בפופ האמוני המצליח, כמו גם באמונה עצמה, אפשר להבחין בין אלו שהאמונה מקנה אצלם ערך לאדם ולחיים, לבין אלה שנופלים לצידוק-דין ונרקיסיזם

הקלאסיקה הרומית שלנו: על מפעלו העברי של שלמה דיקמן | הקדמה מאת דביר שוורץ   מדור "קלאסיקה" בגיליון זה מוקדש לגוון ייחודי מתוך הספרייה העברית: שלפנו מתוכה הפעם לא קטע שנכתב במקורו בעברית כי אם כזה שתורגם מרומית, הלקוח מעבודתו

נגד הזרם: מדוע אני כבר לא דתי דן ברא"ז פרדס, 2025 | 209 עמ' פילוסופים נגד אלוהים ג'רמי פוגל הבה לאור ורדיקל, 2025 | 103 עמ' לז'אנר הוותיק של ביקורת הדת הצטרפו בתקופה האחרונה שני כותרים חדשים, מאת דן ברא"ז

אנו חיים במציאות מורכבת וכאוטית מכדי שהתבונה האנושית תוכל לה לבדה. החזרת אלוהים לשיח היא מן היתרונות הטמונים במפגש הבין-דתי בין יהודים, נוצרים ומוסלמים

יחזקאל קויפמן הראה כי אמונת הייחוד המקראית התייחדה בכך שהחליפה את המיתולוגיה בהיסטוריה, ואת עריצות הטבע ברצון החופשי. בעולמה, הכוח אינו מכריע, והאדם יכול להתווכח גם עם אלוהים

התבוננות בְּיגון ק"ס לואיס מאנגלית: שירלי אגוזי הקדמה: אסף שגיב לוין, 2024 | 74 עמ'   "הַדְּיוֹ הוא המזור הגדול לכל תחלואי המין האנושי". כך כתב ק"ס לואיס בצעירותו. הסופר שכתב את 'דברי ימי נרניה' חי חיים מעניינים: מרצה באוקספורד,

השיח הציבורי על יחסי דת ומדינה חוטא למציאות ומקשה להגיע להסכמות. לא דת מול מדינה יש בקרב היהודים בישראל, אלא ארבע "כנסיות" שצריכות ללמוד לחיות זו עם זו, ויכולות להתחזק דווקא מתוך כך