כלל אינם מודעים לכך שהם מהפכנים. זו הסיבה לכך שדו"חות ומאמרים מ-2007 נראים כאילו נכתבו על 2023. זו הסיבה לכך ששיטת ההפצצות והפשיטות עדיין מושלת – וכושלת – גם היום בעזה. זו הסיבה לכך שהיישום לכאורה של ממצאי הוועדות אחרי מלחמת לבנון השנייה היה בלון מלא אוויר חם. למעשה, מושכלות היסוד שהוטמעו החל בשנות ה-90 נותרו על כנם. אלה היסודות הבעייתיים של המערכת, שרק העמיקו עם כל מינוי נוסף.
נותר עוד פרק אחד לתיאור ההיסטורי: מבצע צוק איתן ברצועת עזה ב-2014. נתניהו היה ראש הממשלה, משה יעלון שר הביטחון, בני גנץ הרמטכ"ל ואיזנקוט סגן הרמטכ"ל. זו הייתה הפקה של צמרת צבאית פוסט-מודרנית בתכלית, והתוצאות היו בהתאם. עד מלחמת חרבות ברזל, זו הייתה הארוכה בשרשרת המיני-מלחמות של ישראל נגד חמאס. המבצע נמשך חמישים יום. מאות אלפי חיילים, צה"ל במלוא כוחו, נלחמו נגד כוח קטן וחלש בהרבה מחזבאללה – והשיגו מעט מאוד. אחרי המבצע הזדרז חמאס להיבנות מחדש והרחיב את יכולותיו הצבאיות, שעה שישראל בנתה את חומת ההגנה התת-קרקעית ("הקיר הסלארי") והגדר הטכנולוגית, שיצרו תחושת ביטחון כוזבת ואפשרו לחמאס להתעצם עוד יותר.
צוק איתן היה מבשרה של המלחמה הנוכחית; והקורא שהגיע עד כאן ודאי אינו מופתע. צה"ל הטמיע עמוק מדי את הדוֹגמה הפסאודו-צבאית הפוסט-מודרנית, עם הדוקטרינות המופרכות, הטכנולוגיות וה"תודעתיות" שלה. יעלון, כדוּגמה אחרונה, הוא מופת של דוגמטיות אסטרטגית. בשנת 2011, בהיותו השר לעניינים אסטרטגיים, אחרי כישלון גישתו במלחמת לבנון השנייה, הוא עדיין המשיך לטעון שיש "קיר ברזל תודעתי לפיו לא ניתן לנצח אותנו בשדה הקרב הקונבנציונלי".[41] בשנת 2017, לאחר שהספיק להיכשל גם כשר ביטחון במבצע צוק איתן, הוא חזר על עמדתו כי "האיומים איתם אנו נאלצים להתמודד היום הם איומים לא-קונבנציונליים, למשל איום הגרעין האירני וירי רקטות לשטח ישראל".[42]
הרי לנו דוגמטיוּת בהתגלמותה. אפס הפקת לקחים, אפס ביקורתיות. יעלון וחבריו בממסד הביטחוני מפגינים ביטחון ריק ובערוּת רהבתנית בביטחון לאומי. הם הובילו להידרדרות עצומה ביכולות הצבאיות של ישראל, וגם אחרי הכישלונות ב-2006, 2014 ו-2023-4, הם לא מגלים שום נטייה לבחון את עצמם וטעויותיהם.
פגשתי את האטימות הזאת מקרוב כאשר שירתּי במשרד ראש הממשלה, בשנים 2016–2017. אחת ממשימותיי הייתה לבחון את טענות מבקר המדינה על קבלת ההחלטות בקבינט לקראת מבצע צוק איתן ובמהלכו. החומר המלא היה לפניי, וראיתי ששום דבר מהותי לא השתנה מאז 2006. ה-RMA עדיין משל בכיפה. הצבא המתמרן הוסיף להתכווץ, היכולות הקונבנציונליות וההבנה האופרטיבית הוסיפו להתפוגג, ויחידות המודיעין, החדשנות הטכנולוגית, הסייבר וההתמגנות הוסיפו "להתעצם".
הממסד הביטחוני בזבז זמן, מרץ ומשאבים במיזמים חסרי תוחלת עצומים – לא כפרי פוטיומקין אלא ערי פוטיומקין. כזה היה למשל המכשול המתוחכם סביב רצועת עזה, שב-7 באוקטובר נרמס בקלילות עם כמה מטענים ודחפורים. בשיחות עם קצינים ואנשי מערכת בדרגי ביניים, שהיו מלווים את מנהליהם ומפקדיהם לישיבות הקבינט, הם לרוב הודו, בסתר כמובן, שלדעתם ההשקעה במכשול שגויה ומוגזמת. אבל מפקדיהם תמכו בהתלהבות בגרסה הישראלית החדשה של קו מז'ינו.
זהו לקח קריטי להבנת המציאות הביטחונית בישראל: במיזמים יקרים כאלה, יש לפוליטיקאים ולממסד הביטחוני אינטרסים משותפים מובהקים. הרבה משאבים, הרבה יוקרה, אשליה של ביטחון, יוזמה ו"פתרון בעיות". ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים נשאו אותם נאומי רהב, עם אותם מסרים: אנחנו מעצמה; אויבינו רועדים ומורתעים; הביטחון הלאומי בטוח מאי-פעם, "עוצמתיותנו עצומה". הרטוריקה הזאת לא הבחינה בין אנשי צבא לנבחרי ציבור, וגם לא בין מחנות פוליטיים: היא שפעה מפיות ההנהגה כולה. ובזמן שכל הבכירים נאמו גבוהה גבוהה, צבא היבשה והיכולות האופרטיביות הידרדרו מטה מטה.
הניצחון שלא היה
אלו הן אבני הדרך במסלול שקיעתם הצבאית של המערב ושל ישראל. גישתו הביקורתית והזהירה של בן-גוריון לביטחון הלאומי, בייחוד בהיבטיו הצבאיים, עברה זה מכבר מן הארץ – ועימה דוקטרינות המלחמה הריאליות, האומנות האופרטיבית, וצבא היבשה המכריע.
ייתכן שישנם הסבורים שהמצב לא כל כך גרוע, משום שישראל מנצחת את חמאס ואת חזבאללה. אינני שותף לדעה זו. ישראל אומנם השיגה בחודשים האחרונים הישגים ולצה"ל היו הצלחות טקטיות רבות; אך במבט על המכלול, מדובר בכישלון אסטרטגי – משלוש סיבות עיקריות.
ראשית, באתר 'מידה' הציג עקיבא ביגמן – עיתונאי חוקר ודוקטורנט בלימודים צבאיים – את התחקיר האופרטיבי המעמיק ביותר שפורסם עד כה על מבצעי צה"ל בעזה ובלבנון. הממצאים מטלטלים: תכנון לקוי, מחסור חמור אפילו בציוד לחימה בסיסי, נוהלי קרב בעייתיים, כשלים בפיקוד, אי-כשירות מבצעית, ובעיקר לא ניתן למצוא אסטרטגיה מקיפה וחשיבה אופרטיבית, שבשל היעדרן לא בנינו את הכוח כהלכה והגענו למלחמה מנקודת פתיחה גרועה.[43] הצלחותיו של צה"ל לא הגיעו מכשירותו המבצעית של צבא היבשה, אלא מרוח הלחימה של החיילים והא-סימטריה המובהקת בין צה"ל לבין חמאס וחזבאללה.
שנית, יש לבחון את המצב ברמה האסטרטגית. מתחילת המלחמה ועד היום, כעבור כשנה וחצי, צה"ל לא נכנס כלל לעשרות אחוזים משטח הרצועה, ופינה שטחים רבים שכן נכנס אליהם. יכולותיו הצבאיות של חמאס הצטמצמו וחלק מההנהגה חוסל, אבל הוא עדיין שולט על רוב הרצועה ועל כל אוכלוסייתה, וכך הוא משקם את כוחותיו בהתמדה. בדרום לבנון ההצלחות משמעותיות יותר, אבל גם הן חלקיות מאוד, וממילא הגיעו מאוחר, ולכן הסתיימו, בלחץ ביידן וטראמפ, בהפסקת אש המבטיחה את הישרדותו של חזבאללה.
שלישית, כאשר אנו עושים את מה שמערכת הביטחון שונאת לעשות, ובודקים לא רק תפוקות אלא גם תשומות, כלומר העלויות, הזמן, והמשאבים הלאומיים המושקעים, מתקבלת המסקנה שהמלחמה הייתה בלתי-יעילה להחריד. התחלנו עם תקציב ביטחון שנתי של כ-75 מיליארד שקל, שהוקצב מראש להתכוננות למלחמה עם חמאס וחזבאללה. צה"ל היה אמור לבנות בסכום העתק הזה מכונת מלחמה שתמחץ את ארגוני הטרור במהירות ויעילות. אך הנה בשעת מבחן נאלצה המדינה לתקצב את המלחמה במאות מיליארדים ולהתפיח את החוב הלאומי. לא זו אף זו, שנה וחצי אחרי, אנו עדיין ללא הכרעה.
בהגדרה, אסטרטגיה במובנה הצבאי היא מה שהופך את הניצחונות הטקטיים לניצחון במלחמה. לא כך קורה בחרבות ברזל. ברמה האסטרטגית והאופרטיבית מדובר בתת-ביצוע בהיקף מבהיל, במחיר עצום. מול תשומות ענק כאלו ותפוקות כה מוגבלות, צה"ל של שנות ה-50 עד שנות ה-80 היה מרכין ראשו בבושה. העדר חשיבה אסטרטגית ומיומנות באומנות האופרטיבית הובילו שוב לדוקטרינה של הפצצות, פשיטות ואסטרטגיית התשה, שכצפוי, לא התחברו לניצחון, בוודאי לא "מוחלט".
ועוד יש לומר, שלפחות ב-2006 לא הכחישו את הכשלים, וכל המסגרות – הממשלה, הכנסת, והצבא – פנו לבדוק אותם כדי לתקן את הליקויים. היום פשוט מאפילים ומכחישים כשלים, במסגרת תרבות השקר שפושה במערכת הביטחון. וכך המצב רק הידרדר מאז 2006, כשהיום צה"ל קורא לפשיטות "תמרון" ולחיסול כמה מחבלים "הכרעה", ומפטפט על "שליטה מבצעית" ו"פירוק גדודים", מונחים טכניים ובירוקרטיים שהוא ממציא, שאין להם כל ערך צבאי, אבל פוטרים אותו מהודאה בכשל.[44]
אין מנוס מהמסקנה הוותיקה: ישראל חייבת להשיל את הדוֺגמות שהכשילו את מערכת הביטחון, ולחזור לתפיסות צבאיות ריאליסטיות. המלחמה הבאה עלולה שלא להיות א-סימטרית. מלחמה כזאת תצריך צבא שונה מיסודו, כזה ששיקם את מיומנות הלחימה שלו – לא צה"ל המוחלש והפיקוד המנוון שישנם עתה. וזו הנקודה המכריעה ביותר, שחייבים להפנים: צבא שנבנה למלחמה סימטרית יוכל להילחם היטב במלחמה א-סימטרית; אבל ההפך איננו נכון. העובדה שבצה"ל מהמרים על המלחמה הנוחה יותר היא סכנה היסטורית של חובבנות תהומית.
מכיוון שצבא לא יכול להיות טוב יותר מהפיקוד שלו, בראש סדר העדיפויות צריכה לעמוד רפורמה בחינוך ובהשכלה הצבאיים של הקצונה בצה"ל. מצביאינו צריכים לעמוד על בסיס של ידע ותבונה צבאיים, כדי שלא ייסחפו אחר כל פנטזיה חדשה המיובאת מהמערב השאנן. נוסף על כך, דרוש שינוי גורף בסגל, במבנה ובתהליכי בניין הכוח במערכת הביטחון, כדי שתהיה יעילה יותר ומוכנה למלחמה.
גם אם מעריכים שהסיכויים למלחמה נמוכים, התוחלת שלה קיומית, ועל כן הסיכון גבוה מאוד. יתרה מזאת, לפתח רובצת תמיד האפשרות שהערכוֹת אופטימיוֹת של מערכת הביטחון שגויות. ולבסוף, אין דבר המרתיע אויב יותר ממוכנות אמיתית למלחמה. אמיתות יסוד אלו נשכחו בישראל. המטכ"ל המנופח והשאנן נכשל אינטלקטואלית ומעשית בתכנון אסטרטגי ואופרטיבי ובבניין הכוח למלחמה. שיקום הצרה הזאת צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של אומה חפצת חיים.
ד"ר רן ברץ מלמד היסטוריה צבאית ואסטרטגיה במכללות צבאיות. מייסד אתר 'מידה'. בשנים 2016–2017 שימש מנהל תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה.
תמונה: דובר צה"ל, באדיבות ויקימדיה
[1] אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג' ליבס, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשמ"ה, עמ' 15 (ספר ראשון, א, 1094a).
[2] Alan Bollard, Economists at War, Oxford: Oxford University Press, 2020, p. 261. לפון-נוימן אפשר להוסיף, בין השאר, את הפילוסוף והלוגיקן האנגלי ברטרנד ראסל, שהתייחס למונופול האטומי האמריקני כמה שמאפשר לארה"ב להכפיף לסמכותה את ברה"מ; אם האחרונה תסרב, המלחמה "תסתיים במהירות עם כמה פצצות אטום". Bertrand Russell, “Humanity's Last Chance,” Cavalcade, 20 October 1945.
[3] Bernard Brodie (ed.), The Absolute Weapon, New York: Harcourt, Brace, 1946. pp. 75-76.
[4] Herman Kahn, On Escalation: Metaphors and Scenarios, NY: Praeger, 1965.
[5] בסקירה זו למשל נמנות כמה הצעות, שכוללות 1,000 ראשים גרעיניים, 900, 500, ואפילו 311! Tytti Erästö, “Revisiting ‘Minimal Nuclear Deterrence’: Laying the Ground for Multilateral Nuclear Disarmament,” SIPRI Insights on Peace and Security 6, 2022.
[6] Samuel P. Huntington, The Soldier and the State: The Theory and Politics of Civil-Military Relations. Cambridge: Harvard University Press, 1957. p. 66.
[7] Colin S. Gray, “Defining and Achieving Decisive Victory,” Strategic Studies Institute, US Army War College, 2002.
[8] Colin S. Gray, “What Rand Hath Wrought” Foreign Policy 1971, No. 4, pp. 111-129.
[9] Stephen Maxwell, “Rationality in Deterrence,” The Adelphi Papers 8:50, 1968, pp. 1-19.
[10] Michael Howard, “The Classical Strategists,” in: Problems of Modern Strategy, pp. 47-76, p. 76. London: Chatto & Windus, 1970.
[11] Karen. J. Winkler, “Questioning the Science in Social Science, Scholars Signal a ‘Turn to Interpretation’,” Chronicle of Higher Education, 1985.
[12] להרחבה בנושא מדעי החברה ראו מאמרי "המיתוס המסוכן של 'הדרג המקצועי', השילוח 21, ספטמבר 2020, בעיקר הפרק על "מיתוס המומחיות".
[13] כך למשל דייב פאלמר: "התשה איננה אסטרטגיה. היא, למעשה, הוכחה בלתי ניתנת להפרכה להיעדרה של אסטרטגיה כלשהי. מפקד הנוקט התשה מודה בכישלונו לחשוב על חלופה. הוא דוחה את המלחמה כאומנות ומקבל אותה על הבסיס הלא מקצועי ביותר שאפשר לדמיין. הוא משתמש בדם במקום בשכל". Dave R. Palmer, Summons of the Trumpet: U.S. – Vietnam in Perspective, Novato: Presidio Press, 1978, p.117. ראו גם, בין השאר: Harry G. Summers Jr. On Strategy: A Critical Analysis of the Vietnam War, Novato: Presidio Press, 1982; Bruce Palmer Jr., The 25-Year War: America’s Military Role in Vietnam, Kentucky: The University Press of Kentucky, 1984. וסטמורלנד עצמו גם מודה שהתשה הייתה אסטרטגיה גרועה, אבל מתרץ אותה בחוסר ברירה, ראו ויליאם וסטמורלנד, חייל מדווח, מערכות: 1979, עמ' 138–140.
[14] ריצ'רד א. גבריאל ופול ל. סאוואג', משבר בפיקוד, מערכות, 1981. לאחרונה הוסיף לדיון על התפרקות הצבא האמריקני בווייטנאם סא"ל (מיל') גדעון שרב, "דוח על הקצונה ותפקודה במלחמה ממושכת", מערכות 505, אפריל 2025.
[15] Richard Pipes, “The Fall of The Soviet Union”, in Lee Edwards (ed.), The Collapse of Communism, Hoover Institution Press, 1999, pp. 47-49.
[16] Boutros Boutros-Ghali, “An Agenda for Peace”, New-York: United Nations, 1992.
[17] https://www.bundeswehr.de/en/about-bundeswehr/history/reforms-bundeswehr
[18] https://www.bundestag.de/dokumente/textarchiv/2024/kw23-de-regierungsbefragung-1002264
[19] הנתונים לקוחים ממאגר ההוצאות הצבאיות של SIPRI ( Stockholm International Peace Research Institute).
[20] הטבלה משלבת שני פרסומים של מוסקוס: Charles C. Moskos and James Burk, “The Postmodern Military,” in James Burk (ed.), The Military in New Times: Adapting Armed Forces to a Turbulent World, Boulder: Westview, 1994, pp. 117-140; Charles C. Moskos, “Toward a Postmodern Military: The United States as a Paradigm,” in: Charles C. Moskos, John A. Williams & David R. Segal (eds.), Postmodern Military: Armed Forces After the Cold War, NY: Oxford University Press, 2000, pp. 14-31.
[21] 106th Congress Public Law 398.
[22] “U.S. Joint Forces Command Millennium Challenge 2002: Experiment Report”.
[23] דוד בן-גוריון, "דברי תשובה", בתוך בן-גוריון, בהילחם ישראל, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"י, עמ' 219.
[24] אניטה שפירא (עורכת), אנו מכריזים בזאת, אור-יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2008, עמ' 121–123.
[25] זמין גם באתר מקור ראשון, בכותרת "בניגוד לאינטואיציה: אנשי מודיעין לא מומחים בניתוח מידע מודיעיני".
[26] דן מרידור ורון אלדדי, "תפיסת הביטחון של ישראל: דו"ח הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון (ועדת מרידור) ובחינתו בחלוף עשור", INSS, ספטמבר 2018.
[27] Matt M. Matthews, We Were Caught Unprepared: The 2006 Hezbollah-Israel War, Fort Leavenworth: U.S. Army Combined Arms Center Combat Studies Institute Press, 2008, p. 15.
[28] כך גם מסמך RMA מובהק שפורסם ב-2006 בתוך הצבא על ידי מחלקת תורה והדרכה, וחלוץ קרא לו "מסמך יסוד צבאי" ודרש שיוטמע וייושם. ראו אצל עמוס הראל ואבי יישכרוף, קורי עכביש: סיפורה של מלחמת לבנון השנייה, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 111–115.
[29] Matthews, We Were Caught Unprepared, pp.1-2.
[30] אפשר להוסיף אליהן הערות בדו"חות של מבקר המדינה, ואת ועדת אפי איתם שקמה בוועדת חוץ וביטחון. כל הבדיקות העלו כשלים עמוקים ברמת הפיקוד הבכיר.
[31] דו"ח ועדת וינוגרד, 550.
[32] רועי מנדל, "נץ פוליטי ולשון משוחררת: הפה של שר הביטחון", Ynet, 18.3.2013.
[33] אלכס פישמן סיכם רבות מסקירת הוועדה וממסקנותיה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 26.1.2007. זמין באתרו של חנן שי www.hananshai.com.
[34] Matthews, We Were Caught Unprepared, p. 23.
[35] רן ברץ, "לפתרון בעיית הכשרת הקצונה בצה"ל", נתיב 117–118, ספטמבר 2007, עמ' 22–31.
[36] רן ברץ, "שובה של המתקפה הקרקעית", נתיב 114, ינואר 2007, עמ' 29–38.
[37] שם, עמ' 36.
[38] הראל ויישכרוף, קורי עכביש, עמ' 235.
[39] שם, עמ' 300–301.
[40] שם, עמ' 234–235.
[41] דף פייסבוק של משה (בוגי) יעלון, 15.11.2011. https://shorturl.at/Nn9W4
[42] "השר לשעבר יעלון: 'היום אי אפשר להשיג תמונת ניצחון'", אתר רשת13, 5.6.2017.
[43] התחקיר מאת עקיבא ביגמן התפרסם באתר מידה בשלושה חלקים. חלק א: "אם היינו מותקפים על ידי צבא אמיתי – אין סיכוי שהיינו מוכנים למלחמה", 8.10.2024. https://shorturl.at/SjJ1t. חלק ב: "תחקיר חרבות ברזל: 'בפיקוד הבכיר בכלל לא חשבו שהמשימה שלהם היא לנצח'", 4.12.2024. https://shorturl.at/HX8SZ. חלק ג: "תחקיר המלחמה פרק 3: המשבר האסטרטגי בחימושים", 2.3.2025. https://shorturl.at/7H35Y.
[44] המצב אפילו חמור יותר, מפני שצה"ל מנהל כאן בפועל "מבצע השפעה על כחול" (מושג צה"לי); כלומר, אחרי שלא הצליח לעצב את תודעת חמאס שהפסיד (בהתאם לדוקטרינות הפוסט-מודרניות), צה"ל מפעיל את כלי ה"תודעה" שלו על "הצד הכחול", כלומר, על הישראלים, כדי לנסות לשכנע את הציבור שהוא ניצח.
