בפופ האמוני המצליח, כמו גם באמונה עצמה, אפשר להבחין בין אלו שהאמונה מקנה אצלם ערך לאדם ולחיים, לבין אלה שנופלים לצידוק-דין ונרקיסיזם

קולינמלים דתיים בקולנוע הישראלי אדם צחי כרמל, 2024 | 201 עמ' שתי דוגמאות מייצגות לדימוי הדתי בקולנוע הישראלי מונחות כבר בעטיפת הספר, והמעבר ביניהם מתמצת תהליך של עשרות שנים המתועד היטב מעל דפיו. האחת, מילולית. כותרת הספר ('קולינמלים') מרפררת לסרט

שגרירו לשעבר של ממשל טראמפ בישראל משיב רוח חדשה בדיון בבעיה הפלסטינית. לצד פתרון המיושם בהצלחה במקומות אחרים בעולם, הוא גם מדגים פוליטיקה תאולוגית בתכליתה ורציונלית בשיטתה

החברה הציונית-דתית מתאפיינת בחוסן לאומי יוצא דופן, ובאתוס של מסירות וחלוציות שהשפעתו על ישראל אדירה. מסע הדמוניזציה הארסי נגדה, שראשיתו עוד בשנות השמונים, לא נעצר גם כשגיבוריה נקברים שורה ארוכה ארוכה

השיח הציבורי על יחסי דת ומדינה חוטא למציאות ומקשה להגיע להסכמות. לא דת מול מדינה יש בקרב היהודים בישראל, אלא ארבע "כנסיות" שצריכות ללמוד לחיות זו עם זו, ויכולות להתחזק דווקא מתוך כך

תחיית העברית הייתה, במידה רבה אך נשכחת, מפעל של יהודים ספרדים. לדידם זו לא הייתה מהפכה, אלא היבט מובהק של תפיסת העולם המסורתית

טיפוח תחושת הדיכוי מאפיין את שיח הזהויות הפרוגרסיבי ונועד לצבירת כוח. החברה הישראלית אופטימית מכדי לקנות זאת ההתנגשות שמייצרת החזית הפרוגרסיבית בתפיסה השמרנית אינה נובעת ממלחמה על ערכים. הערכים רוקנו מתוכנם זה מכבר והפכו לכלי נשק במלחמה אחרת לחלוטין: מלחמה

אלוהי ההיסטוריה מערים על האנושות, המספרת לעצמה את תולדותיה דרך נוסחאות מקודשות. לא החטא הביא גלות, לא האדיקות השיבתנו לארץ, וקדחת הנאורות החילונית לא הביאה גאולה לעולם. מסכת אישית, היסטורית-תיאולוגית, בשבח הענווה והפיכחון בשורש התודעה הדתית נמצאת תודעת החטא. לא

ביום 16 בפברואר 2005 אישרה הכנסת, ברוב של חמישים ותשעה תומכים מול ארבעים מתנגדים, את החלטת הממשלה לפנות את כל היישובים היהודיים ברצועת עזה, וארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון. כעבור ארבעה ימים החליטה הממשלה, ברוב של שבעה-עשר חברים מול חמישה,