לא "הפעולה" וההתנגדות לפסיכולוגיה היא עיקר החידוש של אסף ענברי. וגם לא היסוד "הלאומי" כשהוא לעצמו. החידוש המרכזי הוא כתיבה על דברים "שקרו באמת", קרי המיזוג בין הסיפורת להיסטוריה
הבינה המלאכותית היא אירוע בעולם שמצביע על הקלוּת, הזריזות וממילא הערמומיות של חוכמת השפה, שקיבלה מנועי יצירה כמעט אין-סופיים. מציאות זו דוחפת אותנו לשאול: אז זה כל מה שיש כאן? – ולהבין שלא
הוגת הדעות המשפיעה מעלה על נס ערכים נעלים: אי-אלימות והגנה על המדוכא והחלש. פועלה, עם זאת, העניק חסות לתוקפנות דווקא, ושלל הגנה מהחלש ומהצודק גם יחד. היכן השתבשה הדרך?
סדרה של שינויים בערכים, במדיניות ובפסיקה הובילה לדחיקת לימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים אל השוליים, ולהרחקת ספר הספרים מליבם של התלמידים. חשבון נפש לאומי (ואישי), והצעה למדיניות חדשה (ישנה)
עדיין בחופשה מההיסטוריה בעמוד 25 של גיליון הוושינגטון אקזמינר ב-7 בינואר הופיע תצלום כואב שהוא ודומיו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. כולנו מכירים את התצלומים הללו: ילד או ילדה קטנים ניצבים, המומים, על קבר טרי של אב או אם
השמרן מסרב להכפיף את המציאות ל"תאוֹריה", ובכל זאת יש לשמרנות משנָה. בליבה נמצא איזון בין שלושה קודקודים: ריבוי מקורות להכרת המציאות, הכרה במציאות אובייקטיבית, וראיית האדם כנטוע בחברה ובמסורת
השפה והרטוריקה הרווחות כיום בנושא זכויות אינן יכולות לשרת מטרות רציונליות באמת, ועלינו להימנע מניהול הוויכוחים המוסריים והפוליטיים שלנו במונחים הנגזרים מהן
מיתוס החלפת המדינה בידי האזרחים בתחילת המלחמה מטשטש את ההתנדבות האזרחית כמופע של סולידריות חברתית ולקיחת אחריות קהילתית – וכמודל מציאותי ואף ראוי ליחס בין אזרחים למדינה