אנחנו החבר'ה הטובים

בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה בשנת 1989, התפרסמה במעריב כתבה על אומנים הנשלחים במסגרת שירות המילואים שלהם להופיע בפני חיילי צה"ל.[1] רבים מן המרואיינים, בהם אומנים מהשורה הראשונה – וגם כמה מהשורות האחוריות – הודו שהם עושים כל שביכולתם כדי לחמוק מהמשימה. חלקם בשל הפחד לחצות את הקו הירוק, וחלקם – מפני שהופעה בפני חיילים נראית להם כמו חילול הקודש; חיבור בין האמנות האישית והנשגבת שלהם לבין הצבא, המייצג בעיניהם את כל מה שרע ופסול בהוויה הישראלית. (בין המרואיינים לכתבה היה גם הבדרן דודו טופז, שאמר כי הוא מתקשה לתת "אמנות רגישה" כמו זו שלו ל"חיילים שמחזיקים אלות ביד". להיסטוריה מסתבר, יש חוש הומור מרושע למדי).

באותם ימים הקולות האלה לא היו יוצאי דופן. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים – ימי פריחתם של "ההיסטוריונים-החדשים" ושל ה"פוסט-ציונות" – הרוח הכללית בקרב האליטה התרבותית של ישראל הייתה של עוינות כלפי הצבא, כלפי הדגל וכלפי כל מה שמריח מלאומיות. יצחק רבין, איש הפלמ"ח ורמטכ"ל ששת הימים, אומנם נבחר ב-1992 להנהגת המחנה, אולם רבים מאישי התרבות הבולטים העדיפו דווקא את יריבו שמעון פרס, שנתפס כאיש ספר ותרבות, אנטיתזה למיליטריזם ולמאצ'ואיזם הישראלי.[2] אחד האנשים שייצגו אולי יותר מכול את הרוח האנטי-מיליטריסטית של התקופה היה אביב גפן, הכוכב העולה של הרוק המקומי, שבראיון משנת 1992 התגאה בכך שלא שירת בצבא. שנתיים מאוחר יותר הוציא גפן הצעיר את השיר "פרופיל 97", ובו שורות כמו "בתוך מדים מצדיע נלחם על השפיות / צבא הגנה למות", או "ילדים לרוב נהיים דגלים".[3] רבים ממובילי התרבות באותם ימים אהבו לצטט את אמירותיו של ישעיהו ליבוביץ', שהשווה בין חיילי צה"ל לצבא הרייך השלישי, ושביטא את החשש מפני הפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינת שב"כ".[4]

כיום כל הדברים הללו נראים כמו שריד מזמנים רחוקים. אמני ישראל – וביניהם גם אביב גפן הנזכר לעיל – עומדים כעת בתור כדי להופיע בפני החיילים.[5] כיום השמאל הישראלי – אולי מלבד האגפים הרדיקליים שלו – מחבק את החיילים, מנופף בגאווה בדגלי הלאום ומתייצב כאיש אחד מאחורי הממסד הביטחוני. והדבר איננו רק פועל יוצא של המלחמה שמתנהלת כאן בשנה האחרונה; לאחר שנים ארוכות שבהן נראה שזוהרם של הגנרלים הועם, ב-2019 הם פתאום שוב הפכו לסחורה לוהטת בשדה הפוליטי, בדגש על האגפים היותר-שמאליים שלו: החל ברשימת המרכז "כחול-לבן", שהתהדרה בלא פחות משלושה רמטכ"לים-לשעבר, דרך מפלגת העבודה שבאותה מערכת בחירות הצניחה למקום השני ברשימתה את האלוף טל רוסו, וכלה ב"מחנה הדמוקרטי", איחוד מפלגות השמאל, שמיהר גם הוא להצטייד באלוף משלו, סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן. גם כל תנועות המחאה של השנים האחרונות נגד ממשלות הימין – ממחאת בלפור, דרך 'הדגלים השחורים' ועד 'אחים לנשק' – כולן הציבו בחזיתן קצינים בכירים, שהקפידו לנופף בעברם הקרבי בכל הזדמנות. במסגרת התנועות הללו בכירי השב"כ, אלו שפעם הפחידו כל כך את פרופסור ליבוביץ' המנוח, נתפסו פתאום כמגיני הדמוקרטיה וכמושיעים שמדינת ישראל מצפה להם.[6] דגל ישראל המושמץ מפעם הפך לסמלם של המפגינים, ומגילת העצמאות – מסמך יהודי ולאומי לעילא – הפכה לפריט מקודש. משהו השתנה אם כן ברוח הנושבת בקרב השמאל-מרכז הישראלי.

השינוי הזה מפתיע בייחוד בשל העובדה שדווקא הדברים שפעם היו מזוהים עם הימין, כמו ההפגנות ההמוניות, הערצת הצבא, הנוכחות המסיבית של דגלי ישראל – כל מי שנכח בהפגנות של שנות התשעים נגד הסכמי אוסלו זוכר מן הסתם את המוני הדגלים שאפיינו אותן – הפכו כעת לסימני ההיכר של מחנה השמאל-מרכז, ושל האליטה הכלכלית והתרבותית של ישראל. נראה שהתחוללה תמורה בתפיסת עולמה של האליטה הזאת. אך מה טיבה?

כמובן, הרבה דברים השתנו מאז ימי האינתיפאדה הראשונה. בשלושת העשורים האחרונים התחוללו בארץ שינויים מפליגים בתרבות, בכלכלה, בחברה ובעוד תחומים רבים אחרים. ישראל של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים בהחלט איננה ישראל של היום – וזאת אף לפני אירועי השבעה באוקטובר. עם זאת, נדמה לי שחלק מהשינוי כרוך בעלייתו של אתוס חדש המאפיין את המחנה הקרוי 'המרכז' או 'שמאל-מרכז', מחנה המזוהה בדרך כלל עם האליטה הישראלית ועם הציבור החילוני, המשכיל והמבוסס. ציבור שנבדל מן הימין לגווניו מצד אחד, אבל גם נבדל מן 'השמאל העמוק', השמאל של האקדמיה ושל עיתון 'הארץ', מצד שני. אפשר לקרוא לו האתוס של החבר'ה הטובים.

חילופי האתוסים

אולם כדי להסביר מהו האתוס הזה, יש לומר משהו על אותו מושג חמקמק שנקרא 'אתוס'. הסוציולוג מקס ובר מדבר על האתוס בתור מכלול הרעיונות ותכונות האופי הנערצים על ידי בני חברה מסוימת.[7] לכל חברה, לפי ובר, יש איזה 'טיפוס אידיאלי' של אדם שנחשב לדגם האנושי הרצוי; בכל חברה ישנן תכונות מסוימות שנתפסות בתור 'המידות הטובות' של החברה; תכונות שהכול מנסים לסגל לעצמם, או לכל הפחות לשכנע את זולתם – וגם את עצמם – שהם אוחזים בהן. מהו אם כך האתוס הישראלי? מטבע הדברים, בחברה מגוונת ומורכבת כמו החברה הישראלית, בכל פרק זמן נתון היו שורה של אתוסים שנאבקו זה בזה; כך למשל ניתן לדבר על האתוס של דור הפלמ"ח, האתוס של הציבור החרדי, האתוס הדתי-לאומי ועוד – כאשר גם אלו מצידם השתנו והתפתחו במרוצת השנים, השפיעו והושפעו זה מזה. ההיסטוריה הישראלית, לא פחות משהיא היסטוריה של הפוליטיקה, של הכלכלה או של הצבא, היא היסטוריה של האתוסים הללו; הסיפור של עלייתם, נפילתם והשתנותם.

במאמר קודם טענתי שלאורך העשורים הראשונים של מדינת ישראל, בתהליך שראשיתו עוד בשנות החמישים ואשר הגיע לשיאו בשנות השמונים והתשעים, התפתח בקרב השמאל הישראלי אתוס שהעמיד במרכזו תכונות כמו ספקנות, עומק אינטלקטואלי, ניכור, מלנכוליה ולעתים אף שנאה עצמית.[8] את האתוס הזה, שנציגיו הם הגיבורים המיוסרים ואכולי הספקות של סופרים דוגמת עמוס עוז ודויד גרוסמן, כיניתי שם "האתוס של הבנים השנִיים", כלומר אלה שהיו מצד אחד בשר מבשרה של האליטה הישראלית, אך מצד שני חשו מנוכרים ביחס לסיפור הציוני והרגישו תמיד שהם מצויים בשוליו, או מביטים בו מבחוץ. אם נמשיך את הקו הזה נוכל לומר שבעשורים האחרונים מחליף את האתוס המנוכר והפסימי ההוא אתוס חדש: אתוס המתאפיין בתכונות כמו פטריוטיות, ביטחון עצמי ורוח קרב – אולם נוטה להפנות את רוח הלחימה הזאת בעיקר נגד אויבים פנימיים, אמיתיים או מדומיינים, ונגד כל אותם גורמים בחברה הישראלית הנתפסים בעיניו כ"פחות ישראליים". אנשי האליטה הנוכחית, בדומה לאבותיהם הרעיוניים משנות השמונים, עסוקים ללא הרף בשאלות של מוסר וערכים. אולם בניגוד לקודמיהם הדבר לא מביא אותם לחיטוט נפשי ולשנאה עצמית אלא להפך, לשביעות רצון עצמית, שכן הם משוכנעים לחלוטין בעליונותם המוסרית על פני כל יתר חלקי הציבור; האתוס שבו הם דוגלים הוא אתוס של הזדהות עם הממסד, של גאווה לאומית, של רצון לתרום לחברה ושל אמונה בלתי מעורערת בצה"ל ובמדינת ישראל. אבל הוא כרוך לעתים קרובות גם במידה רבה של קונפורמיות, של יהירות, של היעדר דמיון ושל סלידה מכל סוג של מורכבות.

את האתוס הזה, שגיבוריו הם אלופים בדימוס, ראשי שב"כ לשעבר, מנהלי מכינות קדם-צבאיות ויזמי הייטק, בחרתי לכנות 'האתוס של החבר'ה הטובים' – כלומר אלו שחשים דאגה ואחריות ביחס למדינת ישראל ולחברה הישראלית, אך גם משוכנעים שהם – בשל ניסיונם, השכלתם וכישוריהם המוכחים – הינם היחידים שבידם מצויות התשובות, ועל כן לעתים קרובות מפגינים בוז והתנשאות כלפי כל השאר. ואם הביטוי של האתוס הקודם היה שלל יצירות התרבות רוויות הייאוש של שנות התשעים – ואיתן אולי גם הרוח שהולידה את הסכמי אוסלו – הרי שהביטוי המובהק של האתוס החדש, שופע הביטחון והלוחמני, היה תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית שסחפה את ישראל ב-2023. גם היום, לאחר יותר משנה של מלחמה, האתוס של החבר'ה הטובים עדיין נוכח בחיינו, והוא עדיין מעצב את מדינת ישראל ואת אורחות החשיבה שלה – לטוב ולמוטב.

בסעיפים הבאים אנסה לעמוד על מרכיביו השונים של האתוס הזה: הביטחוניזם, שעיקרו הערצת הצבא וקציניו הבכירים, לצד האמונה שהללו חסינים מביקורת שכן הם מגלמים את כל מה שטהור ויפה בסיפור הציוני; ההדגשה המתמדת של "ערכים" ו"ערכיוּת" – לעיתים בלי שום דיון אודות התוכן הממשי של אותם ערכים – שממנה גם נובעת תפיסה של המרחב הפוליטי כשדה קרב מניכאי שבו נאבקים תמיד הטובים והערכיים כנגד הרעים והמושחתים;[9] וכן הגרסה המסוימת של "ישראליות" שבה אוחזים דובריו של אותו מחנה, על אורותיה ועל צלליה.

הקרב בין החיל לנפש

התרבות הישראלית של שנות השמונים לא רחשה הרבה אהדה לאנשי הצבא. לאחר שבשנים הראשונות לקום המדינה, ועוד יותר מכך בעקבות מלחמת ששת הימים, נחשבו הללו למעין בני אלים, הינה לאחר מלחמת יום-כיפור – ועוד יותר בעקבות מלחמת לבנון הראשונה – התחוללה ירידה דרמטית במעמדם.[10] בערך סביב לאמצע שנות השמונים, מעמדם של קציני צה"ל בתרבות הישראלית כבר היה עמוק בשפל. במקרה הטוב הם הוצגו כקריקטורות נלעגות, דוגמת הקצין הרברבן והמאצ'ואיסטי שגילם גידי גוב בקומדיה הטלוויזיונית 'כן מה?!' (1988). במקרה הפחות טוב הם הוצגו כגנרלים לאומניים, מחרחרי מלחמה ובעלי שיגעון גדלות, דוגמת האלוף המטורף למחצה שמנהיג הפיכה צבאית-משיחית ברומן הדיסטופי של עמוס קינן 'הדרך לעין חרוד' (1984). אנשי צבא בכירים המזוהים עם הימין – דוגמת רפאל איתן, רחבעם זאבי ובעיקר אריאל שרון, שבאותה עת רבים האמינו כי הוא חותר לתפוס את השלטון ועתיד "לעלות בטנקים על הכנסת"[11] – נתפסו כאיום קיומי על הדמוקרטיה הישראלית. אולי מי שביטאה בצורה המזוקקת ביותר את הלך הרוח הזה הייתה המשוררת דליה רביקוביץ', שהנגידה ברשימה מתחילת העשור בין "אנשי החיל" לבין "יפי הנפש". אנשי החיל, היא כתבה, שונאים את יפי הנפש ופוחדים מפניהם; יפי הנפש בעיניהם הם אנשים חלשים, אכולי ספקות ושנאה עצמית. "אנשי החיל מאמינים ששנאה עצמית נחותה משנאת הזולת, ולכן הם שונאים רק את הזולת".[12]

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה ובן לילה התמלאו מסכי הטלוויזיה במראות של חיילים ישראלים חמושים באלות הניצבים אל מול ילדים פלסטינים חסרי ישע. העיתונים התמלאו בדיווחים על הכאות של עצירים, על התעללויות ועל "מעשים חריגים" שבצעו הכוחות הישראלים. "הייתי פעם כבש וגדי שָלֵו", שרה חוה אלברשטיין בשיר "חד גדיא" (1989), "היום אני נמר וזאב טורף".[13] גם הקולנוע הישראלי של אותה תקופה התאפיין בנוכחות מוגברת של נבלים הנמנים עם אנשי כוחות הביטחון: החל ב'שדות ירוקים' של יצחק צפל-ישורון (1989), המספר על משפחה ישראלית העושה דרכה לטקס סיום הטירונות של הבן ובדרך הבן החייל ואביו לוכדים פלסטיני אקראי ומתעללים בו; דרך 'רחובות האתמול' (1989) של יהודה ג'אד נאמן, שבמרכזו מזימה של שרותי הביטחון הישראלים להתנקש בחייו של שר החוץ במטרה למנוע חתימת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני; ועד 'אחד משלנו' (1989) של האחים ברבש, המספר על קצין צנחנים שרוצח עציר פלסטיני ומנסה לטייח את המקרה. אפשר לומר כי מעמדם הציבורי של כוחות הביטחון הישראליים לא היה מזהיר, בלשון המעטה. ואז הגיעה סיירת מטכ"ל.

כיום קשה לקבוע כיצד הדבר החל, אולם בראשית שנות התשעים נשטפה פתאום התקשורת הישראלית במה שנראה כשיגעון לכל מה שקשור ביחידות מובחרות. העיתונים התמלאו בכתבות על יחידות מיוחדות, בחשיפות של מבצעים עלומים, או בראיונות עם בכירים שסיפרו בגעגוע על תקופת שירותם בסיירת.[14] לאחר שנים ארוכות שבהן נאסר על העיתונות בארץ לכתוב דבר-מה על סיירת מטכ"ל, ואפילו לציין את שמה, נראה שבשנים הללו היא כמעט לא התעניינה בשום דבר אחר. בין אם מדובר היה בריאיון עם אחד מבוגרי היחידה, בכתבה על מותו של לוחם ותיק או אפילו בדיווח על תאונת אימונים, לעורכי העיתונים דאז הדבר שימש תירוץ לעוד כתבה שתספר בהרחבה על הסיירת ועל מעלליה.[15] העיסוק בנושא הגיע לממדים כאלה, שב-1992 שאל הסופר מאיר שלֵו את קוראיו בטורו השבועי בידיעות-אחרונות: "שמתם לב שבזמן האחרון כל יחידה צבאית ששומעים עליה היא יחידה מובחרת? שמתם לב שבזמן האחרון כל אדם שכתוב עליו בעיתון הוא יוצא יחידה מובחרת?" בהמשך הדברים תהה שלו אם הוא האדם היחיד בארץ שעדיין לא פיקד על סיירת מטכ"ל.[16]

במקומות רבים ברחבי הארץ, בדגש על היישובים העשירים והמבוססים יותר, החלו לצוץ באותם ימים קורסים שנועדו להכין בני נוער לקראת הגיבוש לאחת מאותן יחידות נחשקות. במקביל, גם הפרסומות השתנו: במקום התל-אביבים המנוכרים או היאפים בחליפות מעצבים שכיכבו בהן עד לא מכבר, הן התמלאו פתאום בצעירים שריריים וקצוצי שיער, שנראו תמיד כשהם רצים על שפת הים ומתאמנים בנחישות לקראת דבר מה; בין אם מדובר היה בקמפיין לבירה מכבי ("יש מכבי יש חברים"), לפפסי-קולה ("פפסי – בגלל הסיירת"), או למפלגת העבודה (שהציגה בתשדירי הבחירות שלה משנת 1992 חבורה של צעירים מתאמנים לקראת הגיבוש, כשברקע ח"כ אברום בורג מדבר על חשיבותו של השירות הצבאי ומבטיח שמפלגתו, אם תזכה בבחירות, תגייס באופן מיידי את כל בחורי הישיבות). דומה שהציבור הישראלי של ראשית שנות התשעים השתוקק למודלים חדשים של גבריות, לדמויות חדשות שיחליפו את גיבורי התרבות החיוורים והדיכאוניים של שנות השמונים. דומה שהציבור הזה גם הוקסם מהמחשבה על כל אותם לוחמים מובחרים המסתננים אל מעבר לקווי האויב ועוסקים בכל מיני מבצעים שהשתיקה יפה להם. לוחמים שהיו שונים כל כך מכל אותם חיילים עייפים עם אלות וקסדות, שנראו ביומני החדשות כשהם רודפים בחוסר חשק אחרי משליכי אבנים.

כאמור, קשה לומר מה הוביל לעיסוק התקשורתי הבלתי נלאה הזה בכל מה שקשור ליחידות מיוחדות. ככל הנראה חברו כאן שינויים במדיניות הצנזורה, פועלם של כמה כתבים צבאיים – דוגמת עמנואל רוזן, עופר שלח, משה זונדר ואחרים – וכן צורך אמיתי של הציבור הישראלי בגיבורים חדשים במקום הישנים שהכזיבו. גיבור חדש שכזה נמצא למשל בדמותו של האלוף הצעיר והכריזמטי אהוד ברק, מפקדה האגדי של סיירת מטכ"ל, החייל המעוטר ביותר בצה"ל ואחד הכוכבים הבולטים של התקשורת הישראלית במחצית הראשונה של שנות התשעים. "אינטלקטואל מבריק", "מוח אנליטי", "בקי במוסיקה, בספרות ובהיסטוריה"[17] – אלה היו רק חלק מן הכתרים שנקשרו לו באותם ימים על ידי עיתונאים נלהבים. כשם שלוחמי הסיירת הנועזים היו הניגוד המוחלט לחיילים המותשים שרדפו אחרי ילדים פלסטינים בסמטאות, כך האלוף ברק – התגלמות הלוחם המקצועי, קר הרוח, המתוחכם והנועז – היה הניגוד לכל אותם גנרלים לאומניים, חובבי ארכיאולוגיה ומקומות קדושים, שאיימו לתפוס את השלטון בחזונו המסויט של עמוס קינן מהעשור הקודם.

אפשר כמובן לפטור את הסיפור הזה כסתם אופנה תקשורתית חולפת. אבל נדמה לי שגם אם הייתה זו רק אופנה, עדיין הייתה לה השפעה מרחיקות לכת על הדמיון הישראלי הקולקטיבי. מכאן ואילך, בעיני רבים מצרכני התקשורת בארץ השם 'צה"ל' היה למעשה שם שאיגד תחתיו שני גופים שונים לגמרי, או אם נרצה, שני צבאות נבדלים: האחד היה אותו צבא מוכר שבו כולנו שירתנו ושבו חלקנו עדיין עושה מילואים: גוף גדול, מסורבל, עממי. צבא שמאופיין בבלגן ובפקודות חסרות היגיון, אבל גם באחווה ובשותפות של כל חלקי החברה. צבא שנציגיו היו רס"רים עצבניים או מילואימניקים מרושלים. אנשים שנראים כמונו, פחות או יותר. השני לעומת זאת הוא צבא מובחר, מסווג, איכותי. צבא של טכנולוגיה מתקדמת, של יחידות עלומות ושל מבצעים מזהירים וחשאיים. צבא שנציגיו היו דמויות סמכותיות ועטורות תהילה כמו אהוד ברק הרמטכ"ל ומפקד הסיירת-לשעבר, עמי איילון מפקד חיל-הים ומפקד השייטת-לשעבר, או שלל הטייסים שהתראיינו תדיר בקול בוטח ובפנים מטושטשות. צבא שעל מעלליו איננו יודעים כמעט דבר, אולם שורה של כתבים צבאיים הבטיחו לנו בטון סמכותי כי "מי שצריך לדעת – יודע". רבים מבין הישראלים, אז כמו היום, השתוקקו להאמין שדווקא הצבא השני, הסודי והאיכותי, הוא זה שמופקד על ביטחונם.

אומנם, חשוב לזכור שלא כולם בישראל של שנות התשעים היו שותפים להתלהבות הזאת מכל אותן יחידות מיוחדות. רבים מאנשי התרבות בארץ עדיין המשיכו להזדהות עם "יפי הנפש" וסירבו להתפעל מ"אנשי החיל", גם לא בגרסתם החדשה, הקרה והמקצוענית. דוגמה אחת להתנגשות בין שני העולמות המנוגדים הללו מצויה בסרט 'החיים על פי אגפא' (1992) של אסי דיין, שהציב זה מול זה חבורה של לוחמי סיירת ברוטליים ורצחניים אל מול יושביו המנוכרים של פאב תל-אביבי אפלולי. בסרט זה נגמר בטבח שמבצעים החיילים, בקור-רוח ובמקצועיות, ביושבי הפאב.

דוגמה אחרת, ריאליסטית יותר ואולי גם מעניינת יותר, מצויה בסיפור הקצר "צפירה" שנכלל בקובץ 'צינורות' (1992) של אתגר קרת.[18] בסיפור זה מעמיד קרת מצד אחד את הגיבור, אלי – נער חלש, רגיש ופגיע, המאוהב באופן חסר סיכוי בבת כיתתו היפה. מולו ניצב שרון, הבריון של בית-הספר; ספורטאי פופולרי ותלמיד מצטיין, אהוב על המורים ונערץ על הבנות. וכך, בזמן שאלי מזדהה עם השרת הקשיש וניצול השואה של בית הספר, שהוא במקרה גם יוצא הזונדרקומנדו, שרון עובר בהצלחה את הגיבוש לקומנדו הימי. לבסוף מתרחש העימות ביניהם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל. שרון עומד להפליא את מכותיו באלי, אבל זה האחרון מצליח להימלט ממנו בחסות הצפירה. תמונת הסיום של הסיפור, שבה שרון מאגרף את ידו ושולח מבט מאיים בעודו לכוד בעמידת דום, מבטאת אולי את המלכוד שבו מצויים היו שני הטיפוסים הללו: מצד אחד אלי, הרגיש והנבון, יודע שהוא נמצא בעמדת נחיתות; אחרי הכול, כפי ששרון מבהיר לו במהלך הסיפור, הוא חזק ממנו, יפה ממנו ופופולרי ממנו. העתיד שייך לו ולשכמותו. מצד שני שרון, למרות השרירים והכריזמה, יודע שהוא לעולם לא יוכל להיות הגיבור של הסיפור. שכן את הסיפורים כותבים יפי הנפש, בני דמותו של אלי.

במהלך השנים הבאות שני הצדדים, יפי הנפש מצד אחד ואנשי החיל מצד שני, ינסו להתגבר על המלכוד הזה.

קריסת החזון, עליית ההמון

העשור שלאחר מכן, בין אמצע שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים, היה עשור שבו החברה הישראלית והתרבות הישראלית עברו שורה של שינויים דרמטיים. אולי הבולט שבהם היה קריסתו המדממת של חזון המזרח התיכון החדש וחזרתו של מצב המלחמה. וכך, אם בעשורים הקודמים אנשי הצבא נתפסו פעם כהפוגה קומית ופעם כאיום, כעת הם נתפסו כמגיניו של הציבור הישראלי, הדבר היחיד החוצץ בינו לבין האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים. שינוי נוסף קשור באופי התרבות: בעקבות שורה של התפתחויות, תמורות בשוק התקשורת והופעת הטלוויזיה המסחרית, התרבות הישראלית נהפכה לתרבות של המונים; יצירות תרבות ורעיונות כבר לא נוצרו בידי חברי חוג מצומצם וכבר לא נדרשו רק לקלוע לטעמה של האליטה התל-אביבית; כעת כדי להתקיים היה עליהם לקלוע לטעמו של הציבור הרחב. במקביל לשינויים הללו, ובמידה רבה גם בעטיים, גם המפה הפוליטית השתנתה: כך קרה שאריאל שרון, מי שבשנות השמונים נתפס כדמון מאיים וכאב-טיפוס של גנרל חסר מעצורים, ומי שבשנות התשעים נתפס כדינוזאור שעבר זמנו, הפך בשנות האלפיים לראש הממשלה ולדמות שנמצאת עמוק במרכז הקונצנזוס. כל התמורות הללו הביאו לכך שחלק גדול מיצירות התרבות הישראלית, בייחוד אלו שנוצרו במהלך שנות השמונים והתשעים, נראו פתאום לא רלבנטיות. גם לא בעיני אנשי התרבות עצמם. ישראל של שנות האלפיים הייתה זקוקה לתרבות חדשה, לערכים חדשים ולעולם דימויים חדש. ואלה עד מהרה נמצאו לה.

בינואר 2005 עלתה לשידור בערוץ 2 הסדרה 'חדר מלחמה', סדרת דרמה שעסקה בקורותיו של גוף ביטחוני בדיוני בשם "חמ"ל ראש הממשלה", שתפקידו לסייע לקברניטי המדינה בקבלת החלטות במצבי חירום. כיום הסדרה הזו כמעט נשכחה, אולם באותם ימים היא הייתה אירוע טלוויזיוני. שורה ארוכה של כוכבים מקומיים התגייסו אליה, כשעל הפרויקט כולו מנצח יוצר הסדרה – העיתונאי, איש הטלוויזיה והפוליטיקאי-לעתיד יאיר לפיד. רבים מהמבקרים ציינו את ערכי ההפקה הגבוהים של הסדרה: את הקצב המהיר, הצילום המוקפד והדיאלוגים השוטפים – דברים שבאותה תקופה לא היו מובנים מאליהם, בייחוד לא כשמדובר בהפקה מקומית.[19] אולם, דומה כי החידוש המרכזי של הסדרה היה דווקא בתפיסת העולם האולטרה-ציונית שלה, כמו גם באופן שבו שרטטה את דמויותיהם של הגברים והנשים שאכלסו את אותו חדר מלחמה מדומיין: כל הגיבורים – שאמורים היו להיות בוגרי מערכת הביטחון, קצינים לשעבר ביחידות מובחרות, יוצאי השב"כ והמוסד – היו צעירים, יפים, שנונים לעילא ופטריוטיים עד לשד עצמותיהם. לאורך פרקי הסדרה הם החליפו ביניהם משפטי מחץ, פלרטטו בחינניות זה עם זו, ובמקביל עסקו כל הזמן בהגנה על בטחון ישראל.

לכאורה, לא היה בשילוב הזה שום דבר מרעיש. הטלוויזיה והקולנוע האמריקניים הרי מלאים בגיבורים יפים ואמיצים, המחליפים ביניהם שנינויות בעודם מגינים על הנשיא ומשרתים את המולדת. אולם בתרבות הישראלית של אותם ימים היה מדובר בלא פחות ממהפך. בזוכרנו כי רק שלוש-עשרה שנה הפרידו בין החיילים הרצחניים של 'החיים על פי אגפא' לאנשי הביטחון היפים והאמיצים של 'חדר מלחמה', וכי בשני המקרים מדובר ביצירות שהגיעו מלב לבו של הזרם המרכזי בתרבות הישראלית וזכו לאהדת הקהל והמבקרים – אנו יכולים להבין את הדרך שעשתה התרבות הזו בשנים הללו.

אולם כדי להבין את מלוא משמעותו של המהפך המגולם בסדרה, צריך להתבונן גם על אופי הפעולות הצבאיות שמבצעים גיבוריה. או נכון יותר, על אופי הפעולות שהם לא מבצעים: שכן שוב ושוב, לכל אורך הסדרה, אפשר למצוא את הגיבורים כשהם מבטלים מבצעים, נמנעים מלחסל, ומחליטים ברגע האחרון שלא-להפציץ; באחד הפרקים, כאשר מפקד חיל-האוויר מביע שוויון נפש כלפי פגיעה באזרחים, מפקד היחידה אף נדרש לקיים איתו שיחה ולשכנע אותו לחזור בו מדבריו. וכאשר אנשי היחידה אינם עוסקים במבצעי חיסול שתמיד-מבוטלים-ברגע-האחרון, או בסדרות חינוך למפקדי צה"ל, הם עוסקים בתחומים שהקשר בינם לבין ביטחון ישראל עקיף, לכל היותר: משילוב של חיילת בעלת תסמונת דאון בצה"ל, דרך ההתבטאויות השנויות-במחלוקת של אי-אלו רבנים, ועד לסיפורו של הקרב ההיסטורי בתל-חי. במילים אחרות, אנשי יחידת 'חמ"ל רוה"מ' הם אולי אנשי ביטחון ומומחים למבצעים מיוחדים, אבל עיסוקם המרכזי הוא דווקא בסוגיות של מוסר וערכים. הדבר בא לידי ביטוי בפרק הסיום של הסדרה, כאשר מפקד היחידה – בגילומו של ליאור אשכנזי – נושא באוזני אנשיו נאום על מצבה הקשה של החברה הישראלית, ובשיאו מבהיר את מקומם שלהם בתוכה:

אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות. אתה פותח עיתון בבוקר ומגלה שכל אחד דואג רק לעצמו. הדתיים לדתיים, השמאלנים לשמאלנים, העשירים לעשירים. […] אני מסתכל עליכם ודבר אחד אני יודע: אנחנו ניקח אחריות. זה הכול.[20]

נראה שהתפיסה שעמדה בבסיס הדברים ששם לפיד בפי גיבורו, תפיסה שקנתה לה אחיזה באותן שנים בקרב רבים בציבור, הייתה שאותם אנשי ביטחון ומבצעים מיוחדים הם היחידים שניתן לסמוך עליהם בזמנים של מבוכה. היחידים המסוגלים לשמש מצפן מוסרי לחברה הישראלית. וכך, אם בשנות השמונים שלט בתרבות הישראלית הניגוד שבין בין יפי הנפש לאנשי החיל, הרי ששני עשורים אחר כך, רבים – הן מקרב יצרני התרבות, הן מקרב אנשי הצבא – סברו שבעצם אין כאן שום ניגוד; שהלוחמים המיומנים ביותר הם בהכרח גם האנשים המוסריים ביותר. אנשי החיל ויפי הנפש גם יחד.

אפשר לומר שהייתה כאן חזרה אל תפיסת שני הצבאות, אך באופן שונה במקצת. שוב היו לפנינו שני צבאות, אחד "עממי" ואחד "איכותי", אך עכשיו ההבדל ביניהם היה בראש ובראשונה הבדל ערכי. מצד אחד היה הצבא שבו משרתים נציגי עמך ישראל: המג"בניקים חמומי המוח, הגולנצ'יקים מן הפריפריה, תלמידי ישיבות ההסדר בעלי הדעות הניציות-מדי; אנשים טובים בסך הכול, אבל כאלה שלפעמים פועלים מתוך להט הרגע, ולפעמים גם עלולים לפתוח באש בלי מחשבה. הצבא השני לעומת זאת, הצבא המובחר והאיכותי יותר, היה זה שבו משרתים טובי בנינו, היפים והמוסריים: אלו ששירתו ביחידות הנכונות, שמחזיקים בערכים הנכונים, ושרק בידם ניתן להפקיד ללא חשש את ביטחון ישראל. זאת לאו דווקא מפני שהם יידעו איך ומתי לירות, אלא מפני שהם יידעו את הדבר החשוב יותר – מתי לא לירות.

בעומק הדברים, נדמה שהיה כאן רצון אמיתי להתגבר על אותו מלכוד שתיאר אתגר קרת בסיפור  "צפירה". יפי הנפש ואנשי החיל העניקו עכשיו לגיטימציה אלו לאלו. לראשונים ניתנה הזדמנות להיחלץ מהעמדה המנוכרת והלעומתית שאיתה הם היו מזוהים, לאמץ פטריוטיות לא-מתנצלת ולהסתופף בחברתם של אנשי הצבא; האחרונים מצידם זכו סוף כל סוף בהכרה התרבותית אליה השתוקקו, וכעת הם התאמצו להוכיח כי הם-הם יפי הנפש האמיתיים. אלי עדין הנפש ושרון הבריון הפכו עכשיו לחברים הכי טובים.

למרות הצלחתה הרבה, הסדרה 'חדר מלחמה' לא זכתה לעונה שנייה. יאיר לפיד יוצר הסדרה פנה זמן קצר לאחר מכן לפוליטיקה, שם ניסה ליישם את השקפת עולמו הלכה למעשה. אבל החיבור שהוצג בסדרה בין ביטחון למוסר, לצד הצגתם של בכירי מערכת הביטחון כשומרי הסף הערכיים של האומה, המשיך להיות נוכח בשיח הישראלי. ביטוי לכך אפשר לראות בשלל המסמכים שהפיק המטה-הכללי של צה"ל החל מאמצע שנות התשעים ונועדו להבהיר את ההיבט הערכי של הפעילות הצבאית. למעשה, אם קוראים בעיון את המסמכים הללו אפשר לראות את השינוי ההדרגתי שהתחולל באופן שבו אנשי הצבא תפסו את תפקידם: וכך, אם במסמך "רוח צה"ל", שנוצר לראשונה ב-1994 ועודכן ב-2001, מוגדר תפקיד הצבא "להגן על מדינת ישראל", אם כי מודגש שעליו לעשות זאת "תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית",[21] הרי שבמסמך המשלים, "ייחוד וייעוד בצה"ל" – שחובר באמצע שנות האלפיים בהוראת הרמטכ"ל דאז משה בוגי יעלון – הדגשים כבר משתנים: כאן מדובר על המפקד בתור "מודל לחיקוי כמפקד וכאזרח", על הצבא ככלי חינוכי, ועל תפקידה של המערכת הצבאית בהבניית זהות – איך לא – יהודית ודמוקרטית.[22]

השיח הזה, הרואה את הצבא כגוף בעל שליחות שהיא בראש ובראשונה ערכית-חינוכית, בולט בתפיסה העצמית של בכירי הצבא. אפשר לראות זאת למשל בשלל הספרים האוטוביוגרפיים שמפרסמים קצינים בכירים לשעבר, שבהם יש על פי רוב עיסוק נרחב בעולמו הערכי של הקצין ובמשנתו החינוכית, והרבה פחות בהשקפותיו בענייני צבא. כך למשל בגב ספרו של האלוף במיל' אלעזר שטרן 'משא כומתה' נכתב כי "המסע שלו מתפתל בין אייל גולן לדויד גרוסמן", וכי "מורשת הקרב שלו היא הקרב על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[23] באופן דומה בסדרה התיעודית "הרמטכ"לים" מבית היוצר של הערוץ הראשון, ישנו עיסוק נרחב בעולם הערכים של ראשי המטה הכללי ובמנהיגות המוסרית הנדרשת מהם – כאשר בין השורות נרמז שלעתים תפקידם מחייב אותם לבלום את הפוליטיקאים האזרחיים, שכידוע לא כולם צמחו בערוגת הגידול הצה"לית, ולכן לא תמיד ניתן לסמוך עליהם בסוגיות שכאלו.[24]

מהי משמעותה של התפיסה הרואה בראשי הצבא את מחנכי האומה? משמעות אחת היא שהקצינים נבחנים לא רק לפי יכולותיהם הצבאיות והישגיהם בשדה הקרב, אלא גם, ואולי בעיקר, על פי השקפת עולמם, על פי עולם הערכים שלהם, על פי יכולתם לשמש "מודל לחיקוי כמפקד וכאזרח" – וכן על פי נכונותם לדקלם שוב ושוב את המנטרה "יהודית ודמוקרטית". משמעות נוספת היא שכעת, בניגוד לחזונו של הרצל, מפקדי הצבא כבר לא צריכים "להישאר בקסרקטינים שלהם", אלא – בדומה לסופרים ואנשי הרוח של פעם, או לגדולי התורה בעולם החרדי – הם נדרשים להיות מורי ההוראה, הצופים לבית ישראל, עמוד האש שהולך לפני המחנה. לא סתם בישראל של העשורים האחרונים הקצינים הבכירים רואים את עצמם, ונתפסים על ידי אחרים, ככאלה שאמורים בתוקף סמכותם הביטחונית להכריע בשאלות ערכיות. אבל הדבר קשור גם בתופעה אחרת שהתרחשה במקביל, והיא עלייתו של "שיח הערכים" והשתלטותו על הדיון הציבורי בישראל.

על שגשוג, ערכים והפערים שביניהם

באוקטובר 2000 הושק בישראל הגיליון הראשון של המגזין 'ארץ אחרת'. עיתון אשר, כדברי המייסדת שלו העיתונאית במבי שלג ז"ל, הוקם בעקבות המשבר שפקד את החברה הישראלית עם רצח רבין ונועד לגשר על הפערים בתוכה, ובמקביל גם להתמודד ברצינות עם השאלה "מי הם היהודים ששבו לציון".[25] לאורך הגיליונות הראשונים עסק "ארץ אחרת" בעיקר בשאלות של זהות יהודית, ישראליות ותרבות. [גילוי נאות: תקופה מסוימת גם כותב שורות אלו נמנה עם צוות הכותבים]. אולם אז תפס העיתון לפתע כיוון שונה: יותר ויותר גיליונות החלו לעסוק בסוגיות של כלכלה, בשאלות של צדק חברתי ובסכנותיה של מדיניות ההפרטה.

באותן שנים הקפיטליזם הישראלי היה בשיאו: ההסתדרות התפרקה מנכסיה, החברות הממשלתיות הופרטו בזו אחר זו והבורסה גאתה. התרבות המקומית הפכה מסחרית ואגרסיבית יותר והטלוויזיה הוצפה בפרסומות ובשעשועונים; מדי ליל שישי, מול עיני כל עם ישראל, דודו טופז היה שובר בתוכניתו את שיאי הוולגריות והטעם הרע, כמו גם את שיאי הרייטינג. תל-אביב – שצמחה במהירות מסחררת והפכה לעיר מערבית וקוסמופוליטית – התמלאה באילי-הון חדשים מצד אחד, ובאלפי עובדים זרים שחיו בעוני נורא מצד שני. על רקע זה 'ארץ אחרת' השמיע קול זעקה; זעקה נגד החומרנות הפושה בכול, נגד ההפרטה, נגד הקפיטליזם ונגד הניאו-ליברליזם. כאשר במאי 2004 הגישה ועדה ממשלתית בראשותו של איש העסקים שלמה דברת הצעה לרפורמה כוללת במערכת החינוך ("ועדת דברת") פרסמה שלג גיליון מיוחד נגד "אימוץ המודל העסקי בחינוך".[26] לאורך הגיליון שורה של כותבים – ביניהם אנשי רוח בולטים כמו פרופ' אליעזר שביד, ד"ר צבי צמרת ואחרים – קראו לנטוש את החשיבה המטריאליסטית וההישגית המאפיינת את ישראל של שנות האלפיים, ולשוב אל הערכים של פעם: אלו של החינוך ההומניסטי, של הציונות הסוציאליסטית ושל ארץ ישראל הישנה והטובה.

המגזין "ארץ אחרת" היה אומנם קול בודד, אולם בשנים הבאות הצטרפו אליו עוד ועוד קולות. ב-2006, בעקבות מה שנתפס ככישלון של מלחמת לבנון השנייה, החברה הישראלית הייתה שקועה בתחושה של אובדן דרך. אם חצי שנה קודם לכן השר מאיר שטרית היה יכול להתגאות בכך שלמפלגת השלטון 'קדימה' אין שום אידיאולוגיה מפני שהיא הצליחה להיפטר גם מהמורשת של ז'בוטינסקי וגם מזו של ברל כצנלסון,[27] כעת רבים שאלו את עצמם אם לא הייתה זו טעות. צה"ל הכזיב, ראש הממשלה שרון היה שרוי בתרדמת, ראש הממשלה החדש נחקר באשמת שחיתות, והנשיא הואשם באונס. נראה היה כי ישראל של שנות האלפיים – ישראל הקפיטליסטית, האנטי-אידאולוגית, הפוסט-מודרנית והפוסט-ציונית – הגיעה למבוי סתום. בנובמבר של אותה שנה, בעצרת לזכר יצחק רבין, טען הסופר דויד גרוסמן, שזמן קצר קודם לכן שכל את בנו במלחמה, כי ישראל שרויה במשבר העמוק בתולדותיה:

ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה, איך כמו בתהליך של הזדקנות מואצת זינקה ישראל משלב הילדות והינקות והנעורים אל מצב קבוע של נרגנות, רפיון ותחושת חמיצות.[28]

עם זאת באותן שנים, ואולי כתגובת-נגד לתחושת הייאוש המתבטאת בדבריו של גרוסמן, החלו להישמע גם קולות אחרים: מימין ומשמאל החלו רבים באותה עת לדבר על שיבה אל הציונות, חזרה אל מורשת האבות המייסדים והחייאתה של ארץ ישראל היפה שנקברה תחת שכבות של חומרנות ופוסט-ציונות. כחלק מן הגל הזה, ב-2007 הקימו כמה סטודנטים באוניברסיטה העברית תנועה ושמה 'אם תרצו – המהפכה הציונית השנייה'. התנועה, שנטלה את שמה מאמירתו הידועה של הרצל, הציבה לה למטרה "להחזיר את הציונות למרכז".[29] זמן לא רב אחר כך פרסמו המחזאי שמואל הספרי והיועץ הפוליטי אלדד יניב את "מניפסט השמאל הלאומי" – מסמך שקרא לשמאל לשוב אל הערכים הישנים של ציונות וסולידריות לאומית, ולהחיות את השאיפה להקים בארץ חברת מופת.[30] מעט קודם לכן, ב-2006, הקימה קבוצה של בוגרי 'הנוער העובד והלומד' את תנועת 'דרור ישראל', תנועה המיועדת למבוגרים השואפים "לחדש את הרעיון השיתופי בארץ ובעולם"[31] ולהגשים את הערכים הוותיקים של הציונות הסוציאליסטית. באותן שנים עצמן גם המכינות הקדם-צבאיות חוו פריחה חסרת תקדים; ואם פעם המסגרות הללו היו מזוהות בעיקר עם הציונות הדתית ונועדו לשלב חינוך תורני עם אימוני כושר קרבי, כעת התמלאה הארץ במכינות מסוג שונה: מכינות חילוניות, ברוח ציונית-הומניסטית-ליברלית, אשר במסגרתן צעירים – ברובם בני השכבות המבוססות – הכינו את עצמם לשירות הצבאי ובמקביל עסקו בפעילות התנדבותית ולמדו את כתביהם של אבות הציונות. דומה כי הצד השווה לכל היוזמות הללו, וכן לעוד רבות אחרות שפרחו באותן שנים, היה השאיפה לטוהר מוסרי. הרצון בהתחדשות. התשוקה להתרחק מהסיאוב ומהשחיתות של הפוליטיקה המפלגתית, לברוח מן הקפיטליזם הדורסני ומן "ההנהגה החלולה", ולחזור אל משהו פשוט וטהור יותר. לשוב אל מה שכינה דויד גרוסמן "הארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה".

אולם הניסיון ליצוק תוכן ועשייה של ממש לתוך כל האמירות הגדולות הללו התגלה כבעייתי. אחרי הכול, מה משמעותה בפועל של השאיפה "להחיות את הציונות"? תלמידי המכינות וחברי הארגונים להתחדשות ציונית למדו טקסטים, השתתפו במעגלי שיח, דיברו על ערכים, על מנהיגות, על מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל הם התקשו לומר איך ממשיכים מכאן הלאה. בחלק מהתנועות הללו, מה שנותר בסוף היו רק הדיבורים. בחלק אחר חזרו לבסוף אל הפוליטיקה המפלגתית הישנה והמוכרת. אופנת ההתחדשות הציונית, שפרצה בקול תרועה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, החלה בתוך שנים ספורות לדעוך. ישראלים רבים השתוקקו לערכים נאצלים, אבל כאלו שגם ניתן ליישם אותם בפועל. הם היו זקוקים למטרות להילחם למענן. לדגלים שאפשר לשאת. עד מהרה נמצאו להם דגלים כאלה.

בני האור ובני החושך

נחזור קצת אחורה. בשנת 2003, לאחר שנתיים של מיתון ושל אינתיפאדה, המשק הישראלי היה שרוי במשבר עמוק. כדי להיחלץ מן המשבר הזה יזם שר האוצר דאז – אחד בנימין נתניהו – שורה של קיצוצים כואבים, ובהם קיצוץ מסיבי בקצבאות הביטוח-הלאומי, ובייחוד בקצבאות הילדים.[32] הנפגעים המיידיים של הצעדים הללו היו בני הציבור החרדי. אולם לצד אלו נפגעו גם הנכים, הקשישים והאימהות החד-הוריות. אחת מאלו, אישה קשת-יום ממצפה-רמון ושמה ויקי קנפו, אם חד-הורית לשלושה העומדת בשנות הארבעים לחייה, החליטה לעשות מעשה: היא יצאה מביתה והחלה לצעוד לעבר משרד האוצר בירושלים, במרחק של מעל 200 ק"מ, כשבידה דגל ישראל. היא החלה בצעדה לבדה, אולם עד מהרה הצטרפו אליה עוד אימהות חד-הוריות, ובעקבותיהן עוד אנשים נוספים שנפגעו ממדיניות הממשלה.

ההד הציבורי היה עצום. דומה שכל כלי התקשורת, כל תחנות הרדיו, כל ערוצי הטלוויזיה, כולם עסקו אך ורק באישה האמיצה מן הדרום ובמאבקה נגד השלטון. חברי-כנסת, אישי ציבור, פעילים חברתיים – כולם התייצבו מאחוריה. ארגוני שמאל ועמותות שונות הצטרפו לצעדה ויואל מרשק, ראש האגף למשימות לאומיות של התנועה הקיבוצית, אימץ אל חיקו את קנפו ואת מאבקה.[33] מטבע הדברים, רבים תלו את התמיכה שקנפו זכתה לה בשיקולים פוליטיים, בהתנגדות לממשלת הימין וברצון להקים מחדש את מחנה השמאל, לאחר קריסתו של חזון השלום בראשית שנות האלפיים. וללא ספק הייתה בכך מידה מסוימת של אמת. אבל נדמה לי שלא הייתה זו כל האמת. דומה שמה שמשך רבים כל כך לתמוך במאבקה של קנפו היה דווקא הממד הסמלי שבו: מצד אחד שר-אוצר נהנתן, אפוף עשן סיגרים, המוקף ביועצים אמריקנים ובטייקונים רבי-עוצמה; ומצד שני אישה פשוטה, הנושאת את דגל ישראל. בעיני רבים העימות הזה סימל את המאבק על נשמתה של ישראל. השאלות בדבר נחיצותם של צעדי האוצר, או התבונה שיש בהעלאה בלתי מבוקרת של הקצבאות דווקא בתקופה של משבר כלכלי, כלל לא עלו. הן לא היו רלוונטיות. עבור רבים מאנשי התקשורת בישראל – וכן עבור חלק לא קטן מן הציבור – היה כאן קרב בין ישראל היפה, ישראל של פעם, לבין ישראל הקפיטליסטית והמסואבת, המדינה כפי שזו הפכה להיות. והם ידעו היטב לאיזה צד הם רוצים להשתייך.

השנים שלאחר מכן התאפיינו בשורה של מאבקים ציבוריים שקרעו את החברה הישראלית. הם תמיד היו סוערים, מלאי-להט, זועמים ורגשניים. הם תמיד הוצגו באמצעי התקשורת כמאבק מניכאי, מלחמה בין הטוב המוחלט לרע המוחלט. בין החושך לאור. בין אם מדובר היה במאבק למען השארתם בארץ של ילדי העובדים הזרים ("אל תגרשו אותנו!"), בין אם היה מדובר במאבק למען הגדלת קצבאות הנכים ("נכה הוא לא חצי בן-אדם!"), ובין אם מדובר היה במאבק למען שחרור המוני מחבלים תמורת החייל השבוי גלעד שליט ("הילד של כולנו!"). התפיסה השלטת בתקשורת הישראלית, תפיסה שגם אומצה בקרב חלקים הולכים וגדלים מהאליטה, הייתה שאין כאן אף פעם מקום למורכבויות. אין שום מקום לניואנסים. אסור, לעולם, לחשוב שיש צדדים לכאן ולכאן. אסור לשקול שיקולים כלכליים, מדיניים או ביטחוניים ארוכי טווח.[34] זאת מכיוון שבסופו של דבר, יש כאן מאבק פשוט; מאבק של פוליטיקאים מושחתים ובעלי הון חסרי מצפון אל מול האנשים הטובים, אלו שאכפת להם. ואם אלו האחרונים רק יהיו נחושים מספיק, לא ייסוגו ולא יתפשרו – הטוב בהכרח ינצח.

שתי התופעות הללו, התפשטותו של שיח המאבקים החברתיים ועלייתו של שיח הערכים בעל הגוון הנאו-ציוני, לא היו זהות. הן אומנם התרחשו במקביל, והיו ביניהן לא מעט קווי השקה, אולם היו גם הבדלים: בעוד השיח הראשון, שקודם על-ידי עיתונאים, עמותות חברתיות ושורה של פעילים פוליטיים הדגיש את המחאה ואת מלחמת המעמדות, השיח השני – שנושאיו היו אנשי המכינות הקדם-צבאיות, חניכי תנועות הנוער וחברי הארגונים להתחדשות ציונית – דיבר על ציונות ועל ערכים לאומיים. בעוד הראשון שאב מן הטרמינולוגיה הקלאסית של ארגוני השמאל, השני ציטט מקורות יהודיים ושאב מכתביהם של אישים דוגמת יגאל אלון וברל כצנלסון.[35] אף על פי כן, במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים שני סוגי השיח הללו הלכו והתמזגו בהדרגה.

השיא של התהליך הזה היה ללא ספק במחאה החברתית של 2011. אז, מה שהחל כמחאה של קבוצת צעירים תל-אביבים כנגד העלייה במחירי הדיור הפך עד מהרה לתנועה שסחפה מאות אלפים; ספק תנועה פוליטית, ספק תנועה בעלת מאפיינים דתיים-משיחיים. אנשי המחאה הקימו אוהלים ברחובות תל-אביב, התקבצו בהפגנות ענק, ודרשו "צדק חברתי". איש כמעט לא ידע להסביר מהו אותו צדק חברתי, וכיצד בדיוק משיגים אותו. איש גם לא ידע להסביר מהן הדרישות של המפגינים: כיצד למשל הדרישה להורדת יוקר המחייה – דרישה שמשמעותה בדרך כלל הגברת התחרות והורדת מיסים – יכולה לעלות בקנה אחד עם תמיכה בסבסוד מעונות היום ובהגדלת הקצבאות לשכבות החלשות.[36] התפיסה השלטת הייתה שזה לא כל כך משנה. בעיני אלפי הצעירים שגדשו את שדרות רוטשילד – וכן בעיני הדור המבוגר יותר, שנציגיו גדשו את אולפני הטלוויזיה ואת מערכות העיתונים – המחאה נתפסה כמייצגת את כל מה שטוב ויפה בישראל. זה היה העתיד. זו הייתה התנועה שאליה השתייכו כל האנשים הטובים, הערכיים, הנכונים. רבים באותה עת האמינו שכל מה שנדרש כדי להשיב את הציונות למסלולה ולתקן את החברה הישראלית הוא שכולם ייצאו לרחובות, כולם יצטרפו למהפכה. כל השאר כבר יסתדר בעצמו.

מה היה הדבר שהניע את ההמונים, דווקא באותה נקודת זמן, לצאת אל הכיכרות? היו שראו את תנועת המחאה שסחפה את ישראל בקיץ 2011 כחלק מגל אנרכיסטי-שמאלני שסחף באותו זמן את כל העולם המערבי, גל שאליו ניתן לשייך גם את תנועות המאבק כנגד הגלובליזציה או Occupy Wall-Street; כראיה לכיוון המחשבה הזה הם אף ידעו להצביע על הסיסמאות האנרכיסטיות שצעקו רבים מהמוחים, על הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד ועל השתייכותם של חלק ממובילי המחאה לשמאל הרדיקלי. אולם נדמה לי שתהיה זו טעות להתעלם מן האופי הישראלי במובהק שהיה לתנועת ההמונים הזאת. בעיני חלק גדול מהאנשים שהצטרפו אליה, המחאה סימלה לא פחות מאשר את תחייתה של הציונות. את השיבה אל חזונם של בן-גוריון וברל כצנלסון. לא לחינם הצטרפו אליה תנועות-הנוער, המכינות הקדם-צבאיות וארגונים כמו דרור ישראל, השמאל הלאומי ולפרק זמן קצר גם אם תרצו. אולי מי שביטאה באופן הכי בולט את הרוח הזאת הייתה במבי שלג, הלוחמת הוותיקה נגד הקפיטליזם וההפרטה, בדברים שנשאה באחת ההפגנות ההמוניות של אותו קיץ:

לא בני מחנה אחד אנחנו. באנו מעולמות ומגזרים שונים. אך משותפת לנו הברית הזו – לפעול לתיקון מערכות חייה של החברה הישראלית; לא לוותר ולא להתעייף; לא לחדול מן המאמץ הערכי, התרבותי, והחברתי לשנות את סולם הערכים שעל פיו מתנהלים הדברים בישראל העכשווית ולהתאים אותו לסולם הערכים הנמצא בלבנו. אנו נצליח בכך כי אנו הרוב. […] העם דורש צדק חברתי.[37]

קשה שלא להתפעל מן הלהט המוסרי ומן האמונה הציונית העזה שבאים לידי ביטוי בדברים הללו. אולם, כשמנסים לפרוט אותם לפרוטות, נתקלים בקשיים: אולי הקושי הבולט ביותר נעוץ באופי העמום של אותו "צדק חברתי" אשר אותו העם דורש. מהו בעצם צדק חברתי? מה כלול ומה איננו כלול בו? ומיהו זה שמוסמך להחליט על כך? גם משמעותו של המונח "העם" עמומה לא פחות: מי נכלל בעם הזה? ומי רשאי לדבר בשמו? קושי נוסף קשור לשאלה כיצד יש להתייחס אל מי שאיננו חולק את אותו "סולם ערכים הנמצא בליבנו". האם בעולמם של אנשי המחאה יש מקום בכלל לערכים אחרים? האם יש מקום לאנשים שדוגלים בערכים אחרים?[38] דומה שמאות אלפי האנשים שגדשו את הכיכרות בקיץ 2011 לא הטרידו את עצמם בניואנסים כאלה. הם דרשו "צדק חברתי" – תהא משמעות הדבר אשר תהא. וכל מי שלא היה שותף לאותה דרישה חד-משמעית לא היה מבחינתם בן-שיח.

בספרה 'המצב האנושי' מאפיינת הפילוסופית חנה ארנדט את המרחב הפוליטי כמרחב של דיבור. מרחב שבו הפרטים השונים והמחנות השונים בחברה יכולים להציג את עמדתם בצורה חופשית, תוך שהם מנסים לשכנע את קהלם באמצעות מילים, באמצעות פנייה אל התבונה וההיגיון.[39] לדור שהגיע לבגרותו הפוליטית סביב 2011, אין דבר רחוק יותר מהרעיון הזה. בעיניהם הפוליטיקה איננה אמנות השכנוע והפשרה, אלא אמנות הזעקה בקול גדול. הפוליטיקה, בעיני עשרות האלפים שמילאו את שדרות רוטשילד – וכן בעיני ממשיכי דרכם הרעיוניים – היא תמיד מאבק; וזה תמיד מאבק שמתרחש ברחוב, בהפגנות המוניות, בצעקות וברוב-מהומה. משום כך, אף שתנועת המחאה של 2011 דעכה בתוך כמה בחודשים, דומה כי המורשת שלה עדיין נוכחת בציבוריות הישראלית: היא נוכחת למשל בסירוב של כמעט כל המחנות לנהל דיון אמיתי על סוגיות פוליטיות – שהרי ההנחה היא שאין כאן אף פעם התנגשות בין דעות או ערכים שבמסגרתה ניתן להגיע לפשרה, אלא רק מאבק בין גיבורים לנבלים מוחלטים, שיש להכריע בו בכוח. המורשת הזו נוכחת במשיכה להפגנות המוניות, לצד הביטחון שאין שום בעיה בשמים ובארץ שאינה ניתנת לפתרון באמצעות לחץ ציבורי, קמפיינים רועשים ושלטי ענק; המורשת הזאת נוכחת גם באמונה, המשותפת לחלק ניכר מהאליטות הכלכליות והתרבותיות המקומיות, כי כדי להכריע בסוגיות כבדות משקל אין צורך בהכרח בחשיבה מעמיקה או אפילו בהיכרות רצינית עם הנושא. לכן סטודנטים לקולנוע יכולים להכריע בשאלות כלכליות סבוכות, משפטנים באסטרטגיה צבאית, וטייסים במיל' בסוגיות של משפט חוקתי. זאת מפני שכל מה שצריך זה פשוט לא להיות מושחת. להיות מישהו שאכפת לו. מישהו שליבו נמצא במקום הנכון.

המרחק בין שדרות רוטשילד לרחוב קפלן בתל-אביב איננו גדול במיוחד. כמה דקות הליכה ולא יותר. במובן זה יש הרבה מן המשותף בין המחאה שהוציאה עשרות אלפים לרחובות ב-2011, לבין שלל תנועות המחאה שהטילו את החברה הישראלית למערבולת עשור מאוחר יותר. בשני המקרים מדובר היה במחאה המונית, חוצת מפלגות, כזו שהכילה בתוכה צעירים ומבוגרים, אנשי שמאל-רדיקלי לצד אנשי ארץ-ישראל-הישנה-והטובה, סוציאליסטים בואכה-קומוניסטים לצד קפיטליסטים מושבעים, מתנגדי כיבוש לצד כאלו המתגאים במספר הערבים שהרגו. בשני המקרים דרישתם של המוחים – "צדק חברתי" במקרה הראשון  ו"דמוקרטיה" במקרה השני – הייתה כזו שמצד אחד קשה להתנגד לה, אך מצד שני היא עמומה מספיק כדי שתוכל לשאת משמעויות שונות ואף סותרות. בשני המקרים היה מדובר בתנועה סוחפת, טוטלית, מלאת-עוצמה. כזו שבעצם ההצטרפות אליה היה ממד של גאולה. תנועה שהייתה, כמאמר רבי נחמן מברסלב, "נהר המטהר מכל הכתמים".

עם זאת, היו גם כמה הבדלים חשובים בין שתי תנועות המחאה הללו. הבדל אחד היה האויב: בניגוד למחאה של 2011 שנלחמה נגד מטרות מעורפלות כמו "הקפיטליזם", "יוקר-המחיה" או "בעלי ההון", למחאות של 2019 עד 2023 היה ארכי-אויב אחד מובהק: ראש-הממשלה בנימין נתניהו, וכל אותם אנשים או גופים שנתפסו כמסייעים לו. הבדל נוסף היה ההנהגה: המחאה של 2011 הונהגה במידה רבה על-ידי צעירים תל-אביבים, סטודנטים לקולנוע ואקטיביסטים חברתיים. דבר ששיווה לה, למרות כל ההכחשות, אופי של תנועת שמאל. המחאות שפרצו עשור מאוחר יותר היו בעלות אופי אחר: הן אומנם חרטו על דגלן את עליונותה של המערכת המשפטית, והן היו מורכבות מאנשים מכל הגילים ומכל שכבות האוכלוסייה, אולם מי שהוביל אותן בפועל היו בעיקר נציגי האליטות הביטחוניות – אנשים בגיל העמידה, רבי זכויות ובעלי השפעה, קצינים בכירים בדימוס ובמילואים. והללו לא היססו לעשות שימוש במעמדם ובסמכותם הביטחונית.[40] במידת מה, יש כאן התפתחות הגיונית: שהרי אם בכל דילמה ציבורית ישנה תמיד אך ורק בחירה אחת נכונה, ואם כל שנדרש כדי לבחור בטוב הוא רק להיות מישהו שליבו במקום הנכון, אז מי מתאים לכך יותר מבחורינו המצוינים המאיישים את יחידות העילית של צה"ל ואת שולחנות המטה הכללי? אולם למחאה של 2023 היה דבר מה נוסף שלא היה לקודמתה, וזה אולי גם מה שהפך אותה לאפקטיבית כל-כך: היה לה דגל הלאום.

הקו הכחול-לבן

מה ישראלי בעיניך? יאיר לפיד, בשבתו כמנחה טלוויזיה בראשית שנות האלפיים, נהג להציג את השאלה הזאת לאורחיו. רבים אהבו ללגלג עליה, ועוד יותר על התשובות שענו מרואייניו של לפיד, ואשר נעו בדרך כלל בין מנגל ביום העצמאות לבין אבטיח על המרפסת וסרטי בורקס. אולם נראה שבבסיס הדברים עמדה תהייה אמיתית: לישראלים הרי אין היסטוריה ארוכה, מלאה תקופות זוהר וזמנים אפלים, כפי שיש לעמים אחרים. אין להם מוסדות פוליטיים ייחודיים שהתעצבו לאורך מאות שנים ובנסיבות ייחודיות. אין להם אפילו משהו הדומה לאותו "אורח החיים האמריקני", שבשמו נשבעים פוליטיקאים ונשיאים בארה"ב. ישראל היא חברה שקיימת פחות ממאה שנה, כזו שהורכבה בחופזה, מיסודות תרבותיים שונים ומגוונים, בתוספת מורשת דתית והיסטורית עתיקת יומין שרוב הישראלים בקושי מכיר אותה, ושחלקם ממש מתעב אותה. אז מה אם כן משמעותה של ישראליות? כפי שראינו, במבי שלג הציגה גם היא את אותה שאלה, בערך באותה תקופת זמן, והמגזין שערכה נועד לספק לכך תשובות. גם ישעיהו ליבוביץ' שאל את השאלה הזאת, והתשובה שהוא נתן – שנאת-ערבים, מיליטריזם, כדורגל, ו"הפסולת של תרבות המערב"[41] – כנראה שלא הייתה מוצאת חן בעיני רובנו. לפיד עצמו ניסה גם הוא לאורך השנים להשיב על השאלה הזאת, בטורים השונים שכתב בעיתונות וסבבו במידה רבה סביב אותו מושג ישראליות חמקמק. באחד מהם, שנכתב ב-1998 לרגל יום העצמאות ה-50 של ישראל, הוא מנה שורה של "הוכחות לכך שאתה ישראלי":

אתה יכול לעצום עיניים ולזכור איך נראה: סאדאת יורד מהמטוס. חיים יבין אומר "מהפך". אנשים קופצים לבריכה אחרי הניצחון של מכבי. יוסי בן-חנן מניף את הרובה בתעלה. אריק שרון עם התחבושת. אייכמן בתא הזכוכית. אורי זוהר ואריק איינשטיין עולים על החוף ב'לול'. אבניבי אובוהבב אובותבך. יהורם גאון משחרר את החטופים באנטבה. התסרוקת הראשונה של אוחנה, עם הארוך מאחור. התחתונים הלבנים של הגשש ב"מים לדוד המלך". הז'אקט הצהוב של ריטה. בן-גוריון עומד על הראש. השעון לפני 'מבט'. לחיצת היד המשולשת על המדשאה בוושינגטון. יצחק רבין ז"ל שר את "שיר לשלום".[42]

מעבר לטון ההומוריסטי, לא קשה לראות שמהטור הזה – וכן מרבים אחרים מסוגו – עולה תפיסה מאד מסוימת של הישראליות ושל הזהות הישראלית: כזו שהתעצבה בעיקר בשנות השבעים והשמונים, ושבנויה מאיזו תחושת יחד קולקטיבית, לצד איזשהו מכנה משותף תרבותי רופף המאפיין בעיקר את המעמד הבינוני-חילוני-יליד-הארץ; כזה המורכב מצפייה משותפת במבט לחדשות, מאהדה למכבי תל-אביב, מהמערכונים של שלישיית הגשש החיוור ומאי-אלו סרטים של מנחם גולן. מובן שלאור זה עולות שתי שאלות: האחת – ומה באשר למי שלא זוכר איך נראתה התספורת של אלי אוחנה או הז'קט של ריטה? מה באשר למי שלא חולק אותו מטען תרבותי מן המאה שעברה? השאלה השנייה, ואולי האקוטית יותר: האם זה הכול? האם זוהי המשמעות של הישראליות? האם זה הדבר שבעבורו סבלו ונאבקו החלוצים, שעליו חלמו הוגי הציונות, הדבר שכדי להגן על קיומו אנו יוצאים אחת לכמה שנים למלחמה עקובה מדם? התחתונים הלבנים של הגשש והשעון של מבט לחדשות? כאמור, מדובר בטור הומוריסטי. גם השאלה "מה ישראלי בעיניך?" נשאלה לעתים קרובות בטון הומוריסטי. אבל המצוקה שהשאלה הזאת ביטאה הייתה אמיתית לחלוטין.

ניסיון אחר, ואולי קצת יותר רציני, לענות על שאלת הישראליות נעשה על-ידי הסופר אשכול נבו ברומן 'נוילנד' (2011). לאורך כל ספריו – ובמיוחד ב'משאלה אחת ימינה' (2007) – נבו ניסה לשרטט מעין דנ"א של גבריות ישראלית: כזו המורכבת מאחוות חברים, מרגשנות לא-מתנצלת, מזיכרונות משותפים מהשירות הצבאי והטיול לדרום-אמריקה – וגם, איך לא, מכדורגל. אולם ב'נוילנד' הוא ניסה לעשות יותר מזה. באמצעות סיפור שנע בין השואה, ההעפלה ומלחמת יום-כיפור, ומשם אל ישראל של היום ואל עולמם של התרמילאים בדרום אמריקה, ואשר מתכתב עם 'אלטנוילנד' של הרצל מחד גיסא ועם המיתוס של היהודי הנודד הנצחי מאידך גיסא, נבו ניסה לספר מחדש את הסיפור היהודי-ישראלי. זאת, במטרה לעמוד על משמעותו, ומתוך כך אולי גם להתוות לחזון הציוני כיוון חדש. או כפי שמנסח זאת אחד הגיבורים, איש עסקים וגיבור-מלחמה לשעבר, היוצא לערבות ארגנטינה במטרה להקים מושבה אוטופית-ציונית, "להזכיר למדינת ישראל מה היא צריכה להיות, ומה הייתה יכולה להיות".[43]

אז מהי מדינת ישראל כפי שהייתה צריכה להיות? אם נתבונן על המושבה האוטופית שעומדת במרכז הספר, אותה 'נוילנד' שבדרום-אמריקה, אזי מדובר בחווה חקלאית שיתופית, מעין קומונה-לא-קומוניסטית, המבוססת על כמה עקרונות: פתיחות, נאורות, סובלנות ושוויון – בצירוף כמה מנהגים שנטלו המייסדים ממולדתם, כלומר מישראל, שהבולט בהם הוא משחק המטקות, המסמל שיתוף פעולה בין השחקנים כאשר אף אחד לא מנסה לגבור על רעהו. זוהי בקצרה, כמו בשירו הידוע של רוברט פרוסט, המאוזכר שוב ושוב לאורך הספר, "הדרך שלא נבחרה". זוהי אולי הדרך שאליה אנו צריכים לשוב.

על פניו, יש משהו שובה לב בקומונה האוטופית שנבו משרטט, כפי שיש משהו שובה לב בעצם הניסיון הזה לשרטט מחדש את החזון הציוני. עם זאת, גם כאן קשה להתחמק מהשאלה הטורדנית – זה הכול? האם זהו כל הסיפור היהודי – קצת שואה וספינות מעפילים ומלחמה וטיול לדרום-אמריקה? והאם לישראליות – ואולי גם ליהדות – אין שום תוכן ממשי מעבר לחזרה על כמה רעיונות ליברליים וכמה תובנות ניו-אייג'יות, בתוספת חומוס ומטקות? ובכלל, האם הרעיונות הללו – חביבים ככל שיהיו – באמת קשורים באיזושהי צורה לאותו מקום עתיק וקשה ומיוזע במזרח התיכון שבו אנחנו מנסים לנהל את חיינו? דומה שיותר מכול, החזון הציוני המחודש שמצייר נבו מזכיר מכינה קדם-צבאית או מדרשה למנהיגות: המון רעיונות יפים, והמון כוונות טובות, אך בלי הרבה עומק, ובלי יותר מדי נשמה.

גם על רקע זה צריך לראות את תנועת המחאה שטלטלה את מדינת ישראל בשנים האחרונות, ואשר הדיה ממשיכים לטלטל אותה גם כעת, בעיצומה של המלחמה. בעבור ההמונים שיצאו לרחובות, שחסמו כבישים, שהבעירו מדורות – ועשו את כל זה בעודם מניפים את דגל ישראל ונשבעים בשמה של מגילת העצמאות – סוף סוף הייתה תשובה לשאלת הישראליות; והפעם לא הייתה זו תשובה נחמדה ואנמית כמו אצל נבו, אלא תשובה מסעירה, מלאה להט, נכונה לקרב. "בכל מוצ"ש", כתב באפריל 2023 ירון טן-ברינק עורך המגזין טיים-אאוט, "ישראל נולדת מחדש". בהמשך הדברים הוא הסביר שההפגנות, המהומות והמאבק כנגד ממשלת הימין הן התשובה האולטימטיבית לשאלת הזהות הישראלית:

הגיע הזמן לקחת בחזרה גם את השאלה הזאת של יאיר לפיד, לשאול אותה בכנות ולהשיב עליה באופן ישיר ככל הניתן. זוהי עת ההכרעה בין ישראל ויהודה, ומיליוני המפגינים ברחובות מעצבים מחדש את הארץ ואת תקוותיה. כל אחד מהם צריך לשאול "מה ישראלי בעיניך?" את עצמו ואת סביבתו. כל אחד ואחת מהם אומר "אני".[44]

אז מה ישראלי בעיניכם? אנחנו, אומרים המפגינים בקפלן לפי טן-ברינק. וההמשך המשתמע מכך הוא אנחנו – ולא אתם. אנחנו – אנחנו האנשים הטובים, הנכונים, הערכיים, בעלי הדרגות הבכירות והעבר הצבאי המפואר – אנחנו הישראלים האמיתיים. ואילו אתם – אתם המתנחלים, המשיחיים, החרדים והביביסטים – אתם לא שייכים לכאן. אתם סתם נטע זר בתוך המדינה הנפלאה שלנו. האם בכך מושג הישראליות קיבל עומק או נטען בתוכן ממשי? כנראה שלא. אבל כעת הוא נטען בחשמל; זאת, מפני שכעת היה לו משהו לא פחות חשוב מאשר עומק: כעת היו לו אויבים שניתן להתאחד נגדם. כעת היו לו גבולות, באמצעותם אפשר היה לשרטט באופן ברור מי בפנים ומי בחוץ. מי לנו ומי לצרינו. אולי משום כך הפטריוטיות הנלהבת והישראליות הגאה של החבר'ה הטובים הגיעו בדרך כלל בחבילה אחת עם עוינות כלפי קבוצות ואנשים שנתפסו בעיניהם כפחות טובים, וממילא גם כפחות ישראליים. "אני פטריוט ישראלי יהודי וציוני", הכריז יאיר לפיד בטור שבו בישר על כניסתו לפוליטיקה, "וכל עמדותיי האחרות נגזרות מהשילוש הזה".[45] זמן קצר לאחר מכן הודיע לאוהדיו כי עלה בידו למצוא את הכסף הדרוש לפתרון כל בעיותיה של מדינת ישראל, והוא "קבור איפשהו בין יצהר לאיתמר".[46] ברוח דומה גם כתבה פרופ' שקמה ברסלר, מראשי תנועת המחאה כנגד ממשלת הימין:

יש הם ויש אנחנו. הם: שילוב מוזר של קנאים לאומנים, הנהגה חרדית קיצונית ומושחתים רודפי שררה […] אנחנו: כל היתר שרוצים לחיות במדינה יהודית דמוקרטית נורמלית. אין שום צורך לגשר בין הקבוצות.[47]

זוהי אולי הרגל השלישית של אתוס "החבר'ה הטובים", לצד הביטחוניזם הבלתי מתנצל וההדגשה המתמדת של הערכים והערכיוּת: מין פטריוטיזם ישראלי לוחמני, העסוק ללא הרף בסימון גבולות, בהוקעת יריבים ובהבחנה בין הישראלים הטובים, אנשי המדינה היהודית-דמוקרטית, לבין כל אותו "שילוב מוזר של לאומנים, חרדים ומושחתים". ואם פעם דליה רביקוביץ' הייתה יכולה לדבר על השנאה העצמית והספקנות כתכונות המאפיינות את יפי-הנפש, אזי ארבעים ומשהו שנים לאחר מכן חלק ניכר ממובילי המחאה – צאצאיהם הרוחניים של אותם יפי נפש עליהם כתבה רביקוביץ' – הצליחו לנער מעליהם כל בדל של ספקנות וכל קורטוב של שנאה עצמית. כעת הם שנאו רק את הזולת, והם עשו זאת בלהט ועם כל הנשמה.

***

במאמר זה ניסיתי לספר את סיפור עלייתו של אתוס מסוים, האתוס של החבר'ה הטובים: אתוס שנולד מהחיבור בין הערצת היחידות המובחרות ותפיסת "הצבא החשאי והאיכותי" של ראשית שנות התשעים, הכמיהה להתחדשות ציונית ולטוהר מוסרי של אמצע שנות האלפיים, ותפיסת המציאות במושגים של מאבק נצחי בין הטובים והערכיים לרעים והמושחתים, שהפכה להיות דומיננטית בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011. כאמור, כתוצאה מהתמהיל הזה נוצר אתוס לוחמני, ציוני, פטריוטי; אתוס של הזדהות עם המדינה, של תרומה לכלל, של סולידריות ושל נכונות להיאבק למען ערכים. במובן זה, יש בו לא מעט צדדים חיוביים, שחלקם אף בא לידי ביטוי בהתנהגותם של רבים מבני האליטה הישראלית בשביעי באוקטובר ובחודשים שאחריו; האלוף במיל' יאיר גולן, שיצא על דעת עצמו להילחם במחבלים ביישובי עוטף עזה, עשוי להיחשב למייצג מובהק של ההיבט הזה. עם זאת, כפי שניסיתי להראות לאורך המאמר, לאתוס הזה ישנם גם צדדים הרבה פחות חיוביים: למשל הקונפורמיות המאפיינת רבים מאלו שמחזיקים בו, הצדקנות, החשיבה הנוקשה, חוסר הסובלנות לדעות שונות והנטייה לצבוע את העולם בצורה פשטנית בשחור ולבן. אותו יאיר גולן עצמו, המכנה את המתנחלים "תתי-אדם" והמציע לשלוח את צעירי הציונות הדתית לחינוך מחדש במחנות צה"ל,[48] עשוי להיחשב למייצג גם של ההיבט הזה.

ומה הלאה? בזמן ששורות אלו נכתבות עדיין מתנהלת מלחמה, וסופה איננו ידוע. בזמן ששורות אלו נכתבות ההנהגה הצבאית של ישראל – ולפחות חלק מההנהגה התרבותית – עדיין נתונה במידה רבה בידי החבר'ה הטובים: אותם קצינים ערכיים, פטריוטים, קונפורמיסטים וחסרי דמיון; כאלה המשוכנעים שלכל בעיה יש תמיד פתרון אחד פשוט, והבחירה בו היא בסך הכול שאלה של ערכים. כאלה שמאמינים שעיקר תפקידו של הצבא הוא לחנך את הציבור ולעצב את זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תהא משמעות הדבר אשר תהא. אולם זוהי תקופה של שינויים מרחיקי לכת, וכאשר ישקע האבק, קשה לדעת מה תהיה המציאות שתשרור כאן, ומה יעלה בגורלם של האנשים הללו ושל האתוס שהם מגלמים. כך או כך, נדמה לי שכדי להיחלץ מהמשבר הנוכחי, ואולי בכלל כדי לשרוד, החברה הישראלית תהיה חייבת להשתנות; היא תהיה חייבת לפתח מימד של עומק. ליצור אופני חשיבה חדשים, רעיונות חדשים וערכים חדשים. במילים אחרות ישראל העתידית תזדקק לאתוס אחר, ואולי גם לאנשים אחרים.

ד"ר אהוד פירר הוא מסאי וסופר.

תמונה: ליזי שאנן באדיבות ויקימדיה

[1] סימה קדמון, "הארטיסטים", מעריב, 3.11.1989.

[2] דוגמה להתרפקות הזאת על פרס, איש התרבות והחזון, המוצג כניגוד לרבין איש הצבא, אפשר לראות בכתבה של רון מיברג, "חג הקרבן", שפורסמה בעיתון חדשות ב-1990 ומוצגת באתר זמן ישראל.

[3] אביב גפן, "פרופיל 97", בתוך האלבום אביב גפן III, הד-ארצי, 1994.

[4] ישעיהו ליבוביץ', "שטחים", ידיעות אחרונות, אפריל-מאי 1968, מובא באתר ליבוביץ.

[5] ראו למשל אצל דודי פטימר, "לא נפסיק לשיר: אמני ישראל מתגייסים לטובת הפצועים, המפונים והחיילים", מעריב, 30.10.2023.

[6] ראו למשל אורי משגב, "הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד צריכים להגיד לביבי עד כאן", הארץ, 6.9.2023.

[7] מקס ובר, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, מגרמנית: ברוך מורן, תל-אביב: עם עובד, 1984.

[8] אהוד פירר, "עלייתם ונפילתם של הבנים הקודרים", השילוח 9, אפריל 2018.

[9] דוגמה לכך אפשר למצוא למשל בטורו של רענן שקד, "לשחרר את ביבי" (Ynet, 26.12.2024), שבו הוא כותב כי לאחר שבמשך שנים ארוכות הקדיש את כל מחשבותיו לניסיונות להבנת נתניהו, סוף כל סוף עלה בידו לפענח את הסוד: מדובר פשוט באיש רע, וכאלו הם גם תומכיו, וכל מעשיהם והחלטותיהם נגזרות מהעובדה הזאת. כעת אין לו עוד שום צורך לדבר איתם או להבין אותם, "רק להראות להם את דלת היציאה".

[10] לתיאור של התהליך הזה ראו פירר, "עלייתם ונפילתם".

[11] ראו למשל בנאומו של ח"כ יוסי שריד בישיבת הכנסת ב-5.10.1985.

[12] דליה רביקוביץ', "יפי הנפש ואנשי החיל", מחברות לספרות לחברה ולביקורת, 2, 1980.

[13] חוה אלברשטיין, "חד גדיא", בתוך האלבום לונדון, CBS, 1989.

[14] מעבר מהיר על פני כותרות העיתונים מראשית שנות התשעים יעלה כתבות כמו זו של עמנואל רוזן, "האיש שהמציא את היחידה המיוחדת", מעריב, 19.9.1990; אריאלה רינגל-הופמן ומשה זונדר, "אגדת סיירת מטכ"ל", ידיעות אחרונות, 18.10.1992; אלי תבור, "בוהמיין בסיירת מטכ"ל", ידיעות אחרונות, 18.2.1994, וכאמור, זו רק טיפה בים. הגדיל לעשות עיתון מעריב שהחל ב-1994 לפרסם סדרה של כתבות דיוקן מאת משה זונדר על מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם. בהקשר זה אפשר גם לציין את העובדה שבשנים 1991–1993 התפרסמו לא פחות מארבעה ספרים שונים על מבצע אנטבה – ספרים שבניגוד לפרסומים קודמים, עסקו כולם בהרחבה בחלקה של סיירת מטכ"ל במבצע – וכן ספר עב-כרס על קורותיה של שייטת 13 (מייק אלדד, שייטת 13: סיפורו של הקומנדו הימי, תל-אביב: ספריית מעריב 1993) שהיה לרב-מכר.

[15] כך למשל בעקבות הפיגוע שבו נרצח בוגר סיירת מטכ"ל אמציה בן-חיים (1992), או בעקבות מותם ממכת חום של שני לוחמי הסיירת באותה שנה. מובן שמינויו של אהוד ברק לרמטכ"ל ב-1991, וכן העובדה שרבים מן האלופים החדשים שמינה היו יוצאי סיירת מטכ"ל או מפקדיה לשעבר, תרמו גם הם לעיסוק התקשורתי הנרחב.

[16] מאיר שלו, "המובחרים", ידיעות אחרונות, 11.9.1992.

[17] ראו למשל בכתבתה של נטע שדמי, "פתאום אני רואה את אהוד שלי בסרבל לבן", מעריב, 30.11.1990.

[18] אתגר קרת, צינורות, כנרת זמורה-ביתן, 1992, עמ' 9–12.

[19] ראו למשל רענן שקד, "יש בעיות – אבל זה עובד", באתר Ynet, 2.1.2005; יגאל גלאי, "טלוויזיה במיטבה", Ynet, 23.2.2005.

[20] יאיר לפיד, מתוך הסדרה "חדר מלחמה", פרק 9.

[21] על מסמך "רוח צה"ל" ראו באתר צה"ל, וכן במאמרם של יעקב יקיר ויאיר קרטמן "להשיב את הרוח לצה"ל" בגיליון זה של השילוח.

[22] "ייחוד וייעוד בצה"ל", אתר צבא הגנה לישראל.

[23] אלעזר שטרן, משא כומתה: ניווטים בגובה העיניים, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2009, הכריכה האחורית; נימה דומה אפשר למצוא גם בספרו של משה-בוגי יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים 2018; בספרו של תא"ל במיל' גל הירש, סיפור מלחמה סיפור אהבה, ידיעות ספרים, 2009; ואפילו בספרו של מפכ"ל המשטרה ובכיר השב"כ לשעבר רוני אלשיך, מפכ"ל בחזית: ערכים במבחן, תכלת, 2020.

[24] רז חזון (תסריטאי ועורך), "הרמטכ"לים", פרק ראשון, הערוץ הראשון, 2017.

[25] במבי שלג, "האוונגרד היהודי – האם צומח מגזר ישראלי חדש?", ארץ אחרת, 1, אוקטובר 2000.

[26] במבי שלג, "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דוברת",  ארץ אחרת, 25, דצמבר 2004.

[27] אתר Ynet, 26.3.2006

[28] "נאומו של דוד גרוסמן מעצרת הזיכרון לרבין", ויקיטקסט.

[29] קובי בן-שמחון, "תנועת אם-תרצו כובשת את הקמפוסים בהבטחה למהפכה ציונית", הארץ, 5.6.2009.

[30] ראו "מניפסט השמאל הלאומי", זמין במרשתת.

[31] מצוטט מתוך אתר האינטרנט של תנועת דרור ישראל.

[32] על המשבר הכלכלי של 2003, ועל הצעדים שנקט האוצר בניסיון לחלץ את כלכלת ישראל ממנו, ראו אורי כ"ץ, כסף כחול לבן: הכלכלה הישראלית בין הצלחה להחמצה, כנרת זמורה-ביתן 2022, עמ' 296–326.

[33] על השתלטותם של גופים שונים על המחאה של קנפו, ראו חנן עמיאור, "אני ואת נשנה את העולם", העין השביעית, 1.9.2003.

[34] ראו למשל ברומן צל עולם של ניר ברעם (תל-אביב: עם-עובד, 2013), שבו המוטו של הנבל של הספר, יועץ פוליטי נכלולי העובד בשרותם של פוליטיקאים ימנים וסוחרי נשק, הוא כי "העולם הוא מקום מורכב, מסובך ומסועף" – וזה בדיוק מה שהופך אותו לנבל.

[35] דוגמה לניגוד שבין שני סוגי השיח הללו אפשר לראות למשל ברשימתו של עופרי אילני, "פארק היורה של מפא"י" ממרץ 2010, בבלוג ארץ האמורי, וכן בויכוח שהתפתח שם בתגובות בין אילני לבין נציגי תנועת דרור ישראל. כך, בעוד האחרונים העריצו את יגאל אלון וראו בו מודל שיש לחנך לאורו, הרי הכותב – שהשתייך באותה עת לשמאל הנאו-מרקסיסטי – ראה בו בעיקר "בריון", ואדם שנושא באחריות לטיהור האתני של האוכלוסייה הפלסטינית בארץ-ישראל.

[36] על התפיסות הלא-ריאליות שעמדו בבסיסן של חלק ניכר מהדרישות שהציגו אנשי המחאה של 2011, כמו גם על האופן שבו המחאה תמרצה פוליטיקאים לנקוט בצעדים כלכליים שבסופו של דבר פגעו באינטרסים של המעמד הבינוני בישראל – שאיתו נמנו רוב משתתפי המחאה – ראו כ"ץ, כסף כחול לבן, עמ' 310–326.

[37] במבי שלג, "העם דורש צדק חברתי", אתר במעגלי צדק.

[38] ישעיהו ברלין ראה את אחד ההישגים הגדולים של המודרניות ביכולת להכיל ערכים סותרים, גם כאלה שאין דרך ליישב ביניהם. נראה שאנשי המחאה של 2011, כמו גם יורשיהם הרעיוניים, לא היו שותפים לתפיסה הזאת. בעיניהם בכל זמן נתון יכול להיות רק ערך אחד. ומי שאיננו מאמין בו הוא אויב. וראו ברלין, תחושת המציאות: עיון ברעיונות ובתולדותיהם, מאנגלית: עתליה זילבר, תל-אביב: עם-עובד, 1996, עמ' 161–189.

[39] חנה ארנדט, המצב האנושי, מאנגלית: עדי אופיר ואריאלה אזולאי, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד 2013, עמ' 51–57; וראו גם Hannah Arendt, The Promise of Politics, New-York 2005, pp. 5–39.

[40] כך למשל אמיר השכל, ממובילי המחאה ותת-אלוף במיל' בחיל האוויר, פנה ביוני 2020 לבוגרי קורס הטיס של חיל האוויר – כולם בשירות סדיר פעיל כמובן – הסביר להם כי הוא "יוצא למערכה קרקעית על דמותה של המדינה", והזמין אותם להצטרף למאבקו כנגד הממשלה (אמיר השכל, בלפור: יומן מאבק, סער, 2022, עמ' 15–16).

[41] ישעיהו ליבוביץ', יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, שוקן: תשל"ו, עמ' 430-429.

[42] יאיר לפיד, עומדים בטור, תל-:אביב: ידיעות ספרים, 2005, עמ' 260.

[43] אשכול נבו, נוילנד, זמורה-ביתן: 2011, עמ' 456.

[44] ירון טן ברינק, "בכל מוצ"ש ישראל נולדת מחדש במרכז תל-אביב. מזל טוב לכולנו", טיים-אאוט, 21.4.2023.

[45] הנוסח המלא מופיע בעמוד הפייסבוק של לפיד, 13.1.2012.

[46] תומר ניר, "לפיד: איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף",  סרוגים, 19.6.2014.

[47] מתוך עמוד הפייסבוק של ברסלר, 7.4.2024.

[48] "יאיר גולן: לבצע בצה"ל חינוך מחדש לציונות הדתית", סרוגים, 22.1.24.