עוד בעקבות כנס 'שמרנות ישראלית' הראשון צריך להודות שקיימת כאן גם תת-תרבות בריונית וצעקנית הדוגלת בזהות לאומית, קניין פרטי וחשדנות כלפי אינטלקטואלים. זו אינה שמרנות, והימין יאבד את טעמו אם יאמץ את התת-תרבות הזאת אל חיקו אולם גם המדינות העממיות
יוצרי הגרסה הישראלית של השמרנות חוששים לצקת בה תוכן לאומי ודתי. ככה זה לא יכול לעבוד לפני לא מעט שנים, אולי יותר מכפי שהייתי רוצה להודות, ביקשתי ליום הולדתי השבעה-עשר מינוי לכתב העת 'קומנטרי'. לא את הכול הבנתי, ותולדות הניאו
השקפת העולם הציונית הממלכתית רידדה את השיח השמרני בארץ. הגיע הזמן לשדרוג את המונח ״שמרנות״ אבקש להגדיר לפי שלושה רכיבים: העדפה לערכים מסורתיים וחשדנות כלפי שינויים מהפכניים; תמיכה בחירות הפרט והתנגדות לקולקטיביזם כפוי; הזדהות ודאגה לביטחונן של מסגרות קהילתיות, ובראשן
האתוס היהודי והציוני מושתת על חתירה מתמדת לתיקון. שמרנות כמסורת פוליטית היא מימוש נטייה זו בדרך של ענווה בעברית הישראלית, ש ְמָרן הוא מונח שלילי. לא משום שהישראלים אינם שמרנים, אפילו לאו דווקא משום שהישראלים הלא־שמרנים הם קובעי השיח, אלא
טיפוח תחושת הדיכוי מאפיין את שיח הזהויות הפרוגרסיבי ונועד לצבירת כוח. החברה הישראלית אופטימית מכדי לקנות זאת ההתנגשות שמייצרת החזית הפרוגרסיבית בתפיסה השמרנית אינה נובעת ממלחמה על ערכים. הערכים רוקנו מתוכנם זה מכבר והפכו לכלי נשק במלחמה אחרת לחלוטין: מלחמה
הפוליטיקה החרדית, הדואגת למגזר כמין תת-מדינה, רחוקה במהותה מפוליטיקת-זהויות. היא מבקשת לקדם ערכים קהילתיים משלה. לפני כשנתיים, מעט אחַר שדונלד טראמפ זכה בניצחונו הסנסציוני בבחירות לנשיאות ארה"ב, התארחו בביתי שני כמרים אמריקניים פרוטסטנטיים, אוהבי ישראל נלהבים, שהצטרפו למסע כמורה מאורגן
הפמיניזם הפוסט-מודרני נלחם בברית בין איש ואישה ומוביל לאבסורד מוסרי אשר פוגע בסופו של דבר בנשים ייחודה של השמרנות בישראל, ששורשיה במסורת העברית-יהודית, טמון בחיזוק מעגלי השייכות הטבעיים-אורגניים של האדם: זוגיות בין איש ואישה, המשפחה המורחבת, הקהילה והאומה. דרך חשיבה
יש לנו סיבות מצוינות להישאר יהודים, אנו זקוקים גם להשקפה מדינית שתסייע לנו לעשות זאת באופן הטוב ביותר א בשנת 1962 נשא הפילוסוף המדיני היהודי ליאו שטראוס ב"בית הלל" בשיקגו הרצאה ששומעיה זכרוה עוד זמן רב. כותרתה הייתה "מדוע אנחנו
השקפת העולם השמרנית גורסת כי לעבר ישנו משקל נכבד הן ביחס להווה הן ביחס לעתיד. דיון במשמעות המחקר ההיסטורי בעקבות אדמונד ברק, וינסטון צ'רצ'יל וז'ק ברז'ון הרומן 'ארבעים הימים של מוסה דאג' (1933), פרי עטו של הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל,