חרדתו של היהודי האמריקני

היהודי האמריקני הממוצע נקלע לסתירה בין יהדותו למחויבותו הפוליטית והרעיונית. כפתרון מוצע לו מפאתי שמאל פיתוי אופנתי: אימוץ היהדות כקורבניות

בספטמבר 2017 הגיע אל מערכת עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת ויסקונסין מכתב מאת מליסה הייגל (שם בדוי) שבו שטחה את חוויותיה כיהודייה בקמפוס. הייגל גדלה בקהילה יהודית בארה"ב, ולא חוותה אנטישמיות מיוחדת עד שהגיעה אל הקולג'.

הרבה מזה השתנה אצלי כשהגעתי לאוניברסיטת ויסקונסין. שמועות על צלבי קרס על דלתות התלמידים או על הקירות הפכו נפוצות למדי, התחלתי לחוות באופן קבוע מיקרו-אגרסיות מעמיתים לא מעודכנים, וכשניאו-נאצים צעדו לשארלוטסוויל בקריאות "היהודים לא יחליפו אותנו" אי-הנוחות והבושה שהצטברו במהלך גיל ההתבגרות שלי הפכו לפחד טהור.

מליסה מתארת כאן חוויות מפחידות למדי, והיא ממסגרת אותן באופן ברור: הן מגיעות מאנשים "לא מעודכנים", מושפעות מצעדת הניאו נאצים בשארלוטסוויל, ומבוטאות בצלבי קרס. בהמשך, מליסה מתארת תופעה הפוכה. פעילות שאיננה אנטישמיות, ובכל זאת יש המנסים להציגה כך.

ראיתי יהודים, לבנים בעיקר, מאשימים סטודנטים צבעוניים באנטישמיות כשהם מחו על פגיעה בחייהם של פלסטינים. ראיתי את האוניברסיטה מגנה את האנטישמיות, כדי לתרץ את המשך שיתוף הפעולה שלה עם תאגידים שמרוויחים מהכיבוש הישראלי… אך עדיין לא שמים קץ לצלבי קרס המופיעים בכל רחבי הארץ.

במופע די ממצה של השפה הנהוגה בקליקה הפוליטית שלה, מליסה משרטטת את מערך יחסי הכוחות מזווית מבטה: יהודים הם לבנים, כלומר פריבילגים, אך הם אינם פריבילגים כשהדבר נוגע לאנטישמיות המבוטאת בזיקה ישירה לסמלי נאציזם ולימין קיצוני. הם כן פריבילגים כשהם נלחמים באוכלוסיות מעוטות יכולת ולא-לבנות, ולכן נוח להם להתנגד למאבק לצדק ולמסגר אותו כאנטישמיות. לשיטתה, ההפך הוא הנכון: יציאה נגד בעלי-כוח (כגון ישראל, או תאגידים הסוחרים עמה) היא עמידה לצד הנרדפים, ובכך בעצם לצד היהודים. מליסה ממשיכה:

מה המשמעות של אנטישמיות אמיתית כאשר יהודים לבנים משתמשים בה כדי להשתיק את בני גילם? מה זה אומר כשהאוניברסיטה מגנה דעות קדומות ואלימות אנטי-יהודיות, אבל ממשיכה לתמוך בדיכוי של שחורים וחומים? כאילו יהודים לטינו, שחורים ויהודים ערבים אינם קיימים?

במשיחת מכחול אחת, ובצורה כנה, בונה מליסה את הקומה הבאה במערכת יחסי הכוח: מרכיב הזהות. כשהפונקציה החשובה ביותר היא היותך המדוכא, גם גינוי אנטישמיות ללא פתרון לכל הבעיות האחרות הוא חטא, כלומר פריבילגיה.

אנטישמיות היא בעיה אמיתית. היהודים הם מושא לאלימות יותר מכל קבוצה דתית אחרת. לאורך ההיסטוריה התמודדו יהודים עם רדיפות, גלות ורצח עם. אז למה התבטאויות נגד האלימות של ישראל, או חקירת שורשיה הקולוניאליסטיים של הציונות, מוצבות באותה מגירה עם התבטאויות על כך שהיהודים הם מגפה?

מליסה מתארת קיום יהודי מפוצל. יש יהודים נרדפים ויש יהודים שרודפים. עלינו לצדד בנרדפים באשר הם אחינו לצרה, ולא באלה שהם אחינו לדם. לא זו אף זו, עצם הקיום של היהדות הוא הסבל מרדיפות על רקע דתי, ולכן קריאת הכיוון המוסרית חייבת להיות תמיכה בחלש. אם כך, התנגדות לישראל הכוחנית היא הדבר היהודי ביותר שאפשר לעשות. השימוש במילה אנטישמיות לכך, היא לא פחות מחילול המילה.

כאשר אנו אומרים שאנטי-ציונות היא אנטישמיות, האיננו מאששים נאצים שהיו מאחלים לנו מוות? כל אחד יכול להיות אנטישמי, כמובן, אבל כשאני רואה שוב ושוב יהודים עם מערכות שמגבירות את הלובן שלהם דוחקים לשוליים ומשתיקים תלמידים צבעוניים שאין להם הפריבילגיה הזו בטענה שהם "אנטישמים", לא נראה לי שהם מגנים על העם היהודי, נראה שהם מדכאים לא-לבנים.

הפיצול דויק עתה. לא יהודי נרדף מול יהודי רודף, אלא צד יהודי, כזה שנרדף במצרים ועלה במשרפות השמיימה, מול צד לבן, כזה שעשה עסקאות יפות בוול סטריט, קנה נכס באפר ווסט סייד, ונישל אינדיאנים ופלסטינים מאדמתם. אבל המערכת הזו לא סטטית. על ידי בחירת דרך חיים, יהודים יכולים להגביר את הלובן שלהם (ההיבט הפריבילגי) בדכאם את הנרדפים הלא-לבנים. בעשותם כן, הם לא מגינים על הרכיב היהודי (הנרדף) אלא על הרכיב הלבן (הרודף). אפשר גם לקחת את זה צעד קדימה ולטעון כי קיים משחק סכום-אפס בין הרכיבים האלה: בהגבירך את הצד הלבן שבך, אתה מקטין את הצד היהודי שבך. "האלימות שהופנתה נגד העם היהודי צריכה להיות הסיבה שאנו תומכים בפלסטינים, לא הסיבה שאנו מגנים על ישראל", היא אומרת בחתימת מכתבה, וקושרת זאת מייד גם לתמיכה בלא-לבנים ובהתנגדות לנאציזם.

לפנינו תיאולוגיה פוליטית-פסיכולוגית של המרחב הדיפ-פרוגרסיבי בקמפוסים. הטקסט של מליסה יכול לספק אפשרות נפלאה להתווכח עם אדני החינוך היהודי בחלק מקהילות ארה"ב, עם תפיסות מסוימות באוניברסיטה ועם התפקוד של מילות קסם בשפה הפרוגרסיבית. אבל המכתב מאפשר לנו דבר חשוב יותר מוויכוח. הוא מספק תמצית ודוגמה למערכת העקרונות והשפה הרווחת בשיח הפוליטי בקמפוסים, ולמחיר שהיא גובה מאותם סטודנטים. תג המחיר הזה מחובר לישראל, אבל שואב את צידוקו ממערכת רעיונית גדולה יותר.

 

על יהדות וחרדה

היהודי האמריקני הממוצע הוא אמיד, משכיל וחרד. הוא אמיד משום שהוא דור שלישי ורביעי למהגרים בעלי רצון חזק וחלום לאפשר לו חיים טובים יותר. הוא משכיל כי האתוס היהודי בעולם בכלל ובארה"ב בפרט הוא אקדמי באופן מובהק. והוא חרד, נו, כי הוא יהודי.

החרדה היהודית איננה מאפיין חיצוני, אלא תופעה הנובעת משורש הקיום היהודי בארצות הברית. בבית הכנסת שבו עבדנו אשתי ואני במדינת ויסקונסין התנוססה יצירת אמנות על השואה ובה כתוב "בואו נקווה שזה לא יקרה שוב". נסו אתם לא להיכנס לחרדה כשמה שיש לכם לעשות נגד השואה הבאה הוא לקוות. מעבר לכך, זיכרון השואה הוא כנראה הכלי החינוכי המשמעותי ביותר, ואחד המשותפים היחידים, בין כל הזרמים של יהדות ארה"ב. במחזור של 'תגלית' ובו בני 22 מכל רחבי ארה"ב, התבקשו חברי שמונה קבוצות לדרג ערכים יהודיים; בכל הקבוצות נבחר זיכרון השואה באחד משלושת המקומות הראשונים. תוכניות חינוכיות ומוזיאוני זיכרון לשואה מתוקצבים במיליוני דולרים. הסיבה איננה רק מרכזיות השואה בהיסטוריה היהודית, אלא גם היות זיכרון השואה כלי מעצב חזק ביותר בהווה היהודי, הווה שבו פחות ופחות כלים משפיעים על הדור הצעיר.

דבר ידוע הוא שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב ממוקמים בצד השמאלי של המפה הפוליטית ורובם (עדיין) תומך בישראל בצורה כזו או אחרת. בהקשר החרדתי, ליהודי המזדהה כשמרן וכתומך ישראל ללא סייג קל יותר ממקבילו בקצה השמאלי להתמודד עם החרדה מהחיים בארה"ב. הוא לא סומך על לא-יהודים באשר הם, וישראל היא לו פוליסת ביטוח שהוא מחזק בתרומות ותמיכה פוליטית. הקצה השני לעומתו, ובתוכם מליסה שלנו, נמצא במצב הפוך אך קוהרנטי לא פחות. היא חרדה מהאנטישמיות הימנית המובהקת, מבטלת את הביקורת על השמאל בשיח שמקדש צדק ותיקון-עולם, ובכך "מייהדת" את הצד שלה במפה הפוליטית.

הסטודנט היהודי הממוצע לא חרד בדרך כלל, ולרוב לא יחווה אלימות פיזית ממשית, אבל התערבות בחייו על רקע יהדותו היא תמיד אפשרות – שאכן מתממשת מדי פעם. במקרים כאלה בקמפוסים, לרוב, יהיה זה על רקע הזדהות עם ישראל או שיוך לקבוצה "פריבילגית".

אלא שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב, ובייחוד הסטודנטים, לא מסוגלים לבטא את המציאות הזו במילים. התווך הפוליטי של יהודי ארה"ב לא מתאפיין רק במתינות מחשבתית, אלא בעיקר במבוכה אל מול שתי חוויות חיים שונות: היהודי בקהילה היהודית, והיהודי כמחויב לצדק חברתי ותיקון עולם.

שני הקטבים הפוליטיים משפיעים על רוב יהודי ארצות הברית, ומכניסים אותם לדיסוננס קוגניטיבי המשפיע על חיי היום-יום שלהם. ברמת הקהילות הדבר יכול להשפיע עד רמת סידורי האבטחה בבתי כנסת מסוימים: הקהילה תתפשר עליה כדי לא לפגוע ברגשות הקהילה השחורה או הגאה. למרות התעדוף הערכי הזה, החרדה תישאר. כל אירוע ביטחוני נוסף, כמו בפיטסבורג או בדאלאס, ימשיך להציף אותה, אך לא מספיק על מנת להטות את כף המאזניים. רבים מיהודי ארצות הברית נמצאים בפלונטר. חרדים מהאלימות הגזענית, ולא מתכנסים לקבוצה מגובשת כדי לא להתנתק מהמיינסטרים הדמוקרטי.

 

לנבוכי הדור

בין מליסה והקוטב השמאלי לבין רוב הקהילות הציוניות-אורתודוקסיות בעלות הזיקה המובהקת לישראל עומד רוב גדול של יהודי ארה"ב במבוכה. עברו הימים שבהם עמד אברהם יהושע השל בחזית המאבק לזכויות השחורים יחד עם מרטין לוטר קינג ובאותה נשימה ראה במדינת ישראל נס ממשי בעולם. כיום צריכים יהודי ארה"ב לבחור את השתייכותם הרעיונית והרגשית. אם שייכים הם לצד "מתקן העולם", עליהם לדחוק את הזהות הפרטיקולרית שלהם הצידה (שכן היא פריבילגית, ואם היא ציונית אז גם מדירה ומנשלת), בעוד במעגלי היהדות המצומצמת נתפס שיח "תיקון העולם" כמילים מכובסות לעמדה פוליטית שמאלנית.

למצב הנוכחי שני מאפיינים עיקריים. האחד הוא הפסיביות הרעיונית של התנהלות במרחבים אלה. בניגוד לדרך התנהלותו של השל, נדמה שרוב קהילות ארצות הברית מזוהות קודם כול עם השדה הפוליטי שלהן, ורק אחר כך עם הזהות היהודית. מעין, אמור לי למי הצבעת ואומר לך מי אלוהיך.

המאפיין השני הוא החוסר בסולידריות יהודית רעיונית. קהילות ארה"ב בעבר היו הסמל לסולידריות מאורגנת עד לפרטים הקטנים ביותר. עד היום מגייסים הפדרציות היהודיות וארגוני הרווחה היהודים מיליוני דולרים בשנה בכל רחבי ארה"ב. אלא שדווקא ההצלחה הכלכלית של יהודי ארה"ב מאיימת על המשך התופעה. שכן לנוכח חיי הנוחות של היהודים עצמם מפנים ארגוניהם את מרצם וכספם לעזרה לנזקקים יותר, אלה שאינם יהודים. ועם הפסקת הצורך בעזרה פיזית, נחלשה גם התפיסה של יהודים כקבוצה או כעם. מי שחווה את זהותו היהודית כזהותו העיקרית עלה לישראל או התבצר בקהילות שמרניות דתית. ומי שנשאר המשיך להיות חבר בבית כנסת, אבל המכנה המשותף בינו לבין שאר היהודים נשאר חידתי.

לתוך הדלת הפתוחה הזו התפרצה התאולוגיה הפוליטית של מליסה. יהודים נאלצו לבחור מעתה לא רק מפלגה ועמדות, אלא גם אם הם מוכנים לשלם את המחיר של העדפת היהודי באשר הוא יהודי, כאשר תפיסה כזו היא חטא חמור במערכת האמונית הפרוגרסיבית, שהיא אוניברסליסטית במהותה. מדינת ישראל במובן הזה איננה רק בעיה פוליטית ומורכבת מבחינה אתית, אלא גם השלכה פסיכולוגית של הסיפור הזהותי המורכב ביותר של יהדות ארה"ב, סיפור הסולידריות היהודית.

ההשלכה הזאת, והפיכת ישראל למעין אידאה של מאבק יהודי למען שמירת היהודים, גורמת להקצנה בעמדות יהודי ארה"ב כלפי ישראל. מעבר אחד של המפה נוצרת רומנטיזציה של המאבק הישראלי, דווקא מתוך העובדה שיהודים מוכנים להילחם אחד בשביל השני. ואילו בעבר האחר מסתכלים על ישראל כמוטציה יהודית מיליטנטית של דת שוחרת שלום וצדק. בתווך, קהילות שלמות מנסות לרקוד את הריקוד המסובך הזה. חלק מהן ממשיכות לומר את התפילה לשלום המדינה – אבל בשקט. חלק מהן מורידות את דגלי ישראל אבל ממשיכות לשלוח את ילדיהן לתוכניות כמו תגלית ומסע כדי שיתחברו אל יהדותם. הנושא נעשה כה מסובך, שאנשים מעדיפים לעשות בחירות טקטיות על פני העדפות רעיוניות, וכמו שאמר ג'ון אוליבר: "ישראל – הנושא שאתה לא רוצה להעלות בדייט ראשון".

עת לעשות

אל מול האתגרים מבפנים צומחים ועולים אתגרים מבחוץ. אנטישמיות עולה מכל קצוות הקשת הפוליטית, ומעלה את מפלס החרדה בקהילות. הריקושטים מההתנגשויות הצבאיות שישראל חווה מגיעים עד לקמפוסים ולמקומות העבודה. גם חינוך הילדים הולך ונעשה קשה יותר, ופחות ופחות יהודים מגדירים את עצמם כחלק מהזרמים היהודיים הקלאסיים. נדמה שהתוצאה של אתגרים אלה עד כה היא הקצנה של המיקום הפוליטי של הקהילות, כדי לנסות לעמוד בקצב של הנוער. אלא שגם זה לא נושא פרי.

כדי להמשיך ולייצר מרחב יהודי אמריקני, על יהודי ארה"ב להציע זהות יהודית חיובית. זהות שגדולה מסך החלקים הפוליטיים שלה, ומצליחה לגשר על הפער הפוליטי כדי לראות בשאר היהודים עם אחד. במובנים רבים, יהודי ארה"ב צריכים להבין שהם לא ישראל, לטוב ולרע; ושאם הם יוותרו על סולידריות פנים יהודית, לא תהיה כזאת, ואף אחד לא יגן עליהם או על ילדיהם. סיפור מכונן יהודי כזה צריך לחרוג מגבולות השיח הפוליטי הקיים ממילא, ולנבוע מתוך תחושת אין ברירה. מתוך הבנה שבלי ערך מוסף, ובלי התלכדות חברתית ללא התנצלויות, לא תהיה סיבה ליהודים צעירים להמשיך ולשאת את הלפיד הזה.

במובנים רבים, יהודים צעירים כבר מכריעים, והם בוחרים להשתייך אל הקצוות, או להתנתק מן הזרמים ולייצר לעצמם את האיזון המתאים. הדיאלוג הזה בין הדור הצעיר למבוגר, והיכולת לצאת מהמבוכה המשתקת, הם שבמידה רבה יקבעו איך תיראה יהדות ארה"ב, והיהדות בכלל, בדור הבא.

בניווט המסובך הזה בין זהות פוליטית ודתית-לאומית, ראוי שמדינת ישראל, ובייחוד היהודים בה, ישמשו דווקא כגורם ממתן, כבית. על אף המחלוקות הפוליטיות והשוני הזהותי, הקהילה היהודית בישראל שבעצמה מתמודדת עם מתחים פנימיים יכולה להיות יד מושטת בתקופה של התרחקות ונתק.

יד מושטת יכולה להתחיל מהיכרות עם ההיסטוריה המפוארת של יהדות ארה"ב והמוסדות שמחזיקים אותה עד היום. הושטת היד הישראלית מחייבת להפסיק להספיד את יהדות ארה"ב. לא לומר "כולם מתבוללים"; לא לומר כי "הצבעה לדמוקרטים היא נגד ישראל". הזדהות רגשית שמעל לכל מחלוקת רעיונית יכולה להוביל להעמקת הידידות, ואולי אפילו להבנה עמוקה יותר של זהותנו היהודית. הזמנת הזרמים היהודיים השונים ביהדות ארה"ב אל תוך הבית שנקרא מדינת ישראל היא המעשה נכון בזמנים אלה. מלחמות וחרמות, כמו גם דחיקת יהודי ארה"ב מאזורים קדושים כמו הכותל, רק יתרמו לתחושת ההתרחקות.

במהלך שליחותנו גילינו כמה צמאים יהודים רבים באמריקה לקשר עם ישראל. אך שאלה גדולה ריחפה: האם ליהודים בישראל אכפת מאחיהם שמעבר לים? אכן, שומרי אחינו אנחנו, שמירה המתחילה באכפתיות ובהקשבה. עתיד שתי הקהילות היהודיות הללו שלוב לבלי הפרד, ויד שתושט תפגוש יד אחות.


 

עוז בן-נון הוא שליח הסוכנות היהודית במדיסון, ויסקונסין


 

תמונה ראשית: חנוכיה בברוקלין. צילום: Leonard Zhukovsky/BigStock.

עוד ב'השילוח'

לצעוד בטוב אל הזִקנה
היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה
יהודה עמיחי ואורות החולין

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.