|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
תלם 10: זמן הכרעות
עורכים: יעל נעמני, איתי זיו
קרן ברן כצנלסון, אוקטובר 2024 | 141 עמ'
גיליון 10 של כתב העת 'תלם' הוא הגיליון הראשון הרואה אור מאז אפריל 2023. בגיליון אין התייחסות להיעדרות הארוכה – למעשה דילוג של שני גיליונות, בכתב עת שרואה אור פעמיים בשנה – פרט לקביעה המפתיעה שהגיליון נכתב מתוך תחושת "בהילות". דבר נוסף שהתרחש בינתיים הוא שכותרת המשנה הבלתי-מתנצלת של כתב העת מאז תחילת דרכו –"תלם: כתב עת לשמאל ישראלי", התחלפה לכותרת העמומה יותר "תלם: במה לשיחה פוליטית אחרת".
אם ההיעדרות הארוכה ושינוי הכותרת, בשילוב היעדר ההתייחסות לשניהם, משדרים תחושת חוסר ודאות מסוימת, אזי תחושה זו מורגשת גם בגוף הגיליון. אחרי הקדמת מערכת קצרה מופיעים תשעה מאמרים באורך בינוני, 10–15 עמודים כל אחד, כולל אחד מתורגם ואחד שאינו אלא פרק מתוך ספר שראה אור לאחרונה. הגיליון מקבל כך תחושה של "בלוק" אחיד, ויש בזה משהו מייגע מעט. בעמוד 114 (מתוך 141 עמודים) נגמר המרתון ומופיעים שני מדורים – מדור ריאיון ומדור קריאה מוערת בנאום. זהו החלק המוצלח ביותר בגיליון, ולהבא כדאי לשקול תוספת של מדור או שניים, על חשבון אחד המאמרים.
קריאה בגיליון מעניקה את התחושה שהוא מחולק לשלושה חלקים. הראשון הוא בפירוש השלישי באיכותו, וזאת בשל נקודת התורפה של הכתיבה האינטלקטואלית בשמאל בשנים האחרונות: הוא ממשיך להשקיע את מרב מאמציו המנטליים במתקפה אגרסיבית נגד הימין. הטרגדיה האינטלקטואלית ניכרת בכך שמאחורי המעטה התוקפני, חלק מהרעיונות המבוטאים ב'תלם' קרובים בפני עצמם לדברים הנאמרים כאן בהשילוח, בר-הפלוגתא ה"ימני". מאמרה של ד"ר הדס אהרן, למשל, בתלם, מבקש לטעון ש"ישראל נזקקת לבריתות יציבות וארוכות טווח, ואת זה יכולות לספק לה רק מדינות הציר הליברלי". אותה מסקנה עצמה מציע מאמרו של ד"ר ערן לרמן המופיע בגיליון זה של השילוח: "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ויסודות אלה של זהותה ושייכותה הם הקובעים גם את זיקותיה ברמת אסטרטגיית-העל … העם היהודי חי ברובו המוחלט חיים דמוקרטיים, ומקומו לא יכירנו לצד כוחות השוללים את עקרונות החברה החופשית". מדוע טרגדיה? משום שבתלם, המסקנה הדומה לזו שבהשילוח מופיעה במאמר שמשולבת בו דמוניזציה של הימין הישראלי שתספיק כדי לשכנע את הקורא שלא ייתכן שיש בצד השני מי שחולקים איתו עמדות וערכים.
פסקאות הוקעת הימין במאמרים השונים כה רבות וחזרתיות, שקשה לדעת אם המחברים הם שכתבו אותן, או שמא המערכת היא שתחבה אותן בנחישות אל הטקסטים בתהליך העריכה. הקדמת המערכת נפתחת בטענה שמדינת ישראל סובלת מפיצול אישיות: צד אחד דמוקרטי, טכנולוגי ומסור; צד שני שעסוק בביזת הקופה הציבורית ובהתעלמות מהחטופים; "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד", כך כתוב. המאמר הראשון, מאת ח"כ יאיר גולן, נפתח בתיאור אימת ה-7 באוקטובר, וכריכתה בממשלת נתניהו ש"הפנתה גב לעקרונות הציונות"; המאמר השני מזהיר בשורותיו הראשונות מפני אוכלוסיות שמרניות א-ליברליות בישראל; המאמר השלישי פותח בהצגת דיכוטומיה בחברה הישראלית בין גורמים דמוקרטים-ליברליים לבין שמרנים "תומכי ההיררכיה והעליונות היהודית". פתיחוֹת כאלו צובעות את המשכי המאמרים בצבעים פוליטיים עזים מדי, ולקורא שאינו מן המשוכנעים מראש הן גורמות להיעמד על המשמר, ולהתייחס לכל טענה בספקנות של מי שמעיין במניפסט. הטקסט נכבל לאג'נדה ויוצא נפסד.
חווית הקריאה משתפרת במאמר הרביעי, העוסק בצורך בעיגון עיקרון השוויון בחוק הישראלי. מאמר זה וארבעת הבאים אחריו, העוסקים בסוגיות כלכליות, במדיניות רווחה ובביקורת הנאו-ליברליזם – מציגים הגות שמאלנית "מסורתית" יותר, משוחררת מעט מעול ההתנגחות הכפייתית ביריבים הפוליטיים.
החלק המוצלח ביותר של הגיליון מגיע בסופו. הוא מתחיל במאמר התשיעי: מאמר מתורגם ממגזין 'פוריין אפיירז', המזהיר מפני נסיגה בדלנית של ארה"ב בהנהגת טראמפ מהזירה הבינלאומית. כעת יכול הקורא לנשום לרווחה ולהוריד מגננות: לפניו מאמר שעשוי להיות ביקורתי, אך הוא עושה זאת מבלי להצהיר בתחילת הדרך על עצמו כעל דוקטור ג'קיל ועל מושא ביקורתו כמפלצת, מיסטר הייד.
המדור הבא, ריאיון עם אחמד פואד אל-ח'טיב, פעיל שלום עזתי-אמריקני, הוא מוצלח במיוחד, ומומלץ לקריאה. אל-ח'טיב הוא פטריוט פלסטיני שדווקא בשל מחויבותו לעמו מתעקש לבקר אותו. הוא מגנה את חמאס ואת הכישלון הפלסטיני המתמשך להניח את החרב ולהמציא לעצמו מנהיגות ראויה. "אני מדבר על הצד הפלסטיני בגלל שזה הצד שלי. זה לא מוריד מהאחריות של ישראל לפשעים שהיא מבצעת. אבל בצד הישראלי יש דיון ער … זה קיים מעט מאוד בצד הפלסטיני. וזה מה שמייאש אותי". כתב עת ימני יתקשה לראיין דמות כזאת. לשם כך, טוב שיש "כתב עת לשמאל ישראלי". וטוב יהיה אם אותו כתב עת יהרהר בדבריו של אל-ח'טיב על חוסר התוחלת של התמקדות מופרזת בביקורת על היריב, על חשבון ביקורת פנימית.
לסיום מביא הגיליון נאום יפה ומעורר השראה – בטח לאנשי שמאל – של יצחק רבין. הערות המערכת המשולבות בו, לעומת זאת, מיותרות. אין הן מתעלות מעבר לרמה של חידודי עובדות ברמה הוויקיפדית, והן פוגעות ברצף הקריאה בנאום היפה. לכל הפחות כדאי היה להסירן מגוף הטקסט ולהעבירן לשוליים; אבל מוטב היה לוותר עליהן לגמרי, ולסמוך על הקוראים שידעו להפיק בעצמם את המרב מטקסטים בעלי חשיבות.
יס"ט
