מה היה אומר סון דזה?

כל ניסיון רציני ליישם את משנתו של ההוגה הסיני הקדום סוּן דְזֶה לגבי מלחמה מודרנית, תחילתו היפטרות ממה שרוב האנשים חושבים שהם יודעים עליו. חיבורו הקלאסי 'אומנות המלחמה' צומצם לכדי אוסף של סיסמאות. הוא מצוטט בספרי מנהל עסקים, ספורט ועזרה עצמית, תכופות ללא הקשר ובדרך כלל ללא הבנה. לא מן הטעם הזה הוא שורד זה שני אלפים ומחצה. סון דזה לא כתב על תחרות כהפשטה. הוא כתב על מלחמה בין מדינות.

מי היה סון דזה? על כך יש ויכוח. המסורת מדברת על מצביא ושמו סוּן ווּ ששירת בצבאה של מדינת ווּ בשלהי המאה השישית לפני הספירה, בערך מ-540 עד 496 לפנה"ס, כשהמלחמות היו מוגבלות בהיקפן וכללו בדרך כלל כוחות קטנים מונהגי-אליטה ולא צבאות קבע גדולים מהסוג המוכר מתקופה מאוחרת יותר. אך תפיסה זו לא התקבלה מעולם על הכול. אין זה ברור אם סון דזה הוא מחברו היחיד של 'אומנות המלחמה', או שמא הטקסט משקף את עבודתם של הוגים רבים והוא נכתב ונערך לאורך זמן רב. מלומדים רבים נוטים לתארך את חיבורו במאה הרביעית לפני הספירה, בתקופת "המדינות הלוחמות", כשסין הייתה מחולקת בין מדינות יריבות כגון קין, צ'ו ויאן שנלכדו במלחמה ארוכת ימים ורחבת היקף, שרדו ולבסוף התאחדו. לא היו אלה מבצעים צבאיים מוגבלים, אלא סכסוכים ממושכים שהיו כרוכים בגיוס המוני, בצבאות מקצועיים ובתוצאות נחרצות יותר ויותר. מתוך כך, חוקרים רבים משערים כי דמותו של סון דזה היסטורית, אך הספר עצמו הוא אוסף כתבים שעיצבו לאורך הזמן מחבּרים ועורכים שונים אשר הגיבו למציאות מלחמתית שאופייה משתנה.

'אומנות המלחמה' פותח באזהרה: "המלחמה היא עניין בעל חשיבות חיונית למדינה; מחוז של חיים או מוות; דרך להישרדות או לחורבן". הוא כתב בתקופה שבה פירושה של תבוסה עלול היה להיות הישמדות. בעת ההיא הצבאות התרחבו, המבצעים התארכו, והמלחמה לא הייתה עוד אפיזודה כי אם ממושכת וקיומית. מתוך סביבה זאת הוא פיתח תאוריית מלחמה שהבנתה השגויה עדיין רווחת. הוא לא התמקד בהרס לשמו או בקרבות הכרעה כתכלית, אלא בהשגת תוצאות מדיניות רצויות באמצעים צבאיים הולמים ובמחיר המזערי האפשרי, והרבה להזהיר כי "אין דוגמה לאומה שיצאה נשכרת ממלחמה מתארכת".

ההיגד הגלעיני שלו מפושט תדיר לכדי שורה אחת, אבל משמעותו עמוקה מכך. "כל לוחמה מבוססת על מרמה". לא תחבולות קרב תיאר כאן, כי אם דרך חשיבה על מלחמה. המרמה, לדידו, פירושה עיצוב תפיסת המציאות של האויב. פירושה השפעה על אמונותיו של האויב לגבי כוונותיך, יכולותיך וגבולותיך. פירושה כפיית החלטות המבוססות על אי-ודאות.

הרעיון כרוך בעקבו בידע. סון דזה כתב כי "אם אתה יודע את האויב ויודע את עצמך, אינך צריך לחשוש מתוצאתם של מאה קרבות" – וזאת לא כהצהרה על ספירת כלי נשק או תשתיות לחימה, אלא מתוך הבנה איך מערכת מתפקדת באמת; מערכת הכוללת מנהיגות, לכידות, משאבים וכושר הסתגלות. המודיעין, במובן זה, הוא כלי ידע אך גם כלי להשפעה.

בגשתו לנתח מלחמה מסוימת היה סון דזה שואל את השאלה שעד היום מתווכחים עליה: מהו היעד המדיני? הוא לא הפריד בין המלחמה לפוליטיקה. הוא כתב כי "המצביא המנצח בקרב עורך במקדשו חישובים רבים לפני שהוא יוצא להילחם", נקודה הנוגעת לא לטקטיקה אלא להתאמה, שכן אסטרטגיה אינה עניין פשוט של הפעלת כוח אלא היא הקשר שבין האמצעים לבין המטרות המדיניות.

המרמה יעילה, הבלבול מסוכן

אם ליישם זאת לגבי המבצע של ארה"ב וישראל באיראן, השאלה נותרת מכרעת. מהו היעד? שינוי משטר או שינוי התנהגות? הרס תוכנית הגרעין או הגבלתה? האם המטרה היא להרתיע, או להפעיל על האויב כוח כדי שיעשה את רצוננו? אין אלה יעדים בני המרה הדדית. כל אחד מהם תובע היקף שונה של מאמץ, לוח זמנים שונה, ומידה שונה של הכלת סיכונים.

הצהרות נשיא ארה"ב בזמן האחרון [תחילת אפריל] מתוות שורה של יעדים המתמקדים בשלילת התנהגותה של איראן ובכפיית שינויה: השמדת ארסנל הטילים ויכולת ייצורם, נטרול יכולתה הימית לאיים על הספנות הבין-לאומית, וידוא שלילת היכולת להשיג נשק גרעיני, ושימת קץ ליכולת לחמש גרורות ולהנחותן. אלו הן מטרות קונקרטיות הנוגעות ליכולת ולהתנהגות.

בו בזמן, הצהרות אחרות ראו בחיוב את מיטוט המנהיגות האיראנית הקיימת, קראו ל"חופש לעם האיראני", ורמזו כי חיסול מפקדים בכירים חולל "משטר חדש" או לפחות עשוי לכפות שינוי התנהגותי. הלשון אינה מוסיפה בהכרח יעדים חדשים. ראייתה של התמוטטות המשטר בחיוב, או הצבעה על החלפתו האפשרית, אינן שקולות להכרזה כי שינוי המשטר הוא בעצמו היעד המדיני של המלחמה.

מה כן נותנות הצהרות אלו? עמימות. הן מוסיפות שכבה של לחץ, בהכריחן את המשטר הנוכחי לשקול לצד מחיר המשכה של המלחמה גם את הסכנה לשרידותו. זה משפיע. זה מכניס למערכת קבלת ההחלטות האיראנית רובד של אי-ודאות המפלש את שאלת אובדן היכולת לעבר שאלת שימור השלטון.

סון דזה לא היה פוסל זאת על הסף. הוא היה בוחן אם הדבר משרת תכלית. "כל לוחמה מבוססת על מרמה", ועמימות, כשהיא ננקטת בתבונה, יכולה לעצב תפיסה, לסבך חישובים ולהגביר לחץ בלי להרחיב את היעד המדיני המוצהר. עמימות אסטרטגית, במובן זה, יכולה לתפקד כצורה של לחץ. באותתה על השלכות מוגבלות ובו בזמן על השלכות בעלות פוטנציאל קיומי, ההנהגה האמריקנית מאלצת את מקבלי ההחלטות באיראן לשקול טווח סיכונים רחב יותר, שיעלה את שאלת שרידותו של המשטר לכדי גורם מרכזי בחשיבתם. החישוב שלהם מועבר כך מהתחום המוגבל של עלויות המשך הלחימה לעבר הפוטנציאל של חיסול המשטר עצמו.

אבל סון דזה גם היה עורך אבחנה ברורה. מרמה המכוונת לאויב יכולה להיות יעילה. עמימות בתוך האסטרטגיה עצמה – מסוכנת. אם המנהיגים הפוליטיים, המתכננים הצבאיים ובעלות הברית אינם חולקים הבנה משותפת לגבי היעד, כי אז המרמה הופכת לבלבול. ובלבול ברמה האסטרטגית מחולל אנדרלמוסיה בביצוע.

סדר העדיפויות של האמצעים

סון דזה שרטט מִדרג שעד היום הוא דרך שימושית מאין כמותה לחשוב על מלחמה. "הדבר החשוב ביותר במלחמה הוא לתקוף את האסטרטגיה של האויב; שני לו, לפגוע בבעלות הברית שלו; והשלישי בתור – לתקוף את צבאו". רק אחרי האפשריות הללו הוא מגיע לצעד הסופי. "המדיניות הגרועה ביותר היא לתקוף ערים. תקוף ערים רק אם אין חלופה". המדרג הזה נוגע מאוד למקרה האיראני.

ראשית, תקוף את האסטרטגיה. גישתה של איראן לסכסוך אינה מתמקדת בניצחון בשדה הקרב הקונבנציונלי. היא מושתתת על סיבולת, על פיזור ועל עוצמה עקיפה. היא נשענת על מדינות גרורות וארגונים שליחים, על כוח טילים, על מנופי כפייה כלכליים ועל היכולת להטיל על האויב מחירים לאורך זמן. הרס מתקנים וכלים לבדו אינו יכול לנצח מערכת כזאת. סון דזה הזהיר כי "להילחם ולכבוש בכל קרבותיך אינו סגולה עילאית". היעד אינו להרוס. הוא לשבור את הגיונה התפקודי של האסטרטגיה. פירוש הדבר הוא שאין די בתקיפת יכולות צבאיות; יש לכוון לרשתות פיקוד, לקווי אספקה, למנגנוני שליטה פנימיים וליכולת לחדש את כוח הלחימה.

זהו שיקוף להעדפתו של סון דזה כלפי הגישה העקיפה: לעיצוב התנאים כך שהניצחון נעשה בלתי-נמנע עוד לפני שקרב ההכרעה נדרש – תוך הכרה בכך שהפעלת כוח ישיר תידרש כשיהיה הכרח לנצל יתרון או לכפות מחיר. הוא הציע להכות בנקודת התורפה, לחמוק מנקודת החוזק, ולהשתמש בתמרון, בשיבוש ובלחץ פסיכולוגי לשם ערעור המערכת של האויב. בהקשר מודרני, היגיון זה חורג משדה הקרב, וכולל לוחמת מידע, מבצעי סייבר ופעולות מתחת לסף העימות הקונבנציונלי המתמשך, כל זאת במטרה להשפיע על היכולת ועל הרצון כאחד.

במלחמה באיראן אנו חוזים בשימוש ביסודות מגישה זו, אך האי-ודאות רבה. ארה"ב וישראל פעלו נגד רכיבים של המערכת הצבאית האיראנית, אך היקף היכולות שנותרו לאיראן, לכידותה הפנימית ותהליכי קבלת ההחלטות של הנהגתה אינם גלויים במלואם. בד בבד, יש סימנים (אם כי חלקיים ולרוב שנויים במחלוקת) לכך שהלחץ משפיע על המערכת האיראנית. ביניהם ירידה בהיקף שיגורי הטילים והכטב"מים ודיווחים על שיבוש בתיאום, מחלוקות בהנהגה וקושי לבצע מבצעים מתואמים. נוסף על כך יש סימנים לפניות של איראן לארה"ב, לצד דיווחים בלתי מאומתים על עריקות ונקיטת אמצעים גלויים לשמירה על השליטה הפנימית כגון הצבת מחסומים של הבסיג' בריכוזי אוכלוסייה. אף אחד מהדברים האלה לבדו אינו מכריע. אך כולם יחד מצביעים על כך שהמשטר האיראני סופג לחץ לא רק ביכולת הצבאית שלו, אלא גם ביציבותו הפנימית ובתהליכי קבלת ההחלטות.

שנית, פגע בבעלות הברית. כוחה של איראן מתפרס על פני חזבאללה, מיליציות בעיראק ובסוריה, החות'ים ורשתות שלוחים נוספות. אין אלה שחקנים פריפריאליים. הם נמצאים במרכז דרך הלחימה האיראנית. לא סתם העמיד סון דזה את הפגיעה בבעלות ברית מעל להתנגשות הצבאית הישירה. הדבר מחליש את המערכת בלי שיידרש קרב הכרעה. הוא מבודד את איראן. המבצעים המתנהלים בעת כתיבת שורות אלו משקפים יסודות בגישה זו. ישראל ניהלה מבצעים ממושכים נגד חזבאללה ופגעה בהנהגתו, בתשתיותיו וביכולת התיאום והתפקוד היעיל שלו. יכולתם של החות'ים בתימן לאיים על הספנות הבין-לאומית ולתקוף את ישראל ממחישה אף היא כי גם כוח פרוקסי ממדרגה שנייה יכול לגבות מחירים, ומתוך כך מזכירה לנו כי תקיפת הרשתות הללו נותרת חיונית לשיבוש האסטרטגיה הרחבה של איראן. בו בזמן, חיוני לשמור על לכידות בעלות הברית בצד שלך; בין ישראל וארה"ב במקרה דנן.

שלישית, תקוף את הצבא. הכאת משגרי טילים, נכסים ימיים, הגנה אווירית ותשתיות ייצור היא חיונית, והיא עולה בקנה אחד עם היעדים המוצהרים של המבצע. הדבר מפחית את יכולתה של איראן להקרין כוח מחוץ לגבולותיה בטווח הקרוב ולזמן מה אחריו. אך כל זה אינו מכריע בפני עצמו. הצלחה טקטית אינה משתווה להצלחה אסטרטגית. לא פחות ממה שהמטרה היא להרוס יכולות, המטרה היא לשנות את ההחלטות הקובעות איך ישתמשו ביכולות אלו ואיך ישקמו אותן. הרדיפה אחר אישֵי מַפתח בהנהגה המדינית והצבאית וחיסולם, דבר שסון דזה לא יכול היה לדמיין במלואו ובצורתו המודרנית, מחזקת היגיון זה משום שהיא משפיעה ישירות גם על יכולתו של המשטר להפעיל את כוחו וגם על רצון הנהגתו להמשיך בשלה. במובן זה, הפעולה הצבאית חייבת להשתלב במאמץ נרחב ממנה נגד המערכת כמכלול – בהתאם לדגש ששם סון דזה בהתמקדות בתקיפת האסטרטגיה של האויב, להבדיל מכוחותיו.

ולבסוף, הערים. "המדיניות הגרועה ביותר היא לתקוף ערים". הוא הציב דרך זאת במקום האחרון בגלל הזמן והמחיר. לוחמת המצור הייתה בזמנו איטית, יקרה ונטולת ודאות. היא אילצה את הצבא לוותר על תמרון ועל יוזמה ולהסתכן בגלישה למלחמה ממושכת, הדבר שמפניו סון דזה הזהיר. הגיונו נותר תקֵף. הלוחמה המודרנית בשטח בנוי סובלת ממגבלות דומות. היא מסובכת, עתירת משאבים, מעוררת מחלוקת פוליטית, שורפת משאבי כוח קרבי ותובענית מבחינת זמן. לאסטרטג המתמקד בהשגת יעד מדיני ביעילות, הקרב העירוני איננו הגישה המועדפת. כשהדבר נעשה נחוץ, כגון בהשתלטות מהירה על עיר בירה לשם יעד עליון כגון החלפת משטר, יש לבצעו מהר ובדייקנות.

שיבוש ההחלטות כמדד

גורם הזמן מרכזי אצל סון דזה לכל אורך הדרך. מערכה קצרה ומרוכזת, היוצרת את התנאים להסדר מדיני, מתיישבת יפה עם חשיבתו. הסדר כזה, יש להניח כי יכלול תנאים מחייבים כגון מניעת חידושה של תוכנית הגרעין, פיקוח פולשני, הגבלות על פיתוח טילים, איסור על פיתוח כוח ימי המאיים על השיט הבין-לאומי ועל שימוש בכוח כזה,  וביטול או צמצום של רשת הגרורות.

אם תושג תוצאה כזאת, הגענו ליעד. אם לא, תידרש הסלמה בהפעלת הכוח לשם כפייתה. סון דזה היה מזהה כי השמדת אמצעיה של איראן איננה מטרה לעצמה, אלא דרך לתקוף את יכולתה לנהל מלחמה ואת רצון מנהיגיה להמשיך לפעול בדרכם הנוכחית. במובן זה, גם על פי המסגרת המושגית של סון דזה, אפשר שהמשך הלחץ יצריך מעבר לאיום ממשי על היקר ביותר למשטר.

במקרה של איראן, זה כולל את הישרדותה הכלכלית, ובפרט את הכנסות הנפט ואת התשתיות החיוניות המקיימות את יכולתה הצבאית ואת שליטתה הפנימית. עשויות להיכלל בכך פעולות לבידוד צמתים כלכליים קריטיים כגון הגבלת יכולתו של המשטר לייצא נפט דרך תשתיות מסוגו של האי ח'ארג', ולפגיעה ביכולתה להשתמש בשיט במצרי הורמוז כאמצעי לכפייה כלכלית. כן עשויים להיכלל בזה צעדים לשיבוש המערכות המשמשות את השלטון לשמירה על הלכידות הפנימית ועל יכולת הפיקוח שלו, ביניהן רשתות תקשורת ומידע. תכליתו של לחץ כזה תהיה לא הרס אלא שינוי חישוביו של המשטר באמצעות העלאת מחירו של המשך הלחימה ויצירת חשש ממשי ליכולת לשלוט, להתקיים, ולהמשיך להשית מחירים על אחרים.

במהלך המלחמה, סון דזה היה חוזר למדד פשוט להצלחה, המתמקד פחות במה שהוחרב ויותר במה שהושג. אם החלטות האויב השתנו, האסטרטגיה פעלה. אם לא, גם הצלחה טקטית לא תספיק.

על כן לא נס ליחה של 'אומנות המלחמה'. אין זה מדריך לקרב. זוהי מסגרת חשיבה על המלחמה כתחרות בין רצונות, המעוצבת בידי תכליתה המדינית, מוגבלת בידי מחיריה, ומוכרעת לא בהרס אלא בהחלטות.

סון דזה היה מזהה גם את המגבלות המדיניות המעצבות את השימוש בכוח ואת חשיבות המבט אל מעבר לשדה הקרב. הוא הזהיר כי "אין דוגמה לאומה שיצאה נשכרת ממלחמה מתארכת", וכי השימוש בכוח צבאי חייב להיות כבול לאינטרסים של המדינה ולא להיסחף ליעדים שמעבר לכוונה המקורית. הוא ייחס חשיבות יוצאת דופן למידע, וכתב כי חובה להגיע לידי ידיעת דברים מראש ולהשתמש בה לעיצוב התוצאות – עיקרון שהתרחב היום לתחום לוחמת המידע ועיצוב התפיסות בקרב ההנהגה והאוכלוסייה של האויב.

הוא אף הבין את תפקידו של האיוּם ככלי ללחץ ולשינוי תפיסתי. "אומנות המלחמה העילאית היא הכנעת האויב בלי להילחם", ולשם כך יש לעצב את הבנתו של האויב באשר למחירה של הלחימה. אבל הוא גם הזהיר מפני הגזמה. "כשאתה מכתר כוח צבאי, הותֵר לו מוצא. אל תלחץ חזק מדי על אויב נואש". תכלית הלחץ אינה לסגור את כל האפשרויות, אלא לעצב אותן ואת תפיסתו של האויב לגביהן. בהקשר זה, פירוש הדבר הפעלת די כוח להשפיע על קבלת ההחלטות, תוך השארת נתיב לתוצאה מדינית שתהלום את היעדים המוצהרים.

הדבר חשוב בהקשרנו. המשטר עשוי ליפול בשל המלחמה, על כל הכרוך בכך, אך עדיין הדבר שונה מהפיכת שינוי המשטר ליעד מדיני מוצהר של המלחמה. אם היעד ישונה (או שיתפסו אותו כאילו השתנה) מאכיפת שינוי בהתנהגות אל שינוי משטר הדורש כוחות קרקעיים גדולים, עלולה להיווצר חזרה לדפוסים שנראו במלחמות קודמות: מטרות מוגבלות שהתרחבו למבצעי בניית אומה ולמאבקים ממושכים בגופים מורדים היודעים להסתגל, להתפזר ולמצוא מקלט. מצבים כאלה נותנים עדיפות לצד המתגונן, אורכים זמן רב, ושוחקים את הלכידות הפוליטית מבית.

אזהרתו של סון דזה ברורה. האסטרטגיה חייבת להיצמד לתכלית המדינית, ותכלית זו חייבת להישאר עקבית – פן יאבדו לאורך הזמן היתרונות שהושגו בתחילת המבצע.

ג'ון ספנסר הוא מנכ"ל המכון ללוחמה בשטח בנוי (Urban Warfare Institute), מחבר הספר '20 פעמים כמעט מתּי: שיעורים לחיים מקצה ההישרדות' ומחבר שותף של הספר 'להבין לש"ב' (באנגלית). המאמר פורסם ברשת X ימים אחדים לפני תום מבצע שאגת הארי. תרגם מאנגלית צ"א.