גבול הרוח / מירון ח. איזקסון

גבול הרוח

מירון ח. איזקסון

הקיבוץ המאוחד, תשפ"ב | 82 עמ'

שנים שאני כירח לשירת מירון ח. איזקסון. מקיף ממרחק. מואר בצידי האחד. נמשך – רק עד כדי הקפה. בורח – רק עד כדי הקפה. או שמא הם כירח לי, אם להיות אגו/גאו צנטרי. מציץ אדם בשירים הללו, בין בספריו המוקדמים של המשורר בין במאוחרים, ואם דעתו מיושבת עליו ונהירים לו שבילי השמיים, או אם אין דעתו מיושבת עליו וטרדות כוססות בו, אחת היא: לא ימצא חפץ בזוהר המשונה הזה התלוי בשמיו כעין חתול צהבהבה, אותו זוהר קירח, אי-ארצי, המדבר אל הנפש בלשון השׂכל, ולשון שׂכל זו כולה נפש. רק ברגעי חסד, בהיפוג מאיתנו מַסך השכל ומסך האין-שכל, מסך ההרגל ומסך הציפייה, אנו נכונים לשירה הזאת. לגרעין האמת, אשר כגרעין האטוֹם חלל-אין-קץ ממלא את המרחב בין חלקיקי היסוד שלו; לתעתוע האי-גיון, הקפיצות הלוגיות, העוטף אותו בקריאה ראשונה ושנייה; ולמעטה ההתנסחות הפילוסופית, המופשטת, היבשושית כמעט, העוטף את כל אלה מבחוץ.

זה שנים על שנים, וספרים על ספרים, ששיריו של איזקסון מנוסחים ברובם כאפוריזמים של חוכמה והתבוננות, משרטטים בחלל הדמיון קווים עבים כנוסחאות פיזיקליות. שיריותם מצויה במתח שבין המראית הלוגית לבין הקישורים ההזויים למראה, ושבין הביתיות השגורה של תפאורתם לבין המסתורין המוטען בהם. אך באיזה רחש דק מן הדק הם מקיימים מוזיקליות משלהם. חדי אוזן חשים בה. וכך הלחינו אלבומים שלמים משיריו אמנים כיוני רכטר, עודד זהבי, ורד קלפטר, אלי מגן, מיכה שטרית ורונן שפירא; כאלה המוכנים, לפחות לאלבום אחד, ללכת אחר "משיכת הקצה" (כפי שקרוי אחד מאלבומים אלה, כמו גם אחד מספריו של איזקסון).

ספרו החדש של איזקסון, 'גבול הרוח', מצטרף בכל אלה לקודמיו; לָאיש יש קול משלו, קול יחיד במינו, והוא אינו מחליף אותו אלא מוסיף ומנגן בו. אבל אפשר להבחין בו במאפיינים שאולי מאפשרים נחיתת-מה, ואפילו בניית תחנה, על נופי ההשתוממות של הירח הזה. ראשית, המחלה הקשה שנתגלתה לאחרונה אצל אשת המשורר נותנת אותותיה בספר, ומטעינה אותו בדרמה קונקרטית: כזו המחברת אותנו לא רק לעולמו הרוחני של המשורר ולחיי הדמיון שלו אלא אל המוחש-מדי. שנית, ומייד נראה זאת באותה דוגמה עצמה, ההתנגנות השירית של איזקסון עשויה עתה, בחלק מהשירים, להישמע גם לאוזניים ערלות יחסית.

"אִישׁ אֲנִי, מִתְפַּלֵּל לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, / בְּשֶׁלָּהּ וּמוּלָהּ בַּקָּשָׁתִי נִשְׁמַעַת. / גַּם אֶת תַּדְהֵמָתִי אָשִׂיחַ מְאֹד מְאֹד, / דּוֹמוֹת הָאוֹתִיּוֹת בִּהְיוֹתִי אָדָם". זהו הבית הראשון בשיר הראשון בספר. יצחק אבינו, שעליו נאמר כי הֶעֱתיר לנוכח אשתו רבקה, מגיח כאן מהשורה הראשונה וגם מהבחירה במילה "אשיח". ההנמקות כאן, כדרכו של איזקסון, מיסטיות יותר או פחות. הוא מתפלל כנראה על, ובגלל, אבל גם לנוכח, ולכן מול – וכך בקשתו נשמעת; לבקשה נלווית תדהמה, והאנושיות שלה נובעת דווקא מכך ש"תדהמה" נשמעת כמו "אדם", ושהוא משיח אותה באותיות "אדם" ממש, "מאד מאד". מקצב השורות מוזיקלי וסימטרי למדי אף כי לא שקול, ודנדוני פעמוניהן של המילים מדברים בעד עצמם.

רעיון הדמיון המיסטי בין הנפרדים מפעֵם בספר ומפרנס את המוזרות האיזקסונית. אלה דברים לא נכונים בעליל, ועל הקורא מוטל להבין במה הם כן נכונים. כלומר להרגיש. "מַעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים בְּקִרְבַת מָקוֹם / אֵינָם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָם שֶׁלֹּא לְהִדָּמוֹת / אֵלֶּה לְאֵלֶּה. אִישׁ בְּחַדְרוֹ מְפָרֵק כּוֹנָנִית סוֹרֶרֶת / וּבְעֶטְיוֹ שֶׁל הַפֵּרוּק הַזֶּה אִשָּׁה בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי / מְכַנֶּסֶת אוֹר בְּאוֹתָהּ תְּנוּעַת יָדַיִם" ('סמוכים', עמ' 59).

הסיבתיות מתהפכת לא פעם, כמו כדי להחריף עד היפוך את ההבדל בין העולם שהשיר בורא לבין העולם המוכר לנו, או לשחרר אותנו מהרגלי תפיסה. כך בין היתר בשיר המכמין גם את שמו של הספר. "הַתּוֹצָאוֹת בּוֹחֲרוֹת מַמָּשׁ עַתָּה אֶת / סִבּוֹתֵיהֶן. מוֹחֵנוּ הַגָּמִישׁ מַחְלִיט מָה / יִגְרֹם לוֹ לִהְיוֹת מָה שֶׁהוּא מִמֵּילָא.  … הַמַּצִּיל מַתְרֶה בָּנוּ לְהִזָּהֵר: / 'לְבַל תִּהְיוּ אַתֶּם סוֹף לְמִשְׁמַרְתִּי, / הִפְכוּ מִיָּד אֶת הַכִּוּוּן וְאַל תִּתְגָּרוּ בִּגְבוּל הָרוּחַ / שֶׁמָּא תְּקָרֵב הִיא אֵלֵינוּ אֶת יַבֶּשֶׁת הַסְּעָרָה'" ('הודעת המציל', עמ' 21). התהפכה הסיבה, התהפך הזמן, התהפך הכיוון, וגם היבשה והים החליפו תפקיד. כי הסערה היא כאן.

או שמא את לוז העניין עלינו לחפש בקריאה שלא להתגרות בגבול הרוח. והלוא אין לרוח גבולות בעולמו הפיוטי של איזקסון. הכול היא יכולה. אך מה תעשה הרוח בהידלדל החומר? הנה בשיר 'טיול' (עמ' 35), על הליכה בחוף עם הרעיה. "לֹא שִׁעַרְתִּי אֶת רוּחָהּ בַּפַּעַם הַזֹּאת: / הַאִם מוּזָר אֲנִי לָהּ מִכְּדֵי שֶׁתְּחַבְּקֵנִי / וּתְגַלֶּה אֶת נִשְׁמָתִי שֶׁפָּרְחָה לָהּ. // אָז תִּבָּהֵל מְאֹד, שֶׁמָּא / רַק גּוּפִי נוֹתָר נָתוּן בְּיָדֶיהָ / וְהוּא הַמַּשְׁמִיעַ לְבַדּוֹ אֶת דָּפְקוֹ. / תִּקְוַת נְעוּרֶיהָ, גַּם שְׁמוּרַת מוֹחָהּ, / עֲדַיִן מְבַקְּשׁוֹת אֶת בִּקּוּר רוּחִי בְּחָזָהּ".

עוד ב'השילוח'

על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים
מדברים על חילוניות יהודית
יהודה עמיחי ואורות החולין

ביקורת

ללמוד מתורה עתיקה
יוסף יצחק ליפשיץ
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.