שבעה ימים אביב בשנה ממואר סיון בסקין הו! והקיבוץ המאוחד, תשפ"ב | 140 עמ'   עַם שבשדות ימשיך ודאי עד עולם להתווכח אם מכורתה של לאה גולדברג בשיר המולחן, אותה ארץ נוי אביונה שבה למלכה אין בית ולמלך אין כתר,

שפתו של עם היא ביטוי ייחודי לרוחו, והשירה במיטבה היא ההפעלה העילאית של השפה. התפיסה הפושה בשירה הישראלית כיום, כאילו השפה היא רק כלי שרירותי להעברת "תוכן", משקפת משבר זהות א "שׁוּב פַּעַם הַמּוּזִיקָה שֶׁעָזַבְתִּי סְתָם / שׁוּב אֲנִי הוֹלֵךְ

עוד לא שבנו אל הכוח והיופי שהיו לסיפורת ולשירה כאשר הללו ליוו את התחייה הלאומית ונתנו לה עומק. יובל לחורף שקטף את גולדברג, עגנון ואלתרמן מעין מה שעשה סטלין לשארית תרבות ישראל בברית המועצות בקיץ 1952, בחסלו שורת סופרים יהודים,