בתגובה ל"היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה" מאת ראובן גפני, גיליון 23 במאמרו מתריע ד"ר גפני על התפתחויות שליליות באופיו של "השיח ההיסטורי הדתי-לאומי", שלטענתו נועד "למצב מחדש את מקומה של התנועה הציונית הדתית בסיפור ההיסטורי הציוני הרחב… באמצעות מאבק משתמע (ולעיתים

בשנים האחרונות רווחות בתוך הציונות הדתית מגמות של ערעור על ההיסטוריוגרפיה הציונית המרכזית, ואימוץ בדיעבד של נראטיבים מתחרים. הסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, והתוצאות מסוכנות מאמר זה מבקש להצביע באופן ראשוני על שלוש תופעות היסטוריוגרפיות המאפיינות את השיח ההיסטורי הדתי-לאומי, בעיקר בשני

ממוֹקד של נחשלוּת רפואית וסוציאלית הפך היישוב העברי למופת עולמי בתחומים אלה, ואף בתחום קידום הנשים. מסע בעקבות הנרייטה סאלד, שנדחקה לשולי ההיסטוריוגרפיה הציונית במחקרי האחרון על אודות מפעלן יוצא-הדופן של נשות המקצוע (ה"פרופסיונאליות") העבריות בשנות המנדט הבריטי,[1] הזדקרה לנגד