עידן הבריונות

בריונות של קומץ משגשגת כשהרוב נשאר דומם – ומנצחת כשהרוב נכנע לה מראש. זו המציאות החדשה במערב וגם כאן

בריונים. אנחנו מכירים אותם בעיקר מהילדות, או מסיפורים. סרטים הוליוודיים, עם האובססיה שלהם ל"עשיית הדבר הנכון", אוהבים במיוחד את הכלי הסיפורי שמספק הבריון. ילד אחד, קולני ויהיר ומאיים למראה, מתעמר באחר, משפיל או משתיק אותו, מחרים או מדיר אותו. מסביב עומד קהל, צופה, לעיתים בהתלהבות, לרוב בצער. שניים-שלושה מהם יוכלו לעצור את מעשה הבריונות, אך רובם סוכרים פיהם מתוך פחד, ביישנות או אדישות. אבל לעיתים יש בסרט גיבור, אדם שאולי הוא מפחד אך אין הוא פחדן; אולי הוא ביישן, אבל ביישן שאכפת לו. "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", ויתייצב מול הבריון. הגיבור משלם לפעמים מחיר, אך מעשה הבריונות בדרך כלל נפסק והגיבור זוכה להערכה. המסר של הסרטים הללו ברור: כדי להביס את הבריונות, יש לעמוד מולה איתן. זה הדבר הנכון לעשות, והפנטזיה של כל אחד מאיתנו היא להיות אותו גיבור. אמיץ בין פחדנים.

בשנים האחרונות השיח הציבורי במערב נעשה מוצף בבריונים, במשתיקים ובמחרימים. והקורבן של הבריונים הללו אינו אדם אחד בכל פעם, ואפילו לא מגזר או קבוצה מסוימים, אלא הקהל כולו: הרוב הדומם. כשמיעוט קולני מפוצץ אירוע כלשהו משום שאינו מחבב את אחד הדוברים, הקורבן אינו הדובר אלא קהל המאזינים; כשאספסוף אלים משחית אנדרטה ציבורית, הקורבן אינו האנדרטה הפוגענית אלא הציבור כולו; כשמיעוט פרוע של סטודנטים אנטי-ציונים גורם לאוניברסיטה לבטל את טקסי סיום התואר בשל "דאגות ביטחוניות שלצערנו התברר כי אין להם מזור" (כפי שהסביר הדובר של אוניברסיטת קולומביה), הקורבן אינו הישות הציונית שנגדה הם הפגינו, אלא כלל הסטודנטים שאינם נמנים עם הבריונים.

מה מסביר את התפשטות התופעה? האם הבריונים של היום אמיצים יותר מהבריונים של פעם, מאיימים יותר? נראה שלא. בריוני ימינו הם פחדנים כבריוני כל הדורות, וקרוב לוודאי שהם מאיימים פחות מקודמיהם. אבל פחדנים משגשגים כשאין להם ממה לחשוש, כשאין מי שיעמוד מולם ויגבה מהם מחיר על התנהגותם.

האשמה אפוא אינה בבריונים. הם עושים את מה שעשו מאז ומתמיד. האשמה היא ברוב המתעקש להישאר דומם. כאשר קומץ מפגינים מסרב לאפשר לאירוע להימשך עד להסתלקותו של אחד הדוברים, והקהל אינו מוחה על כך, אף בהסתכנות של עימות עם המפגינים – זוהי כניעה לבריונות. ואם הדובר בוחר לנטוש את המקום כדי לאפשר לאירוע להימשך – כפי שעשה השר בצלאל סמוטריץ' לפני כחודש בוועידת 'ישראל היום' – גם זו כניעה לבריונות.

אבל בעוד שאת רצונם של אנשים להימנע מעימות אפשר להבין, גם אם לא לעודד, לאחרונה מתפשטת והולכת תופעה גרועה הרבה יותר: גורמים שהשתלטה עליהם פחדנות שעולה אף על זו של הבריונים, ובגינה הם בוחרים להתקפל מראש – ובעצם מסכימים לאכוף בעצמם את ההשתקה או החרם, ולו רק כדי להימנע מעימות עם הבריונים. נזכיר את בחירת הרשויות בלונדון לכסות ולהסתיר את אנדרטת השואה בהייד פארק מחשש לוונדליזם בידי משתתפים בצעדה פרו-פלסטינית שנערכה במקום, וכבר הוזכרה בחירתה של אוניברסיטת קולומביה לבטל את טקס קבלת התארים מחשש להתפרעויות. אבל הדוגמה הבוטה ביותר היא זו של משטרת המטרופולין בלונדון, שאנשיה איימו לעצור אדם יהודי ששהה בסמוך לצעדה פרו-פלסטינית בטענה שנוכחותו ומראהו ה"יהודי באופן די מובהק" היו פוגעניים כלפי שאר הנוכחים, והשוטרים לא היו מוכנים להסתכן בכך שתפרוץ קטטה. תופעה זו לא פסחה גם על ישראל, שבה מגלה המשטרה נכונות לאפשר חסימות כבישים ולהסתייג ממעצר של חוסמים על מנת להימנע מעימות עם מפגינים (בין אם מדובר במפגינים נגד הממשלה בתל-אביב, או מפגיני ימין שיצאו לחסום בתגובה כבישי גישה לקיבוצים).

בכל המקרים הללו נעשתה בחירה פגומה מוסרית בניסיון לפייס מיעוט בריוני שביקש לכפות את מרותו על השאר. אבל עלינו לזכור שבריונים אי אפשר לפייס. בריונים שואלים את עצמם שאלה אחת בלבד: האם בריונותם משתלמת. ואם היא משתלמת, היא מתפשטת, ובסופו של דבר אי אפשר לעמוד מולה גם לו יימצא הגיבור שיעשה זאת.

ולכן עלינו לעמוד מולה כעת. כציבור, כחלק מהרוב המתון, על מנת שיידע כל אדם המבקש למנוע את קיומו של אירוע או את השמעתה של דעה כזו או אחרת, שנכון לו עימות, ושהבריונות מגיעה מעתה עם תג מחיר. דוברים המעוררים מחאה צריכים להתעקש על זכותם לדבר. טקסים ממלכתיים יש לקיים עם קהל גם במחיר של עימות ואי נעימות, ואת עול ההשלכות יש להטיל על המפריעים. חוסמי כבישים צריכים להיות מעוכבים ומפירי סדר צריכים להיעצר. הבריונות משגשגת כשאין מי שיעמוד מולה. זאת הדרך היחידה שבה היא עלולה לנצח.

תמונה: Becker1999, באדיבות ויקימדיה