איך נפלו גיבורים

הערכת-חסר לקהל הישראלי, קושי להתחבר למנטליות של המאה ה-19 ודחף אידיאולוגי גרמו ל'הצבי', דרמת הטלוויזיה על אליעזר בן-יהודה, להיות פחות ממה שיכלה להיות

הצבי (סדרה), כותבת ובמאית: קרן מרגלית, כאן, 2024

הסדרה ההיסטורית מבית היוצר של תאגיד 'כאן', 'הצבי', היא מהראשונות בסוגת הדרמה ההיסטורית בארץ. קדמה לה הסדרה 'מלכת היופי של ירושלים', סאגה היסטורית בדיונית על משפחה יהודית ספרדית בירושלים, שנרכשה על ידי נטפליקס. 'הצבי', כשם עיתונו של אליעזר בן-יהודה, מספרת על מחייה השפה העברית דרך חייה של משפחה בדיונית המגיעה לירושלים ב-1885, בימי העלייה הראשונה, משפחת ציפּיס.

ראוי לציין כבר עתה כי בן-יהודה הוא אומנם דמות מרכזית בסדרה, אך הוא רחוק מלהיות דמות ראשית מובהקת. אנו פוגשים אותו דרך עבודתה של פרומה ציפיס הצעירה בעיתון, והדינמיקה ביניהם נעה סביב תחיית העברית: היא דבקה בשפה שהחלה ללמוד עוד ברוסיה, ומתעקשת שידברו איתה עברית, גם מי שלא יודע; ובן-יהודה רואה בה חלוצה של דיבור עברי אותנטי ואוסף את מרגליות העברית הנושרות מפיה. ובכל זאת, קו העלילה העיקרי הקשור בבן יהודה עניינו מאבקה של פרומה לפרסם ב'הצבי' על מעשה לינץ' של קנאים מבני היישוב הישן בירושלים נגד נערות שהואשמו כי התנהגותן המופקרת גורמת לתמותת תינוקות. ולא זו אף זו, קו העלילה המרכזי השני בסדרה הוא סיפור ההתאהבות של שתי אחיותיה הצעירות של פרומה  בחלוץ איש ביל"ו, סיפור שהקשר בינו לבין בן יהודה הוא מקרי בהחלט.

יש משהו תמוה בבחירה שלא להתמקד במישרין בבן יהודה עצמו ובמפעלותיו בסדרה שלכאורה נוצרה סביב דמותו. בהמשך המאמר ננסה להבין מה הרקע לבחירה הזאת.

בין דרמה לדיוק

סוגת הדרמה ההיסטורית בקולנוע ובטלוויזיה נפוצה בעיקר באנגליה; אפשר לומר שזו מנת-השף של יוצרים ושחקנים בריטים. לאורך המאה העשרים, וגם בתחילת המאה שלנו, היצירה הקולנועית ההיסטורית התבססה בעיקרה על ספרי מופת מהעבר: 'ג'יין אֵייר' (עם יותר מעשרה עיבודים קולנועיים מאז 1910), 'גאווה ודעה קדומה' (שזכה, בין שאר העיבודים, לגרסה מצליחה לטלוויזיה בהפקת הבי-בי-סי) ועוד. אך הפופולריות של סוגת הדרמה ההיסטורית עלתה מאוד עם צאת הסדרה 'אחוזת דאונטון' משנת 2010. זו שונה מקודמותיה בכך שאינה מתארת דמויות אמיתיות או מתבססת על ספרות קלאסית. אומנם היא מתרחשת בתקופה אמיתית, ומנסה לשחזר במידת האפשר חיים של בני האצולה הבריטית בתחילת המאה העשרים, אך הדמויות בה בדיוניות לחלוטין. יתרה מכך, בניגוד ליצירות קודמות בז'אנר, היא מעדיפה העמקה באופיין של הדמויות על פני השקעה באלמנטים האסתטיים (יחסית, כמובן. כראוי לסדרה היסטורית בריטית, ההשקעה האסתטית ניכרת).

סדרות רבות ניסו לשחזר את ההצלחה של 'אחוזת דאונטון'. סדרות כמו 'הכתר', המתארת את חייה של משפחת המלוכה הבריטית ו'ברידג'רטון' שמתרחשת באנגליה של תקופת העוצרות, תחילת המאה ה-19. סדרות אלו, כמו גם אחרות בז'אנר, נעות על הציר שבין ריאליזם לדרמה. כסדרות שבהגדרתן בנויות משני המרכיבים האלה, הן עומדות בפני דילמה: האם להשתדל בדיוק ההיסטורי, ולהסתכן בשעמום הקהל, או לחילופין להלעיט את הסדרה בדרמות בדיוניות, ולהסתכן בהידמות לאופרות סבון. תת-סוגות שונות בתוך הסוגה יבחרו נקודה על הציר בהתאם לצורכיהן – מקומדיות הממעטות בדיוק היסטורי לטובת הסאטירה ועד לסדרות על הגבול הדוקומנטרי. סדרות מדויקות יותר היסטורית יהיו בדרך כלל גם איטיות יותר, ועם סגנון משחק מאופק ומוקפד יותר. לעומת זאת, סדרות שנוטות לכיוון הבדיוני, הנדמות לטלנובלות בתחפושת היסטורית, יתאפיינו בדרך כלל במשחק מוגזם ובקצב מהיר של התרחשויות. שיקולים שונים יטו את הבחירה לכאן ולכאן. סוג הקהל והמדינה שבה יצאה הסדרה ישפיעו רבות על ההחלטה.

הבעיה ב'הצבי' היא שנדמה שלא התקבלה החלטה סופית היכן למקם אותה על הציר. מצד אחד, היא עמוסה פרטים היסטוריים (גם אם לא תמיד מדויקים), ונמצאת בהקשר היסטורי ידוע ומסוים. מנגד, הרבה ממנה מתמקד כאמור במשפחת ציפיס המומצאת, גם בלי קשר לבן יהודה. הסדרה עמוסה לעייפה בדרמות רומנטיות, ולמעט שני השחקנים הראשיים – סוזנה פפיאן בתפקיד פרומה ציפיס ואור בן-מלך בתפקיד אליעזר בן-יהודה, סגנון המשחק מוגזם ומוחצן עד מאוד. הסצנות איטיות וארוכות, לעיתים יתר על המידה, כמקובל בסדרות המתיימרות לדיוק היסטורי רב משלה, אבל הכתיבה קלילה וכמעט פארודית.

איני יודעת אם מדובר בהחלטה מודעת ליצור סגנון משולב, אבל השילוב הזה יוצר בלבול אצל הצופים, שמוצאים את עצמם לא בטוחים אם עליהם להתייחס לסדרה ברצינות או לגחך. הרגע הצורם ביותר מתרחש בסוף פרק 2 ושוב וביתר הרחבה בסוף הפרק השישי והאחרון, בסצנה תמוהה שבה הבת הקטנה, איטה, מתחילה לפתע, ללא הקשר ברור, לרקוד ריקוד עכשווי לצלילי השיר 'Sweet Dreams' שהוקלט במיוחד בעבור הסדרה מפי הזמרת הישראלית דיאנה גולבי. בבת אחת הצופה נזרק מהאווירה ההיסטורית שנוצרה בעמל רב בתלבושות ותפאורה ונוחת על רצפת הבטון הקשה של המאה ה-21. התמהיל שנוצר בין קלילות וחופש אמנותי לכאורה, לבין נושאים היסטוריים רציניים נעשה בחוסר טעם שמשאיר את הצופה עם תחושת צרימה ואי נוחות. דומה כי יוצרי הסדרה ניסו ביודעין לחקות את 'ברידג'רטון', סדרה שבינה לבין דיוק היסטורי מפרידות שנות אור, אשר כמוזיקת רקע משמשים בה שירי פופ בגרסה אינסטרומנטלית קלאסית. דווקא סדרה המדברת על הנושא הרציני והחשוב של חידוש השפה העברית, מחליטה להדביק באופן רופף ובמאמץ ניכר סצנות המחקות בחוסר אלגנטיות את תרבות הלעז, ולגמרי לא המוצלח שבלעזים.

הניסיון ליצור קלילות מלאכותית נעשה כנראה כדי להגדיל את קהל המתעניינים. מבקרים שונים כתבו בספקנות על היכולת של הקהל בישראל של היום להתחבר לסדרה היסטורית העוסקת בסוגיות רציניות (ראו למשל אבישי סלע ב'טיים-אאוט', 6.4.24). יוצרי הסדרה כנראה חשבו על הקושי הזה, ובחרו להקדיש נתח גדול מזמן המסך לעלילות אהבה מומצאות של משפחה בדיונית ולא מאוד מעניינת, וחבל שכך. סדרות טלנובלה רומנטית יש בשפע, ואילו בסדרות היסטוריות איכותיות יש מחסור. מוטב היה לוּ העריכו יוצרי הסדרה יותר את תבונתם של הצופים ואת יכולתם לעסוק בסוגיות כבדות משקל, והקדישו זמן בדרמות שההיסטוריה עצמה מציעה. אפשר היה לתאר, למשל, את המתח ששרר בין מחדשי השפה העברית בשאלה אם אפשר לחדש מילים גם על ידי שאילה מלשונות לטיניות, ואם לערבית יש בכורה כמקור לחידוש מילים בעברית; או, בתקופה מאוחרת יותר, להציג את הוויכוח הציבורי בין בן-יהודה לבין חיים נחמן ביאליק, שגרס כי בן-יהודה פתח "בית חרושת למילים מיותרות" ועושה מהעברית "פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה"; או, אם מתעקשים לחרוג מסוגיות אינטלקטואליות, את מאסר בן-יהודה בידי הטורקים בגלל הלשנה.

למה להם כל העניין הזה

המשחק המוגזם של רוב שחקני 'הצבי' הוא רק תסמין אחד של בעיה חמורה יותר שהסדרה לוקה בה: תיאור רדוד וצר של ארץ ישראל של העלייה הראשונה ושל כל הקבוצות שחיו ופעלו בה. למען האמת, 'הצבי' היא רק דוגמה אחת לתופעה שפשטה בתחום הקולנועי בארץ ובעולם. יוצרים רבים מושפעים ממגמות נעורות ((woke שתכליתן התנתקות מוחלטת מהעבר. לשיטתן, לא זו בלבד שהעבר מלא בעוול בלתי ניתן לתיקון, יש גם קבוצות שעושות בו שימוש ציני כדי להחליש קבוצות אחרות. ההיסטוריה עצמה נתפסת בעיניים נעורות כתולדות הכוח והניצול. היא משופעת בגזענות, שנאה ומיזוגיניה המשפיעות על האדם בן זמננו בלי שירגיש, ולכן עליו להתנתק ממנה לחלוטין. בשם אידאולוגיה זאת הופלו פסלים של האבות המייסדים של ארה"ב, וצונזרו סרטים חשובים ומוצלחים כי נאמרו בהם דברים שלא לרוח המפלגה.

בסביבה כזאת, שבה מותר להגיד רק דברים מסוימים והחורגים מההוראות נידונים להוקעה וביוש, האומנות דומה יותר ויותר לפרופגנדה מהונדסת של ממשלים טוטליטריים. יצירה אומנותית עשירה יכולה להתרקם רק היכן שאפשר להביע דעות שונות, לאתגר מוסכמות, ולחלום לַמרחק שלא בתלם יחיד שנסלל מראש. צרות האופקים באומנויות השתרשה כל כך, שהיוצרים לא תמיד מודעים לכך שהם חלק מתופעה זו. עוד בהיותם תלמידים הם נתונים לחינוך המעודד אותם להתמקד בנושאים שברוח הזמן, כגון מאבקו של היחיד בממסד הכובל והמיושן ואינו מקדיש זמן ללימוד היצירות הגדולות או לפיתוח החשיבה העצמאית של התלמידים והיוצרים לעתיד.

על כן, יוצרים בני זמננו מתקשים להתחבר להלכי רוח של תקופות עבר. כדי ליצור סדרה היסטורית מוצלחת ואמינה, היוצר חייב להכניס את עצמו לתפיסת העולם התקופתית, גם אם הדבר לא לגמרי מתיישב עם תפיסתו הערכית. לצופה בסדרות ההיסטוריות שיוצאות לאחרונה, ובתוכן 'הצבי', נקל להיווכח שהיוצרים לא מסוגלים לזה. הם נמצאים עמוק כל כך בעולם ערכים השולל את כל מה שהיה לפניו, שהם אינם מצליחים למצוא את הדרך לשחזר דמויות אמינות מהעבר בלי שידברו ויחשבו כמו דמויות בנות המאה ה-21. תעשיית הקולנוע בישראל קטנה ונטולת גיוון רעיוני. כתוצאה בלתי נמנעת מכך, הדמויות ב'הצבי' מתבטאות או באנכרוניזם בוטה או בדלות רעיונית. מדוע בן-יהודה מסור לעניין העברית? חוץ מתחביב אובססיבי, הסדרה לא מספקת הסבר. מה שורש המחלוקת האמיתית בינו לבין אנשי היישוב הישן? לא ברור. האם המניע שלהם, שמירה על העברית בתור "שפת הקודש" מתוך כבוד אליה, אינו מניע ראוי? אין לדעת, כי איננו יודעים בדיוק מדוע בן-יהודה נאבק בהם.

חוסר המגוון האנושי בתעשייה יכול להסביר גם מדוע בחרו יוצרי הסדרה להתמקד זמן רב כל כך בסוגיית הקיצוניות הדתית. כמובן, היה צורך בדרמה מסוימת כאשר מתארים את עבודתם של בן-יהודה ופרומה ציפיס בעיתון. ובן-יהודה עצמו באמת נאבק בצרות האופקים של אנשי זמנו. אך יש משהו קריקטורי בדמותם של אנשי היישוב הישן בסדרה. הם מוצגים כאנשים אלימים, שונאי נשים, תאבי בצע, רדופי אמונות תפלות ותו לא. הסצנות המתארות את הלינץ' שעוברת הנערה נראות כפוגרום קוזאקי של קלשונים ולפידים, ואף כי הן חוזרות ונשנות אין נראים בהן מאפיינים פיזיים כמו פניהן של הדמויות, מלבד היותן לבושות בבגדים יהודים מסורתיים. הסצנה שבה בית הדין הירושלמי מעניש את הבנות במלקות נותנת בעיקר תחושה של הנאה פרברטית למראה רבנים המלקים בחורות צעירות תוך מלמול פסוקים.

ההתרכזות של הסדרה בסוגייה של קנאות דתית, בלי לעסוק בשום כתבה אחרת בעיתון 'הצבי' מעבר לרמת האזכור, בלטה כל כך שהיו מבקרים שהגדירוה כנושא העיקרי של הסדרה (ראו רועי אבן, "'הצבי' חוזרת לירושלים של פעם עם מסר לזו של היום", אתר מאקו). זמן מסך ממושך ונדיב ניתן לפרשה שאומנם קרתה, אך היא מסתדרת נהדר עם תפיסת העולם היחידה הנפוצה בברנז'ה.

גם כאשר באים היוצרים לתאר קבוצות אחרות שהסתובבו בארץ באותה תקופה, הם לא רוצים, או לא מסוגלים, לתאר אותן בלי לעשות השלכה אידאולוגית רטרואקטיבית. אנשי היישוב החדש, הביל"ויים, מתוארים דרך דמותו הדלה והרעועה של גבריאל ניסן, חלוץ כושל ועצלן שבמקום לעבוד את האדמה מתבטל אפוף רגשות אשם בחצרות ירושלים ועסוק בשבירת לבבות של נערות צעירות. דמותו מזכירה רווק טיפוסי בתל-אביב ודאי יותר ממה שהיא מזכירה חלוץ טיפוסי של העלייה הראשונה, שהיה בעל חזות דתית – וכנראה גם יותר מחלוץ מקבוצת ביל"ו הקטנה.

בשילוב עם הדלות שבה הציגה הסדרה את דמותו חדורת האידאולוגיה של בן-יהודה, בלי לעמוד כמעט על הרקע לאידאולוגיה שלו, נראה שיוצרי הסדרה, בבואם לתאר את האנשים שהחיו את היישוב היהודי בארץ ישראל ואת השפה העברית, פשוט אינם מסוגלים להתחיל לשחזר את הגורמים שהביאו אותם לעשות זאת.

בניגוד למה שמלמדים יוצרים בימינו, הלימוד של יצירות גדולות ודמויות עבר משפר את היצירה האמנותית עצמה. ההיכרות של אדם עם העבר, הקשר וההערצה לדבר-מה הגדול מהאדם עצמו, מגדילים לאין שיעור את עולמו הפנימי. אדם הנטוע בהקשר תרבותי, לאומי והיסטורי הוא אדם עמוק יותר, שיש לו המקורות והכלים ליצור יצירה מורכבת יותר. העיסוק באישים גדולים מהחיים יכול להתאפשר רק כאשר מכירים בכך שהיו אישים כאלה, גם אם היו בעלי תפיסות אחרות משלנו, לאומיות יותר למשל. העולם העכשווי, שעסוק בניגוח ופירוק הילת ההרואיות של דמויות כאלו, הוא בהכרח רדוד יותר ושטוח יותר, באין לו מעיינות עמוקים לשאוב מהם.

כבר כתב על כך הפילוסוף אלן בלום, בקריאתו לחזור וללמד את "הספרים הגדולים": "ההימנעות מקריאת ספרים טובים מרופפת אפוא את יכולת ההתבוננות ומחזקת את נטייתנו הרת-האסון להאמין כי המצוי כאן ועכשיו הוא כל מה שקיים" ('דלדולה של הרוח באמריקה', עמ' 70).

הניסיון של תאגיד השידור 'כאן' ליצור סדרה היסטורית על דמותו של גיבור לאומי הוא ניסיון בכיוון הנכון, גם אם נעשה בהצלחה בינונית. למדינת ישראל ולעם ישראל יש מאגרים רחבים עד אין-חקר של דמויות ומאורעות שראוי וכדאי להתעסק בהם, מעיינות בלתי נדלים של עומק שיכולים להעשיר כל יצירה. אם היו לנו די קולנוענים בעלי אומץ ופתיחות מחשבה להוריד את הדלי הקטן שלהם ולשאוב ממעיינות העושר הזה, היינו כולנו מרוויחים מפריחה תרבותית עשירה, כפי שהיה בתחום הספרות בדורותיהם של ביאליק, עגנון ואלתרמן, שלא חששו להתבסס על המקורות התרבותיים של העם היהודי.

שירה מלמד היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית ולימודי מזרח אסיה, רכזת תכנית אקסודוס במכון ארגמן ובוגרת המכללה למדינאות.

תמונה:Shlomo Narinsk,באדיבות ויקימדיה