הבגינים / גיל סמסונוב

זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום

גיל סמסונוב

דביר, תשפ"ד | 318 עמ'

הספר נקרא "הבגינים", ורק מי שיסתכל מקרוב בעטיפתו הקדמית יראה שקלסתרו הגנרי והחייכני של האיש עם הקרחת והמשקפיים עבי המסגרת מנומר בשמות של אנשי אצ"ל ולח"י ושאר רוויזיוניסטים. גיל סמסונוב משרטט בספר הזה את סיפורם של בני דורו של בגין, חבריו לדרך. חלקם, אנשי האצ"ל, אכן היו פקודיו ומונהגיו של בגין עוד בשנות המרי. אחרים, אנשי לח"י הניצית יותר, או אנשי חוגים רוויזיוניסטיים אחרים, נעשו "בגינים" בשנות המדינה, לאחר התפוגגות המתח בין הפלגים. שכן אלו ואלו נעשו מנודים במדינת הפנקס האדום, כולם ספגו מהמדינה רעה תחת טובה על חלקם המכריע במאבק להקמתה – כמסופר וכמודגם בספר.

סמסונוב הוא בן לאיש לח"י שהיה בן לאיש ההגנה. במושבתם, זיכרון-יעקב, המחתרות שיתפו פעולה. סמסונוב הילד גדל בין הבגינים הללו, וכרבים מבני דורו, "הנסיכים", נעשה לשותף במפלגת השלטון, אחרי שנות דור של מדבר אופוזיציוני: גיל סמסונוב היה דובר הליכוד בשנות השמונים.

נקודת המוצא האישית, המשפחתית, המזדהה, אינה מוסתרת. זה ספר שרובו ככולו תיעוד, והתיעוד ממוסמך או פרי ראיונות ושיחות, אבל יש לו מטרה מוצהרת. להשלים את החלק החסר. נידויָם של יוצאי מחתרות הימין ואנשי חירות בשנים המעצבות של המדינה יצר, לתחושתו של המחבר, פער בין המודעות והידע על חלקם של גופי היישוב המאורגן ותנועת העבודה בתקומת ישראל, לבין המודעות והידע על חלקם של הימין ומחתרותיו.

פתוח נותר גם הקרע הנורא שהפריד בין המחנות מאז פרישת הצה"ר של ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית, ובמיוחד לאחר רצח ארלוזורוב וניצולו כעלילה נגד הרוויזיוניסטים. זמן מה נדמה היה שנסגר, והוא שב ופער את פיו בשנים האחרונות גם אם רוב נסיכי הליכוד ניצבו הפעם מעברו השמאלי. הרצון לגשר על הקרע ועל פער הלגיטימציה וההוקרה ההיסטורית לרעת "הבגינים" הוא המניע המוצהר של סמסונוב בספרו.

אין לטעון שהספר ממלא חלל ריק: לא חסרים ספרים המתעדים את המחנה הרוויזיוניסטי לחלקיו. ייחודו המחדש טמון במסגור שהוא נותן לדברים. זהו מעין סיפור של משפחה. אנו פוגשים בו אנשים אולי יותר מאשר אירועים ורעיונות. אנו מתוודעים לגיבורים ולגיבורות של המחתרת, כלוחמים וכבני אדם וכבני משפחה. המסגור הסיפורי הוא בכל זאת היסטורי, אבל שוב, של תמונה קבוצתית: איך נוצרה הגלקסיה הזאת בימי ז'בוטינסקי, מה גרם למחתרות להפוך למרכזה, איך הצליחה לשרוד שלושים שנה כאופוזיציה מוקצית, ומה היה מקומם של הבגינים, "הוותיקים" כפי שכונו, בליכוד הבתר-בגיני, ההולך ומתגוון אך גם מתרחק משורשיו.

בתחנות היסטוריות אחדות הספר מתעכב יותר. אלה הם המקומות שבהם עשו ההיסטוריוגרפיה ותרבות הזיכרון הישראלית עוול רב במיוחד – ומכונֵן. כיבוש יפו בחירוף נפש בידי אצ"ל במלחמת השחרור הוא אחד מהם. עוד אחד, שבועות ספורים לאחריו, הוא פרשת אלטלנה. ספרים שלמים נכתבו עליה, אך כאן יכול הקורא להתוודע לממד התרמית שגרם לבן-גוריון ולפיקוד ההגנה לחשוב שאוניית הנשק והמעפילים שגייס אצ"ל למען מדינת ישראל נועדה לאפשר הפיכה – גם לאחר שאצ"ל קיבל עליו את כל דרישות הממשלה. ומעל כל אלה, הספר מנסה להוכיח שהמחתרות אצ"ל ולח"י הן-הן שהביאו להקמת המדינה, וזאת על ידי מאבקם בבריטים שהמאיס עליהם את החזקת המנדט כאן. מובאים ציטוטים מפי אישי שלטון בריטים המוכיחים שמעשיהם של ה"פורשים" הם שגרמו להם למאוס בשהות בארץ חמדתנו.

הספר, המושך מאוד לקריאה, נגמר בטון מפייס. איחוי הקרע האידאולוגי בישראל, הוא גורס, טעון הכרה בעוול שנעשה לבגינים – ויותר מכך, בהכרה בתרומתם.