מחאה

העם מאס במריבה, וארגונים המציבים בראש את ערך האחדות נענים לקריאתו. אך לשם כך הם מוותרים על המהות ועל הפולמוס לטובת ריק אידאולוגי
ההשכלה הגבוהה בישראל אינה נתונה לפיקוח של הציבור. שינוי מוגבל במצב חריג זה ישבור את כוחנות האוניברסיטאות הוותיקות, יגוון את האחידוּת המחשבתית, יבטיח חופש אקדמי ויבריא את ההשכלה הגבוהה
האתוס של המרכז-שמאל הישראלי השתנה בעשורים האחרונים. מתפיסת עולם אוניברסלית, פסימית ומנוכרת, לגאווה לאומית מופגנת הרואה את בכירי הצבא כאנשי המוסר, ואת הישראלים ה"פחות ישראלים" כנחותים. כך קרה השינוי
מארגני מחאת קפלן וקודמותיה השכילו לבנות סביבן מרקם חברתי-תרבותי הממלא את מקומה של הקהילתיות שאבדה. את ההצלחה הזאת אפשר לחקות

בריונות של קומץ משגשגת כשהרוב נשאר דומם – ומנצחת כשהרוב נכנע לה מראש. זו המציאות החדשה במערב וגם כאן בריונים. אנחנו מכירים אותם בעיקר מהילדות, או מסיפורים. סרטים הוליוודיים, עם האובססיה שלהם ל"עשיית הדבר הנכון", אוהבים במיוחד את הכלי הסיפורי

מי שמטפח את האמונה הנאיבית בכוחה של ההשכלה הגבוהה להנחיל את ערכי המוסר, לא למד את ההיסטוריה של האוניברסיטאות הגרמניות בימי הרייך השלישי ב-1927 פרסם הפילוסוף הצרפתי ז'יליֶין בֶּנדָה את ספרו La Trahison des clercs – "בגידת האינטלקטואלים": כתב גינוי

למרות הדרמה האזרחית המטלטלת שעודנו בעיצומה, ורוחות השיסוי המנשבות, חורבן שלישי לא יהיה. כוחות האחדות חזקים אל יובלה ה-75 הגיעה מדינת ישראל לא בתרועת חצוצרות אלא בתודעה חריפה של משבר. הסולידריות הבסיסית, המחויבות למוסדות ולאתוסים המרכזיים שאיחדו את החברה הישראלית

התחברות מנויים