לדבר גם עם פרוגרסיבים

עימותים צבאיים מודרניים אינם מתקיימים רק בשדות קרב עקובים מדם אלא גם בממד התודעה: באופנים שבהם בני אדם משני צידי העימות הצבאי וכן מצד הקהילה הבינלאומית תופסים את המלחמה, מטרותיה, הצדקותיה והשלכותיה. מלחמות אינן מוכרעות רק במאמץ צבאי שמהותו הפעלת כוח קינטי (אש, תמרון וכוחות מיוחדים), אלא גם במאמץ תודעתי שמהותו היא הפעלת כוח דיפלומטי.

זוהי עובדה שעלינו, כישראלים, לזכור ולהפנים. ישראל היא מדינה דלה יחסית במשאביה. כוח האדם שלה מצומצם והוא נשחק והולך; הכלכלה שלה מוטת-ייצוא והיא חסרה עורף גיאוגרפי; מסיבות אלו ואחרות היא זקוקה לבעלי ברית ברחבי העולם שיספקו לה תמיכה לוגיסטית, אסטרטגית ומוראלית. היעדר תמיכה כזאת, המאפשרת המשך מכירת נשק, מתן לגיטימציה להימשכות הלחימה, קיום יחסי מסחר והשקעות תקינים ושותפויות במחקר באקדמיה ובתרבות – הוא איום ממשי על הביטחון הלאומי של המדינה היהודית.

הניסיון לפגוע בתמיכה הבינלאומית בישראל, ובפרט בתמיכתה של ארה"ב בה, אינו חדש, אך השימוש בו בידי מבקשי רעתה של ישראל התפתח בעשורים האחרונים על רקע הפיכתה של ישראל למעצמה אזורית (צבאית, כלכלית וטכנולוגית) שקשה להכריעה באמצעים צבאיים. הטכניקה פשוטה: שימוש לרעה בשיח זכויות האדם בעולם המערבי, שאליו ישראל משתייכת, על ידי ניצול מצב של "דיסוננס אסטרטגי" בנוגע לשיוך הציוויליזציוני של ישראל.

מהו דיסוננס זה? מחד גיסא, ישראל היא דמוקרטיה מערבית לכל דבר ועניין. מאידך גיסא, ובניגוד למדינות המערב בנות ימינו, ישראל היא מדינה שנלחמת. היא מפעילה כוח צבאי, לעיתים קרובות קטלני, על בסיס יום-יומי. תחת שלטונה ביו"ש נמצאים מיליוני בני אדם שישראל פוגעת בזכויות היסוד שלהם, כמו חופש התנועה. בשנה האחרונה היא נלחמת בעצימות יתרה ברצועת עזה, מלחמה שנהרגו בה אלפי אזרחים פלסטינים בלתי-מעורבים למרות מרב המאמצים חסרי-התקדים של צה"ל למזעור פגיעה בחפים מפשע.

ישראל מנסה מזה שנים להתמודד עם הניסיונות לחתור תחת הלגיטימציה הבינלאומית שלה. היא מפעילה מערכים, משקיעה תקציבים, מקימה משרדים וסוגרתם; ארגוני הסברה פועלים ברחבי העולם ומשלחות הסברה יוצאות לחו"ל על בסיס קבוע. באופן טבעי, עיקר מאמצי ההסברה הישראלית ממוקדים במה שניתן לכנות בעגה כלכלית כ"נכסים מניבים", כלומר בקהילות שתומכות באופן מסורתי במאמציה של ישראל –  ובראשן קהילות יהודיות בארה"ב ובפרט האורתודוקסיות, הנוצרים האוונגליים (שהתמיכה בישראל וביישובה ביהודים היא חלק מאמונתם), ואישים וארגונים בעלי אוריינטציה צבאית, כמו מכוני מחקר ביטחוניים או גנרלים לשעבר.

ההיגיון מאחורי מיקוד זה מובן. עיקרו ברצון "לחתוך הפסדים", מתוך הנחה שהשקעה (של משאבים כמו זמן, כסף וקשב, אבל גם של נכונות לדיאלוג) ביהודי אמריקה הרפורמים או הלא-מזוהים, או לחילופין במעוזים ליברליים כמו האקדמיה, ארגוני סביבה או ארגונים פמיניסטיים, לא תחזיר את עצמה. זו גישה הרואה במעוזים הליברליים והפרוגרסיביים מקרה אבוד, ומשום כך מניחה שעל ישראל ותומכיה (ארגונים ויחידים; ישראלים ושאינם) למקד את משאביהם בביצור ובמינוף מעוזי התמיכה שלה באמריקה השמרנית, ואת המגע עם אמריקה הליברלית לצמצם למינימום ההכרחי.

דא עקא, מדובר באסטרטגיה שאינה בת-קיימה.^[1] ראשית, כל משקיע מתחיל יודע שאין להשקיע את כל הכסף במניה אחת, ושצמיחה יציבה לאורך זמן מושגת באמצעות ביזור השקעות. הפוליטיקה האמריקנית היא מחזורית, והשליטה בבית הלבן, בבתי הקונגרס ובמוקדי כוח פוליטיים אחרים מתחלפת ועוברת בין מפלגה אחת לאחרת. טיפוח הקשר עם מפלגה אחת ועם בסיס הבוחרים שלה, והזנחה של המפלגה השנייה ובסיס בוחריה, יובילו למצב שבו ישראל תהפוך באופן סופי ומוחלט לסוגייה מפלגתית בארה"ב. הדבר מנוגד לחלוטין לאינטרס העל הישראלי של שימור מעמדה כסוגיה דו-מפלגתית (bipartisan), שאינה חלק מהמחלוקות הפוליטיות בין הצדדים ושנהנית מתמיכה רציפה ללא קשר לזהות הממשל או מפלגת הרוב בקונגרס.

הסיבה השנייה שגישת מינוף הנכסים אינה בת-קיימה היא שגם בסיס התמיכה השמרני אינו מובן מאליו. סקר של Yougov ממרץ 2023 מראה כי שיעור הרפובליקנים המצהירים שהם תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים צנח מ-63% ב-2018 ל-48% ב-2023. אותו סקר מצא כי שיעור המשיבים הרפובליקנים שטענו שהגנה על ישראל היא מטרה "חשובה מאוד" במדיניות ארה"ב במזרח התיכון צנח מ-68% ב-2018 ל-48% ב-2023.^[2] סקר של אוניברסיטת מרילנד מאותו חודש מצא כי מבין הרפובליקנים המחזיקים בדעה מגובשת על ישראל, 20% רואים בה מדינת אפרטהייד.^[3] גם בנוגע ליהדות אמריקה האורתודוקסית, לא נכון לראות בה קהילה הומוגנית: בשעה שקהילות חרדיות הן ככלל שמרניות, לא מעט קהילות יהודיות אורתודוקסיות (כולל כיפות סרוגות) נוטות להצביע למפלגה הדמוקרטית.

גם בקרב האוונגליסטים, ובפרט הצעירים שבהם, התמיכה בישראל נשחקת: סקר שנערך באוניברסיטת צפון קרוליינה ב-2021 מצא כי בקרב אוונגליסטים צעירים (גילאי 18–29) רק 33.6% השיבו כי הם תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים, לעומת 24.3% שהשיבו ההפך (ו-42.2% שהשיבו שאינם תומכים באף אחד מהצדדים).^[4] מדובר בצניחה חדה לעומת הסקר הקודם שנערך ב-2018, ובו 69% השיבו שהם תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים לעומת 5.6% שהשיבו ההפך (ו-25.7% שהשיבו שאינם תומכים באף אחד מהצדדים).

הסיבה האחרונה והחשובה ביותר לכך שאין היגיון אסטרטגי ב"לשים את כל הביצים בסל הרפובליקני" היא שמדובר ב"סל" הקטן יותר. המחזוריות של הפוליטיקה האמריקנית לא משקפת את העובדה שרוב הציבור האמריקני קרוב יותר בעמדותיו לאגף הליברלי מאשר לאגף שמרני. בשלושים השנים האחרונות זכו הרפובליקנים ברוב הקולות (popular vote) בבחירות לנשיאות פעמיים בלבד, כשהנשיא בוש הבן נבחר ב-2004 ובבחירתו השנייה של טראמפ השנה, ואילו בשאר שבע מתוך תשע מערכות הבחירות האחרונות זכו הדמוקרטים ברוב הקולות – גם כאשר, בגלל שיטת האלקטורים, נבחרו הרפובליקנים בוש הבן (2000) וטראמפ (2016).

גם בנושאי מדיניות, "הספינה האמריקנית שטה שמאלה". בין אם מדובר בנישואים חד-מיניים, נישואים בין-גזעיים, נגישות לביטוח בריאות ואפילו הגבלות מסוימות על רכישת נשק, שורה של סוגיות שבעבר היו בעבר סלע מחלוקת בין המפלגות נהנות היום מתמיכה חוצת מחנות. החלטה אסטרטגית להשקיע רק באגף השמרני משמעה, הלכה למעשה, החלטה להשקיע בפחות ממחצית האוכלוסייה בארה"ב.

לאור כל זאת, מדינת ישראל מוכרחה למצוא גשרים למחנה הליברלי והפרוגרסיבי באמריקה, למרות המחלוקות העמוקות עם מחנה זה.

בין אם נרצה בכך או לא, עלינו להכיר ולהבין תפיסת העולם הפרוגרסיבית, גם אם לא להסכים עמה, ולחפש את הגשרים האפשריים לאלה המחזיקים בה. תפיסת עולם זו ניצבת על ארבע רגליים עיקריות:

1. ספקנות כלפי הפעלת כוח צבאי, ואמונה כמעט-דתית ביכולת של משא ומתן לקדם שלום. תפיסה זו קיבלה אישוש במציאות מהכישלון של המלחמות בעיראק ובאפגניסטן להביא יציבות ודמוקרטיה למזרח התיכון.
2. קידוש שוויון בתוצאות (ולא רק שוויון הזדמנויות), מתוך תפיסה שפערים חברתיים-כלכליים הם תוצאה של מערכת חברתית-כלכלית פגומה, הניתנת לשינוי רדיקלי.
3. הצבת הזהות (הגזעית, המעמדית, המגדרית וכו') כמשתנה משמעותי שמעצב את חלוקת ההון החברתי, ובהתאם גם קידום פוליטיקת זהויות ובריתות של מיעוטים (אינטרסקציונליות) כאמצעי למירוב ההון החברתי שלהם. אם מיעוטים יעבדו ביחד, כך גורס הטיעון הפרוגרסיבי, הם יוכלו לצבור הישגים שלא יוכלו לקטוף אם יפעלו בנפרד.
4. אופטימיות לגבי היכולת לתקן את העולם. אידיאולוגיה "פרוגרסיביות" מגיעה מאמונה ב-progress, קִדמה, ובדומה לתפיסות עולם שמאליות רבות אחרות היא מניחה שהעולם לא רק צריך להיות טוב יותר אלא גם יכול.

אדגיש זאת שוב: האמירה שלפיה יש להכיר, להבין ולכבד את תפיסת העולם הפרוגרסיבית היא לא אמירה נורמטיבית או שיפוט ערכי על תפיסת העולם הפרוגרסיבית עצמה. הכרה והבנה של תפיסת העולם הפרוגרסיבית מתוך מוטיבציה חיובית ("אני רוצה להשפיע לחיוב על הקהלים האלה") ולא שלילית ("דע את האויב") הינה הכרחית לדיפלומטיה ציבורית אפקטיבית. כשם שהכרה בתפיסת ה"סוציאליזם עם מאפיינים סיניים" חיונית לדיפלומט היושב בבייג'ין, והבנה של ההיסטוריה של עיצוב הגבולות באפריקה  הכרחית לדיפלומט שיוצא לשירות ביבשת השחורה, כך היכרות והבנה עם עיקרי הפרוגרסיביות חיונית למי שמבקש להשפיע על ציבור זה. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לנהל שיח אפקטיבי עם פרוגרסיבים – איתם, ולא אליהם או עליהם – שיוביל להבנה טובה יותר בין הצדדים ואולי גם לשינוי בעמדותיהם ביחס לישראל, עלינו לדבר בשפתם.

איך לדבר פרוגרסיבית

אני מציע חמישה כללי אצבע שיכולים לסייע בתקשורת אפקטיבית עם המחנה הפרוגרסיבי:

1. שקיפות. עלינו לדבר בגלוי ולהימנע מלטשטש את הצדדים הפחות זוהרים של ישראל, חטאיה ופגמיה. זאת לא ממקום מתנצל או מתחנף, אלא מתוך הבנה שכיוון שהצדדים השליליים האלה מטרידים את קהל היעד שלנו, אנחנו נדרשים לתת להם התייחסות רצינית. מועיל לומר "ישראל מפשלת לפעמים. ישראל מקבלת החלטות גרועות לפעמים. בוא נדבר על זה".
2. תקווה. האידאולוגיה הפרוגרסיבית היא אידאולוגיה אופטימית המאמינה באפשרות התיקון. בהתאם לכך משפטים פסימיים כגון "אין פרטנר", "לנצח נחיה על חרבנו" או "תמיד יהיה טרור" נועדו להיכשל עם קהל פרוגרסיבי, כיוון שהם סותרים באופן מובנה את תפיסת עולמו הבסיסית. רצוי שבשיח עם פרוגרסיבים נקדש מסרים אופטימיים לגבי העתיד. אסור לנו לשקר או להעמיד פנים, אבל צריך למצוא את הנקודות בהוויה הישראלית שנותנות לנו סיבה להיות אופטימיים לגבי העתיד. אלו יכולים להיות מסרים "גדולים", כמו אמונה שעוד ניתן להגשים את חלום השלום, או מסרים "קטנים", כמו אנקדוטות על השתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית או על פרויקטים לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני.
3. חוויה ילידית. לידע אובייקטיבי יש תקרת זכוכית ברורה. לזרים שלמדו כל מה שניתן ללמוד על ישראל, הפלסטינים והסכסוך יש נקודת חיסרון ברורה: הם לא יודעים איך זה להיות ישראלים. לכן יש חשיבות רבה להעביר בהצלחה את החוויה הייחודית שלנו כישראלים שחווים את הסכסוך הזה על בשרנו ומשלמים את מחיריו. החשיבות של החוויה הייחודית נועדה להוסיף פרספקטיבה לדיון שמי שלא חווה אותה בעצמו יוכל להיתרם ממנה. כשם שלא יהיה דיון על הפלות בלי נשים, או דיון על גזענות בלי מיעוטים, לא יהיה דיון על ישראל בלי ישראלים.
4. אמפתיה. יש קושי רב מאוד בהבעת אמפתיה לאזרחים מ"הצד השני", בוודאי בשעה שחיילינו מסכנים את חייהם וחטופינו נמקים בעזה. אסור להתעלם מהקושי הזה או לזלזל בו, אבל מסר שפונה לקהל פרוגרסיבי דורש מאיתנו לעשות מאמץ ולהכיל בתוכו הכרה בסבל שנגרם לתושבי עזה הלא-מעורבים. טיעונים מסוג "אבל גם במלחמות אחרות נהרגו אזרחים" או "צה"ל עושה כל שביכולתו כדי למנוע פגיעה באזרחים" הם חשובים, אבל הם חייבים להגיע בשלב מתקדם יותר בדיאלוג. בלי בסיס אמפתי, שיוכיח שישראל לא רואה בפלסטינים רק אויב אלא קודם כול בני אדם, מדובר בדיון עקר.
5. שיפור והתקדמות. הנקודה החשובה ביותר היא גם המורכבת ביותר. המונח "פרוגרסיבים" שואב, כאמור, מתפיסה רחבה של קִדמה, והוא מאפיין את מי שמחויבים פוליטית להפיכת העולם למקום טוב יותר. בהתאם, שיח שמיועד לקהלים פרוגרסיביים לא יכול רק להסתכם בסנגוריה על המצב הקיים, אלא חייב להתמקד גם במה שאנחנו – כמדינה, כקהילה וכיחידים – עושים לשיפור המצב הקיים. מענה מהסוג הזה יכול להגיע בקשת של תחומים, ואינו מוגבל רק לתחום המדיני-ביטחוני, אך הוא חייב להתמקד ב"איך הופכים את ישראל לטובה יותר", ולא ב"למה ישראל מספיק טובה כבר עכשיו", כיוון שבעצם ההצבעה על תיקון אנחנו מעידים על הכוונות שלנו כחברה לחתור ל"חברת מופת".

לסיכום, אין מדובר בעניין פוליטי, ובטח לא בנושא מפלגתי. אם בדיפלומטיה ציבורית אפקטיבית חשקנו, עלינו לדבר את השפה של קהל היעד שלנו. ליברלית או פרוגרסיבית היא שפה לכל דבר ועניין. יש לה נורמות, קודים, ערכים ו"טאבו". עלינו להכירם ולרתום אותם לטובתנו.

השמרנות מתהדרת בריאליזם שלה. היא מתבוננות על המציאות כפי שהיא באמת, ולא כפי שהיא אמורה או עשויה להיות. כחלק מההתבוננות הריאליסטית הזו על המציאות, עלינו להכיר בכך שהשמאל העולמי, והאמריקני בפרט, פה כדי להישאר. עשרות רבות של חברי קונגרס בארה"ב מזדהים כפרוגרסיביים, סקרים מראים ששיעורים באוכלוסייה הוא כ-16%, והאג'נדות שלהם זוכות לתמיכה בקרב קהלים רחבים בארה"ב.^[5] לא נוכל להתעלם מהם. החדשות הטובות הן שלא צריך.

רותם אורג הוא חוקר, יועץ ומרצה על פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית, עורך הבלוג 'וושינגטון אקספרס' ומנהל העמותה 'Liberal' הפועלת לחיזוק יחסי ישראל ואמריקה הליברלית.

תמונה: Ted Eytan, באדיבות ויקימדיה

[1] בעיני רבים היא גם נעדרת צידוק אדיאולוגי, לאור פערים ערכיים בין המפלגה הרפובליקנית בארה"ב לבין מרבית הישראלים, בפרט בנושאים חברתיים כמו נשיאת נשק, זכות האישה על גופה ומשבר האקלים. במאמר הזה לא נדבר על הצידוק האידאולוגי אלא ננתח את גישת מינוף הנכסים בפרספקטיבה אסטרטגית בלבד.

 [2] Taylor Orth,” The share of Americans who say the U.S. favors Israel over Palestine has fallen since 2017”, yougov.com .

[3]  Shibley Telhami, “Is Israel a democracy? Here’s what Americans think”, Brookings, April 25, 2023.

[4]  Jacob Magid, Support for Israel among young US evangelical Christians drops sharply –  survey”, Times of Israel, May 25. 2021.

[5] רותם אורג, "מהפכת השמאל בארה"ב: כמה כוח באמת יש לפרוגרסיבים?", Ynet, 3.7.2021.