רצועה נטולת חמאס כשניגשתי לקרוא את "מבוא לעזלוגיה" (Introduction to Gazology, באנגלית) מאת מתי פרידמן, עיתונאי ישראלי-אמריקני מטורונטו, נזכרתי מייד בחנות ספרים גדולה במרכז רומא לפני כמה חודשים. בעמודת תצוגה מרוכזת קובצו תשעה ספרים על הסכסוך הערבי-ישראלי, ובראשם 'עזה: סיפורו

מנגנוני הרשות הפלסטינית הפכו מכוח שיטורי מצומצם לכוח צבאי מאומן המאיים על ישראל

"מהמלחמה למדתי שההבדל היחיד בין הבלתי-אפשרי לאפשרי הוא שהאפשרי היה, והבלתי אפשרי יהיה". דברים בהשראת אורד וינגייט על רצון, יוזמה, הכרעה וענווה, ועל התמורה שהחלה וזו שתבוא, יומיים לפני המתקפה על איראן

עדיין בחופשה מההיסטוריה בעמוד 25 של גיליון הוושינגטון אקזמינר ב-7 בינואר הופיע תצלום כואב שהוא ודומיו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. כולנו מכירים את התצלומים הללו: ילד או ילדה קטנים ניצבים, המומים, על קבר טרי של אב או אם

תורת 'המלחמה הצודקת' של מייקל וולצר, "התנ"ך המוסרי של צה"ל", מתמרצת למעשה ניצוּל אזרחים בידי ארגוני טרור והארכת מלחמות. וולצר עצמו הקצין את גישתו במקום לסגלה לסכנת הג'יהאד. דרוש מתווה אחר

חלק מצער מהמצב האנושי, או שריד פרימיטיבי שאפשר להיגאל ממנו? ביטוי לבהירות מוסרית ולגבורה, או קנוניה של פוליטיקאים לשם צבירת כוח? שמרנים ופרוגרסיבים מבינים אחרת את תופעת המלחמה, ויש לכך השלכות

כמו לגבי עיראק בשנות התשעים כך לגבי עזה בימינו, להטם המוסרי של חוקרים בתחום זכויות האדם גורם להם לזלזל בבסיס העובדתי

הקלאסיקה העתיקה נראית אחרת בעיני השב משדה הקרב. לפתע מתגלה שהיא מבינה היטב מבני זמננו את טיבה של המלחמה, את טבע האדם ואת התנהגות החברה. דו"ח מחדר ההרצאות

ישראל חייבת להציג בפני העולם תוכנית מדינית חדשה, זהירה אבל יצירתית, שתכיר בשגיאות ההיסטוריות של השמאל ושל הימין. במקום לצמצם את הפרמטרים של המשא ומתן, על התוכנית להרחיבם. כך זה יעבוד

רפורמה משפטית נוסח מקסיקו     "הדמוקרטיה מורכבת משני חלקים: דֶמוֹס הוא העם וקְרָטוס הוא הכוח. אנחנו רוצים כוח עִם הָעָם! מה שהאוליגרכים רוצים הוא כוח בלי העם … שילכו לעזאזל!". הציטוט הזה, מפיו של נשיא מקסיקו הקודם אנדרס מנואל