האויב שבפנים

הדיפלומטית, דבורה קאהן, ארה"ב, 2023–2024

סוכן הלילה, שון ראיין, ארה"ב, 2023–2024

יום אפס, אריק ניומן, ארה"ב, 2025

ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארה"ב משוטטים במדשאה המפוארת של טירת השגרירות בלונדון ומתפעלים מעצי אלון עתיקים. בינתיים, שלוש הנשים החזקות באמת – ראש המטה בבית הלבן, ראש הסניף הלונדוני של השירות החשאי והשגרירה עצמה – מתווכחות ביניהן בשצף כיצד למנוע את הגעתה של משחתת אמריקנית למפרץ הפרסי לצורך סיוע בחילוץ ספינה אנגלית. הספינה עברה תקיפה חמורה, ככל הנראה מצד איראן, אך שלושתן בטוחות שצעד מעין מלחמתי זה יוביל להסלמה מיותרת.

כשהנשיא הנינוח קורא לעברן מרחוק בהתלהבות שעליהן לראות עץ מזן מיוחד במינו, שלוש הנשים מחייכות חיוכים רחבים ומזויפים. ראש המטה מרימה את אגודלה משל הייתה אמא שמפגינה התפעלות מאולצת כלפי בנה הנודניק בפארק השעשועים רק כדי למשוך עוד קצת זמן.

סצנה זו לוכדת היטב את הלך הרוח של הדיפלומטית, סדרה מצליחה  (כולל מועמדויות לפרס גלובוס הזהב לסדרת הדרמה הטובה ביותר), שעונתה השנייה עלתה לאוויר בשנה שעברה. בהתאם לרוח התקופה הגיבורה, קייט וילר, היא אישה חזקה, שאפתנית וכמובן שוחרת טוב, שמנסה למנוע מהגברים הלבנים שמנהלים את העולם לדרדר אותו למלחמות מיותרות בגלל האגו המנופח שלהם.

ככלל, הדמויות הראשיות בסדרה מוצלחות ועגולות, וגם אם הליהוק שלהן נעשה גם מסיבות של גיוון ואיתות מוסרי, בפועל השחקנים עצמם מצוינים ול"צבע" או למגדר שלהם אין כמעט השפעה על מהלך העניינים. היותה של השגרירה קייט אישה, למשל, באה לידי ביטוי בעיקר באנקדוטות קומיות זניחות כמו עיסוק בשיער הלא מספיק מתוקתק שלה, ובלבושה האפרורי-גברי מדי. שנית, היחסים בין קייט לבעלה מרתקים. מדובר ב"פאואר קאפל"  המגלם יחסי הערצה-שנאה משובחים, והדינמיקה ביניהם מחזיקה על כתפיה חלק ניכר מהעלילה.

מעבר לכך, 'הדיפלומטית' היא סדרה חשובה שכן היא מספקת הצצה מעניינת למדיניות יחסי החוץ של ארצות הברית, בפרט ביחס למזרח התיכון. הסדרה אינה מהווה כמובן תחליף לחקירה מעמיקה של ההיסטוריה האמריקנית, לתאוריות ביחסים בינלאומיים ולניתוחים גאו-אסטרטגיים, אבל לפעמים יצירה מוצלחת יכולה לשמש פתיחה נאה; כמו במקרה הנוכחי. יצירות תרבותיות מוצלחות נוטות לשקף רחשים חברתיים תת-קרקעיים, אתוסים שהתגבשו מבלי ששמנו לב, ומאוויים וחרדות המנהלים את העולם תחת מעטה רציונלי דק.

'הדיפלומטית', כמו סדרות מצליחות נוספות שנסקור כאן, מציפה נקודה מרכזית וחשובה לגבי הלך הרוח המרכזי בחברה האמריקנית, ולכל הפחות בקרב האליטה היצירתית ומלאת הדמיון שעומדת מאחורי הסִדרה. לא רק שלאליטה זו אין כל מושג מיהם האויבים הנוכחיים של ארה"ב, היא אף מתכחשת לעצם קיומם.

*

עם סיום המלחמה הקרה התגלע בארצות הברית ויכוח נוקב על טיב המציאות החדשה שנוצרה בעולם. הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה טען שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה. מדינות שטרם אימצו אותה, ימשיכו אומנם להיאבק על כוח, השפעה וטריטוריה, ומלחמות אלו יכולות להיות עקובות מדם – אך אלו יהיו מלחמות מקומיות יחסית, שכן למדינות אלו אין לא יומרה אימפריאליסטית ולא אידאולוגיה שהן נחושות לממש.

לעומתו טען מדען המדינה סמואל הנטינגטון כי הליברליות המערבית לא ניצחה ניצחון סופי, ואין היא  אלא ציוויליזציה אחת מבין שבע או שמונה ציוויליזציות גדולות בעולם. אף על פי שמדובר בציוויליזציה משפיעה, אין היא הגמונית. על פי הניתוח של הנטינגטון, המאבקים החמורים הבאים יהיו בין ציוויליזציות. מונח זה ציין אצלו את המעגל החברתי הרחב ביותר שאדם עשוי להזדהות איתו. הוא כולל תרבויות שונות שיש ביניהן קרבה דתית, לשונית, היסטורית וערכית. לכל ציוויליזציה תפיסה שונה לחלוטין על טבע האדם ומשמעותו, ועל כן שאיפותיהן שונות ולעיתים מתנגשות.

מה היו חושבים אנשי מחלקת המדינה הדמיוניים בסדרה על הוויכוח שבין פוקויאמה להנטינגטון?

העלילה המרכזית של 'הדיפלומטית' קשורה כאמור בהתקפה מסתורית על אונייה בריטית במפרץ הפרסי. במתקפה נהרגים 14 חיילים בריטים בדיוק כששגרירות ארה"ב בלונדון מצויה בתקופת מעבר. דיפלומטית צעירה ושמה קייט וילר נבעטת למעלה וממונה לשגרירת ארה"ב בבריטניה כדי לטפל במצב, להבין מי עמד מאחורי המתקפה ולברר כיצד צריכה ארה"ב לנווט בהתרחשויות החדשות. ההשערה הסבירה היא שאיראן היא התוקפת, והמטרה המרכזית שקייט מציבה לעצמה היא למנוע הסלמה. החשש הוא שראש ממשלת בריטניה ינצל את הסיטואציה וינסה לרצות ציבור לא אוהד באמצעות מעשי תוקפנות.

ההשלכות הבעייתיות של הסלמה פוטנציאלית אינן מפורטות בהרחבה. ההנחה הכללית היא שארה"ב לא מעוניינת שבת בריתה תגרור אותה לקרבות מיותרים עם האיראנים. כל זה הוא המובן מאליו שאינו דורש הסבר רציני. המעניין הוא מה שלא עולה על הפרק כלל: ההשלכות הבעייתיות של תגובה חלשה מדי, כגון שחיקה בהרתעה, והאפשרות שדווקא ראוי כי ארה"ב ובריטניה יפעלו בתקיפות כלפי איראן.

איראן עצמה, יש לציין, מוצגת בסדרה כגורם משני לחלוטין. בכירים איראנים יוצרים קשר ומבקשים להוכיח שהם אינם מעורבים. כיצד יוכיחו זאת? ובכן, הם מבטלים התנקשות מתוכננת נגד אישיות בכירה בריטית. מה שנקרא, מחווה של רצון טוב. כיוון שביטול זה לאו דווקא מספיק כדי לעצור את התוקפנות הנלהבת של ראש הממשלה הבריטי, וילר מעוניינת ביותר מזה. בשיחה סודית עם השגריר האיראני, הוא מסביר לה באופן נוגע ללב כיצד הסנקציות הרסו את מדינתו ודחקו בה לשתף פעולה עם רוסיה, ואז, תוך סיכון חייו, נותן טיפ חשוב לגבי זהות התוקפן האמיתי.

כלומר, האיראני היחיד שאנו פוגשים בסדרה ושיש שיח של ממש איתו, בסך הכול מעוניין לשמור על ארצו מפני הידרדרות למלחמה. מה בדבר ההתנקשות המתוכננת בבכיר הבריטי? מה הייתה מטרתה? מדוע הוטלו הסנקציות על איראן מלכתחילה? שאלות אלו פחות מעניינות, מסתבר.

'הדיפלומטית', אם כן, מייצגת את הגישה הפוקויאמאית. אם המערב ניצח והגענו לקץ ההיסטוריה, אזי האויב האיראני, הרוסי, ולצורך העניין גם האויב הסיני (שלא הוזכר כלל) לא מאוד מעניינים. אף לא אחת ממדינות אלו אינה מאמינה באמת שתפיסתה המדינית יכולה להוביל לשגשוג כמו זה שבמערב. כל אחת מהן רוצה לכל היותר להשיג מעט יותר כוח או טריטוריה ממדינות חלשות אחרות, ובטח שאין להן שום אינטרס לתקוף את המערב ישירות. כל צעד או סימן שמצביעים על כך מעידים רק על מנהיג שאיבד את שיקול דעתו לרגע, וכל הסלמה מיותרת ניתן לפתור באמצעות לחץ כלכלי.

ובכל זאת, כל עלילה דורשת קונפליקט, וכל סדרה שעוסקת בעניינים של פוליטיקה ומדיניות חוץ דורשת אויב. אם האויב אינו נמצא באסיה או במזרח אירופה, הוא כנראה שרוי בתוכנו. הרבה יותר מעניין לפיכך להצביע על הדרכים השונות והמגוונות שהמערב רב-העוצמה יכול לדרדר בהן את עצמו למלחמה.

החשוד המיידי הראשון הוא הרצון לעוצמה פוליטית בעידן הרשתות החברתיות שבו הקצנה מובילה לאהדה. החשוד המיידי השני הוא ניסיון לאחד את העם נגד אויב משותף, אחדות שתאפשר לפוליטיקאי לשרוד. רצון של מי? ניסיון של מי? של נבחרי הציבורי כמובן. ככל שנעלה מַעלה בדרג הנבחר, כך תגבר האינטרסנטיות וכך יחריפו השקרים. בהתאם לאג'נדת הווק המרחפת מלמעלה, אותו חשוד מיידי יהיה בראש ובראשונה פוליטיקאי לבן, עשיר ומקושר.

אכן, שתי אפשרויות אלו מתאחדות בקו העלילה שנחשף לאורך הסדרה. יש לציין כי בהתאם להיותה סדרה מתוחכמת, הדיפלומטית מציגה טוויסטים עלילתיים שבהם מתגלה שגם נשים חזקות ושוחרות טוב יכולות לפעול בצורה בעייתית, אך טוויסטים מפתיעים (לכאורה) אלה יעסקו רק בחידוד אופן פעולתו של האויב הפנימי ומניעיו, ובכך רק יעצימו את התמה המרכזית.

*

תמה דומה להפליא מופיעה בסדרה מצליחה נוספת שיצאה השנה – יום אפס. בסדרה זו, השחקן המופלא רוברט דה-נירו מגלם את נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' מאלן, שנקרא לדגל על ידי נשיאת ארה"ב המכהנת כדי לחקור מתקפת סייבר קטלנית שגרמה למותם של אלפים. גם מאלן מנסה להגיע מהר לחקר האמת ותוך כך למנוע פתיחה מיותרת של מלחמת עולם שלישית. מהר מאוד מתברר שלא מדובר באיראנים, ברוסים או בסינים. שוב העלילה מתמקדת באויב הפנימי  ובמניעיו הפוליטיים-אינטרסנטיים. גם כאן נגלה, עם התפתחות העלילה, שנשים יכולות להשתמש לרעה בעוצמה הניתנת להן (אם כי כוונתן תמיד טובה), וגם כאן לא נעסוק כלל באיום חיצוני ובמניעים האפשריים לו.

סוכן לילה, סדרה נוספת שהפכה להצלחה מפתיעה בשנתיים האחרונות, עוסקת, שוב, בניסיון לחשוף את מקורותיה של מתקפת טרור מקומית. הגיבור, פיטר סאתרלנד, שמנע את המתקפה ממש במקרה, נקלע לחיסול ממוקד של סוכני השירות החשאי שחקרו את מתקפת הטרור בהוראת הנשיאה ונרצחו על הדרך. בשלב זה תוכלו לנחש לבד שמתברר כי אותם סוכנים שנרצחו עלו על קצה חוט המרמז כי מתקפת הטרור אורגנה בכלל על ידי גורמים פנימיים מתוך הממשל! גם כאן החשוד המיידי הוא פוליטיקאי לבן ונכלולי, ופעם נוספת נופתע לגלות שגם נשים יכולות לנצל את כוחן לרעה (תמיד עם כוונה טובה ובחוסר ברירה).

האם קיימות מדינות מוסלמיות קיצוניות בעולם שמטרתן הראשית היא החרבת המערב הליברלי? האם סין שרויה במאבק סחר אימתני עם ארה"ב הכולל השתלטות עקבית ונחושה על כלל מוקדי הכוח הגאו-אסטרטגיים? האם הרוסים מעורבים בפוליטיקה ובתרבות האמריקנית בניסיונם לזרוע דה-מורליזציה במטרה למוטט את ארה"ב? לא בעולם החלופי המוצג לנו בתרבות האמריקנית העכשווית.

*

סדרה יוצאת דופן אחת חורגת מהתמה הנדושה שנסקרה לעיל. האמריקנים עוסקת בזוג מרגלים רוסים שנטמעים באמצע שנות השבעים בפרברי וושינגטון, מגדלים זוג ילדים אמריקנים להפליא, ומוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת כאשר המציאות מתחילה להתנגש עם האידאולוגיה שהם מאמינים בה.

ההצלחה הרבה של הסדרה, שעונתה השישית והאחרונה שודרה בארה"ב כבר 2018, קשורה כנראה לזוג השחקנים המצוין, לעלילה הקולחת ולשילוב בין סדרת ריגול מלאת אקשן לבין חיי משפחה נורמטיביים, אבל גם להצגתה המורכבת של השקפת העולם הסובייטית. האידאולוגיה הקומוניסטית והפטריוטיות הרוסית מקבלות ב'האמריקנים' מקום של כבוד מבלי להסתיר או לטשטש את האמצעים הרצחניים הנדרשים להגשמתן. הסדרה גם עומדת בצורה טובה על מתחים עקרוניים ממשיים בין האידאולוגיות. כך, למשל, היא התרבות המטריאליסטית האמריקנית. היא הופכת את הילדים לאינדיבידואלים מפונקים המרוכזים לעצמם, בניגוד גמור לילדות שחוו הוריהם; ובכל זאת, היא מעניקה להם אין-סוף אפשרויות לממש את עצמם.

ואולם היוצא מן הכלל במקרה זה מעיד על הכלל. המלחמה הקרה נגמרה, הקומוניזם נכחד. היכולת להבין את דרך המחשבה של הסובייטים ואת סודות הצלחתם לגייס אנשים למען המטרה מסייעת אולי ביצירת סדרה מצוינת, ומלמדת אותנו על טבע האדם, אבל כמעט שאינה רלוונטית להבנת המציאות הנוכחית ואתגריה.

*

אינני מתיימרת לסקור את כל היצירה הטלוויזיונית או הקולנועית של השנים האחרונות. ייתכן בהחלט שקיימות פה ושם יצירות שהצליחו להעמיק בתפיסת העולם של יריבי המערב. ועדיין קשה להתעלם מהעובדה כי דווקא הסדרות הבולטות והמצליחות שעוסקות בנושאים אלה בוחרות להתמקד באויב הפנימי ומתקשות להתבונן בעיניים פקוחות בתפיסות עולם מנוגדות שקוראות תיגר ברחבי העולם.

כשנחשפים ליצירה שכן מצליחה לעשות כן, אפשר אולי להבין מהיכן ההימנעות הזאת מגיעה. לשם כך יש לנדוד אל מחוזות הספרות.

בספרו כניעה צולל מישל וולבק לצד האפל של ההגירה המוסלמית לאירופה. בספר שנכתב בשנת 2015, ורבים תהו אם יתברר כנבואי, וולבק מתאר את התהליך ההדרגתי שבו דווקא נציג הנאורות האירופית, פרופסור צרפתי לספרות השוואתית, מתנשל בהדרגה מהשקפת עולמו הליברלית ומצמיח בנחת את זהותו החדשה, התאסלמות. הספר מתאר היטב את הריקנות הערכית המערבית ולמולה את איתנות האמונה האסלאמית בכניעה לרצון האל. באמצעות תיאור מדויק ומלא ניואנסים מצליח וולבק להכניס את הקורא למנגנונים שבהם התפיסה האסלאמית מאתגרת את ההשקפה הליברלית, ובתרחישים מסוימים יכולה לה.

ההתאסלמות של גיבור הספר מתוארת בצורה משכנעת למדי כחלק ממהלך פוליטי-חברתי מתוחכם יותר שבו מפלגה מוסלמית עולה לשלטון תוך איחוד כוחות עם השמאל, במטרה להתגבר על הימין הקיצוני המתעצם. מנהיג המפלגה סוחף את הציבור בהבטיחו חיבור עם הסביבה הערבית הים-תיכונית והחזרת עוצמתה הכלכלית והמדינית של צרפת. משעלה לשלטון הוא משתלט בהדרגה על מוסדות החינוך. ההתנגדות מהימין נתקלת ביד קשה.

וולבק ספג כמובן את ההאשמות הרגילות בדבר "אסלאמופוביה" ושנאת זרים – אפילו מראש ממשלת צרפת דאז בכבודו ובעצמו. גם העובדה המצמררת שהספר יצא לאור בדיוק ביום הפיגוע הרצחני במערכת העיתון שרלי הבדו בגלל  קריקטורה על מוחמד לא סייעה לו יותר מדי, והוא מהווה מאז קול בודד למדי ושנוי במחלוקת (גם אם מפורסם ומצליח) בסצנה התרבותית. הספר אינו קל לעיכול, בלשון המעטה. לאחר הקריאה בו, התפיסה הפוקויאמאית בדבר עליונות ליברלית אוניברסלית מצטיירת כחלום רחוק ואפילו ילדותי.

*

מה בין תפיסת העולם הטלוויזיונית האמריקנית הנוכחית ובין מדיניות החוץ של ארה"ב? עם עליית הנשיא טראמפ לשלטון נדמה היה כי מתרחשים שינויים טקטוניים. אך האם הדבר מעיד על שינוי עקרוני בהבנת הציוויליזציות האחרות על מטרותיהן וסולם הערכים הנבדל שלהן?

מרבית הניתוחים של מהלכי הנשיא טראמפ, בין אלה הדנים אותם ברותחין, בין אלה העוטרים להם זרי דפנה, מסבירים אותם במונחים של אינטרסים כלכליים או גאו-אסטרטגיים – והם כנראה צודקים. טראמפ עצמו מעיד על כך שהוא פועל כאיש עסקים שבא לסגור עסקאות. ייתכן שכסוחר ממולח, יש לו אינטואיציות חדות באשר לקווים האדומים של הצדדים למשא ומתן. אלה הם ודאי שיקולים מרכזיים וחשובים מאוד, אך יש חשש שהתמקדות בלעדית בהם מחמיצה רובד זהותי מכריע בהבנת הצדדים השונים למאבקים העולמיים הרוחשים.

עד כמה מביא הממשל האמריקני בחשבון את תפיסת העולם הערבית-מוסלמית ארוכת השנים על המערב כשהוא מחליט לחמש את סעודיה ואפילו את קטר בעסקאות נשק של מאות מיליארדי דולרים? וכאשר טראמפ לוחץ את ידו של אל-ג'ולאני, גי'האדיסט שטוען כי פנה לדרך חדשה, ואף מסיר את הסנקציות מעל סוריה, האם הוא מבין את הלך הרוח המוסלמי-רדיקלי ואת האופק שאליו מועדות פניו? ללא הבנה כזאת יתקשו מובילי ההסכמים לקבוע קווים אדומים מתאימים ולהגן על הציוויליזציה המערבית. ואם יש הבנה כזאת, היא אינה מדוברת ועוד פחות מכך באה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית המרכזית.

תמונה: יח"צ נטפליקס