ההשכלה הגבוהה בישראל אינה נתונה לפיקוח של הציבור. שינוי מוגבל במצב חריג זה ישבור את כוחנות האוניברסיטאות הוותיקות, יגוון את האחידוּת המחשבתית, יבטיח חופש אקדמי ויבריא את ההשכלה הגבוהה
פרדיגמת "כשלי השוק" נהפכה לאקסיומה בחשיבה הכלכלית. אך להתערבות המדינתית שנועדה לתקן את כשלי השוק יש כשלים משלה. תאוריית הבחירה הציבורית מבקשת לבחון אם התרופה אינה גרועה מהחולי
משאל עם מעולם לא נוסה בישראל, אבל הוא כלי נפוץ בדמוקרטיות המפותחות. שימוש שקול בו עשוי לחזק את אמון הציבור במוסדות המדינה, לשכלל את אוריינותו הדמוקרטית ולסייע ביישוב מחלוקות ובריכוך שסעים
הצורך בשירות מדינה מקצועי ובעל זיכרון ארגוני מתנגש עם הצורך הדמוקרטי שנבחרי הציבור יוכלו ליישם מדיניות. במדינות המערב נמצאו לכך פתרונות. החוק הישראלי מאפשר אף הוא איזון, אך בג"ץ רוקן אותו ממשמעותו
לאורך שנות פועלו הקפיד השופט יוסף אלרון על לשון החוק ושמר על קשר עין בין המשפט למציאות. בתקופה של אקדמיזציה מואצת בעולם המשפט, התנהלותו השמרנית אינה מובנת מאליה והיא ראויה להערכתנו בעת פרישתו
השפה והרטוריקה הרווחות כיום בנושא זכויות אינן יכולות לשרת מטרות רציונליות באמת, ועלינו להימנע מניהול הוויכוחים המוסריים והפוליטיים שלנו במונחים הנגזרים מהן
כללי הפתיחה באש מצד כוחות הביטחון הם עניין תלוי נסיבות, סדרי עדיפויות ומדיניות נטילת סיכונים. במערב כולו, וגם על פי החוק בישראל, הדרג המדיני מעורב בעיצובם ומאשר אותם. אך זה שנים שהממשלות מושכות ידן מחובתן זו, וגורמים משפטיים משליטים לבדם