בתגובה ל"הזמנה לבורות" מאת יואב שורק ו"למידה משמעותית – לא כך" מאת עדה גבל, גיליון 30 אני מסכים עם המגמה שבוטאה בידי ד"ר שורק וד"ר גבל, המסתייגת מן הרפורמה מרחיקת הלכת בדרכי ההערכה בתחומי דעת מח"ר (מורשת חברה ורוח
בעידן של שיח נראטיבי, ויתור על תשתית הידע של הנוער בישראל הוא משגה אסטרטגי מסוכן, בלי קשר לכוונות הטובות של שרת החינוך כעורך כתב-עת, כד"ר להיסטוריה, וכמי שעסוק בכתיבה ועריכה כבר מגיל בית הספר היסודי, אפשר היה לצפות שאמחא כפיים
הרפורמה שמובילה שרת החינוך לא תשיא את התועלות המצופות ותדרדר את היחס למקצועות המח"ר. הטעויות נמצאות בפרטים ובתהליך גבריאל תירוש, דמות המורה המיתולוגי להיסטוריה בספרו המופלא של יצחק שלו, מלמד את תלמידיו היסטוריה ב'למידה משמעותית'. כן, כבר בשנות השלושים של
מ"ערכים ציוניים ויהודיים" ל"זהות ישראלית במרחב משותף", ומ"מצוינות" ל"למידה מצמיחה": האבולוציה המזורזת במסמכי החזון של משרד החינוך בעשור החולף מדי שנה מפרסם משרד החינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים מסמך "אבני דרך" ובראשו מטרות משרד החינוך לשנה זו. נדיר לראות דיון
תקציב המדינה וחוק ההסדרים מכילים כמה בשורות חשובות למשק – לצד פופוליזם מאכזב "מדינה ללא תקציב עדיפה על מדינה עם תקציב"; כך סברו כלכלנים שמרנים עד לאחרונה, מתוך מחשבה שבלא תקציב יהיו לשרים ולפקידים פחות אפשרויות לבזבז את כספי המיסים
