צליל הפעמון

צליל הפעמון

שמואל הוגו ברגמן

בלימה, 2024 | 214 עמ'

כשאנחנו חושבים על הציונות בראשית דרכה בארץ ישראל – אנחנו חושבים על עובדי אדמה. אנשים שקמו כל בוקר ועבדו קשה כדי להפריח את השממה. ואכן, אין להמעיט בחשיבות של החלוצים הללו. אך לצידם היו חלוצים מסוג אחר – חלוצי הרוח. אלו שקמו כל בוקר כדי להפריח את השממה האינטלקטואלית בארץ ישראל ולזרוע את הזרעים לתרבות אקדמית ורוחנית בה. כאלו היו למשל ח"י רות, יוסף ליבס, נתן רוטנשטרייך, יוסף אור ורבים אחרים אשר לא רק שפעלו להקמת ולביסוס המוסדות האקדמיים בארץ אלא גם נרתמו לתרגום יצירות המופת הפילוסופיות לעברית כך שתוכל לצמוח בארץ תרבות גבוהה.

ראש וראשון להם היה שמואל הוגו ברגמן (1883–1975). ברגמן פעל לביסוס חיי הרוח בישראל גם במישור המנהלתי וגם במישור הרוחני-אינטלקטואלי. במישור המנהלי יש לציין את היותו מנהלה הראשון של הספרייה הלאומית, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית ומהמקימים של החוג לפילוסופיה באוניברסיטה. במישור הרוחני-אינטלקטואלי ברגמן עבד על כתיבה ופרסום של ספרי מבוא רבים לפילוסופיה – ממבוא ללוגיקה ואפיסטמולוגיה, דרך מבואות לפילוסופיה מודרנית, ועד למונוגרפיות על הוגים ספציפיים (קאנט, שלמה מימון, א"ד גורדון ועוד). לצד זאת, הוא גם עמל (יחד עם תלמידו נתן רוטנשטרייך) על תרגום של רבים מספריו של עמנואל קאנט. אך מעבר לכך שהיה אשף בהנגשת פילוסופיה – הוא גם היה פילוסוף ואינטלקטואל ציבורי בולט שכתב ופרסם את דעותיו בבמות רבות. ברגמן היה הוגה עצמאי ומקורי, ורגישות ועניין מיוחדים היו לו לנושא הדת.

זכינו שבימים אלו הוצאת בלימה מוציאה ספר, בעריכתם המעולה של מיכה דנציגר ואנריקו לוקה (אשר גם הוסיפו הקדמה נהדרת), המלקט מאמרים שלו העוסקים רובם ככולם בדת. בהקשר זה אני מתבייש להגיד שעל אף שקראתי רבות את כתביו של ברגמן, ועל אף שמרכז עיסוקי המקצועי הוא בפילוסופיה של הדת – עד שקראתי את הספר לא הבנתי והפנמתי עד כמה ברגמן היה אדם דתי ועד כמה מדובר בהוגה פורה בשדה זה. זהו פספוס שלנו, של התרבות היהודית והישראלית, שלא שמנו לב להגותו היהודית והדתית המקורית של ברגמן ושלא הענקנו לה את המקום והכבוד הראויים לה. הוצאה מחודשת זו היא אפשרות לתיקון הטעות.

שישה-עשר מאמרים בספר, והם עוסקים במנעד רחב של נושאים: דמותו והגותו של מהטמה גנדי, דת ומדע, התפילה והרציונליות שבה, טיבם וקיומם של ניסים, ואפילו סוגיית הישארות הנפש ותחיית המתים.

רק מרשימה זו ניתן להבין עד כמה ברגמן היה הוגה עצמאי. דוגמה הממחישה זאת היטב היא מסה הכלולה בספר, שהינה בעצם תמלול של הרצאה שברגמן נשא באקדמיה הישראלית למדעים בנושא תורת הגלגול. בהרצאה כזאת מפי פרופסור בכיר היינו מצפים למצוא סקירה היסטורית או רעיונית של הנושא, אך לא זו מטרת ההרצאה. המטרה היא, כמאמר כותרת ההרצאה, לחשוף את "האמת שבתורת הגלגול". כלומר, ברגמן ניסה בהרצאה זו לספק ראיות לכך שתורת הגלגול, בתצורה כזו או אחרת, עשויה להיות נכונה! בימינו קשה להעלות על הדעת חוקר שהיה מעז לשאת הרצאה כזאת בבמה אקדמית כזאת.

עוד עדות לתעוזתו של ברגמן וגם לכנות שלו בחיפוש אחר האמת יש בעובדה שעל אף שברגמן מבטא בספר חיבה וקרבה יתרה ליהדות, אין הוא נרתע כלל להשתמש בתורות הלקוחות מדתות ומזרמים דתיים רבים, שלא פעם שררה עוינות בינם לבין היהדות. ברגמן יכול להשתמש בתאוריות או תיאורים של תאולוג פרוטסטנטי, איש דת הינדואיסטי ופילוסוף אתאיסט – כדי לטעון לטובת היפותזה דתית שהוא מאמץ, לעיתים כזאת העולה בקנה אחד עם עמדות יהודיות מסורתיות ולעיתים לא.

ואכן נראה שהתכונה המאפיינת את כל המאמרים הללו היא הרדיפה הכנה של ברגמן אחר האמת. הוא איננו בוחל באמצעים ובמקורות אינטלקטואליים, הוא איננו מאמץ גינונים לשוניים, ואין עמדה שהוא לא שוקל ברצינות. זו הסיבה שהספר הזה הוא בעיניי ספר כה עשיר, מרתק ומעורר מחשבה.

החברה הישראלית על שלל גווניה נמצאת כעת במעין ואקום רוחני. בעשורים הקודמים היו אנשי רוח מופתיים אשר ייצגו והובילו את הציבורים השונים – מהחברה החרדית, דרך זו הציונית-דתית, ועד הציבור החילוני. כיום, כולנו, ולא רק החברה החרדית, נמצאים ב'סוף עידן הגדולים'. יש לכך יתרונות רבים אך גם חסרונות רבים. בין כך ובין כך, אנו נמצאים בתקופה שבה אנשים מחפשים את דרכם הדתית, היהודית והרוחנית ואינם מסתמכים עוד על דמויות מופת חיות אשר יסללו להם את דרכם. אני סמוך ובטוח שברגמן, שעמודי הספר מדובבים את שפתיו, יכול לשמש צידה מעולה לדרך כזאת.