רוח החינוך הקלאסי היהודי
Getting your Trinity Audio player ready... |
חוכמת ישראל עיצבה את הציוויליזציה המערבית מראשיתה. כיצד יכולים היהודים בזמננו לבנות בתי ספר שיעודדו את הדור הבא ליטול את הלפיד הזה?
היהודים ממלאים מאז ומקדם מקום יחיד במינו בציוויליזציה המערבית; במרכזה ובשוליה גם יחד. המחשבה העברית טבעה במערב – ובכלל זה בנצרות האירופית ובהולדתה של אמריקה – חותם מכונן: הגילוי שקיומנו בא מאת בורא אלוהי יחיד; שבני האדם נבראו כשותפיו האהובים של האל; שחיי האדם קדושים, והקרבת ילדים היא תועבה; שמלכים בשר-ודם צריכים לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים; שחוקי קדושה מגבילים את המיניות של האדם; שגידול ילדים הוא הברכה הגדולה ביותר בחיים, ומצוותו הקדומה ביותר של האל; ושלמרות המציאות הכואבת של חיינו הסופיים, הסיפור האנושי אינו טרגי אלא גואל. אל מול האמונה הפגאנית כי הגורל גובר על החופש העמידו היהודים תיקון יסודי: ההכרה כי בני האדם יוצרים היסטוריה, וכי ההיסטוריה היא דרמה אלוהית שהאל הוגה ואנשים ונשים מעצבים, שכן בני האדם, ורק הם בכל היקום, הינם בני-בריתו ושחקני-זירתו. הברית החלה כשהאלוהים ציווה את אברהם ליצור דרך חיים חדשה. מאז ואילך אנחנו חיים בעולם אברהמי.
אותה שעה שההבנה העברית עיצבה את פניה המוכרים לנו של הציוויליזציה המערבית, העברים עצמם, היהודים, חיו בעיקר בגלות. ולא רק בגלות מארצם, ארץ ישראל, אלא גם גלות מאותה תרבות-מערב עצמה שתורתם תרמה כל כך לעיצובה. בעוד כתבים יהודיים כגון מזמורי תהילים זוכים בעולם הנוצרי למעמד של כתבי קודש, היהודים עצמם נרדפו יותר מכפי שכובדו, הואשמו יותר ממה שהוערכו, ונחשבו כבני-עניים ולא כבני-מלכים. הם גרו בדרך כלל בעיירות קטנות, ולא בנו לעצמם קתדרלות פאר. הם היו יעד ל"ויכוחים" מגמתיים ועוינים, ובדרך כלל נאסר עליהם לפקוד את האוניברסיטאות, מקום שם היו עשויים להימצא בדיאלוג של ממש. בחוכמתם המפוכחת תיעלו הרבנים את מרצם התרבותי לשימור מורשתם המקודשת מפני עולם שעָיַין אותם תדיר, ולא לשיתוף חזונם האלוהי עם גויים שלא לומָדו. באירוניה של ההיסטוריה, מן הגדולות (והאכזריות) שבהן, הנצרות הפיצה בעולם את גלעינו של מסר הברית היהודי – תוך השפלה, ואף דריסה ורדיפה, של היהודים עצמם.
ובכל זאת, לאורך ההיסטוריה המערבית, גדולי ההוגים והמנהיגים היהודים – פילון ורב סעדיה גאון, הרמב"ם ואברבנאל, רש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר – הכירו תמיד בחשיבותם של הרעיונות המערביים להרחבת האופק היהודי. גם כאשר העולם רדף את היהודים, חכמיהם ידעו כי מקומם הייחודי במערב הוא בעל משמעות. בעת החדשה, אין זה מקרה שהמדינאים וההוגים בעלי החזון שהובילו את התחייה הציונית – אנשים כמו הרצל, הרב קוק, ז'בוטינסקי ובן-גוריון – הכירו היטב את ההיסטוריה הפוליטית והמוסרית של המערב. ואין זה מקרה שהרבנים והמורים שהובילו את התחייה הדתית של יהדות ארה"ב – אישים כגון הרבי מלובביץ', הרב יוסף דוב סולוביצ'יק ואברהם יהושע השל – היו בקיאים בהגות הגדולה של המסורת המערבית העתיקה והחדשה. הם האמינו שהיהודים צריכים להבין את תרבות המערב, על שיאיה ועל סכנותיה, כדי לממש את ייעודם ההיסטורי כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
החינוך היהודי, לרוחו ולמטרותיו, משקף תמיד כיצד רואים היהודים את מקומם בהיסטוריה האנושית. אם היהודים והיהדות יראו את עצמם כחסרי חשיבות, עַם כיתתי בעל מנהגים מוזרים ורעיונות מיושנים, כי אז החינוך היהודי יקמול מחוסר עניין. אם הישרדות היהודים תימצא על כף המאזניים, כפי שהיה בראשית ימי התנועה הציונית, כי אז יחנכו היהודים הצעירים את עצמם בראש ובראשונה, ובצדק, להיות חקלאים, פועלים וחיילים. אם היהודים יראו את עצמם כזרים, גאים אך קבועים, גולים פוליטיים ורוחניים מעולם מושחת הדוחה אותם, כי אז ישימו להם בתי הספר היהודיים למטרה להגן על תלמידיהם מפני דעותיה הכופרניות של התרבות הלא-יהודית, לשם שימור דרך החיים היהודית הנעלה והנחלתה מדור לדור. אבל אם היהודים והיהדות מבקשים באמת להיות "אור לגויים", מנורָה מוסרית ומטפיזית לעולם, כי אז תכלית החינוך היהודי תהיה להדליק את האור הזה.
להוותנו, אנחנו חיים בעידן של בלבול תרבותי עצום ממדים, בעולם המערבי בכלל וגם בקרב היהודים עצמם. מעיינות השפע המתוקים של מורשת העבר נסתתמו בפני האדם המודרני, ובחפשו מורי-דרך חלופיים לעתידו הוא מגיע לעגלי זהב חדשים: פנטניל, טיקטוק, פאן-סקסואליות. שליחותם של היהודים בעולם היא לעזור לאנושות לרדת מהמסלול הניהיליסטי שעלתה עליו: להציע תרופות עבריות להפרעות התרבויות החמורות שלנו. דרוש אור יהודי להאיר את הדרך, והוא יאיר רק אם יחונכו יהודים בעלי מחויבות המבינים את תפקידם ההיסטורי החריג, דואגים לו; יהודים שיביאו את החוכמה היהודית אל זירת הציוויליזציה, ואשר ימסכו בחייהם היהודיים את המיטב שבתרבות המערב. זוהי משימתו של החינוך הקלאסי היהודי: לבנות תנועה של התחדשות ציוויליזציונית, הרואה על פסגות המצוינות האנושית של העבר את המשואות שיובילו את האנושות אל העתיד, ועושה זאת בשכל יהודי ובלב יהודי.
א.היסטוריה יהודית קצרה של המערב
כדי לפתח חזון יהודי של חינוך קלאסי עלינו להבין מהי המשמעות היהודית של "המערב" וצורות החינוך שעיצבו את תרבותו. האידיאל המערבי של האדם המשכיל החל אצל היוונים. יוון הקדומה הייתה הציוויליזציה הראשונה שהבינה את האדם כישות רציונלית החוקרת את עצמה ואת מקומה בעולם הטבעי. תרבויות וציוויליזציות רבות קדמו ליוונים: סין, מסופוטמיה, מצרים. אבל תרבות יוון הייתה התרבות היחידה הפתוחה לתִרבות: התרבות היחידה שפקפקה בעליונותה באמצעות החלת התבונה האנושית, ושאפה למצוא פשר למציאות – ובכלל זה לה-עצמה – באמצעות היגיון וניתוח וחיפוש ראיות אמפיריות.
הדרישה היוונית אחר האמת הולידה את כל תחומי הדעת היקרים לנו. מדע ההיסטוריה הומצא בידי הרודוטוס ותוקידידס כמאמץ לחקירת טבע האדם באמצעות לימוד מנסיבות חייו בעבר. הספרות היוונית המציאה את צורות הטרגדיה והקומדיה כדי לתת פשר למאבקו של האדם בכוחות הקוסמיים הנראים כמצויים מחוץ לשליטתו. האמנות היוונית ביקשה להציג את טבע האדם באמצעות דמות גופו ופניו. היוונים המציאו את חקר הפוליטיקה שנועד להסביר איך לחיות נכון בחברה מאורגנת; ועיוניהם באתיקה היו המתוחכמים ביותר (אם גם לא תמיד האתיים ביותר) שידע העולם. במתמטיקה פיתחו היוונים הוכחות מתקדמות להבהרת טבעה האמיתי של המציאות, ובאסטרונומיה השתמשו בחשבון וכך התקדמו הרבה מעבר לתגליותיהן של תרבויות אחרות שנשענו על התצפית לבדה. מעל כל התחומים האלה שררה הפילוסופיה היוונית, שהחילה את התבונה ואת כושר הדיאלקטיקה על שאלות הקיום היסודיות.
במאה הרביעית לפני הספירה, הפילוסופים היוונים יצרו שיטה להעמדת אדם משכיל, שעתידה הייתה לעצב את פני החינוך במערב לאורך יותר מאלפיים שנה. תלמידיו של אריסטו חילצו מהגותו מודל פדגוגי שזכה בהמשך לשם "טריוויוּם", כלומר שילוש, שכן התמקד בשליטה קפדנית בשלושה תחומים: דקדוק, לוגיקה ורטוריקה. הדקדוק היה לימוד הקריאה והכתיבה במובן הרחב והמקיף שלהן, ובכלל זה יסודות השפה ושינון ידיעות ליבה הנחוצות לחשיבה. הלוגיקה כללה הכשרה פורמלית בהוכחת אמיתות ובהפרכת היגדים כוזבים. הרטוריקה הייתה אומנות השכנוע, ולומדיה קיבלו כלים להנחלת אמיתות בדרך היעילה ביותר שאפשר. לאחר הטריוויום בא "קואדריוויום", לימוד ארבע-תחומי של הטבע: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה.
כשהרומאים כבשו את יוון, הם סיגלו לעצמם מודלים יווניים של חינוך ותרבות, וכעבור מאות שנים הצליחה הלטינית שבפיהם לתפוס את מקומה של היוונית כשפה הראשית של תרבות המערב. מבחינה אינטלקטואלית, הרומאים ליטשו את תחומי-הדעת היווניים ושיפרו אותם; בייחוד את אומנויות הרטוריקה. מבחינה מוּסרית, הם העלו על נס את המידה-הטובה האזרחית ואת הנאמנות למטרות נעלות והעדפתן על פני השאיפה האישית לטיפוח ולהצטיינות. הם רוממו גם את ההיסטוריה: היכן שהיוונים ראו סדרת מאורעות שהטבע (ובכלל זה טבע האדם) אחראי להם, הרומאים התמקדו בתפקידו של האדם בעיצוב הגורל הלאומי – שהאלים, אומנם, גזרו.
אך בצוותא חדא עם המידה-הטובה הרומית, התקיימו האכזריות הרומית, הדקדנס הרומי והשחיתות הרומית. ועם כל הישגיה המשולבים, תרבות יוון-רומא נותרה פגאנית במובן עמוק זה: האדם לא הועלה שם אף פעם למעלת שותפו של האל לברית של גאולת הבריאה; והאל מעולם לא נתפס שם כבורא כול-יכול, אשר למרות זאת דואג שאנשים ונשים יממשו את תכליותיו האלוהיות, ואף זקוק לכך – כדרך שהורה זקוק לילד שימשיך את מורשתו הקדושה לו. היוונים והרומאים אומנם המציאו אומנויות מתוחכמות של ידיעת המציאות, אך "ממלכת הכוהנים" העברית היא אשר הבינה את משמעותה העמוקה של מציאות זו.
כמה וכמה פעמים התנגשו היהודים ביוונים וברומאים, בניסיון לשמר עצמאות יהודית מאימפריות עצומות אלו. במערכה הצבאית ניצחו הרומאים, החריבו את המקדש בירושלים ושלחו את היהודים לאלפי שנות גלות. אך במערכה העמוקה יותר, התרבותית, ניצחה לבסוף תפיסת-האדם היהודית. שכן בעת ההיא קמה כמנצחת הנצרות: אותו עיבוד עברי לתרבות היוונית-רומית, שעיצב את המערב כפי שאנו מכירים אותו. הרומאים אומנם בזזו את המקדש בירושלים, אבל נרו העומם של דיוגנס לא שמר על גווניו אחרי המפגש עם אורה הזוהר של מנורת שבעת הקנים.
הנוצרים המוקדמים היו אנשי כת יהודית אוונגרדית; רק לאחר פעילות השליחים נעשתה הנצרות דת נפרדת, שצירפה אליה בעיקר לא-יהודים, ואשר נרדפה תחילה בידי רומא האלילית. היא יצרה גרסה חדשה לגמרי של היהדות, בהפנותה לקהל אוניברסלי את הרעיון המרכזי של היהדות: הברית בין אלוהים לבין האדם שהוא נשא-המשמעות הראשי בעולם שברא. בתפיסה הנוצרית, אלוהי-הברית של התנ"ך נקשר אל האנושות דרך יהודי אחד מיוחד: ישוע איש נצרת. הרעיון היהודי כי האל מתגלה בפעולה בהיסטוריה, המכוונת לבני אדם וממומשת בידיהם, הומר וקודַם עתה בבשורה חדשה.
עם הזמן התנצרה רומא ונוצרו העמים שתחתיה. כנגד פולחן הקולוסאום העמידו הנוצרים את הרעיון המקראי בדבר כבוד האדם שנברא בצלמו של אל אוהב. כנגד הפטליזם הם לימדו כי האדם נושא באחריות עצומה לדאוג לבריאה ולטפחה. כנגד ההרגשה הגלמודה שעל פיה האדם הוא רק עוד אחד מן היצורים ביקום, עוד כלי משחק בידי אלי האולימפוס, הם לימדו את העולם שלהיסטוריה האנושית יש תכלית גואלת. הנצרות המירה את ההישגים הגדולים של העולם האלילי לניצחונות מבקשי-אלוהים של רוח האדם – כניכָּר מגאון היצירה של הציוויליזציה הנוצרית באמנות, באדריכלות, בספרות ובמוזיקה.
הנצרות שינתה אפוא את התרבות היוונית-רומית, והיא עשתה זו מבעד לעדשה יהודית. בה בשעה, הנוצריוּת ידעה להיות אכזרית להחריד כלפי מולידיה היהודים. לא-פעם, היהודים עצמם הועלו כקורבן-אדם בידי המנסים להפיץ את החזון היהודי-במקורו בעולם. להיות יהודי, האמינו הנוצרים בימי הביניים, הוא להתכחש לישועה שהציע הקורבן האלוהי מעל הצלב, ולדבוק ב"ברית ישנה", בדלנית, שההתגלות החדשה החליפה. בהיסטוריה הנוצרית היו זמנים ומקומות שהיהודים חיו היטב בקרב הנוצרים, אם לא כידידים לפחות כנוכחים נסבלים. אבל בדרך כלל, יהודים בעולם הנוצרי נאלצו, במקרה הטוב, להיות זהירים ביותר, ובמקרה הגרוע היו נתונים לשעבוד אַלים.
כאן טמונה האירוניה הטרגית שבלב המערב: עליית הנצרות הייתה ניצחון להבנה היהודית של יחסי האל והאדם על פני הפגאניות נטולת האל – ובה בעת מקור חדש לדיכוי היהודים עצמם. זהו ההסבר לאמביוולנטיות התרבותית העמוקה שרחשו היהודים כלפי אותה תרבות מערבית שהנחילה לעולם תפיסות שמקורותיהם יהודיים – אמביוולנטיות שהגיעה תכופות גם לידי סלידה. כיצד יתענג היהודי על ציורי דמויות מקראיות מאת מיכלאנג'לו, כיצד יתגאה בהם, שעה שהוא נתון לעוני, לרדיפה ולאינקוויזיציה?
לא ייפלא אפוא שיהודים רבים, ובתוכם גם מלומדים וצדיקים, דחו מעליהם את התרבות שתרבותם שלהם תרמה כל כך ליצירתה. יהודים רבים אחרים מאסו משום כך בהשתייכותם היהודית, שהבדילה ביניהם לבין התרבות (הנוצרית) הגבוהה של המערב. שני פיתויים עזים עמדו אפוא בפני היהודים: לנטוש את מורשתם – או להמעיט בערכם של הישגי הציוויליזציה המערבית. בעידנים של מאבק על עצם ההישרדות היהודית, שני הנתיבים נראו מתקבלים על הדעת. אך הם לא היו התשובות היהודיות היחידות ל"שאלה היהודית" המתמדת. גדולי ההוגים והמחנכים היהודים בעבר התוו נתיב אחר: לא התבוללות, לא התבדלות, אלא מפגש יהודי אמיתי עם המערב.
ב.שורשי החינוך הקלאסי היהודי
במפגשם עם הציוויליזציה הנוצרית, ובמאות האחרונות גם עם העולם שלאחר-הנאורות, ניסו אדריכלי הלימוד היהודי להשיג שלוש מטרות בבת אחת. הם פיתחו גישה יהודית ייחודית לחינוך.
היעד הראשון של החינוך היהודי היה התנגדות לטמיעה: התנגדות לפגאניות, התנגדות לתרבות הפגאנית הגבוהה של יוון ורומא, התנגדות לאימוץ הנצרות ככרטיס הכניסה הפוטנציאלי (כביטויו המפורסם של היינריך היינה) להיכלי ההשכלה, התרבות וההון של העולם הנוצרי. המערכת הרבנית התמקדה מתוך כך בהקניית ההלכה, המנהג ואורח החיים היהודי. לימוד הגמרא הועלה אל ראש מעייניה של ההשכלה היהודית. הדבר אפשר ליהודים, גם כשהיו שרויים בדלות ובגלות, לחוות את עצמם כעשירים בדעת וברוח. הוא גם אפשר ליהודים להמשיך למלא את תפקידם כשותפים פעילים בברית עם האל, שותפות המתגלמת בקיום מעשי של המצוות, למרות אמונתה של האוכלוסייה הסובבת כי מצוות אלו משונות, כיתתיות ומיותרות.
היעד השני של החינוך היהודי היה הפנמה של התגליות, התובנות וההישגים של התרבות היוונית-רומית (ואחריה: הנוצרית) בדרך יהודית. היהודים לא יכלו להתעלם מהישגי המערב במדעי הטבע, ברפואה, באדריכלות, באמנות, בספרות ובכלכלה המדינית. הם שאפו לשלב אותם, להלכה ולמעשה, בתפיסת החיים היהודית.
היעד השלישי היה להרים תרומה יהודית ייחודית למערב עצמו: לראות את עם ישראל כאור לגויים, מבחינה מוסרית ורוחנית; כאומה שרעיונות הליבה שלה יכולים להשפיע על הסיפור המערבי והכלל אנושי, לכוון אותו ולהטעינו במשמעות. יעד זה כולל הצעת תיקונים עבריים לליקויים יווניים-רומיים, והגשת חוכמה מן "הברית הישנה" כשהעולם הנוצרי (או הבתר-נוצרי) משרך דרכיו.
חתירה לשלושת היעדים הללו גם יחד הייתה ועודנה אתגר לא קל. מידת הדחיפות של כל אחד מהם, ומשקלו היחסי, השתנו מטבע הדברים מעת לעת וממקום למקום. אך אידאל החינוך היהודי היה תמיד לקדם את כולם: להתנגד בשם היהדות לרעיונות אנטי-יהודיים, להפנים את המיטב שבחידושי המערב באורח החיים היהודי, ולתרום חוכמה יהודית לתרבות המערב. זו הייתה ועודנה מגמתו של החינוך הקלאסי היהודי.
מפעל זה ליצירת סינתזה יהודית גדולה הגיע למלוא תפוקתו בימי הביניים. הרמב"ם, במרחב האסלאמי של המאה ה-12, התמודד עם ההגות היוונית והמוסלמית מכל שלוש הזוויות: הוא יצר קודקס הלכתי יהודי כצורה של התנגדות לתרבות הלא-יהודית, הפנים את הפילוסופיה האסלאמית והיוונית במחשבת ישראל, ותרם לתרבות הסובבת בהפגישו בין אמיתוֹת הפילוסופיה היוונית ואמיתוֹת ההתגלות המקראיות. לצורת החשיבה הרמב"מיסטית הייתה השפעה ברורה לא רק על יהודי ארצות האסלאם אלא גם על אישים כתומס אקווינס, איש הרוח המשפיע ביותר בנצרות ימי הביניים, שקרא לרמב"ם "רבי משה". הפרדיגמה הרמב"מיסטית-תומיסטית הייתה לתו-התקן לחינוך הקלאסי הנוצרי ולזה היהודי.
בימי הרנסנס אימצו אל חיקן את המודלים הקלאסיים הללו הקהילות היהודיות באיטליה, שכללו יהודים איטלקים, ספרדים, אשכנזים וצרפתים. דון יצחק אברבנאל, הרב והפילוסוף והמדינאי הנודע, היה ספוג בכתבי סנקה. ר' עובדיה ספורנו, מפרש המקרא הידוע שחי באיטליה בימי הרנסנס, היה בקיא בלטינית ולמד פילוסופיה אריסטוטלית. ר' דוד פְּרוֹבַנצאלו ייסד בית ספר שהכין יהודים לקבלה למיטב האוניברסיטאות האיטלקיות תוך שהוא מקנה להם גם חינוך יהודי עשיר. כתביו של ר' דוד בן יהודה מסר לאון על הטריוויום היו חומר לימוד רווח בקרב יהודי איטליה. תוכנית הלימודים היהודית-קלאסית הדגישה את תחומי הרפואה, ההיסטוריה, השירה והפילוסופיה של המוסר – לצד לימוד מסורתי של תנ"ך, דקדוק עברי ותלמוד. למדו שם לטינית וכתיבה באיטלקית; קראו יצירות מופת, מ'רטוריקה' ו'פואטיקה' לאריסטו עד נאומי קיקרו ו'הקומדיה האלוהית' של דנטה. ההתעמקות במוזיקה ובלשון הובילה לפריחה בכתיבה העברית, בפרט כתיבת שירה. מבחינת התפוקה והאיכות של שירתה, תרבות יהודי איטליה עלתה אולי אפילו על זו של תור הזהב היהודי בספרד. המלומדים היהודים שם כונו "חכם כולל", מעין תרגום ל"הומו אוניברסליס" הלטיני. המטרה הייתה ליצור גרסה יהודית של איש הרנסנס.
גישה חינוכית דומה אימצו במאה ה-17 יהודי הולנד. בבתי הספר למדו הילדים לכתוב שירה במשקל. את לימוד התורה השלימו לימודי שפות – עד שש במספר. שפת ההוראה העיקרית הייתה פורטוגזית, שכן רוב יהודי הולנד בימים ההם היו אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל וצאצאיהם. עברית נלמדה כשפה כתובה וגם כשפה מדוברת; לטינית שימשה ללימודים הקלאסיים; והספרדית נועדה לשליטה בספרות המודרנית. תלמידים רבים למדו גם הולנדית או צרפתית, והמחוננים ביניהם זכו גם ללימודים מתקדמים בתאולוגיה, פילוסופיה ורטוריקה. אמסטרדם הייתה, בעקבות רנסנס חינוכי יהודי זה, למעצמה של הדפסת ספרים יהודיים, ורבני הולנד למדו כתבים קלאסיים עתיקים וכתבים מימי הרנסנס. בספרייתו של ר' יצחק אבוהב דה פונסיקה, מנהיג קהילת אמסטרדם במשך עשרות שנים, היו כתביהם של כמעט כל המחברים הקלאסיים הגדולים, ולצידם יצירות של גדולי ראשית העת החדשה כז'אן בודַן, לופו דה-וגה, ניקולו מקיאוולי, מישל דה-מונטין ותומס הובס. צלילה זו של היהדות הפורטוגלית-הולנדית בלמדנות המערבית חוברה יחדיו עם השתקעות באתוס דתי מסורתי. מובילי הזרם דחו מגמות פילוסופיות לביטול סמכותה של הדת המסורתית. בהולנד חדלו אנוסי ספרד ופורטוגל להחביא את יהדותם, חזרו אליה בגלוי, ולמעט כמה יוצאי דופן בולטים טיפחו דתיות אדוקה והנחילוה לדורות.
הדוגמה המובהקת ביותר לחינוך יהודי קלאסי בעידן המודרני הועמדה ביהדות האורתודוקסית בגרמניה של המאה ה-19 בידי הרבנים שמשון רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר. רש"ר הירש, יליד 1808, קיבל חינוך קלאסי בגימנסיה של המבורג ובאוניברסיטת בון, נוסף על השתלמותו בתורה ובתלמוד אצל כמה מחשובי רבני אשכנז בדורו. הוא דיבר אנגלית וקרא לטינית. בבוֹן למד את כתבי יובנליס, לייבניץ וקאנט, התמחה בפילולוגיה ובמדעי הטבע, והיה בן בית בכתבי קיקרו, טאסו ושייקספיר. הוא הגן על השירה מפני מקטרגיה הרבניים, בגורסו כי השירים העתיקים והקשים לקריאה יעזרו ליהודים להוקיר את כוחה של השפה לעצב את רוח האדם. הוא האמין שהדרך היחידה לעמוד בפני המתקפה התרבותית על היהדות המסורתית היא לחנך יהודים מסורתיים להעריך את התרבות הגבוהה. כך כתב: "הדרך היחידה לצאת ממצב זה היא שילוב נכון של ידע דתי וחיים דתיים עם לימוד ראוי של נושאי חולין. זהו השילוב האמיתי והשלם של 'תורה עם דרך ארץ' כפי שלימדונו והורישו לנו אבותינו הקדושים".[1]
ב-1851 התמנה רש"ר הירש לרבה של פרנקפורט על-נהר מַיין, ושם החל לייסד בתי ספר עם תוכנית לימודים כפולה, יהודית-מערבית. הוא לא ביקש לייצר דווקא תאולוגים או אנשי רוח דוגמתו, אלא פשוט להבטיח את קיומם של חיים יהודיים, וקהילות יהודיות, הספוגים בתרבות יהודית ומעוצבים בידי יהודים בני תרבות. אך גם לצורך יעד צנוע זה נדרשו התלמידים ללמוד ארבע שפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית ועברית. הם למדו מתמטיקה ומדע, נושאים ארציים בעלי יישומים פרקטיים, אבל גם היסטוריה, גאוגרפיה, כתיבה, מוזיקה ואמנות. הם אף צללו אל הספרות המתוחכמת בת הזמן, למשל לרומאנים של קרל גוצקוב ולשירה ולדרמה של ראסין, גתה, שילר, הרדר ולסינג, וניסו לשלב בעיון בה רעיונות יהודיים. לימודי המדע וההיסטוריה עוגנו בנקודת מבט יהודית, וניתנה עדיפות לספרות עם נושאים יהודיים ודמויות יהודיות. הירש הראה לתלמידיו את האידאליזם העברי בשירת שילר – ובית ספר אחד הפליג וכינס אספת הודיה מיוחדת ביום הולדתו החמישים של המשורר. הרב מנדל הירש, בנו וממשיכו של רש"ר, לימד את הדרמות המקראיות של ראסין.
תוך שהוא אורֶה את המיטב מן התרבות המערבית, לא היסס רש"ר הירש לדחות רעיונות חיצוניים שהיו בעיניו אנטי-תזה ליהדות. הוא דן את המערב מתוך אמות מידה יהודיות, עִם שהאמין שהיהודים יכולים ללמוד הרבה מפסגות התרבות הלא-יהודית. הוא שאף להחיות את המעורבות היהודית בסיפור המערבי הגדול, מעורבות שדוכאה במאות שנות רדיפות, עוני והדרה מהאוניברסיטאות הגדולות של המערב הנוצרי. הוא התווכח עם אותם רבנים שזלזלו בתרבות המערב או התעלמו ממנה – ובמקביל, עם אותם יהודים "מתורבתים" בעיני עצמם שזלזלו בלימוד התורה ובחיי התורה או התעלמו מהם.
הרב הילדסהיימר, מצידו, הקים ב-1851 בהונגריה בית ספר יהודי מוכוון-קלאסיקה לילדים, וסמינר רבנים מוכוון-קלאסיקה אף הוא. לצד לימוד התורה המסורתי, מוסדות אלו הורו לטינית, יוונית, גרמנית, הונגרית, גאוגרפיה, היסטוריה ומתמטיקה. התלמידים נדרשו לקרוא את הומרוס ואת קיקרו, את וירגיליוס ואת יוספוס ואת גזניוס. בזמנם החופשי הם התבקשו לתרגל כישורי שיחה בעברית. ב-1873 ייסד הילדסהיימר סמינר-לרבנים גדול יותר, בברלין. הוא חשב שרק רבנים בעלי השכלה קלאסית, המבינים את תרבות המערב מגובַה יהודי וברוח יהודית, יוכלו להתמודד עם שני האתגרים האינטלקטואליים הגדולים של התקופה: האתגר שהעמיד העולם האקדמי החילוני האירופי – והאתגר שהעמידה תנועת הרפורמה ביהדות גרמניה, אשר שאפה, בשם הקִדמה, לבטל רבים ממאפייניה הייחודיים של היהדות.
התנועה התרבותית שבנו הירש והילדסהיימר הייתה רבת השפעה. בתי ספר יהודיים אורתודוקסיים מוכווני קלאסיקה נפוצו על פני כל גרמניה: בורגפְּרֶפַּש (בבוואריה), קלן, פרנקפורט, פוּלדה, פורת, הלברשטט, המבורג, הסה, הוכברג, מיינץ, נירנברג, וירצבורג ושוואבך. בברלין, בית הספר 'עדת ישראל' היה לבית הספר הדתי הגדול בגרמניה, וקיבל הכרה רשמית מהמדינה כגימנסיה קדם-אקדמית המעניקה תארי "אבּיטוּר". זאת, למרות התנכלות ממשלתית מתמשכת, ובכלל זאת סירוב לאפשר לבתי ספר יהודיים להקצות מספר שעות מספיק ללימודים יהודיים. הירש אותגר מכל עבר: מכאן הרפורמים שרצו להשאיר את אורחות היהדות הישנים מאחור, מכאן היהודים החרדים שראו בלימודי החול סכנה וביטול תורה, ומכאן המפקחים הגרמנים שראו ביהדות מאובן. אך הוא עמד על שלו, שכן הוא סבר שיש ליהודים ייעוד נעלה בציוויליזציה המערבית:
כעם שהושם בעולם כתזכורת למציאות ה' בעולם ולמקום האדם בתולדותיו, הוא נועד להביא להתכנסות הסופית של כל העמים סביב ה' וסביב תורתו, כדי שהאדם יוכל לעשות כראוי את שליחות ה' בעולם… עם מורשת ה' למין האנושי בידו, הוא התפזר בין העמים כ"זרע אלוקי" (יזרעאל). ההבטחה שבסוף הוא ייגאל נועדה להראות לעמים האחרים שהגאולה תגיע בסוף גם לשאר האנושות. כדי שעם זה יוכל לנצח במסעו בין העמים לאורך מאות שנים, מינה ה' "חוזים" לפרש עבורו את משמעות עליתן ונפילתן של האומות, ושל מסע עם בודד זה המהלך על מצבות הזמן. חוזים אלה גם מסרו לעמם את הבטחות ה' לעתידו, כדי שיצעד בביטחון בלֵילי מאות השנים לקראת עלות השחר המצפה לו ולשאר האנושות.
הנה אם כן יש לנו עם ששרד בקורות העולם, שהוצב בין האומות כדי לקדם את תכלית העולם, ושניחן בחזון העתיד. האם בני העם אינם צריכים להבין שמחקרים על התפתחות העמים לא רק שאינם מיותרים אלא כמעט הכרחיים? האם בני העם היהודי יכולים להבין משהו מהחזון העתיק שלהם, המגדיר את משימותיהם של שלושת האב-טיפוסים הבסיסיים הלאומיים של האנושות, אם הם לא יודעים משהו על השפעתה של הרוח של יפת-יון על תרבות מדינות אחרות, השפעה הנמשכת עד היום?[2]
במילים אחרות: גם כאשר ההיסטוריה דוחקת את היהודי לשוליים, עליו לקחת אחריות מטפיזית ומוסרית כלפי המערב, משום שהמערב צריך תיקונים יהודיים להפרעות הציוויליזציוניות שלו ומשום שהמערב עצמו הוא מערכה ראויה-לשמה, גם אם משובשת תדיר, בסיפור יחסי ההשגחה והאדם. כדברי הירש: "ככל שהיהדות תהיה נאמנה לכל מה שטוב ואמיתי בתרבות של אירופה מבלי לאבד את תכונותיה ומאפייניה הייחודיים, כך היא תוכל למלא טוב יותר את המשימה היהודית הייחודית שלה".[3] זוהי רוחו של החינוך הקלאסי היהודי.
ג.עלייתו של החינוך הפרוגרסיבי
בשעה שרש"ר הירש ותלמידיו יצרו במרכז אירופה, נגד כל הסיכויים, תנועה של חינוך קלאסי יהודי, החלה מתגבשת צורת-חינוך חדשה בעולם התעשייתי החדש, בייחוד באמריקה ובבריטניה: תנועת החינוך הפרוגרסיבי. כעולה משמה של תנועה זו, מוביליה גרסו כי העבר הוא דבר שיש להתגבר עליו, ופחות מכך ללמוד ממנו; שהצרכים הכלכליים והפסיכולוגיים של העידן התעשייתי מחייבים דרכי הוראה חדשות; ושהחינוך הקלאסי מיושן, לא מעשי, ואריסטוקרטי מדי לתקופה הדמוקרטית החדשה.
החינוך הקלאסי נטה תמיד אל שבע "האומנויות החופשיות" (הטריוויום והקואדריוויום הנזכרים לעיל): הכנת התלמידים לחיים של אזרחות טובה בחברה חופשית, באמצעות חניכתם אל המסורת האינטלקטואלית המערבית והכנסתם אל היכל "מיטב הדברים שנאמרו ושנהגו", כמאמר המשורר והמסאי האנגלי מתיו ארנולד, אדריכל החינוך הקלאסי במאה ה-19. יעדיו של החינוך הפרוגרסיבי היו הרבה יותר "מעשיים": לייצר עובדים יעילים למשק המתועש החדש, ואזרחים אמינים לדמוקרטיה המתחדשת לצורותיה, שהחליפה את הקיסרים, המלכים והכמורה. רוח האינדיבידואליזם והשוויונאות נשבה במפרשי התנועה הזאת: הפרוגרסיבים שאפו לתת לתלמידים שליטה על לימודיהם, במקום למסור אותם בידיה של מסורת גדולה הנתפסת כיסוד החשיבה העצמאית. היו לחינוך הפרוגרסיבי גילויים שונים – משיטות לימוד קריאה נוסח "השפה כמכלול", שחלוצן היה הוראס מאן, דרך החינוך הניסויי והדמוקרטי של ג'ון דיואי, עד ללמידה ממוקדת-התלמיד בהשראת כתבי ז'אן פיאז'ה. ובכל זאת אפשר לומר כמה דברים כלליים על תכונות הליבה שלו, ולעמוד על השסע התהומי שבינו לבין מודל החינוך הקלאסי שרש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר ביקשו לקדם.
ראשית, החינוך הפרוגרסיבי מתנגד לשינון ולשליטה בחומר כיעד מרכזי לתלמידים צעירים. השינון, גורסים הפרוגרסיבים, הוא בזבוז זמן (תפיסה שקנתה לה עוד חסידים רבים בעידן הגוגל). בעיניהם, זכירה של עובדות מפתח, מספרים וטקסטים מכוננים אינה חיונית לפיתוח חשיבה ביקורתית. הם מעדיפים לגרום לילדים "לאהוב ללמוד" – ולשם כך, הם מבכרים פעילויות משחקיות על פני הקניית שליטה בחומר דרך תרגול ומשמעת.
שנית, החינוך הפרוגרסיבי מהלל את היצירתיות הספונטנית, להבדיל מחיקוי המצוינות. לאורך הדורות, החינוך הקלאסי הכשיר את התלמידים באמצעות הבנה וחיקוי של הישגי רבי-האמנים, ודרכם – הפנמה של השיטות ואמות-המידה הדרושות ליצירה של ביטוי תרבותי רציני. רק לאחר שהתמחה והצטיין כשולייתם של אחרים יכול אמן או סופר מוכשר לפרוץ את החוקים הישנים וליצור חוקים לעצמו. הפרוגרסיבים מאמינים בקפיצות ראש: בהליכה היישר אל העצמי המשוחרר.
שלישית, ואירונית, החינוך הפרוגרסיבי נוטה לסמוך על השינון בתחום אחד, התחום שבו השינון אינו רצוי כלל: מתמטיקה. במקום ללמד הוכחות מתמטיות, רוב תוכניות הלימודים הפרוגרסיביות במתמטיקה מתמקדות בשינון (הקל בהרבה) של עובדות ותהליכים. כך נשללת מהתלמידים היכולת לחשוב בתחום שלצד הפילוסופיה הוא החשוב ביותר לפיתוח חשיבה ביקורתית אמיתית.
רביעית, החינוך הפרוגרסיבי זלזל מתחילתו בלימוד היוונית והלטינית והפחית בחשיבותו של לימוד השפות. המתקנים הפרוגרסיבים סברו ששפות זרות אינן חיוניות לחינוך מקיף, שכן יש תרגומים בשפע. עוד טענו כי לימוד היסודות הלטיניים של דקדוק שפות-האם של התלמידים הוא לוקסוס מיותר. הרעיון שיש תועלת עיונית ורוחנית ביכולת לחשוב ולהרגיש בלשונה של תרבות אחרת הורד מסדר היום בשם היעילות והשימושיות.
ולבסוף, החינוך הפרוגרסיבי החליף את הקריאה ב"ספרים הגדולים", הקלאסיקות החשובות, בקריאה בספרי לימוד מעובדים או בספרות בת-השעה ה"רלבנטית" יותר כביכול. בשם הדמוקרטיזציה של החינוך, הם עקרו את התלמידים בהדרגה משורשיהם התרבותיים.
ד.התרוקנות הציוויליזציה המערבית
לאחר שתי מלחמות-העולם במאה העשרים, החינוך הקלאסי הוא בגדר מורדם-ומונשם. לנוכח מרחץ הדמים עתיר הידע, פריחתן והתנפצותן של הפנטזיות האוטופיסטיות, ועליית הרודנויות חסרות-האל, המערב איבד את אמונתו בציוויליזציה שלו, ובחר שלא לחפש במטמוני עברו את זרעי ההתחדשות. העולם המערבי נכנס לעידן בתר-נוצרי. כתיאורו של מתנגד המשטר הסובייטי אלכסנדר סולז'ניצין, בנאום מפורסם בהרווארד ב-1978, עידן זה העמיד צמד פילוסופיות היפר-מודרניות כחלופות מנוגדות: האינדיבידואליזם במערב והקומוניזם הסובייטי במזרח. יחסי הברית בין אלוהים ואדם, שלאורך דורות כוננו את המערב במיטבו, התנוונו לכדי שַסַּעת תרבותית: אופטימיזם כוזב המאמין שהאדם יוכל ליצור אוטופיה ארצית בלי אלוהים – וכנגדו ייאוש הרסני, ניהיליסטי, שהוציא גם הוא את אלוהים מההיסטוריה. בעולם כזה, לימוד יוונית, לטינית או עברית נראה כרומנטיקה חסרת שחר.
ליהודים, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה עידן של לידה מחודשת, ניסית, ושל התנרמלות. באמריקה, רוב היהודים נותרו עסוקים בניסיון, שכבר היה אז בן עשרות שנים, להשתלב בחברה האמריקנית. רובם שלחו את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים פרוגרסיביים, והשלימו את החסר בלימודי ערב, או לימודי יום א', מוגבלים בהיקפם ובתועלתם, בבתי ספר יהודיים. לרעיון הגדול בדבר אחריותם של היהודים לתרבות המערב לא היה מקום בתרבות הזרם המרכזי, לא היהודית ולא הכללית, בייחוד לא בעידן שבו בשורת הפרדת הדת והמדינה הובילה לסילוקו של התנ"ך ממעמדו-משכבר כמקור לחינוך האמריקנים בדבר שורשיהם העבריים. יוזמות להקמת בתי ספר יהודיים של כל ימות השבוע (להבדיל מלימודי יום א' בלבד) נטעו אומנם זרעים של תקווה, אך עוד היו בחיתוליהן. בישראל קמה בינתיים מערכת חינוך חדשה, שהעברית היא בה השפה הלאומית והתנ"ך הוא חלק מתוכנית הליבה. זה היה נס של ממש: דור של יהודים הגדלים היכן שהתהלכו אבות-אבותיהם. אך עם זאת, ואפשר להבין מדוע, בתנועה הציונית משלו בכיפה השיקולים המעשיים הנוגעים לייסודה ולפיתוחה של המדינה, ובתוכם הצורך לחנך חקלאים, פועלים וחיילים. הציונות התרבותית נותרה בעמדה צדדית, וקובעי הטעם בתרבות הישראלית – כגון, בתחום האמנות הפלסטית, בעלי המגמה ה"כנענית" – התמקדו בדרך כלל בניסיון ליצור דבר-מה חדש, מנותק הן מהמסורות היהודיות הגלותיות, הן מהתרבות הגבוהה של המערב שלאורך הדורות בודדה את היהודים. היו אנשי רוח ציונים שחיפשו מפלט בתאוריות מרקסיסטיות ובאופנות מודרניסטיות. אדריכלות הבאוהאוס בתל-אביב היא רק דוגמה אחת, נראית לעין, להלך הרוח הזה: רחובות על רחובות מנותקים מכל מסורת ומורשת היסטורית. ואשר לאירופה – שם היכלות הלימוד היהודיים פשוט היו כלא היו: קורבן עולָה לשנאה ולמלחמה.
בתפוצות ובישראל כאחד, קבוצה של מחנכים יהודים שאפה לקומם את התרבות היהודית המסורתית. רבים מהם הערו את ליבם ואת נשמתם אל החינוך הישיבתי: הם ניסו להחיות מן האפר את רוח יבנה, כרבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית שני, ולבנות מוסדות לימוד שישמרו את שלהבת היהדות. אך גם אלה מבין מקוממי עולם הישיבות שזכו לחינוך קלאסי עשיר, כגון הרב יצחק הוטנר והרבי מלובביץ', הזניחו את הצד הקלאסי של החינוך, בסוברם כי לאחר השואה נדרש ריכוז מאמצים בלעדי בתחום לימוד התורה. מנהיגים יהודים בודדים ביקשו להחיות את המסורת היהודית הקלאסית: הרב יוסף דב סולוביצ'יק הנהיג את בית הספר רמב"ם בבוסטון כגרסה יהודית למוסד האליטיסטי "בית הספר הלטיני של בוסטון", והראי"ה קוק קיווה ליצור מקבילה דתית לגימנסיות החילוניות בארץ ישראל. אלא ששניהם נתקלו במהמורות שהציבו אלה שסברו כי רעיונות מיושנים כאלה אינם הולמים את צורכי הזמן של היהדות.
בעשורים שלאחר מכן גילה המערב מה קורה כשצעירים גדלים ללא עוגנים דתיים ותרבותיים. זה קרה במרד הגדול של שנות השישים, כשהרדיקלים החדשים החלו להשמיע בשורה אנטי יודו-נוצרית משל עצמם. ברוח השוויונאות הרדיקלית בת הזמן, הם הכריזו כי כל רעיון תרבותי הוא בעל תוקף זהה לכל רעיון תרבותי אחר, ושום דבר אינו קדוש. ברוח האינדיבידואליזם הקיצוני בן הזמן, הם הצהירו כי כל אדם יכול לחבר את חוקי המוסר שלו. ברוח הסובלנות בת הזמן, הם דרשו לקבל ולהלל כל אורח חיים, לבד מאורחות החיים המסורתיים השואבים מן התנ"ך. תרבות-הנגד, שהייתה לתרבות ההמונים של זמננו, היא מרד נגד שאריות המערב היהודי-נוצרי. עידן הבערות התרבותית ההמונית והבלבול המוסרי נחל ניצחון סופי כשהשתלט על המוסדות המרכזיים שלנו, בראשם האוניברסיטאות ובעקבותיהן בתי הספר. שנות דור של חינוך פרוגרסיבי מסבירות, לדעתנו, לפחות חלק מהרעות החולות של התרבות בת זמננו: מומחיות נטולת שאר רוח, הדוניזם נטול אלוהים, יחידים נטולי מגבלות, קצוצי שורשים, נעדרי שאיפות נעלות.
כמענה לכך, קבוצה של שמרנים וליברלים קלאסיים צלצלה בפעמוני אזעקה, בספרים כגון 'תרבות הנרקיסיזם' של כריסטופר לאש, 'דלדולה של הרוח באמריקה' מאת אלן בלום ו'אוריינות תרבותית' של א"ד הירש. הם הראו כיצד ניצחון הרלטיביזם בא לידי ביטוי בחינוך, וקראו לשיבה למודל חינוך מסורתי יותר. מגמה חדשה החלה לבצבץ, מעין תנועה ציבורית מודרנית לחידוש החינוך הקלאסי.
באמצע שנות התשעים נוסדה בארה"ב רשת בתי ספר קלאסיים נוצריים, "האגודה ללמידה קלאסית". יש בה כיום מאה בתי ספר, והמספר במגמת עלייה. זו רק אחת מכמה רשתות כאלו. ברשת "האגודה לבתי ספר נוצריים קלאסיים" יש יותר מ-300 בתי ספר ולומדים בהם יותר מ-40 אלף תלמידים. "המוסד לחינוך ליברלי קתולי" יצא לדרך ב-1999, וכיום זו רשת בת 120 בתי ספר. במכללת הילדסדייל במישיגן נבנתה תוכנית לימודים קלאסית לכיתות א'-י"ב, המוצעת כיום בעשרות בתי ספר הפועלים בשיטת הזיכיון (Charter schools) ב-12 מדינות בארה"ב. רשת "אקדמיות הלבבות הגדולים" מחנכת מדי שנה כ-20 אלף תלמידים באריזונה ובטקסס, ביותר משלושים בתי ספר קלאסיים בזיכיון ממשלתי. לפני שנים אחדות הקימה הרשת מכון לחינוך קלאסי, לעזרתם של בתי ספר ואנשי חינוך ביתי הרוצים לאמץ חינוך קלאסי. רשת "בתי הספר הקלאסיים בזיכיון" מפעילה ארבעה בתי ספר בדרום ברונקס, אשר קיבלו ממשרד החינוך האמריקני פרסים על פעילותם המוצלחת בקרב ילדים משכבות חלשות. "מֵמוֹריה פְּרֶס" ו"האקדמיה הלטינית היילנדס" יצרו תוכנית לימודים מעולה ללטינית, המסייעת להחייאת תחום גוסס. הם מפקחים עתה על רשת בתי ספר ומפיצים תוכנית לימודים מרשימה לכיתות א'-י"ב בבתי ספר נוצריים, בתי ספר בזיכיון ממשלתי, בתי ספר ציבוריים ומשפחות המקיימות חינוך ביתי. הוצאת הספרים "קלאסיקל אקדמיק פרס" שקמה ב-2001 משרתת אף היא קהלים נוצריים ושאינם כאלה. נעשו מאמצים לפיתוח מבחנים כלל-ארציים לקבלה למוסדות גבוהים בעלי אופי קלאסי; "מבחן הלמידה הקלאסית" נהוג כיום ביותר ממאתיים מכללות ואוניברסיטאות.
לצורך כל זה מוכשרים עוד ועוד מורים. בתוכנית לתואר שני בחינוך קלאסי באוניברסיטת דאלאס לומדים יותר ממאה סטודנטים בשנה (ובקרוב יוצע שם מסלול יהודי, בשיתוף מרכז לובל לחינוך יהודי קלאסי). מסלול ייחודי באוניברסיטת איסטרן שבפנסילבניה מציע תואר שני בחינוך בתחום החינוך הקלאסי. תוכניות דומות מתוכננות להיפתח בקולג' סנט ג'ון, באוניברסיטת מדינת אריזונה ובמכללת הילדסדייל. ישנם גם מיזמים תוך-דתיים לכיוון זה, כגון התוכנית לתואר שני במדעי הרוח באוניברסיטה הבפטיסטית ביוסטון, המדגישה לימודים קלאסיים.
במצטבר, לפנינו התנועה התרבותית המרגשת ביותר במערב: מאמץ לקומם את הציוויליזציה שלנו באמצעות שיבה ליסודותיה היהודיים, הנוצריים והקלאסיים, ולהתחיל בגילים הצעירים ביותר.
ה.רנסנס החינוך הקלאסי היהודי
בעולם החינוך היהודי בארה"ב יש כיום דברים רבים להתברך בהם. ביניהם התרחבות בתי הספר היהודיים המקיימים תוכנית לימודים מלאה, שפע תוכניות קיץ ותוכניות עמיתים שמטרתן לעודד צעירים יהודים לעסוק במורשתם היהודית, והבנה בקרב הורים – שהתחדדה בימי הקורונה, עת נחשפו בבתיהם, על גבי המסכים, לתוכני החינוך שילדיהם מקבלים בבתי הספר – שהחינוך הפרוגרסיבי רע לאמריקה בכלל וליהודים במיוחד. זהו אפוא הזמן להקמת תנועה חדשה של חינוך קלאסי יהודי שיושתת על כמה הכרות יסוד: (א) ששליטה באומניות הקלאסיות של הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה נחוצה לכל תלמיד יהודי. (ב) שרעיונות יהודיים טמונים בלב הציוויליזציה המערבית, ושההיסטוריה, הספרות והתרבות של המערב הן מורשתו ואחריותו של כל יהודי. (ג) שקריאה והבנה של כתבים קאנוניים יהודיים, והתנ"ך בפרט, חיונית לחינוכו של יהודי מחויב ושומר-ברית. (ד) שהקניית שליטה שוטפת בשפות, וביניהן עברית, לטינית, יוונית ולשונות מודרניות, צריכה להתחיל בגיל צעיר ככל האפשר. (ה) שארה"ב וישראל הן שתי מדינות יוצאות דופן, שראוי לכל יהודי לשמוח בהן, לשמרן ולחזקן.
כיצד, אם כן, ייראה בית ספר קלאסי יהודי בארצות הברית?
בגן הילדים ובכיתה א' ילמדו כמעט את כל תחומי הדעת בעברית, ובכך ימומש מה שבתי ספר יהודיים רבים מבטיחים אך לא באמת מקיימים: שליטה בשפתם של היהודים בגיל צעיר. בכיתה ג' יתחילו ללמוד יוונית או לטינית, וכעבור שנה-שנתיים שפה מדוברת נוספת כגון צרפתית. במהלך השנים יפתחו הילדים כישורי שינון, וזאת בעזרת תרגול מרובה, קצב מוזיקלי, והבנת הקשרים הרעיוניים בין יצירות קלאסיות קרובות. התלמידים יצברו ידע טקסטואלי והיסטורי רב, מתוך הבנה שזה השער לחשיבה רצינית, לדמיון יצירתי, ולהבנה-עצמית תרבותית. הם ישננו מגיל צעיר שירה – יהודית, קלאסית ומודרנית. הם יצללו ליצירות גדולות – מקראיות, חז"ליות, קלאסיות ומודרניות – מתוך הבנה שזה התנאי למקוריות ויצירתיות אמיתיות.
רכישת כישורים אלה תניח יסוד להבנת הציוויליזציה המערבית כתרבות יוונית-רומית שנבחנה ותוקנה במשקפיים יהודיים. חזון זה יעצב את דרך ההוראה וההבנה בכל תחומי הדעת. נדגים זאת.
בהיסטוריה: הרודוטוס ותוקידידס המציאו את המתודולוגיה ההיסטורית, אבל רק בעקבות אוגוסטינוס, שתפיסתו עוצבה בידי התנ"ך, החלו היסטוריונים לראות את ההיסטוריה כדרמה שבני אדם, בעזרת האל, הם המובילים את אירועיה, ושהאנושות מבקשת בה לפרוץ מעגליות חזרתית נצחית ולהגיע לקדמה של ממש. בחזון העברי, החיים על פני הזמן אינם טרגיים אלא גואלים, ומשום כך לימוד ההיסטוריה אינו התבוננות בטבעם הקבוע של הדברים אלא מאמץ יצירתי להבנת היחסים בין עבר, הווה ועתיד.
בספרות: החזון העברי התמיר את תפיסת החיים היוונית הטרגית לסוג שונה לגמרי של סיפור: ריאליסטי יותר – ועתיר תקווה. 'המלט' של שייקספיר, למשל, יכול להיחשב לטרגדיה, אבל הוא סוטה מן המסורת היוונית אל דרכים מקראיות. העלילה מקודמת בידי בחירה, לא בידי הגורל. שלא כבמחזה יווני, הסיפור יכול היה להיגמר אחרת. חיי אדם הם שאלה, לא מעשה מוגמר.
באמנות: האיקונוגרפים בימי הביניים יצרו צורת אמנות חדשה הקרויה "פרספקטיבה הפוכה", שבה התמקדו בנקודת מבטו של האל על האדם. עם שובם של אמני הרנסנס אל מוטיבים קלאסיים, הם ראו לא יצירי טבע בלתי-משתנים (כדרך היוונים) אלא את השגב הנצחי שברגע. הם לא ציירו ופיסלו דמויות קפואות של יצחק או סוקרטס בניסיון לתפוס את מהות טבעם. הם ציירו אנשים בתנועה – ותפסו את המשמעות הנצחית הטמונה בכל רגע בחיי האדם. בלימוד יצירות המופת של הציור, הפיסול, האדריכלות והמוזיקה במערב, היהודים יגיעו לידי הוקרת הגדוּלה האסתטית – ומתוך כך, הגדוּלה האנושית.
בהגות מדינית: החכמים שביוונים התנגדו לרודנות, אבל רק היהודים ראו את החופש הפוליטי כתנאי הכרחי לחיים על פי ברית נשגבת, אלוהית. אלוהי ישראל שחרר את בני אברהם, יצחק ויעקב מפרעוני מצרים; אלוהי האמת זכר שבני האדם נבראו לחופש ולא נחרצו לעריצות ולעבדות.
במדע: אריסטו חשב שמצבם הטבעי של הדברים הוא מנוחה. רק גלילאו, נוצרי שהושפע מתפיסת הזמן היהודית, הבין כי הכול נע תמיד, וכי מציאות זאת אינה מפחידה, אלא היא הזדמנות לפתוח אופקים חדשים באמצעות חקר הטבע.
בבית ספר קלאסי יהודי, כל תחום של חקירה ומאמץ אנושיים יעמיקו את ההבנה היהודית של חיי האדם כיחסי ברית בין אלוהים ואדם. תוכנית הלימודים תיצור יהודים המבינים כי משא תהילתנו מונח על כתפיהם היהודיות. הם ילמדו להבין כי בני אדם – שחקניה החופשיים והמאלתרים של ההיסטוריה – יכולים לפעמים להעמיד את יעדיה של ההשגחה האלוהית בסכנה, ויכולים גם, לעומת זאת, לעזור לממשם בדרכים חדשות ויצירתיות. תכופות בוחרים בני אדם ברע ולא בטוב, או נכנעים לייאוש במקום לשמור על התקווה. אבל כיהודים בעלי חינוך קלאסי, הם ילמדו לדעת כי ההימור המפורסם של פסקל החליף את היוצרות: אלוהים הוא ששם את דמי ההימור שלו על האדם; ואף כי הוא מפסיד אותם לא פעם, הנה בזכות קיומם המתמיד של היהודים, דורשי האל, יש לאל ולאדם אל מה לשאת עיניים בתקווה. כתהייתו הידועה של מארק טוויין: "כל הדברים בני תמותה, חוץ מהיהודי. כל הכוחות חולפים, אבל הוא נשאר. מהו סוד האלמוות שלו?"
ו.יהודי המנורה
נהיר לנו כי רעיונות כאלה – שהיהודים, כעם נבחר, צריכים לקחת אחריות על המערב; שתרבות המערב ראויה לשבח ולתחייה; ושעלינו לראות את העבר היהודי-נוצרי כמדריך לעתיד – הם שחייה נגד זרם התרבות המודרנית וגם נגד זרם התרבות הישיבתית.
היהודי המתבולל (או, בפשטות, האדם המערבי המצוי) שואב את תפיסתו החינוכית מהעולם ההיפר-מודרני כפי שהוא. הוא מייחס ערך מוגבל ללימוד היסטוריה, ספרות, דת ותרבות, מעבר להיותן אמצעים יעילים לרכישת "כישורי חשיבה ביקורתית" שישמשו אותו בתחומים אחרים, כגון רפואה, כספים, שיווק וניהול. הוא יכול להעפיל לפסגת ההישגיות של העולם המודרני ולבנות לעצמו קריירה מפוארת בלי לדעת הרבה על ההיסטוריה והרוח של הציוויליזציה המערבית. הוא יכול להצליח במדעי הטבע וההנדסה בלי שייקספיר, לנהל כספים בלי היסטוריה, להיות רופא בלי התנ"ך, להצטיין בשיווק בלי תרבות. כשהוא בכל זאת מקדיש מחשבה לתרבות, הוא סבור שהתרבות המודרנית (או הפוסט-מודרנית) סובלנית יותר, ועל כן נעלָה על הדבקויות ה"פונדמנטליסטיות" של העבר; או שהוא מאמין כי הכסילות הנעוֹרה, הווֹקית, היא תופעה משנית להישגים מדידים בעולם האמיתי, עולם הכסף, הניהול, הרפואה והמטאוֶורס. הוא שמח לסחור בפירות התועלתניים של המערב, ואף לעזור בהפקתם, בלי לתהות הרבה מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה יכול להשתבש.
היהודי המתבדל מחזיק במצפן ערכי אחר לגמרי. הוא מאמין שקיומם ושמירתם של החיים היהודיים הם תכלית החינוך, ושיֶדע בהוויות העולם הוא בעל ערך רק כל עוד הוא משׁרת חיים שהתורה במרכזם. הוא רואה את היהודי כאאוטסיידר תמידי: עומד-מנגד קדוש, אך פגיע, בעולם של גויים פחותי-ערך אך חזקים ממנו. הוא מבקש להתרחק מהמאמץ המיוזע להתחדשות המערב, וממילא רואה את עצמו חלק מקהילה קטנה שלא תשפיע גם אם תרצה. ואף כי הוא מסכים כי עשוי להיות ערך למיטב שבתרבות הלא-יהודית באמנות, במוזיקה ובספרות, הוא לא יקדיש לה זמן ומשאבים ותשומת לב של ממש; הוא מאמין שמוטב להתעלם מהמערב, או לזלזל בו, וכך לחסום את צעירי היהודים מנפילה ברשת פיתוייו.
היהודי המתבולל והיהודי המתבדל, בדרכיהם המקוטבות, מצהירים שניהם שהציוויליזציה המערבית אינה מעניינם: היהודי המתבולל טועה לראות את ה"קדמה" המערבית כמובנת מאליה; יהודי-הישיבה טועה לראות את שקיעת המערב כבלתי-נמנעת; ולא זה ולא זה רואים לנכון לקחת אחריות יהודית על תרבות מערבית זו שגדלה על ברכי תרבות ישראל. מה רע, שואל המתבולל, בניצול ההזדמנויות שהעת הנוכחית מספקת לנו, מתוך שחרור מספרים מיושנים, משאלות מיושנות ומדתות מיושנות? מה רע, שואל המתבדל, בהתמקדות בלעדית בלימוד תורה, פטורים מהסחות הדעת של רעיונות ירודים וערכים של גויים? זה וזה מניחים שיוכלו להתקיים ולפרוח בלי להטריח עצמם בעבר של הציוויליזציה המערבית, בהווה שלה ובתכליתה. ושניהם טועים, למרבה הצער, כי שניהם שוכחים כמה שברירית היא הציוויליזציה הזאת, ולאיזו סכנה ייקלעו היהודים אם המערב יתפורר.
נעלה אם כן על נס יהודי שלישי, יהודי המנורה, המבקש, בראש מורם, לעזור בחידוש המערב, על ידי הזרחת אור יהודי על העת המודרנית: עוד מורה, עוד כיתה, עוד בית ספר יהודי. כי היהודים, נרצה או לא נרצה, אינם אומה נורמלית. יש לנו מקום חריג בסיפור האנושי. כהערתו המפורסמת של איש-הרוח היהודי מילטון הימלפרב, היהודים מספרם כטעות סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני, ובכל זאת אנו תמיד מוצאים את עצמנו במרכז הדרמה של האנושות. עלינו, אם כן, להכין את הדור הבא של היהודים להיות נווטיו של המערב, ולעזור להצילו מתרבות הביטול של תרבותו ושל עצמו – כי אם לא כן, יתעה דור זה בשבילים הנפתלים של ההתבוללות או ההתבדלות. כמו בתקופות קודמות רבות בתולדות היהודים, גיבוריו של הסיפור הזה יהיו בוני בתי הספר. רש"ר הירש קרא לנו אל הייעוד הזה לפני שנים רבות:
אם היה מעולם תחום שדרש את הבהירות של תבונה עמוקה, את צחות הלשון הנובעת מהכרה עמוקה ואת הדחף של קנאות נלהבת; אם היה מעולם תחום שעבורו היינו מעוררים את כל אותם לבבות שעדיין ניתן לעורר לתחושה אמיתית כלפי קדושת המורשת היהודית, אזי קרוב לוודאי שזהו תחום החינוך – החינוך היהודי.[4]
"הקימו בתי-ספר! שפרו את בתי-הספר הקיימים!" זו הקריאה שמבקשים אנו להעביר מעיר לעיר, ממדינה למדינה; זו הפנייה אל הלב, אל השכל ואל המצפון של אחינו היהודים, המפצירה בהם להניף את דגלה של המקודשת מכל המטרות – דגל עניינם של אלפי יהודים הזקוקים לבתי ספר, לבתי ספר יהודיים טובים יותר, למען הולדתם המחודשת כיהודים.
המאמר הופיע בפברואר 2023 בכתב העת Mosaic. תרגם לעברית צור ארליך.
תמונה: AYALON MAGGI,באדיבות לע"מ
[1] רש"ר הירש, "חינוך יהודי", בתוך אוסף כתבי הרב שמשון רפאל הירש, כרך ד: חינוך יהודי, ירושלים וניו-יורק: פלדהיים, תשס"ג. באדיבות הוצאת פלדהיים.
[2] רש"ר הירש, "שייכות לימודי החול לחינוך היהודי", שם.
[3] שם.
[4] הירש, "חינוך יהודי".