המלחמה הגדולה: אנחנו משנים את עצמנו

אנחנו לקראת שבת זכור. בעת הזאת, אנחנו מעמיקים את ההבנה עד כמה חשוב לזכור את אשר עשה לנו עמלק. אבל לא פחות חשוב לזכור את "הידיד". מורשת וינגייט משמשת זה שנים מקור השראה. הרי כולנו מחפשים בתוך תהליך החינוך העצמי המלווה אותנו – לאורך תפקידי פיקוד בצה"ל ובכלל, כל העוסקים בצורכי ציבור – השראה מדברים גדולים, מהחלטות גדולות. מורשת היא אבן יסוד חשובה מאוד.

וינגייט, כאשר כבר די הפך את חלומותיו למציאות, מבחינת תוכניות והתארגנות וכן הלאה, היה צריך לשכנע את המערכת, גם את הבריטית וגם את היהודית, ולצאת לדרך. הייתה לו בעיה בעניין הזה, מטבע הדברים. והוא קיבל החלטה חריגה. הוא החליט ללכת הישר למפקד העליון הבריטי כאן בארץ. איך הוא מגיע אליו? הוא קצין זוטר בסך הכול. הוא אסף מודיעין על כביש ירושלים-תל אביב, מתי גנרל ויבל נוסע ועובר שם באיזושהי נקודה, נעמד באמצע הכביש, תפס איתו טרמפ, וכל השאר היסטוריה. הנקודה הקטנה הזאת תפסה אותי, וחזרתי אליה מפעם לפעם בלא מעט דילמות והחלטות אישיות באופן שבו ראיתי את הייעוד שלי ואת הפעולה שלי לאורך שנים.

היום נדבר על השינוי התרבותי המיוחל הנדרש לנו. שינוי של התרבות הביטחונית שלנו.

מילים כמו נצח ישראל, גאולת ישראל וכו' הפסיקו בשנתיים האחרונות להיות משפט פומפוזי או שורה בתוך תפילה בבתי כנסת ונהפכו לתוכנית עבודה ממש. לכן אם תרצו, נצח ישראל תלוי בהשתנות שלנו, בשינוי התרבות הביטחונית שלנו. אני מדבר רק על התרבות הביטחונית, מנקודת מבט ביטחונית. משום שיש לנו במה להתגאות בשנתיים האחרונות. יש לנו כישלון גדול וגם הצלחות גדולות. ויש לנו המון אנשי מופת, יש לנו מורשת גבורה, מכרה זהב של משהו שאנחנו עשינו. ועכשיו צריך להסביר לעצמנו מה עשינו ולקבל נכסי צאן ברזל תרבותיים. זה עניין לדור שלם; זה לא משתנה מחר בבוקר. אבל צריך להתחיל. צריך להתחיל.

אין לקחת את העובדה שעשינו מה שעשינו כסימן לכך שכבר השתנינו. זאת תהיה טעות קשה מאוד. משום שפרץ האנרגיה הזה שבא לידי ביטוי בקבלת החלטות, ובפעולות של כל גופי הביטחון שלנו בשנתיים האחרונות, בסיטואציה של אין ברירה, של חרב מונחת על הצוואר – יש לו מקום חשוב, אבל הוא כשלעצמו אינו יכול להחזיר אותנו למרחב הנוח של המחשבה כאילו פתרנו או תיקַנו את כל מה שהיינו צריכים לתקן, ואפשר להמשיך הלאה. זאת תהיה טעות קשה מאוד.

וינגייט פעל זמן קצר. היה לו המשך בדמות יחידה 101 והיו עוד. כל אלה הם מקטעים בהיסטוריה של המערכת הביטחונית הישראלית שבהם השתנינו, שינינו את התרבות, את הדנ"א של הפיקוד הצה"לי, ולא רק צה"לי, של כל הארגונים שלנו. בכל פעם זה היה מין פולס של כמה חודשים, חצי שנה. והינה פה יש לנו שנתיים של מלחמה אדירה שמתוכה נכון לקחת השראה. רבים שואלים, כשאני מתחיל את השיח הזה, "נו, מה אתה רוצה? לפני שנתיים לא חלמנו שנהיה במקום הזה, עם ההישגים הללו". אפשר לקבל את הטיעון הזה ולרוות נחת – ואפשר להגיד: בואו נתקן את החלומות.

ומכאן אני אדבר על ארבעה מוקדים. זה סיפור שלי, מנקודת מבט ייחודית שלי, כמזכיר צבאי לראש הממשלה, סיפור של התבוננות ופעולה. זה סיפור מסוים; אי אפשר לרבע את המעגל הזה. בעיניי, בתוך המעגל שאדבר עליו, בתוך המוקדים שאדבר עליהם, יש גם איזון פנימי, כי תמיד צריך איזון פנימי כדי לייצר דבר שלם.

הרצון

הנושא הראשון שאני רוצה לגעת בו הוא הרצון. הרצון שלנו להילחם והרצון שלנו להיאבק. זה דבר גדול. בלי רצון באמת אין לנו כלום. קשה מאוד לענות על השאלה אם אני רוצה או לא רוצה. קל מאוד לעטוף את האי-רצון. טוב, אתם מכירים את זה.

התמודדתי עם השאלה הזאת בהיותי מפקד חטיבה 7.  גם שם מצאתי לא מעט השראה מפועלו של הידיד. היה לי די ברור שהוא רצה. היו לו קוצים בטוסיק כל הזמן. בכל מקום שהיה, הוא חי באי שקט תמידי ביחס לקול הפנימי שלו. באותה תקופה כמח"ט 7 חיפשתי את העניין שדרכו אני יכול לפתוח צוהר לשיח אמיתי עם מפקדיי, ועם פקודים שלי, מפקדים בתוך החטיבה, על רוח חטיבה 7. ובסוף הגעתי לשאלה פשוטה. היא קצת מחוספסת, אבל ודאי היום היא נשמעת באופן יותר טבעי: האם אתה רוצה להרוג מחבלים?

את השאלה הזו הייתי שואל כמעט כל בעל תפקיד שהיה נכנס לחטיבה. ובדרך כלל הייתי מקבל תשובה: לא, רק אם צריך. אבל האמת היא שלא הייתי שואל את השאלה הזאת כדי לקבל תשובה, אלא כדי לפתוח שיח שבו אי אפשר לסטות מהאמת הפשוטה, אמת של לוחמים, אמת של תרבות ביטחונית ישראלית. לא רק אם צריך. אז אם צריך, האם זה מספיק או לא מספיק? זה לא מספיק. אנחנו רואים את זה.

עניין הרצון, ההקשר שלו הוא לא הקשר של חלל ריק. זה רצון מול רצון. זה רצון שלנו מול מוקאוומה (ה"התנגדות" הערבית-אסלאמית). ראינו את העוצמה של העניין הזה ואת כושר העמידה ויכולנו לו. אדבר על זה בהמשך, אבל בשורה התחתונה אנחנו צריכים לרצות לגבור עליהם יותר מהם; כלומר הרצון שלנו צריך להיות רצון עם מדרגות עוצמה גדולות הרבה יותר. זה אתגר ענק.

לפני המלחמה הייתי מאוד מוטרד. אספר לכם סיפור קטן כדי לתת בזה סימן. במנהרות חיזבאללה שהשמדנו לפני המלחמה, במהלך מודיעיני מבצעי מרשים, יכולת לראות ציורי קיר. יש הרבה חוכמה בציורי קיר. אלה אותם לוחמים ששנים על גבי שנים, במעטפת חשאיות אדירה, פשוט חצבו בסלע בעומק עשרות מטרים בתוך האדמה. חצבו בסלע! ומה הם כתבו שם כשהם היו לבד בחושך, כמעט בלי אוויר, עם איזשהו פטישון? "אנחנו בדרך לירושלים". הם 80 מטר בעומק האדמה, בגליל העליון – והם בדרך לירושלים. תמיד כשהייתי נכנס לעמדות שמירה שלנו בגבולות השונים – אתם מכירים את ציורי הקיר ומה יש שם, ומה הלוחמים כותבים בדרך כלל – הייתי מאוד מוטרד מהעניין הזה. ובתחילת המלחמה, אחרי שחזרתי לתפקוד, נכנסתי לרצועת עזה, תקופה אחרי. ראיתי ציורי קיר של חיילי צה"ל. כמעט בכל בית חיילים השאירו. לא היו שם קללות. היו שם דברי שבח וגבורה על נופלים. היו שם פסוקים מהמקורות. אני טעיתי. אבל זה רצון מול רצון.

הרב קוק כתב שהידיעה מביאה לרצון והרצון מביא ליכולת. הרבה יותר מיכולת. רצון הוא דבר מרכזי מאוד. שנתיים של מלחמה וקבלת החלטות בתוכה וביצוע בשטח הן ביטוי חזק מאוד לרצון שלנו, ובעיקר להבנה שאסור למדינת ישראל לחיות בשגרה. ייתכן שמנקודת מבט אזרחית כלכלית ועוד נקודות מבט זה נראה אחרת. אבל מנקודת מבט ביטחונית, אסור למדינת ישראל לחיות בשגרה. לשגרה יש כוח גדול מאוד. רוב האנשים שוקעים בשגרה. מתֵי מעט לא. מי הם אותם מתי מעט? בעלי הרצון. רצון לפגוש באויבים שלנו ולגבור עליהם. כל הזמן; כל הזמן.

הרצון מביא לאמונה באיום. הרבה פעמים פגשתי או חוויתי בעצמי – במודיעין יש לך תפיסת עולם מסוימת ויש לך ידיעה שסותרת אותה. אתה חוזר אחר כך, שואל את עצמך, "איך לא ראיתי את זה? פשוט לא ראיתי את זה". רצון מחולל הבנה, אמונה באיום, בכוונות שלו, ביכולות שלו. רצון משפיע למטה על שלל תחומים מקצועיים שבהם מפקד ומצביא צריך להיות מצטיין. אבל אחד הדברים החשובים ביותר הוא שהרצון מעמיד באור נכון את ממד הזמן. שיעור מספר אחד בבה"ד 1: אין זמן, אין זמן. תחושת דחיפות והתמודדות עם בעיות עכשיו. ותמיד יש הרבה סיבות לדחות.

המהלך שלנו בצפון, גם בקבלת החלטות וגם בביצוע, הוא מהלך שהביא הישגים גדולים. חיזבאללה ואחר כך סוריה, שזה כמו דומינו במקומות אחרים. והיו דיונים רציניים והיו שיקולים שונים, ובין היתר שאין לנו מספיק (כוחות ומשאבים). נלחמנו בעזה הרבה זמן, אין לנו מספיק. זה שיקול שליווה כחוט השני הרבה החלטות בתוך המלחמה הזו. זה שיקול אמיתי. שיקול שמעמיד סיכון גדול מאוד לעצם היכולת להשיג את היעד. שיקול חומרי, אבל הוא שיקול מהותי. התקבלו החלטות, עשינו מה שעשינו, בתחבולה ובפעולה חכמה – ובהבנה שעושים עכשיו! משום שאם נדחה, אולי נהיה יותר חזקים, אבל גם האויב.

קילפנו כמו בצל את חיזבאללה. הרי על מה הייתה מבוססת התחבולה? על הנחות יסוד שגויות של נסראללה, שאנחנו לא ניכנס למלחמה. ושכבה אחרי שכבה, עד שהגענו עליו אישית, פירקנו אותו מנכסיו. ביפרים, רדואן, אחר כך ארסנל הטילים שלו, ועוד מפקדים קרובים ואז הוא עצמו. לא במכה אחת, כי לא היה לנו מספיק. זאת מורשת וינגייט. הרי גם הוא כשהגיע ארצה, לא היה פה מספיק. אחד השיקולים שלו לגשת למפעל הזה של פלוגות הלילה, הוא שאין מספיק. יש צורך, יש הֶקשר, אבל אין מספיק. אין מספיק כוחות בריטים, רק כמה אלפים. אין מספיק. ודרך התחבולה, שמקורה ברצון לפעול כאן ועכשיו, הוא מביא את התוצאה.

בקיץ 24', בדיוק בתקופה שבה דנו בהפניית המאמץ המרכזי של המלחמה צפונה, חיזבאללה ונושאים גדולים אחרים – יצא הספר 'מלחמה קיומית' של ארי שביט. ספר מאיר עיניים. החלק הראשון שלו מציג לעומק את מה שקרה לנו ואת מה שצריך לעשות, ברמה הכוללת, ברמת תפיסת הביטחון והפעולה האופרטיבית. והחלק השני של הספר מגיע למסקנה שצריך לעצור את המלחמה, להרוויח זמן, כי אנחנו עכשיו לא יכולים. יש לנו מגבלות ואנחנו עכשיו לא יכולים.

אז אנחנו כן יכולים.

אין זה אומר שמדובר בעיקרון מוחלט. בכל מצב, בכל זירה, מול כל איום. לא. אדבר על כך בהמשך, יהיה איזון פנימי. אבל הרצון הבסיסי להתמודד ולא לדחות, הרצון הבסיסי לראות כמה צעדים קדימה, הוא המחולל הגדול והוא המורשת הגדולה שנכון לקחת מהמלחמה הזו. הלוחמים שלנו, ההחלטות שהתקבלו, מלמדים אותנו – ונכון שילמדו אותנו עוד דורות קדימה.

ברל כצנלסון כתב לא רחוק מכאן, בהספד להרוגי תל-חי, "חמדת הגבורה וחמדת הרצון". חמדת הרצון.

היוזמה

מכאן אני רוצה לגשת לקומה הבאה: יוזמה. יוזמה ותחבולה, אבל אני רוצה להתמקד במילה אחת. יוזמה היא פעולה מחוץ למסגרת הבנות, גם שלנו וגם של האויב; מעבר למצופה. ואוסיף: יוזמה היא פעולה כשאתה לא חייב. ליתר דיוק, כשאתה לא יודע שאתה חייב. במלחמת אין-ברירה יש יוזמה, אבל היא יוזמה מסוימת, כי אין לך ברירה אחרת. מה קורה כשאתה לא חייב? מה קורה כשיש לך הזדמנות?

מתוך הרבה החלטות שהתקבלו במלחמה הזאת, יש מעט מאוד שהן באמת איילת-השחר של היוזמה, של השינוי בקומה הזאת. למשל בסוריה. ברמה האסטרטגית – סומלילנד. אבל אני לא אדבר על כך. לא אדבר על הקומה האסטרטגית.

למה בסוריה? כי לא היינו חייבים. לא היינו חייבים, פעלנו מול איום מתהווה, מול הזדמנות אסטרטגית-אופרטיבית למדינת ישראל, בשני רבדים. הרובד הראשון היה לצאת ולייצר רצועת חיץ, מרחב אבטחה, מכתר החרמון עד משולש הגבולות. להשמיד את הצבא הסורי. אלה היו החלטות משמעותיות מאוד – מיוזמה של צה"ל; לא היינו חייבים. כל אותם שיקולים וכל אותם סיכונים עלו גם כאן, ועשינו את זה. בעיניי יש בפעולה הזו מורשת של ממש לעניין היוזמה, אבל לא רק.

גם לגבי הדרוזים, בסווידא. כאן היוזמה מתחברת לעניין של הברית. נכון שברמה האסטרטגית זה גם משלים את מרחב דרום סוריה. בקיצור, יש לזה סיבות שהן סיבות אופרטיביות של באפר ודרגות חופש אל מול ההתהוות הזו בסוריה, ואנחנו לא יודעים לאן זה עוד הולך. הזמן יגיד. נכון להיות ביתרון. הברית שלנו עם העדה הדרוזית, עם אחינו הדרוזים, יש לה משמעות. בכלל, לבריתות יש משמעות. אפשר לסמוך עלינו. זה המסר. אפשר לסמוך על מדינת ישראל, אפשר לסמוך על היהודים. לכרות בריתות. ואנחנו נעמוד על החובות שלנו, אנחנו גם נטבע את הערך האסטרטגי למדינת ישראל.

עם דרוזים זה יותר מכך. אחסן דקסה (שנפל בחרבות ברזל) היה מח"ט 401. פיקדתי עליו שנים ארוכות. הוא היה פקוד שלי, מח"ט תחתיי כשהייתי מפקד אוגדה ברמת הגולן. הוא היה מג"ד שלי בחטיבה 7, והיה שותף לחיפוש והמסע הזה שעשינו. רוח חטיבה 7, מיצוב מרחב רמת הגולן והחורן. אחסן היה ידיד, ידיד נפש. אגב, הוא אהב מאוד את וינגייט. השיחות שלי איתו, עומק הברית שלנו והקשר המשפחתי… והיו לו קרובי משפחה בסווידא. הוא מח"ט ברמת הגולן יש לו קרובי משפחה בסווידא. אנחנו צריכים לדעת להחזיק ברית. גם בבריתות עם עצמנו, וגם עם השותפים שלנו. וכאלה שנרצה שיהיו שותפים שלנו. וזאת יוזמה שמביאה אותנו למיצוי ההישג האופרטיבי שהשגנו במלחמה הזו. לכן יש לכך חשיבות גדולה כמובן.

מה הציפייה שלנו מעצמנו ביחס למושג הזה שנקרא יוזמה? זהו קו שמפריד בין מלחמת אין ברירה לברירה. בין החלטות אין ברירה להחלטות ברירה. באותה נחישות, באותה עוצמה. זה עניין שהוא קשה ביותר. אבל ללא ספק, יש לנו פה מוקד השראה. יש לנו פה [ביוזמות בסוריה] נכס צאן ברזל תרבותי, ביטחוני – שכבר עשינו אותו, היינו שם ועשינו אותו. למרות הקושי, ולמרות הדיונים המאוד ענייניים שהיו בתוך כל המערכות. הנה ההישגים. חובתנו להפוך אותם לתנאים שדרכם הדור הצעיר – אותו דור שנלחם את המלחמה הזו, שחווה אותה בלי מתווכים וחוזר עכשיו עם עוצמה גדולה מאוד, עם רוח גדולה מאוד, עם ביטחון עצמי גדול מאוד – ילך וישתנה.

ועוד מילה אחת על יוזמה, משום שאי אפשר שלא לדבר על הפתעה. ודווקא לא הפתעה שלנו לאויב; זה די ברור: כשאתה יוזם אתה מפתיע. אלא לדרך שבה מונעים את ההפתעות. עסקתי לאחרונה לא מעט בהפתעה המודיעינית ובשאלה איך נכון למנוע אותה. יש שלל דוגמאות לעניין בהיסטוריה הצבאית – ולמען האמת, המסקנות די מדכאות. מפעם לפעם, הגופים הטובים ביותר והצבאות הטובים ביותר מופתעים. מופתעים קשות. ההפתעה של שמחת תורה הייתה הפתעה חריגה בעוצמתה, גם ביחס להפתעות בהסתכלות אחורה. אבל יש נתון מטלטל: במאה השנים האחרונות, תקשיבו טוב, רוב ההפתעות הצליחו. רוב ההפתעות מצליחות. ואחת הדרכים להתחסן בפני הפתעה היא ליזום כל הזמן. כי יוזמה מביאה לתנועה. האויב זז, אבל גם אנחנו נזוז. נזוז יותר מהר ממנו, נפתיע אנחנו ולא הוא יפתיע אותנו.

המעגל הזה הוא מעגל נכון מאוד, גם כדי למנוע מצב שבו נכפה עלינו מהלך. הרי באופן בסיסי מלחמת אין ברירה מתקיימת במצב שבו נכפה עליך מהלך. חשבו על זה. עוד לפני שהתחלת את המהלך אתה נמצא בעמדת נחיתות. אין זה אומר שצריך לצאת למלחמה או לפעול בגלל כל איום. ממש לא. אבל נדמה לי שזאת לא הייתה הבעיה שלנו לפני מלחמת התקומה.

ההכרעה

מכאן אני רוצה להגיד כמה מילים על הכרעה. קוֹמה קומה: רצון, יוזמה, הכרעה. מהי הכרעה מנקודת מבט תרבותית? יש הגדרות צבאיות להכרעה ולניצחון. עוסקים בהן לא מעט. אבל מנקודת מבט תרבותית – הכרעה היא הנכונות והמסוגלות שלך לשנות מצב מן היסוד. זה הסיפור. היינו בטוחים, גם אני, שיש כאלה שאי אפשר לנצח אותם. שאי אפשר, אין בכוחנו לשנות את המציאות מן היסוד. אבל זה מה שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות. מנצחים אותם. המציאות משתנה.

תראו את המצב בעזה. עוד לא סיימנו. אנחנו שברנו. זה מה שקרה. "אנחנו" זה הקומה האסטרטגית-מדינית והקומה הצבאית-הביטחונית ביחד בפעולה, ביחד עם השותפים וכו'; זה שלם אחד, אבל השלם הזה שבר את האסטרטגיה של חמאס. הפך אותה ברגע אחד, בנושא החטופים, מנכס לנטל. הינה דבר שמפי רבים שמענו שלא יקרה, שגם נישאר בתוך הרצועה וגם כל החטופים יחזרו – קרה. זה אחת.

שתיים – ביחס ליום שאחרי. לי באופן אישי הייתה נגיעה בהסתכלות הזו, בהתבוננות על היום שאחרי, עוד לפני שהגעתי לתפקיד הנוכחי, משום שבסיבוב מסוים הגעתי למפקדת מתאם פעולות הממשלה בשטחים והייתי ראש המטה שם. מנקודת המבט הזו בדיוק, כבר בחודשים הראשונים של המלחמה חשבתי אוקיי, איפה הערך המוסף? הערך המוסף הוא בחלופה האזרחית. הפרדיגמה שלנו נעה בתוך המשולש של או המשך שלטון חמאס, או הרשות הפלסטינית, או ממשל צבאי. זה היה משולש. מסיבות שונות, והיו על זה דיונים מאוד רציניים, החלטנו לא, לא, ולא. הדרג המדיני החליט לא לא ולא, ביחד עם הדרג הצבאי וכו'. חשבו שאין חלופה אחרת, לא יכולה להיות חלופה אחרת – והנה יש חלופה אחרת. הזמן יגיד.

כל מה שאני רוצה לומר הוא שלמדתי מהמלחמה הזאת, מהסתכלות מן הצד על המנהיגות המדינית והצבאית, והביטחונית לא רק בצה"ל, גם בארגונים אחרים – שההבדל היחיד בין הבלתי-אפשרי לאפשרי הוא שהאפשרי היה, והבלתי אפשרי יהיה.

מובן שנכון לסייג, ותכף נעסוק בזה. אי אפשר לגשת לכל בעיה בגישה הזאת. אבל הרצון הבסיסי, והיוזמה, והביטחון העצמי שאנחנו מסוגלים לשנות מצב מן היסוד, מסוגלים לשנות את המצב שאליו נכנסנו בהחלטה מודעת שלנו או הכניסו אותנו האויבים שלנו. הם חלק מהשינוי התרבותי שנכון לעבור.

הענווה

הדבר הרביעי הוא המשלים הגדול. הוא נחוץ לא רק כדי ליצור איזון בתוך מכונת-המלחמה הזאת, אלא גם לקחת אותה קדימה כל הזמן. הדבר הוא צניעות וביקורת עצמית. אנחנו צריכים להניח את הבעיות שלנו, ולעסוק בשאלה "מה לא עובד" באופן אמיתי ואותנטי. יש לנו המון סיבות והסברים למה צריך לעשות הנחות. אני לא אומר ששינוי לא מתקיים. אני רק אומר שאין להניח שעשינו את השינוי. אין למידה בלי השתנות. אין למידה בלי ביקורת עצמית.

ההצלחות חשובות. אנחנו רוצים להצליח. אבל בחיים או שאתה מצליח או שאתה לומד. הכישלון הוא חברו הטוב של המפקד. הכישלון, לא ההצלחה. הצלחה גורמת לנו פעמים רבות לחזור אחורה. גורמת לנו לתחושה טובה שמה שאנחנו עושים היום בהצלחה יהיה מוצלח גם מחר. זה כמעט אף פעם לא הולך ככה. האי-שקט והחיפוש המתמיד אחרי בעיות שהאויב מציב לנו והמציאות מציבה בפנינו הוא תנאי בסיסי ליכולת שלנו להשתנות. ובתוך העניין הזה צריך להקשיב לכולם. המכלול הזה של צניעות וביקורת עצמית מציב בפנינו את האמת – שלא רק אצלך או בתוך המערכת שבה אתה נמצא יש הפירוש הנכון של המציאות והרעיונות הטובים ביותר להתקדם איתם.

בדרך כלל כשמפקד ומנהל בונה תוכנית, 30–40 אחוז מהזמן הוא בונה וכל יתר הזמן הוא מתאהב בתוכנית של עצמו. די מהר, בטח אל מול האויבים המזרח תיכוניים שלנו, שהם מאוד דינמיים, רואים את המציאות. אתה נדרש לזרוק לפח את הרעיונות של עצמך ולהמשיך הלאה. זו עוצמה גדולה מאוד. זה אתגר גדול מאוד.

אני רוצה לומר לכם שחלק לא מבוטל מהרעיונות שיושמו בתוך המלחמה הזו, בין היתר ביחס לחלופות האזרחיות ודברים אחרים, באו מחוץ למערכת ולא מתוכה. צריך להקשיב לאזרחים, צריך להקשיב לאנשי הייטק ולאנשים, סתם אזרחים מודאגים. ראיתי את זה פעם אחרי פעם. אלה שעשו את זה במלחמה הזו הביאו את הערך המוסף הענק. צריך לפרום את הממברנה הזו, ולייצר למידה וביקורת מתוך ביקורת עצמית. לייצר למידה והעברת רעיונות תוססת וקצבית הרבה יותר – כדי למצות את כל העוצמות שיש בעם ישראל; ויש בעם ישראל עוצמות גדולות מאוד. בוודאי כש"כל העם צבא", ומערך המילואים שלנו רחב וכו', ולכל אחד יש נגיעה בהקשר הנכון. זה תנאי בסיסי להשתנות תרבותית, כהשלמה לכל אותם עקרונות שדיברנו.

ההסתכנות האישית

אסכם את הדברים דווקא בנקודה שלא נגעתי בה. אבל אגע בה, כי אי אפשר להימלט מהעניין הזה. זהו קו סכר אישי של המצביא או המפקד, או כל אחד אחר שיש בידיו האחריות והסמכות להיות אחראי על הכלל. וזוהי נכונות ליטול סיכון אישי. יכולתי למצוא השראה לעניין הזה אצל וינגייט. יש למכביר, אבל אני רוצה ברשותכם לקחת אתכם לסיבוב קצר לקראת חג הפורים הבא עלינו לטובה בשבוע הבא.

חשבתי לאחרונה הרבה על ארגון ניל"י, ארגון הביון הראשון בתולדות העת החדשה שלנו. ארגון רב-השראה, אנשים רבי השראה: אהרון אהרנסון ושרה אהרנסון. לקראת חג הפורים העמקתי בהקבלה המרתקת בין אהרן ושרה למרדכי ואסתר. קודם כול, יש כאן מעשה מופת. הוא קצת נשכח וזה בסדר, בשנים האחרונות זה קצת… יש פה מעשה מופת ביטחוני, מבצעי, מודיעיני, מדיני. יש כאן חיבור בין מדינאות לפעולה האופרטיבית בשטח, מיצוי הפוטנציאל של אהרן כאגרונום, הקשר שלו עם הפיקוד והמנהיגות העות'מאנית המקומית באזור, והצהרת בלפור. אבל יש כאן סיפור ענק כמו אצל מרדכי ואסתר, של סיכון אישי. הנכונות לשלם את המחיר.

כשאתה ניגש לעסוק במצביאות, בפיקוד, בניהול הבכיר, בקומה הזאת, בעשייה ביטחונית – אין ארוחות חינם. אתה צריך להיות מוכן לעמוד מול האש הזו ולהוביל מהלך. תראו מה אומרים לנו על "וכאשר אבדתי אבדתי", המשפט שאומרת אסתר. אני רואה את שרה אהרנסון, היא דיברה בלשון הזו והייתה שם. מסירות הנפש. כשמוסרים את הגוף גם מוסרים את הנפש. זה נכון. אבל כשמוסרים רק את הנפש? האומץ והנכונות ליטול סיכון אישי הוא לא רק בהיבט סיכון החיים. כשיש אש וסכנה אתה הולך קדימה. זה לא פשוט כמובן. אבל גם ביום-יום יש מקום לאומץ ולהסתכנות.

יש עוצמות גדולות בדור הצעיר שלנו. הוא התקווה הגדולה שלנו. כי שינוי תרבות בסדר גודל כזה, אנחנו מתוך המלחמה יוצרים את התנאים, את השפה. מעלים את אנשי המופת, מספרים את הסיפור, מסבירים מה עשינו. כן, יש פה גם מצפן הלאה, אבל את השינוי האמיתי הם יעשו. לא ניתָן לגשת למלאכה הזאת בלי נכונות ליטול סיכון אישי.

אני חושב על שרה אהרונסון המתהלכת פצועה ברחובות זיכרון-יעקב אחרי שעינו אותה, ויודעת מה הולך לקרות, ועומדים שכנים שלה, כאלה שהיא מכירה אותם, ומגדפים אותה. אנשי ניל"י פעלו מול התנגדות. היא הייתה נכונה ליטול את הסיכון הזה. ולכן זו מסירות הנפש, זה לא מסירות הגוף והנפש, זה מסירות הנפש. זה יותר קשה.

אבל יש לנו תקווה גדולה. וברוח וינגייט, אנחנו רוצים ומוכנים. אני רואה את זה בדור הצעיר: לצאת מן הגדר, לצאת מן הגדר בלילה, שזה עוד רובד שלא מוכר. לצאת מהגדר בלילה אל תוך השטח הבנוי, שזה עוד אתגר. ויש לנו עוד הרבה אתגרים.

ראש המוסד האלוף רומן גופמן נשא הרצאה זו בהיותו המזכיר הצבאי של ראש הממשלה והמועמד לראשות המוסד, בכנס השנתי למורשת וינגייט על שם אבשלום שחר, ביום וינגייט, 26.2.26, ט' באדר תשפ"ו.

תמונה: דובר צה"ל, באדיבות ויקימידה