התיק הלא-משכנע של קץ הדמוקרטיה https://www.newyorker.com/newsletter/the-daily/what-its-like-to-live-under-autocracy בשער הניו-יורקר ב-5 במאי, גברת פסל החירות יושבת מאחורי סורגים ועל קיר תא הכלא מאחוריה מסומנים בחריטות קווים 100 הימים הראשונים של כהונתו השנייה של טראמפ. "האם זה קורה כאן?", זוהי כותרת כתבתו
לאומי יותר, עממי יותר, ליברלי פחות, קפיטליסטי פחות. אלה הם פניו החדשות של חלק גדל והולך בימין האמריקני, המזכירות באורח מעורר מחשבה את הימין הישראלי הקלאסי. הוא תופס את השמרנות הישנה בחולשותיה, אך יש לו חולשות משלו במאמר פרובוקטיבי שכותרתו
למרות הישגים צבאיים רבים ומסירות יוצאת דופן, ישראל מתקשה מאוד לנצח את אויביה הפלסטינים. הסיבה העיקרית היא שהיא אינה רוצה, באמת, להביס אותם; היא רוצה לחיות לצידם בדו-קיום, גם כשהם לגמרי לא בעניין 'אבו-טַבְּלֶה', דמות של פועל ערבי מהשטחים, נולדה
בעולם האסלאמי ניטש מאבק רעיוני בין רפורמיזם שפנה לרדיקליות, לבין מסורתנות שאינה בלתי דומה לשמרנות המערבית. קווי הדמיון בין האחרונות עשויים להוות תשתית לדו-שיח בין-תרבותי בשנת 2001 התעורר העולם המערבי למציאות חדשה. אחרי ארבעה עשורים שהתאפיינו ביריבות ומתח בין המערב
מראשית הציונות עוררה לבנון פנטזיה על שכנות נעימה עם מדינה פרו-מערבית. במציאות היה זה תעתוע מההתחלה: לבנון הייתה ונשארה אוסף של משפחות מסוכסכות, ונלקחה בשבי על ידי אש"ף ואחר כך חיזבאללה. מסע היסטורי לצד זרם הליטני גדר טובה. תחנה
