קץ הגלובליזם

נפילת חומת ברלין ב-1989 הייתה האירוע שבישר את בואו של מה שההוגה הפוליטי פרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה". כוונתו של פוקויאמה לא הייתה להכריז על סופו של המין האנושי, אלא על סיומו של תהליך התפתחות פילוסופי-אידאולוגי, סיום שבו תפיסות עולם שונות ואף סותרות התאחדו תחת דגלה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית וחזו בקריסתה של האידאולוגיה הקומוניסטית המזרחית.

"קץ ההיסטוריה" הביא עימו הזדמנויות מיוחדות לארגונים בינלאומיים, ובראשם ארגון האומות המאוחדות. מטרותיו העיקריות של האו"ם, שצמח מחורבות מלחמת העולם השנייה והתפתח בשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה, היו לשמר את השלום והביטחון הבינלאומיים, לפתח מערכות יחסים ידידותיות בין האומות, לדחוף לקִדמה חברתית ולקדם זכויות אדם. "מגילת האומות המאוחדות", המסמך המכונן שנחתם עם הקמת הארגון, אומנם התמקד במטרות אלו, אבל הארגון עצמו הפך בהדרגה למזוהה עם סט הערכים של תרבות המערב – תהליך שבא לידי ביטוי בראש ובראשונה עם אימוץ "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" בשנת 1948. מסמך זה הציג מושגים של זכויות פרט וחירויות שעלו בקנה אחד עם המחשבה המערבית הליברלית: פלורליזם, שוויון, סובלנות, זכויות אדם, דמוקרטיה. מסגרת מוסדית זו נועדה לכוון את הפוליטיקה הבינלאומית לעבר עתיד הרמוני יותר, שזור באותם ערכים אוניברסליים לכאורה.

נדמה היה לפיכך בעיני מחברו של "קץ ההיסטוריה" ורבים מבני זמנו שבעקבות ביטול ברית המועצות יהפוך האו"ם לכלי העיקרי לקידום הגלובליזציה של הערכים המערביים. אלא שבשנים האחרונות נוכחנו לגלות שתזת "קץ ההיסטוריה" שגתה שגיאה עמוקה בקריאת הכיוון של ההתפתחות הפוליטית העולמית. במקום להביא לסיומו של המאבק האידאולוגי, קריסת ברית המועצות רק סימנה את תחילתו של שלב חדש ומורכב יותר בתהליך שעודנו מתמשך.

האתגר שהתייצב עתה לפתחה של ההגמוניה המערבית לבש לא דמות של אידאולוגיה אוניברסלית מתחרה, כמו הקומוניזם, אלא דמות של שילוב רב-עוצמה בין ממשל סמכותני לטינה פוסט-קולוניאלית. שילוב זה התגשם בעיקר דרך המודל השלטוני האלטרנטיבי של סין, ובנקיטת אסרטיביות גדלה והולכת מצד מדינות "הדרום הגלובלי". עשרות אומות ריבוניות מאסיה ואפריקה, הנושאות צלקות היסטוריות מימי הקולוניאליזם והשעבוד המערבי, פיתחו עוינות כלפי ההגמוניה המערבית ואימצו גישה התופסת את ערכי המערב לא כאמיתות אוניברסליות, אלא כסמלים להתמשכות העליונות המערבית.

שילובן של המדינות הללו כשותפות שוות במשחק הדמוקרטי הבינלאומי הגשים, כך נדמה, את מה שקרל פופר הזהיר מפניו עוד ב-1945 בספרו 'החברה הפתוחה ואויביה'. פופר טען שהסדר הליברלי הוא חרב פיפיות: חברה המפגינה סובלנות כלפי כל רעיון וכל דעה עלולה לקבל כך לתוכה גורמים לא-סובלניים, לאפשר את השתלטותם ולאפשר למעשה חתירה תחת עצם רעיון הסובלנות.

"פרדוקס הסובלנות" הפך לגורם העיקרי המערער את תפקודו של האו"ם. עקרונות ההכללה של הארגון משמשים כדי לסנדל את פעולותיו, כאשר מדינות העוינות את הערכים הליברליים משתמשות במבנה הדמוקרטי של האו"ם כדי לחבל בשליחותו המקורית. מנגנונים שנועדו לאפשר השתתפות רחבה במשילות הגלובלית, כגון שיטת "קול אחד לכל מדינה" הנהוגה באספה הכללית של הארגון, משמשים כדי לחתור תחת הסדר הליברלי הבינלאומי, ועושים זאת למרות הכלים שוברי השוויון הנמצאים, למשל, בידיהן של החברות הקבועות במועצת הביטחון. התוצאה אינה רק חוסר יעילות מוסדי, אלא גם משבר פילוסופי עמוק. האו"ם הפך מפורום של ליברליזם בינלאומי, לזירה שבה ציר של משטרים סמכותניים, אומות שָׁרִיעָה מוסלמיות, רודנויות דכאניות ושחקנים פוסט-קולוניאליים קורא שוב ושוב תיגר על ערכי המערב.

המבנה הנוכחי של האו"ם מאפשר מצבים אבסורדיים, שבהם, לדוגמה, מדינות כמו קניה, ניגריה, ערב הסעודית, בנגלדש וקטר, מכהנות כחברות ב"ועדת האו"ם למעמד האישה" ובוועד המנהל של "ארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים"; מגוחכת לא פחות היא הצטרפותן הצפויה של סומליה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אפגניסטן, סין וקובה כחברות ב"מועצת האו"ם לזכויות אדם". ייתכן שחוסר התפקוד הזה בא לידי ביטוי יותר מכול במינויו של נציג איראני ליושב ראש הפורום החברתי של מועצת זכויות האדם של האו"ם במאי 2023. דוגמאות אלה הן תסמינים של משבר מוסדי עמוק. זכויות אדם וזכויות נשים – ערכים שהועלו על נס במערב אירופה וצפון אמריקה – מפוקחות כעת על ידי אומות שהמדיניות המונהגת בהן סותרת אותן ישירות. אומות המערב שומרות אומנם על ייצוגן במועצות האלה, בהתאם לעיקרון השוויון, אך הן מוצאות את עצמן שוב ושוב בנחיתות מספרית מול משטרים שהינם, לא אחת, דכאניים ומיזוגיניים.

הפרדוקס נעשה בעייתי אף יותר כשאומות ומשטרים אלה משתמשים במנגנונים הבינלאומיים כדי לערער את מה שפוקויאמה טען שהוא מערכת הערכים האוניברסלית. ערכים אלה הופכים, בעיוות של תכליתם המקורית, לכלי נשק בידי מתנגדי הסדר הליברלי, ומשמשים להבאת קץ ההגמוניה הליברלית.

דינמיקה זו בולטת במיוחד בהקשר למדינת ישראל, שאומנם אינה תמיד נשמעת לקונבנציות הבינלאומיות, אך היא זוכה, ללא ספק, לתשומת לב לא-פרופורציונלית בפורומים שונים של האו"ם, מצד מדינות המפגינות בעצמן בוז מוחלט כלפי אותם כללים וקונבנציות. מדינות אלו, שרבות מהן עוינות את מדינת ישראל בגלוי, משתמשות במנגנוני האו"ם לא כדי לקדם את החוק הבינלאומי ואת זכויות אדם, אלא ככלים במערכה נרחבת יותר נגד המדינה היהודית.

לאחרונה נדמה שישנה הכרה גוברת בעיוותים הללו, כאשר היחס לישראל מתפקד כזרז להבנת האופן שבו הפכו ערכי הליברליזם והמוסדות הבינלאומיים לכלי שרת במאבק נגד המערב עצמו. דוגמה טובה לכך היא התיק המתנהל נגד ישראל בימים אלה בבית הדין הבינלאומי לצדק. בראש בית הדין עמד שופט לבנוני (נוואף סלאם, שמאז הספיק להיבחר, בינואר 2025, לראשות ממשלת לבנון), מדינה שמשטחה מנהל ארגון הטרור חזבאללה מאבק בישראל ומשגר מתקפות חסרות אבחנה נגד אזרחיה. מקרים אלה מציבים סימני שאלה בנוגע לכיבוד עקרונות של חקירה ניטרלית ועצמאות גורמי השפיטה – ובנוגע לאפשרות שעקרונות אלה נזנחים לטובת אג'נדות פוליטיות.

מעל לכול ניצבת התגובה לצווי המעצר שהוציא בין הדין הפלילי הבינלאומי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. התנגדותן של מדינות כמו ארצות הברית והונגריה הייתה צפויה, אך תגובתן של מדינות כמו גרמניה וצרפת אותתה על שינוי עומק. היעדר נכונות מיידית מצד בריטניה, פולין ויוון לאכוף את צווי המעצר, לצד התנגדות מבית במדינות כמו הולנד, שווייץ, אוסטריה וקנדה, מצביעה על נקיטת עמדה שהיא מעבר להבעת סולידריות גרידא עם ישראל. בנוסף, גופי צבא ומודיעין מערביים המודעים למתרחש בעזה מכירים בכך שישראל נלחמת בהתאם לחוק הבינלאומי ועדיין נתונה לרדיפה מצד מנגנוני משפט בינלאומיים. עובדה זו הובילה גורמים מסוימים במערב לחשוש שרדיפתה של ישראל על ידי המוסדות הללו עלולה לבשר על גורל דומה הממתין, בעתיד הקרוב או הרחוק, גם להם.

ייתכן שישנה כאן התעוררות, הכרה בהשחתתם של המוסדות הבינלאומיים והפיכתם לכלי שרת בידי גורמים לא-ליברליים. אם כן, התעוררות זו עשויה להיות אירוע מכונן. הרגע שבו המדינות שהקימו את המוסדות הללו מתחילות להרחיק את עצמן מהחלטותיהם הוא רגע של משבר לגיטימציה, וקו פרשת מים בהתפתחות הסדר העולמי בעידן שאחרי המלחמה הקרה.

ניל בר הוא מומחה לאידאולוגיות רדיקליות מאוניברסיטת בר-אילן, חוקר אורח במרכז לחקר הימין הפוליטי באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, ועמית מחקר במרכז קומפר לחקר אנטישמיות וגזענות באוניברסיטת חיפה. המאמר נכתב בעזרתו של עו"ד יונתן ברוורמן.

תמונה: נחלת הכלל, באדיבות pixabay