מהכלה להכרעה

בשנת 2024 התמקדה ישראל בגדיעת טבעת האש שהקיפה אותה. תנועת חמאס כמעט הוכרעה צבאית (אך לא אזרחית, ויש להשלים מלאכה זו), ארגון חזבאללה נהדף ואיבד את הנהגתו הבכירה וכן את כוח ההרתעה שלו כלפי ישראל. משטר אסד הופל, וצה"ל תופס כיום את כתר החרמון ונקודות אסטרטגיות נוספות בגולן הסורי. אלו הן הצלחות מרשימות, אך אין בהן די. ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות שמספק ממשל אמריקני אוהד כדי לעסוק כעת בראש התמנון, במי שבנתה את טבעת האש הנזכרת – הרפובליקה האסלאמית של איראן.

בעת כתיבת שורות אלו מתפרסמות ידיעות על הכנות לתקיפת תוכנית הגרעין של איראן. לא ברור עד כמה בכוחה של ישראל להסיג את התוכנית לאחור, אך די ברור שאין היא יכולה להשמידה לגמרי כפי שעשתה לתוכנית הגרעין של סדאם חוסיין ב-1981 ולזו של משטר אסד ב-2007. לכן, מעבר לעיסוק בתקיפות טקטיות נגד יעדים שונים באיראן, על ישראל לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודדות עם משטר האייתולות עצמו.

שנת 2025 מתחילה כשנה קשה למשטר האיראני. עליו להתמודד עם תסיסה אזרחית מבעבעת בשל משבר אנרגיה ומיתון כלכלי קשה הפוקדים אותה,  וזאת עוד לפני השפעתם של עיצומים אמריקניים שעלולים לבוא עליה. כל זאת כאשר העם האיראני רואה איך עשרות מיליארדי דולרים שהשקיע המשטר שלו בחמאס, בחזבאללה ובמשטר אסד ירדו לטמיון. משטר האייתוללות מודע לאתגר ונערך אליו היטב. הוא כבר התמודד לא פעם עם מחאות אזרחיות. לאחר הבחירות ב-2009 מיליוני איראנים יצאו לרחובות בקריאה "איפה הקול שלי" במסגרת התנועה הירוקה שדוכאה לבסוף בברוטליות על ידי המשטר. בשנים 2017–2020 פרצו כמה גלים של מחאות אזרחיות על רקע המשבר הכלכלי, והמשטר דיכא את כולם באלימות. בספטמבר 2022 פרץ גל מחאות נוסף על רקע פרשת מותה של מהסא אמיני, וגם עם אלו המשטר הצליח להתמודד, תוך שימוש בכוח ובערפול התקשורת והאינטרנט במדינה.

אפשר לשער אם כן שגם השנה יישאו ישראלים רבים את עיניהם אל מחאות שיתרחשו ברחובות איראן ויקוו שאולי הפעם הן תצלחנה. במקום לעסוק במשאלות לב, הגיע הזמן לפתח אסטרטגיה שיטתית להחלשת המשטר האיראני  לא רק באמצעות תקיפות קינטיות.

בעניין זה, מקבלי ההחלטות בישראל יכולים לשאוב השראה מספרו של פיטר שווייצר ניצחון: האסטרטגיה הסודית של ממשל רייגן שהאיצה את קריסת ברית המועצות. סופו של המשטר הסובייטי האימתני, שהחזיק בארסנל הגרעיני הגדול בעולם, בא בשנת 1991 עקב התפוררות אזרחית ופוליטית פנימית ולא כתוצאה ישירה של מהלך צבאי. ערב נפילת חומת ברלין ב-1989 לא היה כמעט איש שדמיין שהמשטר הקומוניסטי ששלט ברוסיה 70 שנים יקרוס כמעט בן לילה. אך לאחר שהדבר אירע, לא חסרו מומחים שיסבירוהו. מספרו של שווייצר מתברר כי למדיניות העקבית והשיטתית של ממשל רייגן היה יד בדבר.

הנשיא רונלד רייגן ויועציו הבכירים, ובראשם ראש ה-CIA ביל קייסי ומזכיר ההגנה קספר ויינברגר, האמינו בראשית שנות השמונים שברית המועצות פגיעה יותר מכפי שתפס זאת הממסד הביטחוני בארצם. האסטרטגיה השלטת של ארה"ב במהלך רוב המלחמה הקרה הייתה מדיניות ה"בלימה" (containment) שנוסחה לראשונה בידי הדיפלומט ג'ורג' קנאן ב-1946. במקום להסתפק באסטרטגיה זו, ממשל רייגן אימץ גישה אגרסיבית יותר שמטרתה לערער את המערכת הסובייטית מבפנים.

האסטרטגיה של רייגן תורגמה לכמה "הנחיות ביטחון לאומי" שניתנו בשנים 1982–1983. היא כללה בין היתר את המרכיבים האלה:

סיוע לתנועת 'סולידריות' הפולנית. התנועה הפולנית 'סולידריות' התחילה את דרכה כארגון עובדים בראשית שנות ה-80, והפכה לתנועה פוליטית וחברתית שהובילה את ההתנגדות למשטר הקומוניסטי במדינה. הממשל האמריקני, באמצעות ה-CIA , ניצל ערוצים דיפלומטיים דרך הוותיקן (האפיפיור יוחנן פאולוס השני היה ממוצא פולני) כדי לספק ל'סולידריות' כסף, ציוד דפוס, אמצעי תקשורת ומודיעין, שאפשרו לה להתארגן ולהמשיך בפעילותה גם תחת הדיכוי הסובייטי. התמיכה האמריקנית סייעה לתנועה לבסס התנגדות עממית רחבה ולערער את הלגיטימציה של השלטון הקומוניסטי בפולין. בסוף שנות ה-80, בעקבות שביתות המוניות ולחץ ציבורי מתמשך, הצליח הארגון לכפות על השלטון הקומוניסטי לנהל משא ומתן, שהוביל לבחירות חצי-חופשיות ב-1989. הללו הובילו, בסופו של דבר, להקמת ממשלה דמוקרטית, שהייתה הראשונה מסוגה בגוש המזרחי.

מבצע ציקלון: תמיכה בלוחמי המוג'אהִדין באפגניסטן שנאבקו בכיבוש הסובייטי. גם את המבצע הזה הוביל ה-CIA, והוא היה אחד המבצעים החשאיים הארוכים והיקרים בתולדות הסוכנות. הוא כלל אספקת נשק מתקדם, מימון בהיקף של מיליארדי דולרים, אימונים צבאיים ואספקת מודיעין קרבי. המבצע בוצע בעיקר דרך פקיסטן, ששימשה נתיב אספקה מרכזי, וכן בסיוע של ערב הסעודית ומדינות נוספות. אחד הגורמים המכריעים היה אספקת טילי 'סטינגר' נגד מטוסים, שאפשרו למורדים האפגנים לפגוע בכלי הטיס הסובייטיים ביעילות רבה. במקביל פעל ה-CIA לסייע בהעברת הלחימה לתוך שטח ברית המועצות, בעיקר באמצעות עידוד התקוממות של אוכלוסיות מוסלמיות ברפובליקות הסובייטיות הגובלות באפגניסטן, כמו טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. המלחמה, שהתארכה וגרמה לאבדות כבדות ולנזק כלכלי עצום לברית המועצות, תרמה לערעור היציבות הפנימית שלה ולבסוף לנסיגת כוחותיה מאפגניסטן ב-1989, מהלך שנתפס כאחד הכישלונות הגדולים של מוסקבה.

הורדת מחיר הנפט והגבלת ייצוא גז טבעי. בתחילת שנות ה-80, כלכלת ברית המועצות התבססה במידה רבה על הכנסות מייצוא נפט וגז. ממשל רייגן הפעיל אפוא אסטרטגיה כלכלית ממוקדת להפחתת הכנסות הסובייטים מייצוא משאבי אנרגיה אלה. ארה"ב השפיעה על ערב הסעודית, שהייתה יצרנית הנפט הגדולה בעולם, להגדיל במידה ניכרת את התפוקה הגלובלית של הנפט. הדבר הוביל לירידה חדה במחירו בשווקים הבינלאומיים ולפגיעה קשה בכלכלה הסובייטית. כן פעלה ארה"ב להגבלת ייצוא גז טבעי סובייטי למערב אירופה, מהלך שצמצם עוד יותר את מקורות ההכנסה של מוסקבה. הירידה הדרסטית בהכנסות המדינה גרמה למחסור במטבע חוץ, פגעה ביכולתה של ברית המועצות לייבא טכנולוגיה וציוד חיוני, והחריפה את המשבר הכלכלי הפנימי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לקריסת ברית המעוצות.

הגבלת גישה סובייטית לטכנולוגיה מערבית. ארה"ב ובעלות בריתה הפעילו לאורך העשור ההוא מאמצים נרחבים להגבלת הגישה של ברית המועצות לטכנולוגיה מערבית מתקדמת, מתוך מטרה להאט את קצב הפיתוח הצבאי והתעשייתי הסובייטי. הוטלו מגבלות חמורות על ייצוא של ציוד אלקטרוני, מחשבים, רכיבי אווירונאוטיקה, תוכנה מתקדמת ומערכות תקשורת לברית המועצות ולגרורותיה בגוש המזרחי. מגבלות אלו הקשו על ברית המועצות לגשר על הפער הטכנולוגי עם המערב, פגעו ביכולתה לשדרג את מערכות הנשק והייצור התעשייתי שלה, והכבידו על כלכלתה, שנדרשה להשקיע משאבים רבים בניסיונות לפתח טכנולוגיות באופן עצמאי. התחרותיות הכלכלית של ברית המועצות נפגעה קשות.

מבצעי דיסאינפורמציה ולוחמה פסיכולוגית. מטרתם של מבצעים אלה הייתה לערער את ההנהגה הסובייטית, להגביר את תחושת הפרנויה בקרמלין ולגרום לברית המועצות להשקיע משאבים עצומים בהתמודדות עם איומים מדומים. ננקטו תרגילי הטעיה מתוחכמים, כגון תרגיל Able Archer 83  – תרגיל נאט"ו לדימוי מתקפה גרעינית שכלל בין היתר חדירה של ספינות נאט"ו למים הטריטוריאליים של ברית המועצות. כחלק ממבצע דיסאינפורמציה טכנולוגית הודלף מידע כוזב על טכנולוגיות מערביות מתקדמות, כולל מפרטים טכניים שגויים, נוסחאות כימיות מזויפות ורכיבים פגומים. ברית המועצות, שהייתה תלויה בריגול טכנולוגי כדי להשיג חדשנות מערבית, השתמשה במידע הזה, שהיא סברה שהוא הישג מודיעיני שלה, לצורך פיתוח מערכות צבאיות ותעשייתיות – שכשלו. כך למשל הודלפה תוכנה פגומה למערכות בקרת תעשייה, והיא הובילה לפיצוץ הרסני בצינור גז סובייטי.

"מלחמת הכוכבים". בשנת 1983 השיקה ארה"ב את "יוזמת ההגנה האסטרטגית", שנודעה גם בכינוי "מלחמת הכוכבים"  היוזמה שאפה לפתח מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים בליסטיים, כולל שימוש בטכנולוגיות חדשניות כמו לייזרים מבוססי חלל, טילים מונחים ולוויינים יירוטיים. אף שהמיזם נתקל בקשיים טכנולוגיים ובביקורת פנימית, ההשפעה הפסיכולוגית שלו על ברית המועצות הייתה רבה. החשש כי ארה"ב תצליח ליצור מערכת שתנטרל את יכולת ההרתעה הגרעינית הסובייטית אילץ את מוסקבה להשקיע משאבים עצומים בניסיון לפתח יכולות נגדיות, והדבר הכביד עוד יותר על הכלכלה הסובייטית שכבר הייתה מתוחה עד הקצה.

לא קשה למצוא קווי דמיון בין התוכנית האסטרטגית להחלשת הממשל הסובייטי בשנות ה-80 לבין מרכיבים אפשריים בתוכנית דומה להחלשת ממשל האייתולות באיראן כיום. איראן, כמו ברית המועצות דאז, שייכת לגוש שמתנגד אידיאולוגית ואסטרטגית למערב, גוש המבקש לערער על השפעתו גלובלית והאזורית. כמו רוסיה בשנות ה-80, איראן נסמכת על ייצוא נפט וגז כדי לספק לעצמה מטבע חוץ. למשטר הרפובליקה האסלאמית, כמו למשטר הקומוניסטי, יש מתנגדים רבים מבית ומחוץ. המציאות הטכנולוגית אף מציעה הזדמנויות חדשות בהתמודדות עם משטר כוחני כמו איראן. בעידן האינטרנט והמדיה הדיגיטלית, למתנגדי המשטר גישה רבה יותר למידע ויכולות טובה יותר לתקשר ולתאם בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם.

ישראל, כמובן, איננה מעצמה עולמית כמו ארצות הברית. אך גם איראן איננה ברית המועצות. יתרה מכך, ישראל לא צריכה לצעוד לבד ביישום האסטרטגיה, כשם שארה"ב לא צעדה לבד ביישום תוכנית רייגן. על ישראל לגבש עם ממשל טראמפ תוכנית אסטרטגית כזאת, שארה"ב תהיה שותפה בכירה בהובלתה. במסגרת זו, כדאי למתכננים לשים לב לכך שהאייתולות הצליחו לדכא את המחאות האחרונות שפרצו באיראן בין היתר בעזרת ערפול האינטרנט במדינה. שכן המנהל הנכנס של המחלקה ליעילות הממשל בממשל טראמפ, אילון מאסק, מחזיק במיזם Starlink היכול לספק אינטרנט בכל מקום בכדור בארץ באמצעות לוויינים.

בעשור האחרון ישראל השקיעה מאמץ רב בעיכוב תוכנית הגרעין האיראנית. מצד אחד, היא נחלה הצלחה, שכן בפועל איראן טרם הצליחה להשיג יכולת גרעינית. מצד שני, איראן קרובה היום יותר מאי-פעם להשגת יכולת גרעינית. מיליארדי שקלים, אלפי שעות אדם, וקשב ניהולי רב של מערכת הביטחון, השירותים החשאיים והמערך הדיפלומטי הושקעו במאמץ. הגיעה השעה ליטול השראה מתוכניתו של רייגן להחלשת המשטר הקומוניסטי ולנסח תוכנית שיטתית ומפורטת שתכלול מאמץ דיפלומטי, טכנולוגי, כלכלי וגם צבאי על מנת להביא לסופו של משטר האייתולות.

משה בכר הוא סגן הממונה על השכר לשעבר במשרד האוצר ובוגר המכללה לביטחון לאומי.

תמונה: Hossein Mersadi, באדיבות ויקימדיה