שיבתה של ישראל למציאות של איום קיומי דוחפת את הצדדים הניצים בתוכה אל שיתוף פעולה ציוני רחב – שיוביל גם את הציבור החרדי לחישוב מסלול מחדש לא מעט מפגשים נערכו בשנה האחרונה בין פעילי ומשפיעי ימין ושמאל ציוני. חלק מהמשתתפים
כמה מחשבות על דרכו של כתב העת, ודברי תודה, מאת העורך היוצא עם רדת הגיליון הזה לדפוס, אני מסיים את משמרתי כעורך ראשי של 'השילוח' – משמרת שהחלה עם ההחלטה על ייסודו של כתב העת, באביב של תשע"ו (2016), כמפעל
'חברת הלומדים', שמקורה בהוראת-שעה אסטרטגית, הפכה לעיקר דתי החותר תחת יסודות התורה ומחבל ביכולת לכונן כאן חברת מופת יהודית ודמוקרטית בחודשים האחרונים אנו עדים להידרדרות נוראה של השיח הציבורי בישראל, המאופיינת, אולי יותר מכול, בנרטיביזציה של המציאות: עיתונאים, אנשי אקדמיה,
הזהות הישראלית שביקשה להחליף את זו היהודית מוצאת את עצמה מתקשה לגבש רגש של אחווה לאומית, שהוא היסוד לקיום חברה. מבחינה זו, לפחות, החרדים מציעים תקווה לאחרונה נכנס לחדרי במשרדי קרן תקווה אדם גלוי-ראש שלא הכרתי קודם, והפטיר משפט אחד:
תנועת פועלי אגודת ישראל הציעה מודל של חרדיות ארץ-ישראלית מודרנית, עובדת ומתיישבת – ועל הדרך, גם מודל למפלגת פועלים לא מעמדית. גם לאחר שהתפוגגה, נראה כי ליחה לא נס לזכרו היקר של סבי, פרופ' דוד מרצבך ז"ל, מיקרוביולוג, תלמיד
