הברית השבורה

הרדיפה המשפטית אחר נתניהו חוללה נזק עקיף כבד: פירוקו של גוש מסורתי-לאומי-שמרני מתון שהתהווה במרכז החברה הישראלית

מי שעיניו לא היו בראשו לאורך שנות חקירות הסרק והפרשיות הקיקיוניות, ואשר האמין שאמות מידה מוחלטות של צדק ומלחמה בשחיתות הן נר לרגליהם של גורמי אכיפת החוק הטווים את קוריהם סביב ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו – באו ימי המשפט ופקחו את עיניו. סיפור הבלהות על שוחד בהטבות השוות מיליארדים תמורת רתימת אתר 'וואלה' לצורכי הזוג נתניהו מתכווץ לנגד עינינו לכדי ניסיון כושל עד מעורר רחמים של התביעה להוכיח "היענות חריגה", המתגלה כבלתי-חריגה כלל. הציבור נחשף לאיטו למשאבי כוח האדם והכספים העצומים שמדינת ישראל מקצה לניהול משפט ראווה עתיר עדים כדי להרשיע מדינאי בכיר באישומים שהומצאו לכבודו. הוא לומד מן העדויות במשפט על הדרכים נטולות הסבירות, נטולות המידתיות, וככל הנראה גם נטולות החוקיות, שנקטה המשטרה לשם צידוק התיק, כגון סחיטת עד המדינה ניר חפץ באיומים ובמניעת טיפול רפואי.

וכששואל המתבונן את עצמו לשם מה כל זה, התשובה ניבטת אליו מהמציאות הפוליטית: אמרו לו לֵך, ובסוף הוא הלך. נתניהו איננו עוד ראש הממשלה. האישומים והמשפט התישו את הפריפריה הרכה של תומכיו, שמבחירות לבחירות גדל בקרבם שיעור ההימנעות. ובעיקר ניתקו מנתניהו פוליטיקאים שזלגו, עם מפלגותיהם הוותיקות או אלו שנוצרו אד-הוק, לעבר הגוש האחר. אלמלא הוחדר בציבור בהתמדה, יום אחר יום וחודש אחר חודש, הדלפה אחר הדלפה וכותרת אחר כותרת, המסר שנתניהו מושחת ושאין הוא יכול למלא את תפקידו, לא היו חסרים לו אותם רבבות בודדות של קולות שהיו נותנים רוב לקואליציה שלו גם בבחירות הרביעיות. הקשר המשפטי השיג את שלו. השאלה הבאה היא כמה זה עלה לנו.

כאן כמובן חלוקים הטעמים בין אוהדי ממשלת בנט-לפיד, שימנו את שבחיה, לבין מתנגדיה. אך המחיר ששילמנו בדרך להקמתה הוא בגדר עובדה. תיקי נתניהו עלו למדינת ישראל, כידוע, בשנתיים נטולות ממשל יציב ותקציב. אפשר להאשים בכך גם את נתניהו עצמו, בעקשנותו לדבוק בתפקידו ואף לסכל את הרוטציה עם בני גנץ ולהמשיך לעמוד בראש הליכוד. במונחים המקובלים היום, האשמה זו היא מקרה מובהק של האשמת הקורבן; אך מי אמר שלקורבנות אין אשמה תורמת. תיקי נתניהו עלו לישראל גם בסחרחרת חברתית שבה, בעיצומה של מגפה, התנהלו הפגנות שנאה משולחות רסן ומסכה. הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית הוא כנראה בעיקרו תופעה של קצף על פני המים, הקצף שיוצא מפי קבוצות לא גדולות בהכרח שהפכו בחלקן לכתות ולמועדוני משטמה. אך הקצף הוא הנראה לעין והיוצר אווירה.

לצד מחירים אלה, יש עוד שני אבות-נזיקין של נזקים היקפיים שגרמה הרדיפה המשפטית אחר נתניהו. שניהם מדוברים למדי, אך אזור החפיפה ביניהם מדובר פחות – ובו נדבר כאן. תחילה, מילה על שני אבות נזיקין אלו. האחד הוא ההחמצות. השני – הביקוע.

*

החמצנו, ראשית, מנהיג בסדר גודל היסטורי ובינלאומי, אומנם לא בלי פגמים קשים, שלא כהתה עינו ולא נס לחו. החמצנו את המשכו של תהליך היסטורי שהוא החשוב בתולדותיה המדיניות של ישראל והשלכותיו כבירות: תהליך הניתוק בין הסוגייה הפלסטינית לבין אפשרות השלום החם עם מדינות ערב. החמצות גדולות אלו שגרם סילוק נתניהו הן גם פרי גורמים נוספים, ובייחוד הפסדו של דונלד טראמפ בארצות הברית ונזקי מגפת הקורונה. אבל החמצנו, לפחות לעת עתה, דבר גדול נוסף, אך ורק בגלל רדיפת נתניהו: החמצנו את הבשלתו של גוש שמרני-לאומי-מסורתי גדול במרכזה ובימינה של המפה החברתית בישראל, גוש הנושא על גופו את המשך החיבור החיוני בין לאומיות, יהדות ומודרניות.

תכף נדבר עליו. אך לשם כך, קודם, מילה על אב הנזיקין השני, הביקוע. רדיפת נתניהו לא ביקעה מייד את החברה הישראלית, שכן בשלב הראשון המחלוקת סביבה כמעט לא חצתה את קו ההפרדה הישן בין המחנה הלאומי למחנה השמאל. אך התהליך שהוזכר לעיל, זליגת גורמי ימין אל מחנה מתנגדי נתניהו, וחבירתם הפוליטית מתוך כך למחנה השמאל, חולל עם הזמן קו שסע חדש. הישראלים החלו להתחלק בין אנשי ביבי לאנשי רק לא ביבי, וקו השסע הזה החל חותך בתוככי הימין עצמו. תחילה בקִווקוו קל, אך מעת שהוקמה הממשלה – זהו חתך חד ומדמם.

לגודל התימהון ולמרבה הכאב, דומה שהמחלוקות העקרוניות, הערכיות, הרצויות בחברה דמוקרטית ואופייניות לאומה דעתנית, אותן מחלוקות ידועות בין ימין לשמאל, כופפות עתה את גבן תחת השוט הרוצע של המחלוקת חסרת השחר שגרמה שנאת נתניהו. בשמאל ובמה שמכונה מרכז הדבָר לא פגע כלל. המתרס אינו חוצה אותו. אך מבשרו של המחנה הלאומי נחתכו תחת השוט הזה פיסות פיסות אברים מן החי.

בין שני צידי הבקע התוך-ימני, יש צד אחד גדול ופגוע ונבגד על פי תחושתו, הצד ה"ביביסטי". דומה שלא רק חדי העין מבין הקוראים הבחינו כי אהדתו העקרונית של כותב שורות אלו נתונה לצד זה. ובכל זאת, אולי בצדק אך ספק אם בחוכמה, גורמים בולטים במחנה הזה הם השוקדים העיקריים עתה על חידוד קו הבקע שבתוך הימין. הפרקטיקות הננקטות עתה במחנה זה לצורכי סימון שותפים ואויבים, פרקטיקות של סימון והרחקה של חשודים בפקפוק בטוהר האמונה, מזכירות פלגים ציונים-סוציאליסטיים בימיהם הרעים. אם להרחיק מעט את עדותנו – עיתון מקור ראשון, ואפילו עיתון ישראל היום, כבר מסומנים כ"בנטיסטים" ו"שמאלניים" – מפני שרק 90 אחוז מהעמדות המובעות בהם, ולא 100, הן של מתנגדי בנט, ומפני שמרואיינים בהם גורמי ממשלה.

בייחוד שוקדים גורמים מסוימים במחנה ה"ביביסטי" על הטבעת אות קין שמאלני במצחה של הציונות הדתית (לא המפלגה אלא הציבור) כולה, ואף, באורח ציני במיוחד, בציבור מתיישבי יו"ש, רק משום שמיעוט גדול מדי בתוכם הצביע לימינה. וכך, דווקא כאשר התרקם והלך עמוד השדרה החדש של החברה הישראלית, עמוד השדרה השמרני-מסורתי-לאומי, אירע הביקוע – ושבר את הגב. על ההחמצה הזאת של שעת כושר היסטורית, שיכלה להיות שעתה היפה של הישראליות, נצטער עוד שנים רבות.

*

התהליך שנקטע הוא תהליך שהבשיל ותסס בעשור או שניים האחרונים. כמה וכמה פנים היו לו, ועדיין ישנם. האחד, התחזקות ההכרה הדתית והלאומית בציבור היהודי לגווניו, ובכלל זה הנהירה אל ארון הספרים היהודי וחלחול האמונה והסמלים הדתיים אל הזרם המרכזי של התרבות. פן אחר, בתוך הציבור הדתי, הוא התחזקות ההכרה במציאות ההיסטורית הנוכחית, מציאות של גאולה, קיבוץ גלויות, וקיומה של יהדות חילונית – וההכרה בכך שלמציאות זו צריכות להיות השלכות על ההלכה, ובפרט על הלכות הציבור ועל סוגיות כגון גיור או יצירת אמנות חברתיות של פשרה והרמוניה (כגון אמנת גביזון-מדן). פן שלישי הוא התמוססות הבינאריות הדתית-חילונית והיווצרות "הספקטרום", המנעד הרציף והמגוון שבין-לבין ושל גם-וגם. על הספקטרום הזה התיישבו למשל הדתל"שים, כחולייה נבדלת מהחילונים, המשמרת בדרכיה החלקיות את מורשתה הדתית מהבית. עוד פן חשוב בתהליך זה הוא התבססותה של השמרנות הפוליטית בישראל, כאוהל שתחתיו יכולים לחסות כל בעלי הזיקה החיובית ללאומיות ולדת. ולבסוף, פן טרי מכולם, התפתחותה של הגאווה בזהות המסורתית, ובפרט המסורתית-מזרחית; אולי זהו תהליך בעל אופי יזום מדי, שלא הכה שורשים בשכבות נרחבות, אך הצלחתו התדמיתית מנבאת לו התבססות. המסורתי החדש אינו חרדי-בלב וחילוני-במעשה ודתי-בטקסים, אלא בעל סדר-יום משלו, סדר-יום של יהדות חיה, מתונה ומכילה.

גוש זה, המתפרס על המנעד שמהדתי-לאומי, דרך הדתי המודרני, המסורתי והדתל"שי ואינסוף התחנות האחרות שעל הספקטרום, ועד לחילוני הלאומי, הוא כיום לב החברה הישראלית. בכמות ואיכות, באלקטורט ובאליטה. זהו ציבור ציוני המחובר לשורשיו היהודיים המסורתיים ורואה בהם מוקד קיומו, כפרטים וכחברה וכמדינה. ציבור הרואה באהדה את הישגיה של הליברליות, אך משקיף בחרדה על הגזמותיה של הפרוגרסיביות. ציבור המקבל, גם אם לא על עצמו, את קיומו של מוסר שמעבר למוסר ההוגנות: מוסר של קדושה ומוסר של השתייכות. ציבור הזוכר כי חובותיו של האדם קודמות לזכויותיו. ציבור המבקש שיהדותו תכיל יותר ותדיר פחות.

פטיש משפטי הסרק נגד נתניהו היכה בגוש הזה בעודו חם, בעודו מתחשל. היכה ולא חמל, היכה ושבר. הרצף נשבר לחוליות, ואלו חברו לגושים שסביבו – ולא תמיד על פי קרבתן הטבעית להם.

ממשלת בנט-לפיד נטלה חולייה מלב הגוש השמרני-לאומי-מסורתי, החולייה הדתית-ליברלית – והדביקה אותה אל הגוש שמשמאל: הגוש הליברלי-פרוגרסיבי. אומנם, הדבר נכון יותר בדימוי מאשר במציאות, ובעיניים "ביביסטיות" יותר מאשר בשטח, שהרי רוב הציבור הדתי-ליברלי אינו נוהה בהכרח אחר הממשלה. אך עדיין, הדימוי חזק והמציאות הפוליטית עושה את שלה.

מנגד, החולייה המסורתית הגדולה, וגם נתח נכבד מהחולייה החילונית-לאומית, חברה לגוש חיצוני שמהעבר האחר: הגוש הריאקציוני, הפונדמנטליסטי, סרבן-הגאולה, המבקש להעמיד את היהדות על בדלנותה בת הגולה. אם להתנסח בהכללה גסה: המסורתיים, "הביביסטים", החשים נבגדים בידי הציונות הדתית, "דילגו" עליה ברצף הרעיוני, וחברו אל החרדים בסוגיות הדת-ומדינה ובתפיסתם הדתית העקרונית. ההתבטלות בפני האורתודוקסיה בגילוייה הנוקשים ביותר אינה חידוש בעולם ה"מסורתי", אך תמיד היו לה איזונים. עתה מגמה זו השתררה על המחנה, ובלמה את רנסנס המסורתיות בעלת התוכן העצמי והשליחות הממתנת.

אנשים התומכים בהפרטת מערכת הכשרות, למשל, או בגיור ידידותי בידי רבני ערים, או ברענון כלשהו של שירותי הדת בישראל, לא יכלו למצוא את מקומם בהפגנות הימין נגד הממשלה. בהפגנות אלו כיכבו סיסמאות נגד תיקוניו של שר הדתות מתן כהנא, נגד "רפורמה" כביכול, סיסמאות והכרזות בדבר מלחמתה-כביכול של ממשלת בנט ביהדות. הגישה החרדית הבדלנית התקבלה על כרעיה ועל קרבה.

במקום ברית רחבה וחזקה, ברית הנהגה לאומית, על פני כל הרצף הדתי-מסורתי-שמרני, קיבלנו מערכת בריתות מקוטבת. בצד אחד חרדים ומסורתיים, תוך דילוג על האורתודוקסיה המודרנית הנמצאת בין החרדיות למסורתיות – ואילו במחנה האחר מוכנסים בכפיפה אחת ליברלים דתיים עם פרוגרסיבים חילונים. מערכת של התנגשות, במקום מערכת של מפגש והסכמות. הנזק הזה רשום על שמם של טופלי התיקים לנתניהו – ועל שמם של אלו מאוהבי נתניהו שנפלו במלכודתם.

תמונה ראשית: צילום: Tim Mossholder, באדיבות: unsplash.