הקדמה מאת שגיא ברמק בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הגיעה התנועה השמרנית באמריקה לבגרות מוסדית ואינטלקטואלית. היא כבר לא הייתה תחומה לכתבי עת בודדים, לאינטלקטואלים ספורים העסוקים בניסוחים פילוסופים אפולוגטיים, ולמעוזי תמיכה מצומצמים – אלא נכנסה לזרם המרכזי

בתגובה ל"למען הדורות הבאים: חוק יסוד להגבלת הגירעון" מאת שגיא ברמק ועידן ארץ במאמרם שהתפרסם בגיליון הקודם, טענו שגיא ברמק ועידן ארץ כי לחובהּ הלאומי של מדינת ישראל עלויות אדירות וכי הוא נוצר ברובו בשל התנהלות פיסקלית מופקרת וחסרת אחריות

Deficit budgetary spending necessarily leads to financial irresponsibility, including among the best of our elected representatives. It is our moral duty to restrain the national debt, and this can be done via legislative mechanisms. “Turn that minus into a plus

התנהלות תקציבית גירעונית מובילה בעל כורחה לחוסר אחריות פיננסי, גם בקרב הטובים שבנבחרי הציבור. חובתנו המוסרית היא לרסן את החוב הלאומי, וניתן לעשות זאת באמצעות מנגנון חוקתי "הופכים את המינוס לפלוס עם הלוואה מישראכרט". כך קרא הקמפיין של חברת האשראי