בתגובה ל"במותם ציוו לנו את הלגיטימציה" מאת אלעד ליסון הכלה כאסטרטגיה יעילה ד"ר ליסון יוצא נגד המדיניות הרווחת, הממתינה לפגיעה בחיי אדם על מנת לצאת במתקפה חריפה במקום לקיים את "הקם להורגך השכם להורגו" ולפעול לסכל איום כבר בשלבים המוקדמים.

במערב בן זמננו, וגם בישראל, רוֹוֵח מוסר לחימה מפוקפק המשלב פסיביות חסרת אחריות עם אלימות חסרת גבולות. חיים ומוות ביד המיתוס הנוצרי לפני כחמש שנים נזרק בקבוק תבערה לעבר רכבה של שכנתי בשעה שנסעה בו עם שלושת ילדיה הקטנים סמוך

על מערכת המשפט הישראלית, העמוסה לעייפה, מופעל לחץ בלתי פוסק להתייעל. אלא שמערכת הערכים המנחה אותה, והתמריצים המפעילים את שופטיה, דוחקים בה להתייעל על חשבון עשיית צדק. על השינוי להתחיל בדין האזרחי למערכת המשפט במדינה דמוקרטית כמה תפקידים. שניים מהם,

השקפות העולם המתגוששות בזירה הציבורית הן ביטוי לדבר-מה עמוק ויסודי בנפש האדם, המתגלֶה במלואו ובמורכבותו דווקא במרחבי החיים האישיים. מסה בעקבות יצירת המופת של טולסטוי בספרו המפורסם "עימות בין השקפות"[1] ניסח תומס סואל רעיון מקורי העשוי לדבריו להסביר תופעה מתמיהה.

מספר המונשמים הכרוניים בישראל, המעבירים חודשים ושנים בסבל שסופו מוות, עולה בהתמדה. האם המאבק על הארכת החיים הפך לדחף נטול חמלה? תמונת מצב וקריאה לשינוי תרבותי ומנהלי "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלֲלוּ-יָהּ" (תהלים ק"נ, ו) באחד מבתי החולים במרכז הארץ