מעשיית המדינה היזמית

המדינה היזמית

להפריך את המיתוסים של המגזר הציבורי לעומת המגזר הפרטי

מריאנה מצוקאטו

מאנגלית: עפר דק

הקיבוץ המאוחד, 2025 | 384 עמ'

הנוטל לידו את ספרה של הכלכלנית מריאנה מצוקאטו 'המדינה היזמית' מתרשם שהוא עומד לקרוא ספר כלכלי פורץ דרך. הטענה המרכזית העולה בו, שלפיה המדינה היא האחראית למרב הפיתוח המדעי והטכנולוגי, מהפכנית לא רק בהשוואה לספרות הכלכלית הכללית, אלא גם בהשוואה לזו השמאלית, הנוטה להאדיר את תפקידה של המדינה במשק.

הטענה כי יש סוג מסוים של מחקר שעדיף שהמגזר הפרטי ימשוך את ידיו ממנו איננה חדשה. הוצאת פטנט על מחקר בסיסי (להבדיל ממחקר יישומי) איננה פשוטה וספק אם היא רצויה, והדבר מפחית את התמריץ של המגזר הפרטי להשתתף בו. פרויקטים מחקריים הדורשים פרק זמן של עשרות שנים יהיו מדרך הטבע נחלת מספר מצומצם למדי של חברות עסקיות. רוב הפירמות פשוט אינן איתנות מספיק כדי לתכנן לטווחי זמן כה ארוכים. ואולם הטענה של מצוקאטו אחרת ומרחיקת לכת הרבה יותר.

לפי מצוקאטו, המגזר הציבורי (ממשל ואוניברסיטאות ציבוריות בפרט) הוא העומד מאחורי כל המהפכות הטכנולוגיות והמדעיות הכבירות – להבדיל משינויים טכנולוגיים שוליים – המעצבות את חיינו. המדינה (והיא לבדה) יכולה ליצור שווקים חדשים, שווקים שחברות פרטיות יכולות להיכנס אליהם ולנצלם. המדינה יכולה לקחת פרויקטים התחלתיים שנראים "קיצוניים" ולפתחם בהצלחה. לקחת סיכון מחושב בהקמת עסק או ביישום טכנולוגיה קיימת זה נחמד וחשוב, אבל לפי מצוקאטו זו אינה חדשנות. חדשנות היא מציאת הזרע של הרעיון שיכול לשנות את העולם לחלוטין, טיפוחו וגידולו עד לרגע שאפילו הטרמינולוגיה שלנו על העולם משתנה.

חשבו על ננו טכנולוגיה ועל האינטרנט. המצאות כאלו הן לא "סתם" עוד המצאה. יש להן השפעות מרחיקות לכת על כל שוק אפשרי, בין אם הוא קשור ישירות להמצאה ובין אם לאו (כגון השפעת האינטרנט על מערכת הבריאות או על סחר בשוק ההון). אם נשאל את מצוקאטו, המדינה אחראית באופן מעשי לכל המצאה "משנת משחק" במאה השנים האחרונות.

איך המדינה עושה את זה? על ידי הקמת מוסדות וסביבה ארגונית הולמת: משרדים ומחלקות ממשלתיות שקיבלו מנדט רחב לפתור בעיות באופן יצירתי, ללא התעקשות על פתרון מסוג מסוים, ולחקור כיוונים גם ללא הבטחה של תועלת מיידית. מחקרים אלה הניבו את היסודות לחלק מהטכנולוגיות המוכרות ביותר בעולם. לדידה של מצוקאטו, המדינה העצימה חלק מהמדענים ואנשי החזון הגדולים בדורם. היא סיפקה להם מימון שהיו מתקשים לקבל במגזר הפרטי עקב בוסריות הרעיונות שלהם, או לחלופין סיפקה להם פרנסה במעבדות ממשלתיות. הממשלה, בתור שחקן ריכוזי, יכלה לנהל את מגוון היוזמות האלה בצורה מתואמת, תוך וידוא של חילופי ידע בין החוקרים. זה אפשר פריצות דרך שאחרת היו נמשכות עשורים אם בכלל היו מתרחשות.

פרקים 3–5 הם ליבת הספר, וטוב שהקורא יתמקד דווקא בהם. שם מצוקאטו מסבירה את תפיסתה הנזכרת על תפקידה של המדינה במחקר המדעי. היא ממחישה זאת טענתה באמצעות סיפורן של שתי תעשיות בולטות בארצות הברית: תעשיית התרופות, וחברת 'אפל'. אלה לא סתם סיפורים של ענף כלכלי ושל חברה מובילה בעולם, כי אם של ענף וחברה הנתפסים כחדשניים ופורצי דרך ומשתבחים בתהילתם הפרטית אף כי הם נשענים על מחקר מדינתי.

הלאה משם, בפרקים 6–7 סוקרת מצוקאטו את התרומה ההתחלתית של המדינה לתחום ה"אנרגיה המתחדשת", וקוראת להרחיב את העבודה בתחום זה בדומה לנעשה בתחומי ההגנה והתרופות. בפרקים 8–9 היא דנה בהחזר הראוי למדינה על תפקידה. היא תוהה אם הכנסות אוצר המדינה מהפיתוחים המדעיים פרי יוזמתה אכן משיבות לה כגמולה; הרי אם סטרטאפים פרטיים נסמכים לקיומם על המצאות שנעשו בחסות המדינה (כגון ננו טכנלוגיה והאינטרנט), ראויה המדינה למיסים גבוהים יותר מתוך רווחיהם. על כך  יש להוסיף ולשאול – אם החברות הפרטיות מסתמכות על המחקר והפיתוח המדינתיים כדי לגרוף רווחים, אך לא מחזירות מספיק רווחים למערכת, כמה זמן עוד תוכל המערכת הציבורית להמשיך לממן את המדינה היזמית, והאם האקו סיסטם של החברות הפרטיות יכול לשרוד בלעדיה?

המסקנה ברורה. לאור ההצלחות לכאורה של היזמות המדינתית, העובדה שהמדינה אינה יוזמת בעוד מגוון רחב של תחומים היא בזבוז של פוטנציאל רב. אם יכולת ריכוז משאבים בצוותא עם מסגרת מחקרית גמישה יכולים להוליד כל כך הרבה טוב ברפואה ובטכנולוגיות מידע, למה לא ליישם אותה למטרות נאות לא פחות כגון אנרגיה ירוקה או שוויון וצדק חברתי? אומנם, הסיכון בפעולת המדינה היזמית גדול, אך כך גם התועלת. מה שאינו גדול כלל הם ההחזרים של המדינה ממערכת היחסים הפרזיטית, כלשונה של המחברת, שהיא מנהלת עם סטארטאפים במגזר הפרטי המפיקים לבעלי העניין מיליארדי דולרים על בסיס מחקר במימון ממשלתי, בעוד תקבולי המיסים מהם מזעריים. אם אנחנו רוצים להמשיך להנות מפירות המדינה היזמית, הגיע הזמן לתת למדינה להנות מתגמולים נאים בהתאם.

אבנים, חול ומים

לאיזה ז'אנר שייך הספר? ברור כי אין מדובר בעבודה כלכלית מדעית. הספר נעדר רכיבים קלאסיים של חיבור כלכלי, כגון חישובים מתמטיים ריגורוזיים ושלילת הסברים אלטרנטיביים לתופעות המתוארות בו. למעשה, הספר לא מציג בשום שלב טיעון כלכלי סדור המסוגל לתמוך בטענות מרחיקות הלכת העולות בו – נקודה שעוד נרחיב בה בהמשך. האם הספר הוא ספר מדיניות? גם כאן התשובה שלילית. החיבור מספק מעט עצות מדיניוּת קונקרטיות, הנדחקות לשני הפרקים האחרונים בלבד. זהו גם לא ספר על פוליטיקה במובן המצומצם של המושג. אין בו תיאור סדור של יחסי הכוח והמנגנונים היוצרים את העולם הפוליטי ומולידים מדיניות כלכלית.

זוהי קביעה קשה, אך אין ממנה מנוס: ספרה של מצוקאטו הוא ספר תעמולה לכל דבר ועניין, על אף שחזותו עלולה לבלבל את הקורא התמים. לטובת המחברת ייאמר שהיא לא מסתירה לא את דעתה ולא את מהלכה. כבר בתחילת הספר מסבירה מצוקאטו שמטרת הספר היא לנצח ב"במאבק הדיסקורסיבי", כלומר לגבור ב"מלחמה על הנרטיב". בהמשך היא מסבירה שעליה "להשתמש במילים חדשות כדי לתאר את המדינה".

כמובן, כתיבה מבקשת מטבעה לשכנע. אך בדרך כלל השכנוע אינו חזות הכול, אלא תוצאה נלווית הנולדת משימוש במתודלוגיה מחקרית או מהלך הגותי מרשים. כאן, לעומת זאת, ניתן לומר שהמדיום הוא המסר. השימוש במילים הנכונות הוא מתודת השכנוע, והטמעת הנרטיב היא המטרה העליונה. השימוש הסדור במחקר או הגות כדי לשכנע נזנח לטובת שיחדש כלכלי.

ובכל זאת, עקב השפעתו הלא מבוטלת של הספר בחוגי השמאל, עלינו להתייחס כהלכה לטיעונה של המחברת ולחשוף את חולשתו. ידוע הסיפור הישן על מרצה שרצה ללמד את תלמידיו על ניהול זמן. על שולחנו הציב צנצנת זכוכית ריקה ולצדה ארבעה חומרים: אבנים גדולות, חלוקי־נחל זעירים, חול דק ומים. תחילה מילא המרצה את הצנצנת באבנים הגדולות. לאחר מכן הוסיף את חלוקי הנחל והללו מצאו את דרכם לחללים הריקים שבין האבנים. אחריהם שפך חול. לבסוף עירה מים שאף להם נמצא מקום בסדק ובנקבים ובחול הסופג, משל לפעולות השוליות ביותר. הלקח הפשוט אך הנוקב: משימות גדולות יכולות להיראות כתופסות את כל הזמן, אך בתכנון נכון ניתן להכניס לחיינו גם מטלות משניות, שגרתיות ואף שוליות, הרבה יותר ממה שנדמה לנו מלכתחילה. המשל הזה יכול לסייע למי שרוצה לנתח את ספרה של מצוקאטו. בספר יש לא רק טעוית רבות, המשולות לאבנים גדולות, אלא מגוון רחב של שגיאות, חצי-אמיתות ופרשנויות רעועות – מחלוקי נחל ועד לחול ומים.

ראשית, שאלת ציר הזמן. גם הקורא האוהד ביותר לא יכול לפספס שהנרטיב המרכזי של מצוקאטו מתחיל באופן מעשי במלחמת העולם השנייה. ואכן זו התקופה שבה התרחשו שני תהליכים סינרגיים. מצד אחד כוחות חזקים חתרו להגדלת חלקו של הממשל בהוצאות (והכנסות) המדינה. את רוח הזמן ההתערבותית והסוציאליסטית ייצגו היטב הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס והרפורמיסט ויליאם בוורידג'. מצד שני, מלחמת העולם מטבעה הביאה להגדלת חלקה של הממשלה בתוצר. לא זו אף זו: במלחמת העולם השנייה ריכוז הכוחות המדעיים והתעשייתים של ארה"ב על ידי הממשל הביא אותה לשיאים מעוררי ההשתאות אשר הותירו את צבאות האויב חסרי תשובה.

אך מה היה עד אז? לרוב אורך ההיסטוריה האמריקנית תקציב הממשל הפדרלי היה שבריר מגודלו העכשווי, ובכל זאת החדשנות הטכנולוגית והצמיחה הכלכלית הרקיעו שחקים. אם ניקח את אחוז הצמיחה הכלכלית בארצות הברית כמדד אחד (ולא מושלם כלל) לחדשנות ויזמות בארצות הברית, נגלה שמהקמתה של ארה"ב עד השפל הגדול של 1929, הצמיחה נעה בין 3 ל-5 אחוזים בשנה. משנה זו, התנודות בצמיחה חריפות, ויש שנים של קיטון ב-10 אחוזים ולצידן שנים של צמיחה גבוהה מ-10 אחוזים, אך רוב השנים הצמיחה נעה בין 2 ל-7 אחוזים בשנה.[1] לענייננו, הצמיחה הייתה מרשימה גם כשתקציבי המדינה, וכמותם גם יוזמותיה ומעורבותה במשק, היו זעומים.

בחינה כמותית ישירה של יזמות ויצירתיות קשה הרבה יותר, אך יש כאלה שמנסים. בממצאיהם קשה לראותת סימוכין לטענתה של מצוקאטו כי זו דווקא מעורבות המדינה שכה נחוצה להתקדמות טכנלוגית. כך לדוגמה הפיזיקאי ג'ונתן הובנר ניסה לבדוק את כמות החידושים וההמצאות המשמעויות מ-1455 עד 2005 תוך התחשבות בעלייה בכמות האנשים בעולם, והגיע לממצאים הבאים: שיפור הדרגתי וזינוק קדימה עם תחילת המהפכה התעשייתית, אך ירידה ביזמות ויצירתיות החל באמצע המאה ה-19, ירידה שאינה ממותנת על ידי עליית "המדינה היזמית".^[2]

הובנר ספג ביקורת על כך שלא ניסה לדרג את היוזמות והחידושים לפי חשיבותם, אך מדען המדינה צ'רלס מאריי בספרו 'הישגי האנושות' ביצע מדידות דומות תוך שקלול חשיבותם של המצאות וחידושים, ומצא נתונים דומים.[3] לעומתם, יש רבים החושבים שקצב החדשנות לא הואט כל כך במאה ה-20, אך אף אחד לא חולק על כך שצמיחה מהירה – בתוצר, בחידושים מדעיים ובהמצאות טכנלוגיות – קיימת כבר מאות שנים.

אם כך, החברה המערבית בכלל וארה"ב בפרט לא הפסיקו לנפק חדשנות יוצאת דופן בפרספקטיבה היסטורית, זאת למרות השונות הרבה בתקציב הממשל האמריקני לאורך השנים, הנראית בערך כך:[4]

ההוצאה הממשלתית בארה"ב, בקירוב, כשיעור באחוזים מהתמ"ג, לאורך השנים

איך ניתן להסתכל על גרף זה ועל הצמיחה הכלכלית והטכנלוגית יוצאת הדופן של ארה"ב לאורך כל שנותיה, ולהאמין בלב שלם ש"המדינה היזמית" היא האחראית העיקרית לאימפריה הכלכלית הגדולה בהיסטוריה האנושית?

לא למצוקאטו הפתרונים. מצוקאטו מנסה, בשני משפטים (פשוטו כמשמעו ולא כגוזמה), לשכנע אותנו שמרגע היווסדה ממשלת ארה"ב פרסה חסות על רוב הפיתוחים החשובים או מימנה אותם, באמצעות הפניה למקור בודד – פרק אחד בספר שלא עבר ביקורת עמיתים, תוך אזכור דוגמאות בודדות ולא משכנעות בעליל, וללא כל התייחסות לזערערות תקציב הממשל האמריקני במשך רוב שנות קיומו.

למה לי מתמטיקה עכשיו

עד כאן לסוגיית ציר הזמן. כעת נפנה לסוגיה חשובה לא פחות, גם אם טכנית מעט יותר. במחקר הכלכלי נהוג לדבר על עקום הסיכון-תשואה. עקום זה משתרע כגרם מדרגות פיננסי. במדרגה התחתונה מופיעים פקדונות בנק ואג״ח מדינתי המהווים נכסים בטוחים מאוד שהתשואה עליהם נמוכה בהתאם; מעליהם שוכנות אג״ח קונצרניות ומדדי-מניות רחבים שכבר דורשים פרמיית סיכון מתונה; גבוה יותר ניצבות מניות צמיחה, הלוואות ממונפות ונכסים חלופיים, שבהם הסיכוי לרווח גבוה במיוחד עולה, אך בהתאם עולה גם הסיכוי להפסד. עקום הסיכון-תשואה הוא קו המתאר את רמת הסיכון המקובלת בשוק בעבור כל תוחלת תשואה (הרווח הממוצע הצפוי מההשקעה), קו שכאמור עולה בהתמדה, כי עם גדול הסיכון גדל הרווח. נקודה הנמצאת מתחת לעקומה מייצגת השקעה עם רווח נמוך ביחס לסיכון, כלומר השקעה גרועה. נקודה על העקומה מייצגת השקעה עם סיכון מקובל בשוק ביחס לתשואה, כלומר השקעה סבירה. נקודה מעל העקומה מייצגת השקעה עם סיכון נמוך ביחס לתשואה, כלומר השקעה טובה מאוד.

צורת העקומה אינה מקרית אלא משקפת את דרישת המשקיעים. לדידו של המשקיע, יש היגיון לעלות ברמת הסיכון רק אם יש עלייה מקבילה בתשואה הצפויה; לכן, בעבור כל רמת אי-ודאות נוספת השוק מציע גמול נוסף. נוסף לסיכון יש גורם מרכזי נוסף ברווחיות ההשקעות, והוא הזמן. באופן טבעי, אנשים מעדיפים לקבל מיליון שקלים היום על פני מיליון שקלים בעוד כעשור. לכן גם בעבור טווחי זמן ארוכים יותר ידרוש השוק תגמול הולם. הבוחר את מקומו על הסקאלה נדרש אפוא לאזן בין שלושה משתנים: יעדים כספיים, אופק ההשקעה ועמידות רגשית בפני תנודות; שכן אין תשואה עודפת בלא מוכנות לספוג סיכון עודף, ואין שלווה יציבה בלא ויתור מודע על חלק מן הרווח האפשרי.

ברום עקומה זו ממוקמים משקיעי ההון סיכון. הם המוותרים יותר מאחרים על שלוותם למען האפשרות לגרוף רווחים גדולים. הם יודעים שהסיכוי לאבד 100% מכספם גבוה בהרבה מהסיכוי לרווח בכל השקעה בודדת, וכי גם השקעה בודדת טובה מאוד תשיא רווח גדול רק לאחר קרוב לעשור. על משקיעים אלה אומרת מצוקאטו כי היותם אוהבי סיכון היא "מיתוס מסוכן".

אך כאמור, מצוקאטו אינה מציגה בספרה שום טיעון כלכלי פורמלי שיגבה את קביעתה. לו הייתה טורחת לעשות כן, חלקו היה אולי נראה כך: "המדינה היזמית נחוצה מכיוון שישנם פרויקטים יזמיים הנמצאים בנקודה משתלמת מעל עקומת התשואה-סיכון, אך עדיין אף יזם הון-סיכון לא מוכן לממנם, מכיוון שמגבלות זמן או מימון של מודל ההון סיכון גורמות להם להירתע מהסיכון אף שהוא משתלם בטווח הארוך. לעומת היזמים, לממשלה אין כמעט מגבלות זמן על פרויקטים, ועלויות גיוס הכספים שלה (דהיינו, גביית מיסים) זהות בלי קשר לכמות הסיכון של הפרוייקטים שלה. אי לכך, ישנם פרוייקטים רבים עם תשואה פנטסטית שהמגזר הפרטי לבדו לא ייזום, ולכן צריך את המדינה היזמית".

אך זו כבר טענה אמפירית, וטענה אמפירית דורשת נתונים לבדיקה. מצוקאטו טוענת שיש לקבל את העלות של המדינה היזמית בגלל התועלת שבה, אך הטענה אינה מגובה בשום ראייה. לחישובי עלות-תועלת ישנה מתודה מקצועית, ומצוקאטו מקפידה, מתוך חוסר ידע, רצון או יושרה, להימנע ממנה. לאחר קריאת הספר מכריכה לכריכה איננו יודעים כמה המדינה היזמית מוציאה, כמה היא מכניסה ואיך היא בוחרת את הפרויקטים שלה. כלומר, הפרטים החשובים ביותר לתהליך קבלת ההחלטות נותרים ללא התייחסות.

כמה מסוכנת כל השקעה של המדינה היזמית? מה הסיכוי להפסד של הכסף בהשקעה מסיבית בפרויקטים יומרניים מטבעם? מה העלות של הסטת כל כך הרבה קשב של גוף, אשר גם לדעת רוב מחנה השמאל ההתמחות המרכזית שלו צריכה להיות אספקה סדירה של מוצרים ושירותים ציבוריים?

הבעיות בספר לא נגמרות כאן. מסקנה אחת שעולה מהחיבור היא שיש צורך בשינוי מהותי במיסוי חברות פרטיות המרוויחות מן המדינה היזמית. הפרק "סיכונים ותגמול" נועד לשכנע אותנו שתגמולי המיסים הנגזרים מההשקעות הממשלתיות בחדשנות נמוכים מדי. ואולם הפרק אינו כולל חישוב של תגמולים אלה, או חישוב המראה שאותן הכנסות עלומות אכן נמוכות מדי. מצוקאטו סובלת מאלרגיה קשה לחישובים מספריים – אלרגיה שיטתית, שאינה מתיישבת עם ספר המתיימר להתעסק בכלכלה ובמיסוי. אין שום אפשרות לקחת ברצינות טענה שתגמולי מס הם נמוכים מדי אם איננו יודעים מהם.

נוסף על מסקנה זו מגיעה מצוקאטו למסקנה הגיונית למדי, בהינתן התזה שלה, שלפיה יש להרחיב את השימוש בכלי המדינה היזמית גם לתחומים אחרים ובפרט לתחום האנרגיה הירוקה. מצוקאטו לא רוצה לראות תיקון כשלי שוק בלבד. לדידה, המדינה צריכה להיות פעילה גם בצד הביקוש (למשל רכישת  מוצרים ירוקים בסכומים נדיבים) וגם בצד ההיצע (הקמה ומימון של יוזמות אנרגיה ירוקה). ובכן, מדובר בבחירה אומללה במיוחד המבהירה היטב את חולשתו של הספר כולו. נפרט:

מצוקאטו משבחת את גרמניה על כך שלהבדיל מיֶתר מדינות המערב השקיעה רבות באנרגיה ירוקה. קצרה היריעה מלתאר איך גרמניה מימשה את חזון מצוקאטו. נציין רק שהיא הובילה בתמיכת צד ביקוש וצד ההיצע לאנרגיה מתחדשת ואף הגדילה לעשות כשהפסיקה באופן יזום את כל ייצור האנרגיה הגרעינית וחלק גדול מייצור האנרגיה מפחם. על מדיניותה זו של גרמניה כתב בריאן לילינד מ'הטלגרף' כך: "המדיניות הנוכחית של דחיפת אנרגיית רוח ושמש אל השוק תוך תקווה לנס הושוותה – ובצדק, כך נטען – לקפיצה ממטוס בלי מצנח בציפייה שהמצנח יומצא, ייוצר ויעוגן אליך באמצע הדרך, בדיוק בזמן שיציל אותך לפני הפגיעה בקרקע".[5]

המצנח מעולם לא יוצר. גרמניה אומנם הגדילה מאוד את התפוקה ה"מתחדשת" שלה, אך מעולם לא הצליחה להגיע לייצור יציב שיוכל להחליף את אמצעי הייצור המסורתיים. הדבר הביא לתנודתיות גדולה במחיר, דבר שפגע לא רק בכיס של כל אזרח גרמני אלא גם בתחרותיות של התעשייה הגרמנית. הדובדבן שעל שאריות הליתיום הבלתי ניתן למחזור הגיע בדמות התלות הקיצונית ביבוא גז טבעי מרוסיה. היכולת של רוסיה לסמוך על תגובה גרמנית מהוססת למלחמה, לפחות בטווח הקצר, הסירה (בעיניי אנליסטים רבים) את אחד החסמים האחרונים בפני הרצון של רוסיה לכבוש את אוקראינה.[6]

נחזור עתה לבעיית הסיכון-תשואה שמצוקאטו מתעלמת ממנה. האם יש דוגמה מובהקת יותר ל"התממשות סיכון" מזו שחזינו בה במשק האנרגיה הגרמני? האם אין זו דוגמה שעלינו להביא בחשבון כשאנו מעודדים, כפי שמצוקאטו עושה, את הממשלה לקדם שינוי פרדיגמה בתחום טכנולוגי, תוך "בחירת מנצחים" ו"מעורבות בביקוש ובהיצע גם יחד", כל זאת תוך התעלמות מהשפעות שליליות על תחומי אחריות אחרים של הממשל?

הוכחות מאזור הנוחות

גם אם נקבל את התזה והמסקנות של מצוקאטו, בחינה מעמיקה של הדוגמאות שלה תראה שהבחירה בהן אינה מקרית, ושלא ניתן להסיק מהן לגבי ההצלחה של מודל המדינה היזמית בתחומים אחרים.

להוכחת התזה שלה מגייסת מצוקאטו שני מפעלי יזמות ממשלתיים: תעשיית התרופות ומשרד ההגנה (אשר השפיע על תעשיית טכנלוגיית המידע והתקשורת). אלא שהמספרים מחמיאים לממשלה פחות ממילותיה של מצוקאטו מנסה לצייר.[7] יתרה מכך וחמור אף יותר, כאשר מצוקאטו מתייחסת לתעשיית התרופות, היא אינה מתארת שום דבר שאינו נכנס תחת מטריית "המחקר הבסיסי" במדעי החיים, ולמעשה אף משתמשת בביטוי זה ממש. מדובר באותו מחקר בסיסי הנופל תחת קטגוריית "תיקון כשל שוק" אשר מצוקאטו עצמה מודה כי איננו חדש. הנושא נמצא בקונצנזוס, המעורבות הממשלתית בתחום ידועה היטב, וכל קשר בינו לבין סימוכין ליתרונות "המדינה היזמית" כעיקרון נרחב יותר, מקרי בהחלט.

בכל הנוגע לתרומת מערכת הביטחון לטכנולוגיות המידע, מן המפורסמות היא שחסידי שוק חופשי נוטים להעדיף אותה בעיקר כי איננה מונופול. במגזר הציבורי לרוב לא מתקיימת תחרות. משטרה כושלת לא תאבד לקוחות לטובת המתחרים, חינוך בינוני לא ישפיע על הביקוש אם הממשלה אוסרת על בתי ספר פרטיים, ומשרד להגנת הסביבה הנכשל בתפקידו יקבל יותר כסף, לא פחות. לא כן מערכת הביטחון. הצבא וסוכנויות הביון הם החלק היחיד בממשלה הפועל באופן קבוע מול מתחרים עיקשים, שהפסד להם מביא לפגיעה קשה במערכת עצמה – לא רק בדמות ביקורת ציבורית, אלא בדמות פצועים והרוגים ממש.

משכך, כלום מקרה הוא שדווקא בתחום זה השקעת כספים מניבה יצירתיות וחדשנות יוצאת דופן? וכלום מקרה הוא שדווקא ממערכת זאת, שנמצאה בתחרות עיקשת עם ברית המועצות הענקית ועוד מגוון יריבות קטנות לכל אורך תקופת המחקר, בוחרת מצוקאטו להביא את חלק הארי של סימוכי טיעוניה? האם חדשנות בענף הממשלתי היחיד החשוף לתחרות בלתי פוסקת אמורה ללמד אותנו על פוטנציאל החדשנות של משרדי ממשלה אחרים?

טענותיה החלשות של מצוקאטו מלוות בטרמינולוגיה מגונה. החיבור גדוש שנאה עזה לקהילייה העסקית, ורצוף קטעים שקשה להחליט אם הם תעמולה מכוונת או טעויות הבנה. כאשר קוראים לתעשייה העסקית המרוויחה ממעשי המדינה היזמית "פרזיטים", אף שעובדתית בעלי עסקים קדמו לקיום המדינה ומימנו אותה מתחילתה, גם חסיד המדינה הגדולה צריך לנוע באי נוחות בכיסאו. כאשר המחברת מהללת את החלטת ממשלת ארה"ב לסבסד משכנתאות לציבור העובד, ועמודים בודדים לאחר מכן מאשימה בבוז את חמדנות המגזר הפרטי במשבר המשכנאות של 2008, קשה לדעת אם מדובר בחוסר בושה או חוסר מודעות. כאשר היא מכנה את ההשקעה בתשתיות נפט להפקת נפט זול "עלות שקועה" נדמה שאינה מבינה לא את משמעות הנפט לחיים המודרנים, ולא את משמעות המושג "עלות שקועה". כאשר היא שואלת כשאלה פתוחה "מה מסביר את הקשר האמפירי בין חדשנות ויזמות לבין אי שוויון?", האם היא באמת איננה יודעת שבמדינות שבהן חדשנות ויזמות אינן בנמצא (קרי, רוב המדינות לאורך רוב ההיסטוריה), האי-שוויון נמוך כי כולם עניים? וכאשר היא טוענת כי "אין שום דבר ב-DNA של המגזר הציבורי שהופך אותו לפחות חדשני מהמגזר הפרטי", האם היא איננה רואה שהיא סותרת את הנקודה שלה עצמה שתחרות אבולוציונית מסייעת לחדשנות, ובממשלה אלמנט התחרות נוכח פחות מעצם טבעה? הדוגמאות רבות מדי, ולעיתים קשה לדעת את האמת.

עם מה נותרנו? תזה כושלת בעלת סימוכין רעועים, מסקנות מופרכות וטרמינולוגיה ארסית. למעשה, לא נראה שיש בקריאת הספר תועלת רבה מעבר להתוודעות אל רמת הריגורוזיות הנמוכה הנחוצה כדי לככב במעגלי השמאל האינטלקטואלי בימינו, כל עוד המחבר לוקח חלק מוביל ב"מאבק הדיסקורסיבי" או ב"מלחמה על הנרטיב". קל לראות, בדיעבד, איך הספר חווה נסיקה כה מטאורית בשמי השמאל האינטלקטואלי המודרני. מדובר בבליל מילים שמאוד קל להיסחף בו, והטרמינולוגיה הלוחמנית מפזרת בהצלחה מרובה עשן קרב. כשהעשן מתפזר מתגלה כי כל הטרמינולוגיה הבוטה לא הייתה אלא כיסוי לריק אינטלקטואלי.

דוד טל הוא עמית מחקר במכון ארגמן, ומרצה ופובליציסט בתחומי הכלכלה, הפילוסופיה והמדיניות.

[1] הנתונים הם אגרגציות של נתוני Our World in Data ו-The Madison Project.

[2] Jonathan Huebner, “A possible declining trend for worldwide innovation”, Technological Forecasting & Social Change 72 (2005) 980–986.

[3] יש לציין שלא הובנר ולא מאריי "מאשימים" את המדינה בירידה בחדשנות. הובנר טוען לכמות מוגבלת של חדשנות אפשרית, וסבור שהקצב ימשיך לרדת ככל שנתקרב למקסימום האפשרי. מאריי טוען שהירידה נובעת בעיקר משינוי ערכי-חברתי. כך או כך, כל טענה לטובה המדינה היזמית נדרשת להתמודד עם העובדה הפשוטה שיזמות מהירה קדמה למדינה הגדולה, וכי 75 שנות המדינה הגדולה לא הצילו אותנו מירידת קצב היזמות.

[4] הנתונים מהימנים באופן מלא החל מ-1929, מבוססים היטב למאה ה-19, והם ניחוש מושכל לשנותיה הראשונות של ארה"ב. מפאת חוסר מקום לא הוספו הגרפים לאנגליה, איטליה, צרפת וגרמניה, האחראיות יחד עם ארה"ב לרוב החדשנות המדעית והטכנולוגית בתקופה זו – אך הגרפים שלהן מספרים סיפור דומה.

[5] Bryan Leyland, “The wind and solar power myth has finally been exposed”, The Telegraph, 10.5.2023.

[6] ראו בספרו של וולפגג מינכאו קפּוט: קריסתו של הנֵס הגרמני, מאנגלית: אלחנן שפייזר, ירושלים: שיבולת, 2025.

[7] בקצרה, ניתן לומר כי הממשל האמריקני (אכן, גם בהשפעת החברות הגדולות ביותר) הפך את תהליך אישור התרופות לתהליך יקר ומורכב להחריד שחברות התרופות משקיעות בו את מרב כספי המחקר שלהם. מה שמביא באופן בלתי נמנע לכך שהתקציב שהן יכולות להוציא על תרופות מקוריות באמת, קטן. זאת בעוד "מכון הבריאות הלאומי" NIH יכול להרשות לעצמו להוציא עשרות מיליארדי דולרים בשנה על מחקר ראשוני בלבד, ולתת לחברות התרופות לדאוג לגבי הניסויים הנחוצים לאישור החוקי.