קיצו המבורך של עידן ביידן

הברבריות של חמאס נחשפה במלוא עוזה ב-7 באוקטובר 2023. המחבלים רצחו יותר מאלף אזרחים. הם חטפו מאות, טבחו במשפחות באכזריות סדיסטית והרסו יישובים. המתקפה הקשה ביותר על יהודים מאז השואה הטילה את ישראל לבלבול, צער, פגיעות, כעס – ולבסוף לנחישות.

תגובתו הראשונית של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הייתה מבטיחה. האינסטינקט שלו היה להתייצב לצד ישראל. וכי אפשר אחרת? ביידן בן ה-81 נמצא בפוליטיקה זה כמחצית המאה – ותמיד כידיד מדינת היהודים. עתה עמד בראש הרשות המבצעת של מדינה שגיבתה את ביטחון ישראל מאז 1948. הוא ידע שאין לארצות הברית בעלת ברית גדולה יותר במזרח התיכון.

וכך, בשבועות שלאחר ה-7 באוקטובר, ביידן התחייב שארה"ב תעמוד לצד ישראל. הוא שוחח לעיתים קרובות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא העביר נושאות מטוסים למזרח הים התיכון. הוא ארגן הצהרה משותפת עם בעלות ברית אירופיות שהוקיעה את חמאס. הבית הלבן הואר בכחול ולבן. ביידן טס לישראל והיה לנשיא האמריקני הראשון שביקר בה בשעת מלחמה.

המחוות הללו באו מעומק הלב. אבל הן גם היו סמליות. השאלה לא הייתה אם ביידן ישתתף בצערה של ישראל. השאלה הייתה אם ביידן יקום להגנתה של ישראל גם כאשר יהיה לכך מחיר. כיצד יגיב ביידן כאשר ייכנס צה"ל לעזה? כאשר רשת ההשפעה הפרו-פלסטינית תאשים את ישראל בפשעי מלחמה וברצח עם? כאשר קמפוסים אמריקניים יתמלאו בהפגנות למען חמאס ובהטרדות אנטישמיות של סטודנטים יהודים? כשהקולות האנטי-ישראליים במפלגה הדמוקרטית יגברו, ממשלות ערביות יפצירו בביידן לקשור את ידיה של ישראל, והזאבים האנטי-ישראליים באו"ם ובבית הדין הבינלאומי לצדק יתחילו ליילל?

התשובה היא שכאשר באו הדברים האלה, ביידן היסס. נכון, הוא דיבר על זכותה של ישראל להגנה עצמית. והוא גינה את האנטישמיות – תוך שהוא מכניס תדיר את השנאה הנפוצה והקטלנית הזאת למגירה אחת עם המקרים הבודדים של "אסלאמופוביה". אך ככל שהמלחמה נמשכה, הרטוריקה של ביידן השתנתה. הבהירות המוסרית שלו היטשטשה.

ביידן לא הסתיר את תסכוליו מנתניהו. הוא ומזכיר המדינה שלו אנתוני בלינקן אימצו את ההרגל המוזר להאשים את ישראל בסירובו של חמאס לנהל משא ומתן על הפסקת אש. הוא כינה את הפצצת עזה "חסרת הבחנה".

ביידן סירב לקבל את המציאות המתהווה לנגד עיניו. זמן לא רב לאחר ה-7 באוקטובר כבר ברור היה כי האלימות של חמאס הייתה מכת הפתיחה במלחמה שמטרתה לכתר את המדינה היהודית, להחלישה ואז להשמידה; מלחמה שהרפובליקה האסלאמית של איראן מארגנת, מכוונת ומממנת. טבעת האש שאיראן כרכה סביב ישראל הוצתה ונדלקה. חזבאללה שיגר טילים לצפון ישראל, ואילץ את הממשלה לפנות כ-60 אלף אזרחים מבתיהם. החות'ים בתימן פגעו בספנות המסחרית בכניסה הדרומית לים סוף. לאורך כל הדרך המשיך ביידן לפעול כאילו המכשול הגדול ביותר לשלום באזור אינו התנהגותה הזדונית של איראן, אלא סירובה של ישראל לסיים את המלחמה בעזה על פי תנאיו של חמאס.

הסיסמה של ממשל ביידן הייתה "דה-אסקלציה", הרגעת הרוחות. לאורך השנה הוא המשיך לקרוא לכל הצדדים להניח את נשקם ולהפחית את המתיחות. אבל דבריו היו ריקים. ללא איום אמין בהפעלת כוח, המדינה הבודדת שביידן יכול היה ללחוץ עליה ביעילות הייתה ישראל. בחישתו בתוכנית המלחמה של ישראל הרחיבה את העימות והאריכה את שפיכות הדמים.

ראו מה התרחש ברפיח. ידוע היה כי היא המעוז האחרון של חמאס. ובכל זאת, בפברואר, כאשר מפלגתו הדמוקרטית הייתה מודאגת מהקול הערבי בבחירות לנשיאות במדינת מישיגן, הזהיר ביידן את ישראל שלא להיכנס לרפיח ללא "תוכנית פינוי" לאוכלוסייה האזרחית. במרץ, סגנית הנשיא קמלה האריס אמרה שהיא אינה שוללת הסקת מסקנות לגבי ישראל אם היא תיכנס לרפיח, כי "למדתי את המפות" ו"אין לאנשים האלה לאן ללכת". כל אותה עת האט ביידן את העברת הנשק לישראל, כדי למנוע ממנה לפעול או לפחות לעכב אותה.

צה"ל נכנס לבסוף לרפיח במאי. קודם לכן, באמצע אפריל, איראן תקפה את ישראל ישירות, בפעם הראשונה בהיסטוריה – ולא האחרונה.  תגובתו של ביידן רמזה שארה"ב ובנות בריתה יעזרו לישראל להגן על עצמה – כל עוד ישראל לא תגיב נגד איראן "במידה לא פרופורציונלית". לדוגמה, ביידן קרא לישראל "לקטוף את הניצחון" אחרי שעשן התקיפה התפזר. אם מה שקרה באפריל נראה לביידן כמו "ניצחון", עליו לגשת לבדיקת עיניים. ניצחון איננו בריחה מהתוצאה הגרועה ביותר. ניצחון הוא השגת התוצאה הטובה ביותר.

ככל שחלפו החודשים, וככל שהחריפו הסתירות במדיניותו של ביידן, ישראל נטלה את היוזמה לידיה. היא מָחקה את הנהגת חמאס. היא חיסלה את שדרת הפיקוד של חזבאללה. היא פתחה במתקפה קרקעית בלבנון כדי לסלק את חזבאללה. היא חיסלה את אבי מתקפת 7 באוקטובר, יחיא סנוואר – היכן אם לא ברפיח. המלאכה האיטית והשיטתית של ניקוי המנהרות התת-קרקעיות בעזה ובלבנון נמשכת. אבל התקדמות הנשק הישראלי אינה ניתנת להכחשה. כך למשל כתגובה למתקפת הטילים האיראנית השנייה, באוקטובר האחרון, השמיד חיל האוויר הישראלי את מערכת ההגנה האווירית האיראנית. לא היו נפגעים ישראלים.

בינתיים, כידוע, החליפה קמלה האריס את ביידן כמועמדת הדמוקרטית לנשיאות. בסוגיית ישראל, היא לא הייתה טובה ממנו. אפשר אף לטעון שהייתה גרועה ממנו. יועצה הבכיר של האריס לביטחון לאומי היה אדריכל הסכם הגרעין עם איראן. בשיחה עם בוחרים במישיגן הגיבה האריס להתפרצותו של מפגין מתלהם, שתיאר את המצב בעזה כרצח עם, באומרה כי "זה אמיתי". המועמד של האריס לסגן-הנשיא, מושל מינסוטה טים וולץ, היה בן בריתה של חברת הקונגרס המוסלמית האנטישמית אִלְהאן עומאר. כנשיאה, האריס הייתה עלולה ללכת בעקבות בריטניה וצרפת ולהשעות את ייצוא הנשק לישראל.

לעולם לא נדע אם כך היה קורה. האריס הפסידה בבחירות לנשיא לשעבר דונלד טראמפ. כהונתו השנייה של טראמפ תהיה הזדמנות לארה"ב לאתחל את היחסים עם ישראל באופן שישיב את ההרתעה למזרח התיכון, את הביטחון הלאומי לעם בישראל, ואת הביטחון האישי ליהודי התפוצות.

כיצד צריכה ארה"ב לפעול? בפשטות, עליה להתגייס למען הטוב. עליה להפסיק את דיפלומטיית הדילוגים, את לוחות הזמנים השרירותיים ואת השוויון המוסרי בין דמוקרטיה המגנה על אזרחיה לבין מחבלים המשתמשים באזרחים כמגן אנושי. עליה לתת לישראל את מה שהיא צריכה כדי לנצח; לחדש את מלאי הנשק שלה; להציע תמיכה מודיעינית ללא סייגים או תנאים; לספק לה הגנה מדינית באו"ם; להילחם למענה בבית הדין הבינלאומי; להסיר את הכפפות במאבק של הצי האמריקני נגד החות'ים; לשוב ולהפעיל את מרב הלחץ נגד המולות באיראן; להתחייב לסייע למבצעים נוספים נגד איראן אם זו תכה שוב בישראל.

מדיניות ביידן התבררה כהרת אסון. תמיכתו הבלתי מעורערת של ממשל טראמפ הראשון בישראל, שפרייה היה הסכמי אברהם, היא שהורידה את איראן על הברכיים והרחיבה את מעגל בנות בריתה של ישראל. זהו המודל שממשל טראמפ השני צריך לאמץ.

ולאמץ בהקדם. ישראל ניצבת מול אויב שחוגג רצח ילדים, חולם על השמדת עם תוך התקרבנות בכיינית, גונב מזון ודלק מאזרחים ורואה כל הפוגה בלחימה כהזדמנות לתכנון הזוועות הבאות. אויב כזה הוא איום לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית ועל הציוויליזציה המערבית. זה חודשים רבים שישראל מנהלת את המערכה הזאת לבדה. הגיע הזמן שארצות הברית תצטרף.

מתיו קוֹנטינֶטי הוא מנהל מחקרי מדיניות פנים במכון אנטרפרייז בארה"ב (AEI) ומחבר הספר 'הימנים: מהרדינג עד טראמפ, מאה שנות מאבק שמרני בארה"ב' שהופיע בעברית בספריית שיבולת.

תמונה: Gage Skidmore, באדיבות ויקימדיה