המבקר כקורא-סופר / קריאה שנייה, קיץ 2024

Getting your Trinity Audio player ready...

שמואל ניגר, מבקר שכתב ביידיש, מעמיד את הניסוח המקיף והמזהיר ביותר שבידינו לייעודם של המבקר והביקורת

שמואל נִיגֶר נחשב לאחד מגדולי המבקרים של ספרות יידיש, אם לא לגדול שבהם. הוא נולד ברוסיה הלבנה ב-1883 למשפחה חב"דניקית, משפחת טשארני (=שחור), ונפטר ב-1955 בארה"ב שאליה היגר ב-1919.

שנתיים לאחר מותו ראה אור בעברית קובץ מאמרים שלו בנושא הביקורת. הקובץ נקרא "הביקורת ובעיותיה", כותרת המשנה שלו הינה "בין סופר, מבקר וקורא" והוא ראה אור ב'מוסד ביאליק', בתרגומו  של ד' לינבסקי-ניב מיידיש, כנראה ביוזמת המבקר העברי החשוב דב סדן (שהקדים לספר הקדמה).

ככל הידוע לי, הספר הזה הוא הניסוח השיטתי והמקיף ביותר הקיים בעברית באשר לתפקידם וייעודם של המבקר והביקורת. זהו ניסוח מזהיר ובהיר של תפקיד המבקר גם בהשוואה לכמה טקסטים אחרים שנכתבו על תפקיד זה בתרבויות גדולות אחרות (למשל: The function of criticism in our time, מסתו המפורסמת של המבקר הוויקטוריאני הגדול מתיו ארנולד, שבעקבותיה נכתבו כמה מסות בעולם האנגלו-אמריקני, המפורסמת שבהם של ט"ס אליוט, The function of criticism).

*

תפיסת הביקורת של ניגר אינה זו של מציאת פגמים או הצבעה על מעלות. אומנות הביקורת – והיא אומנות! – היא בראש ובראשונה אומנות הקריאה. "מעולם לא הייתה בעיניי הביקורת מין מכשיר-פלאים המגלה, מעשה-אוטומט, כזבים או דברי-אמת, מגרעות או מעלות. אמנות-הביקורת הייתה תמיד בעיניי אמנות-הקריאה" (עמ' 73).

הביקורת אינה "חיפוש מומים" (עמ' 141), וניגר מתאר בסאטיריות את המבקר "שוטר התנועה", האורב על אופנועו בשולי הכביש ומזנק מלא חדווה כשמאן-דהוא עובר את המהירות המותרת (עמ' 145). עיקר תפקידם של המבקרים אינו תפקיד של "מפקחים" וחורצי דין, אלא המבקר הינו "אדם הנותן דין וחשבון יוצר על הקריאה שהוא קורא" (עמ' 167), בדגש על המילה "יוצר", הכוללת גם רכיב סובייקטיבי ברור, לדעת ניגר (שם).

תקופה שפועלים בה סופרים גדולים משופעת בדברי ביקורת בעלי משקל, כי עיקר גדולתה של הביקורת אינו בצד השלילה כי אם בצד המואר: הנהרה והעמקה של ההנאה מספרות בעלת ערך (עמ' 147). לטעמו של ניגר, הביקורות השליליות מושכות תשומת לב מטעמים סנסציוניים. "המבקר לאמיתו" הינו "אותו מבקר הנהנה מן ה'הן' יותר משהוא נהנה מן ה'לאו' ומן הרוגז" (עמ' 147–148).

אבל, אעיר כבר כאן, האם אך מקרה הוא שכמה מגדולי המבקרים שלנו היו והינם בעלי מזג אינטלקטואלי תוקפני? קורצווייל, מירון, פרישמן, ברנר? וחלקם בעלי כישרון סאטירי? יש דווקא קרבה בין הסאטיריקן למבקר, ויסוד ההתקוממות חשוב אצל מבקר: התחושה שניתן כבוד שאינו ראוי, או שניטל כבוד ממי שראוי לו. אחזור לכך בקצרה בהמשך.

ניגר גם נוטה לומר שהמבקר לא רק שֶאַל לו להיות מַשליט-טעם, אלא אולי אף רצוי שלא יהיה לו טעם עצמי מובהק, כדי שיהא פתוח לטעמים שונים. אומנם צריך להיזהר שהיעדר החד-צדדיות הזה לא יהפוך ל"מידת-סקרנות שאין לה סייג", ש"סימן היא להיעדר כוח-הריכוז ואות לסוג מסוים של חובבנות" (עמ' 116).

המבקר מסייע לקוראים ליהנות מן היצירה. וזו תורה הצריכה לימוד "משום שעצם-הנאה זו מן האמנות אף היא אמנות" (עמ' 101). ולכן בדיאלוג בין "המבקר" ל"סופר צעיר" נוטה ניגר לומר שתפקידו של המבקר אינו לגלות כישרונות צעירים, כי אם להורות את דרך הקריאה העשירה בנכסי צאן ברזל.

מתוך התפיסה הזאת ניגר מגיע להגדרה אלגנטית ביותר לביקורת: כשם שהסופר מעשיר את חומר החיים שהוא מטפל בו, כך, בהתאמה, קריאת המבקר מעשירה את החומר שהוא מטפל בו, קרי את היצירה הספרותית.

כשם שבאמן אנו שואלים אם זיקק, צירף והעשיר – מבחינה זו או זו – את חומר-החיים, שהיה לחומר-יצירתו, כך מעניינת אותנו – כשאנו דנים במלאכת המבקר – לכל-לראש השאלה: מה עשה ומה פעל בחומר שלו, בחומר הקריאה? מאיזו בחינה – ובאיזו מידה – גילה לעינינו את סוד היצירה, ששימשה נושא לכתיבתו, והבהיר (ואולי אף הגדיל) לפנינו את ערכה?"

באופן מזהיר כורך ניגר בהגדרה זו את הסוגייה הסבוכה של האובייקטיביות לעומת הסובייקטיביות בביקורת. הרי סוגייה זו קיימת גם ביחס ליוצר! עד כמה הוא תופס נאמנה את המציאות ועד כמה הוא מעצבה כפי רוחו! והתשובה מורכבת משני היסודות, בדרך כלל. כך גם המבקר, שעשה את היצירה לנושא שלו, ל"מציאוּת" שהוא דן בה – הרי שמעורב בקריאתו יסוד אובייקטיבי ביסוד סובייקטיבי! (עמ' 173).

להגדרה זו מוסיף ניגר הגדרה חיונית נוספת: המבקר חייב להיות בעל כישרון ספרותי בעצמו. הוא אינו רק קורא מוצלח, כי אם אותו קורא מוצלח שהפך גם לסופר מוצלח (אין הכוונה, כמו שטוען כמדומני ט"ס אליוט, שמבקר הסיפורת או השירה צריך להיות בעצמו סופר או משורר טוב. הכוונה של ניגר היא שהמבקר צריך לכתוב היטב את ביקורותיו). "המבקר על-כורחו שיהא לו, קודם-לכול, כשרון לכתיבה, חייב הוא להיות בבחינת קורא, שהוא עצמו סופר" (עמ' 130).

נחזור על ההגדרה האלגנטית:

מבקר = קורא מוצלח שהפך לסופר מוצלח (בעקבות ניסוח משובח של שפע רשמיו המעניינים בקריאה).

"ראשית חוכמה למבקר – היותו קורא טוב, לאמור: קורא המפרה את היצירה, שממנה הופרה הוא עצמו; אבל עם-זאת צריך שיהא ניחן בסגולה להאיר כלפי-חוץ את חייו הרוחניים-פנימיים, ולהאירם כך שהבריות יוכלו ואף ירצו לראותם. הרי זו עובדה, שאנו מתפעלים מכוח-ההבעה הספרותי המצוי במבקר האמיתי ולא בלבד מכשרון-הקריאה שניחן בו. והראיה: אנו אומרים, כי בתחום ביקורתה של הספרות הרוסית מוצא בילינסקי חן בעינינו ואף מפיסארב אפשר לנו ליהנות, אף על פי שדעותיהם על הספרות והאמנות נבדלות וכמעט סותרות זו את זו". ועל המבקר הרוסי הרדיקלי בן המאה ה-19, פיסארב, שאת עמדותיו הוא אף שונא (!), מוסיף ניגר בשנינה "תפיסתו האנטי אסתטית היא שהסבה לי הנאה אסתטית" (עמ' 131).

יש אומנם מתח בין היסוד הקורא ליסוד הכותב אצל המבקר; בין "יכולת קיבול" ויכולת היצירה (עמ' 134), "יסודא דנוקבא" עם "יסודא דגברא". ויש מבקרים, וניגר מביא כדוגמה את דוד פרישמן, שהינם סופרים טובים אך אינם קוראים טובים, ויש כמובן גם ההפך (עמ' 135). כפועל יוצא של תפיסה זו, גם איננו חייבים להסכים עם מבקר על מנת ליהנות ולהפיק ממנו תועלת. הן מאפשרות לנו להתוודע לחוויות קריאה רבות עוצמה ויופי גם אם אינן חוויותינו שלנו.

קורא המפרה את היצירה, שממנה הופרה הוא עצמו. שמואל ניגר (טשארני) בצעירותו // צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל

*

הנוסחה התמציתית הזאת, על המבקר כקורא מוצלח שהפך לכותב מוצלח של שפע רשמיו המעניינים, היא בעיניי עיקר תרומתו של הספר הזה. אבל הוא מכיל פנינים ומיני מגדים רבים. אעבור בקצרה על כמה רגעים בולטים.

ביחס לסוגייה האם סופר ומשורר לא מוצלח יכול להיות מבקר טוב מזכיר ניגר את האמירה של ג'ורג' ברנרד שו שעל אף שאינו יכול להטיל ביצים הוא יכול לומר אם הביצה טרייה או לא. כלומר, לאו דווקא היוצרים כשירים לביקורת (עמ' 5).

יש בספר תנודה משובבת נפש, שילוב טבעי, בין גדולי הדעת העולמית – גתה, פרנסיס ביקון הפילוסוף – וגדולי המבקרים בני אומות העולם: גיאורג ברנדס, סנט בוו, הייזליט, בלינסקי, איפוליט טן, ה"ל מנקן –   לבין, לשם הדוגמה, ר' חיים מוולוז'ין: "טובה שעה אחת של קריאה בכובד-ראש מעשר שעות של קריאת-עיניים. וטוב לקלוט דף אחד כהלכתו מאשר לרפרף בספר כולו, אף-על-פי שלפעמים די ברפרוף בלבד… 'לפעמים' – כך מספרים משמו של ר' חיים מוולוז'ין – צריך אדם ללמוד דף-גמרא אחד בעשר שעות, ולפעמים – עשרה דפים בשעה אחת'" (עמ' 23). "וכנודע היה אחד הראשונים והמפורסמים ב'מבקרי הטכסט' ביהדות – רש"י" (עמ' 137–138). "רש"י הסופר דוגמה ומופת הוא לנו עד היום הזה, ורישומיו של נוסח רש"י, נוסח הבהירות והפשטות" (עמ' 140).  או ההערה שלסופרים פסולים מבחינה אידאולוגית, דוגמת קנוט המסון, יש להתייחס כמו שר' מאיר התייחס לאלישע בן אבויה, תוכו נאכל ואת קליפתו נזרוק (עמ' 185).

והנה תיאור יפה למה שאנחנו מחפשים ברומן: לא רק סיפור מעשה, קרי עלילה, אלא דרך הסיפור; האם כוח הדמיון של הסופר הוא "כוח יוצר"; האם הסופר מוצא מילים חיות ורעננות ולא "מילים מהוהות מרוב שימוש"; האם מסוגל הסופר "לברוא דמויות-אופי ולהגיה מחשכים, להבריק ברק על מצולות הנשמה ולגלות לנו חוויות חדשות וגוונים לא צפויים של רגשות, קצבי-חיים שלא ידענו ועולמות גנוזים של חלום" (עמ' 13).

לעיתים צפה ועולה התפיסה העקרונית של ניגר על מהותה של הספרות. זו תפיסה מטפיזית הכורכת את הספרות ב"עולם", ב"מימזיס", אך גורסת שהיא גואלת את העולם בהפיכתו למקום חריף ועז יותר:

אין לך סיסמה, משימה או שליחות, שיהא בהן כדי לפטור את הספרות מפעולתה הטבעית, שעיקרה: להעלות כבמטה קסם מחומר הגלם של העולם הוויה שהיא שלמה, מלאה, רבת משמעות ועזת ביטוי יותר מחומר החיים שהיא משתמשת בו". (עמ' 280)

עוד לפני שהוא דן במבקר מבאר ניגר מה משמעותה של הקריאה. הקריאה לא מכניסה לנו מחשבות חדשות ספציפיות, מלמדת אותנו על רגשות חדשים ספציפיים. היא מלמדת אותנו לחשוב באופן כללי, מלמדת אותנו להרגיש "ביתר עוז ועומק וחריפות". לא רק היוודעות לדמיונו של היוצר מעניקה הקריאה, כי אם "היא מעירה ומאירה את הדמיון שבנו עצמנו" (עמ' 18).

הספרים גורמים לנו לחיות חיים מרובים, חלף החיים היחידים שניתנו לנו. קריאה היא התוודעות לחיים ולניסיונות חיים רבים ובכך משמעותה היא להרבות חיים. הקריאה היא פעילות ויטאלית!

בצד דיונים עקרוניים יש כאן תיאורים "מעשיים" מעניינים ביותר על יחסי סופרים ומבקרים ועל האטיקט שיש לנהוג לפיו ביחסים אלה. על הפגיעה הבלתי נמנעת שיש בביקורות שליליות, על כך שאין משום כך להימנע מביקורת אך יש להיות זהיר מאוד בכתיבתה שלא להכאיב שלא לצורך או במה שאינו נוגע ליצירה. אצטט בהרחבה, כי הציטוט השלם גם מכיל קטעים פיקנטיים מעוררי עניין:

כל המאמין שהוא עצמו בבחינת יוצר או שכּוח-יצירה טמיר חבוי בו, מרגיש עצמו אומלל בשעה שכותבים כי נטול-כישרון הוא. ומשום כך, כל הכותב על יצירתו של זה ביקורת שלילית בתכלית, הריהו כיורד לחייו וכגורם ייסורים לו גופו, ומשהוא עובר עליו בשתיקה – כלום אין דבר זה גרוע מכול? אף אני עצמי מצאוני אשם בשפיכת דמים הן על שכתבתי והן על שלא כתבתי. יוצא, שכל ביקורת 'יסוד אישי' בה, אפילו זו שלא נכתבה כלל. אבל, אם דבר זה פירושו נטייה 'אישית' הרי שאסור היה לנו בכלל לכתוב על מעשה-יצירה שאינו בבחינת 'כולו זכאי'. אף על פי כן סבור אני שכּל עוד אין נוגעים ישר במחבר גופו אלא חולקים על דעותיו בלבד או מטילים ספק בכישרונו, אין פירוש הדבר שאנו כותבים עליו ביקורת 'אישית'. אומנם, מוצא אתה, לעיתים קרובות, שהצד שכנגד רואה את פני הדברים כך. יודע אני מניסיוני – וכך יודע גם כל מבקר ומבקר – כי פעמים עלול המשורר או הפרוזאיקון, ואפילו החוקר, להיעשות לו למבקר שונא אישי, אף על פי שלא כתב מבקר זה אלא על יצירתו של אותו משורר, פרוזאיקון או חוקר, ולא נגע כלל בבעל היצירה גופו. ודאי, במקרה זה אין להאשים את המבקר או בעל הפולמוס, רגישותו החריפה והחולנית יתר על המידה של הצד שכנגד היא האשמה בכך. (עמ' 151)

*

ההגדרה של ניגר לביקורת מאלפת ומסבירה, בין היתר, את כוח המשיכה שיש לעיתים לקריאת מבקרים גדולים גם ללא קשר לספרים שעליהם הם כתבו את דבריהם. עם זאת, אני סבור שניגר ממעיט מחשיבותו של רכיב השיפוט בביקורת. מעבר לשאר החשיבויות של רכיב זה – מאבק נגד פרייתה ורבייתה של ספרות קלוקלת; הזמנה לפולמוס על עצם מהותה של הספרות – הרי שדווקא לאור הגדרתו של ניגר, המטעים את חשיבות היותו של המבקר כותב טוב, יש לשים לב שרכיב השיפוט בביקורת מטעין את הטקסט הביקורתי במתח דרמטי, והיעדרו הופך אותו למסעיר פחות.

 


תמונה ראשית: Martin Vorel, באדיבות ויקימדיה

עוד ב'השילוח'

מוסר ההימנעות: טרגדיה של דור
חינוך ללא גבולות
היתרון הישראלי

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה