האתגר החרדי דורש אומץ פוליטי

מדינת ישראל ניצבת כיום בפני מציאות דמוגרפית ייחודית בנוף העולמי, המהווה ברכה היסטורית עצומה אך עם זאת מציבה לפתחנו את האתגר הקיומי והדחוף ביותר לעתידנו. בניגוד מוחלט למדינות המערב, הסובלות משיעורי ילודה שליליים ומאוכלוסייה גוועת ומזדקנת, מדינת ישראל צומחת, צעירה ומלאת חיים. להבדיל מהתחזיות הקודרות, האופטימיות והחיות הן נחלת כלל הציבורים בארץ, שכן גם הציבור החילוני והמסורתי בישראל גדלים בקצב גבוה לאין שיעור בהשוואה למקביליהם באירופה או בארצות הברית. בתוך הפסיפס הזה, הציבור החרדי צומח בקצב אדיר ומעריכי – עובדה המעמידה בסכנה את המודל הקיים המסדיר את יחסי הגומלין שבין החברה החרדית למדינה.

התמודדות אמיתית עם האתגר הכלכלי והחברתי שמעמיד הגידול הדמוגרפי החרדי דורשת אומץ פוליטי נדיר. עבורנו, נבחרי הציבור במחנה הלאומי, מדובר במבחן מנהיגותי של ממש, משום שההתמודדות מחייבת עמידה נחרצת מול השותפים הטבעיים והמסורתיים שלנו לקואליציה. מנהיגות אחראית אינה יכולה לעצום את עיניה לנוכח עובדות קרות, או לדחות מהלכים נמרצים מתוך שיקולים פוליטיים קצרי מועד של הישרדות שלטונית. משנה תוקף יש לדברים בהיאמרם מתוך עמדה ציונית מובהקת של ימין ליברלי. גישה זו, החרדה לגורל המדינה, לביטחונה ולחוסנה הכלכלי, מבינה כי שוק חופשי, אחריות אישית ושוויון בפני החוק אינם רק מילים יפות, אלא עמודי התווך שבלעדיהם המדינה תקרוס.

שילוב החרדים בחברה, בכלכלה ובצבא אינו רק בעיה שיש לפתור, אלא הזדמנות גדולה הניצבת כיום בפנינו. הפוטנציאל הגלום בציבור החרדי אדיר. אנו עומדים כעת בפני צומת דרכים: הדרך האחת מובילה לדיסטופיה של קריסה כלכלית, התמוטטות ביטחונית ושבר חברתי אם נמשיך במדיניות ההכלה הנוכחית; הדרך השנייה מוליכה לשגשוג כלכלי חסר תקדים, עוצמה צבאית מחודשת ולכידות לאומית, אם נשכיל לאמץ מודל של שילוב אמיתי ובלתי מתפשר.

דבריי הבאים אינם נובעים מניכור, ריחוק או חלילה מעוינות כלפי העולם החרדי. ההפך הוא הנכון. אני כותב מתוך אהבה עמוקה, הערכה ואף הערצה לציבור הזה, לעולם התורה שהוא מקיים ולמפעלות החסד הכבירים שהוא בנה בעשר אצבעותיו. ברמה האישית, החיבור שלי לעולם החרדי הוא חיבור של שורשים ושל זהות. הוריי חזרו בתשובה והחלו לשמור שבת ולהתקרב למסורת ישראל דרך הדרכתם של רבנים חרדים מזרם חסידי. אני עצמי, בטרם עליתי ארצה, חוויתי תהליך של התחזקות רוחנית בחוץ לארץ, ואת צעדיי הראשונים בעולמה העמוק של התורה עשיתי כאשר הגעתי ללמוד בבית מדרש ליטאי חרדי. שם נחשפתי לעוצמה האינטלקטואלית, למסירות הנפש ללימוד, לריתחא דאורייתא ולמוסר העבודה הרוחני היוצא-דופן המאפיין את יושבי בית המדרש.

אני מכיר היטב בעוצמות האדירות שיש בציבור הזה. אני מכיר ביכולותיו האנליטיות המושחזות, בחוסן הקהילתי, ובערבות ההדדית שאין לה אח ורע בעולם המערבי. החרדים הם אחים אהובים ובשר מבשרנו. ואולם אחים אינם יכולים לעמוד מנגד כאשר אחיהם קורסים תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. השותפות שאני דורש לא נועדה להחריב את העולם החרדי, אלא לבנות יחד איתו את עתידה של האומה כולה. המטרה שלנו כימין ליברלי וציוני היא שילובם של החרדים, לא שינוי זהותם. אין כאן שום כוונה נסתרת "לחלן" את הציבור החרדי, להעביר אותו "כור היתוך" דורסני, או לשנות את אורחות חייו. אדרבה, מדינת ישראל יכולה וצריכה לפתח פלטפורמות מותאמות לחלוטין – דוגמת גדודים חרדיים הומוגניים ומלאים, ומסגרות תעסוקה והשכלה המכבדות את גדרי ההלכה – שיאפשרו שמירה בלתי-מתפשרת על אורח החיים החרדי, תוך כדי נשיאה בנטל הכלכלי והביטחוני.

להישיר מבט אל המציאות הכלכלית

העובדות משנות. בשיח הציבורי נשמעות תדיר טענות כי החרדים עוברים "תהליך טבעי של השתלבות" וכי יש להניח לתהליכים אלו להבשיל מעצמם. מדובר בכזבים. המציאות הסטטיסטית, כפי שהיא משתקפת בדו"חות העדכניים ביותר, מעידה כי תהליכי ההשתלבות נעצרו ואף נסוגו אחור.

על פי שנתון החברה החרדית לשנת 2024 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ונתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור התעסוקה של גברים חרדים ירד משיא של קרוב ל-56 אחוזים בשנת 2023 לסביבות 54 אחוזים בלבד כיום. לשם השוואה, שיעור התעסוקה בקרב גברים יהודים שאינם חרדים נושק ל-87 אחוזים. גם כאשר אנו בוחנים את מגמות ההשכלה הגבוהה, שהוצגו בעבר כספינת הדגל של השילוב, הנתונים מדאיגים. מחקרים עדכניים של מרכז טאוב מראים כי אומנם ישנה עלייה במספר הסטודנטים החרדים, אך קרוב ל-60 אחוזים מהם לומדים מקצועות חינוך והוראה, במטרה ברורה לחזור וללמד בתוך הקהילה פנימה, מבלי להשתלב במשק. לעומת זאת, רק 7 אחוזים מהם פונים למדעי המחשב ורק 5 אחוזים ללימודי הנדסה. במקביל, דו"חות מבקר המדינה מצביעים בבירור על כך שיותר מ-84 אחוזים מהבנים במוסדות החינוך העל יסודי החרדי לומדים במסגרות שאין בהן לימודי ליבה כלל. התוצאה הטראגית של היעדר רקע במתמטיקה ובאנגלית היא נשירה המונית של סטודנטים חרדים שניסו להשתלב באקדמיה (קרוב למחציתם נושרים), או השתלבות במשרות חלקיות ודלות-שכר שאינן מחלצות מעוני.

חוסר ההשתלבות אינו גזרה שגזרה ההלכה היהודית. די להפנות את המבט אל מעבר לים, אל הקהילות החרדיות המשגשגות בעולם, מבורו פארק וויליאמסבורג בניו-יורק, דרך סטמפורד היל בלונדון ועד אנטוורפן שבבלגיה. באותן קהילות גברים חרדים רוכשים השכלה כללית בסיסית, משתלבים בשוק החופשי, מקימים עסקים משגשגים, משלמים מיסים ומפרנסים את משפחותיהם בכבוד. הם עושים זאת בגאון, תוך הקפדה דקדקנית על קלה כחמורה, מבלי לשנות את צבע חולצתם או את אורך פאותיהם.

התבדלות ממעגל העבודה בישראל היא אפוא אנומליה. מדובר בתוצאה של הנדסה חברתית בחסות מדינת רווחה קלוקלת. התלות במדינה אינה תולדה של קדושת לימוד התורה, שכן גדולי ישראל בכל הדורות, מהרמב"ם דרך רש"י ועד רבני מזרח אירופה וצפון אפריקה, התפרנסו מיגיע כפיהם. התלות הזאת היא תוצאה של פלטפורמה חוקית וכלכלית שמסבסדת ומתמרצת הימנעות מעבודה ומגיוס. המדיניות הממשלתית כיום, הנכנעת ללחצים סקטוריאליים, מתמרצת נחשלות כלכלית. במקום שוק חופשי המתגמל מאמץ אישי ויזמות, מערכת ההנחות המופלגות (בארנונה, במעונות יום, בתחבורה ציבורית), לצד מערכת קצבאות ותשלומי העברה, מעודדת מגזר שלם להישאר מחוץ למעגל היצרני. זהו מתכון לאסון כלכלי.

כדי להבין את ממדי האסון הכלכלי המתקרב אלינו, עלינו לצלול לנתוני ה"חשבונאות הבין דורית" (NTA) שנותחו על ידי חוקרי פורום קהלת ומרכז טאוב בדו"חותיהם האחרונים. מחקרים אלו בוחנים את כלל התשלומים שהאזרח משלם למדינה (מיסים ישירים ועקיפים) לעומת כלל השירותים שהוא צורך ממנה (חינוך, בריאות, תשתיות, קצבאות). הנתונים מצביעים על גירעון חמור ביותר בקרב האוכלוסייה החרדית.

האזרח החרדי הממוצע צורך לאורך חייו משאבים ציבוריים בסכומים גבוהים לאין שיעור מהמיסים שהוא מכניס לקופה הציבורית. על פי הנתונים, משק בית חרדי ממוצע משלם רק כ-33 אחוזים מתשלומי החובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות) שמשלם משק בית יהודי לא חרדי. יתרה מזאת, ההכנסה הממוצעת של גבר חרדי עומדת על פחות ממחצית (כ-49 אחוזים) מהכנסתו של גבר יהודי שאינו חרדי. הפער הזה אינו נובע רק מאי יציאה לעבודה, אלא גם מהעובדה שמי שכבר יוצא לעבוד חסר את הכלים להשתלב בתעשיות הפריון הגבוה, ונדחק למשרות חלקיות ודלות שכר.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, עד שנת 2050 שיעור החרדים צפוי לעמוד על כ-24 אחוזים מאוכלוסיית ישראל. המשמעות הכלכלית של מגמה זו, בהיעדר שינוי חד ומהיר, היא שכל מעמסת המימון של המדינה תושת על כתפי מעמד הביניים היצרני. כלכלנים מעריכים כי אובדן התוצר המצטבר בגין אי-השתלבותם של החרדים בכלכלה עשוי להגיע ליותר מעשרה אחוזים מהתוצר, שווי ערך לאובדן של כ-160 מיליארד שקלים במונחי שנת 2023.

המשוואה אם כן פשוטה ואכזרית: כדי לסבסד אוכלוסייה עצומה שאינה מכניסה מספיק לקופה, המדינה תיאלץ להעלות את נטל המס על משקי הבית העובדים לרמות מחרידות, ובמקביל לקצץ באכזריות בשירותי הבריאות, החינוך והתשתיות האזרחיות.

כאן טמונה סכנה קיומית קשה מנשוא שאין לשתוק לגביה: סכנת נטישת המוחות ובעלי הכישורים. הציונות עבורי היא תכלית הכול. בחרתי לעלות לארץ ישראל ואני מתכוון לחיות בה ולבנות בה את עתיד ילדיי לנצח, יהיו הקשיים הכלכליים אשר יהיו. אך תהיה זו שגיאה גדולה לבסס מדיניות ציבורית אחראית על אידיאליזם אזרחי. הצעירים היצרניים של ישראל, הרופאים שעובדים משמרות מפרכות, המהנדסים שמובילים את חברות הטכנולוגיה, יזמי ההייטק וקציני המילואים, הם המנוע הכלכלי שמחזיק את המדינה. הם אינם נתינים שבויים. אם הם ירגישו שהם נדרשים לשרת עשרות ימים בשנה ולשלם מיסים דרקוניים רק כדי לפרנס אוכלוסייה שבוחרת בחסות החוק שלא להשתתף בנטל, תחושת העוול תדחוף רבים מהם להגר. הכלכלה העולמית פתוחה בפניהם, ובריחת מוחות יצרניים בהיקף רחב תהפוך את הקריסה הכלכלית של ישראל לעובדה מוגמרת.

האתגר הביטחוני

לצד המשבר הכלכלי, ישראל מתמודדת עם אתגר ביטחוני רב-זירתי ארוך טווח.  הערכות המצב הביטחוניות והמסמכים האסטרטגיים העדכניים של צה"ל מצביעים על צורך אדיר במסה קריטית של חיילים בשטח. המשימות התרחבו לבלי הכר: החזקת פרימטר ביטחוני ונוכחות קשיחה בתוך רצועת עזה כדי למנוע את התעצמות חמאס, פריסה מסיבית של כוחות כוננות לאורך גבול הצפון מול חיזבאללה, סיכול טרור ימי, שמירה על הצירים ברחבי יהודה ושומרון, והאתגר החדש והמדאיג מכול של הקמת חטיבות מרחביות חדשות לאורך מאות קילומטרים בגבול המזרחי מול ירדן, ההופך לזירת הברחות נשק וטרור בהכוונה איראנית.

הנתונים היבשים שנחשפו לאחרונה מציגים מציאות בלתי נתפסת: בשנת 2025 לבדה נדרש הצבא להפעיל יותר מ-214 גדודי מילואים, עם ממוצע של כ-140 ימי שירות ללוחם בשנה. זוהי מעמסה שהנפש והכלכלה תתקשינה לשאת לאורך זמן. מילואימניקים קורסים תחת הנטל, משפחות מתפרקות, ועסקים עצמאיים נסגרים. העלות הישירה של הפעלת איש מילואים עומדת על כ-1,100 שקלים ליום, והעלות האלטרנטיבית, כלומר הערך הכלכלי שנגרע מהמשק כתוצאה מהגיוס, גדולה אף יותר.

כאן נדרשת אמירה נוקבת במיוחד דווקא כלפי המחנה הלאומי. הימין הפוליטי והאידאולוגי בישראל, שאני גאה להיות חלק ממנו, דוגל בריאליזם ביטחוני. אנו תובעים הכרעה צבאית ברורה של האויב, שליטה ביטחונית מלאה בשטחי יהודה ושומרון, אחיזה בציר פילדלפי ויצירת רצועות אבטחה בלבנון. אנו יודעים שהבטחות בינלאומיות וכוחות או"ם אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים, וכי רק נוכחות צבאית ישראלית בשטח מבטיחה חיים. אולם אי אפשר לדרוש החזקת שטח ונוכחות צבאית רחבה, ובו-בזמן להשלים עם מצב שבו לצבא אין מספיק חיילים לממש מדיניות זו. לא ניתן לתמוך במדיניות ימנית ביטחונית ובאותה נשימה לפטור יותר מ-13 אחוזים מהאוכלוסייה, ציבור של עשרות אלפי צעירים בגיל הגיוס, מחובת השירות.

הימין שרוצה ניצחון והכרעה חייב להיות הראשון שדורש הגדלה דרמטית של צבא היבשה הסדיר, וזה יכול לקרות רק באמצעות גיוס החרדים. זו כבר אינה סוגיה תאורטית של צדק חברתי או של "שוויון בנטל" כפי שהשמאל נהג למסגר אותה. כיום זוהי משוואה מתמטית צרופה של הישרדות ביטחונית וקיומית.

השגשוג האפשרי שבאופק

תרחיש האימים אינו גזרת גורל. מולו ניצב תרחיש חלופי של שגשוג נרחב. אם נשכיל לאמץ מדיניות של ימין ליברלי, שילוב החרדים יהפוך למנוע הצמיחה המרכזי של כלכלת ישראל בעשורים הבאים. יציאה מאסיבית של עשרות אלפי גברים חרדים ממעגל הקצבאות אל שוק העבודה האיכותי צריכה להיות יעד מדיניות. כאשר הצעיר החרדי, הניחן ביכולות גבוהות של למידה וניתוח, ילמד מתמטיקה ואנגלית וישתלב בתחומי ההייטק, הרפואה, ההנדסה והמדעים, אנו נראה זינוק חסר תקדים בתוצר הלאומי לנפש.

השגשוג הזה יתורגם מיידית להקלת נטל המס על כלל אזרחי ישראל. הרחבת בסיס המס, יחד עם צמצום ניכר בהוצאות המדינה על תשלומי רווחה קבועים, תאפשר לממשלה להוריד דרמטית את המיסים על משקי הבית העובדים. זהו מעבר תפיסתי ממודל סוציאליסטי של מגזרים הנתמכים בקצבאות ממשלתיות, למודל בריא של שוק חופשי, אחריות אישית ושגשוג כלכלי. מדינת ישראל יכולה להפוך למעצמה כלכלית גלובלית אם רק תשחרר את החסמים המונעים מהציבור החרדי לממש את הפוטנציאל שלו.

במישור הביטחוני, השתלבות החרדים תיצור עוצמה חדשה. תוספת של אלפי חיילים חרדים בכל מחזור גיוס למערך הלוחם ולמערכי תומכי הלחימה והטכנולוגיה תשנה את פני הצבא. צה"ל יוכל להקים אוגדות חדשות הנדרשות כל כך להגנת הגבולות. ייווצר צבא גדול שנסמך בין היתר על ציבור חדור אמונה, אידאולוגיה יהודית ורצון להגן על העם והארץ. במקביל, שילוב זה יאפשר את הורדת נטל המילואים מהכתפיים הקורסות של האוכלוסייה הכללית לרמות סבירות שהמשק והמשפחות יכולים לשאת.

מעבר לכלכלה ולביטחון, הרווח העצום יהיה איחוי השסע החברתי הקורע את ישראל מבפנים. השילוב ייצור מפגש יומיומי טבעי – בבסיסי הצבא, בקמפוסים האקדמיים ובמסדרונות חברות ההייטק. מפגש זה ישבור את חומות הניכור, הדעות הקדומות והפחד ההדדי בין המגזרים. מתוך השותפות בנטל ובבניין הארץ, תצמח כאן חברת מופת ציונית-יהודית, חברה שבאמת משלבת ספרא וסייפא: סיירת, טכנולוגיה ומחויבות עמוקה לתורת ישראל ומורשתו.

תוכנית העבודה

הצעד הראשון והדחוף ביותר שעלינו לנקוט הוא שינוי דרמטי בפרדיגמת הגיוס וחקיקת חוק גיוס המבוסס על התניות אזרחיות וכלכליות. הגישה הליברלית והימנית מבינה שאי אפשר לגייס רבבות בני אדם בכפייה פלילית, באמצעות ניידות משטרה צבאית וכליאת המונים. אך מנגד, עלינו לזנוח לחלוטין את הרעיון המעוות של "פטור תמורת כלום". הפתרון טמון בחיבור ישיר ומוחלט בין חובות לזכויות.

חוק הגיוס חייב לקבוע כי צעיר שאינו מתגייס לשירות ממשי בצה"ל או לשירות ביטחוני אזרחי משמעותי, מנתק את עצמו מתמריצי הרווחה של המדינה. יש לבטל באופן גורף את זכאותו למגוון הטבות שהמדינה מחלקת מכספי משלמי המיסים. למשל, שלילת סבסוד ממשלתי במעונות יום, שלילת הנחות בארנונה, ומניעת זכאות להשתתף במכרזי דיור ממשלתיים מסובסדים דוגמת תוכניות "מחיר למשתכן" ודומיהן. כאשר הבחירה לא לשרת תחייב נשיאה אישית בנטל הכלכלי, אלפי צעירים יבינו שהשירות הוא כורח המציאות.

עיקרון זה הינו אוניברסלי והוא חייב לחול על כל אזרח ישראלי שבוחר שלא לשרת את מדינתו, מכל מגזר שהוא. חוק גיוס מבוסס התניות יחול במידה שווה גם על המגזר הערבי בישראל, וכל צעיר ערבי שלא יבצע שירות לאומי משמעותי יאבד את זכאותו לאותן הטבות ממשלתיות. עם זאת, התמקדותנו הנוכחית בחברה החרדית נובעת מהיות החרדים אחינו למפעל הלאומי, ומהעובדה שהצמיחה הדמוגרפית המטאורית שלהם הופכת את גיוסם לצורך קיומי ודחוף לצה"ל.

הצעד השני, ובו לא תיתכן שום פשרה, נוגע למערכת החינוך וללימודי הליבה. מדינה חפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה לממן ולתחזק מוסדות המייצרים עוני מכוון במונעם מילדים את הכלים הבסיסיים ביותר להשתלבות בעולם המודרני. המדיניות החדשה צריכה להיות חדה, פשוטה וברורה: ביטול מוחלט של כל תקצוב ממלכתי למוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה מלאים.

אין עוד מקום ל"חצי מימון", לאחוזים חלקיים, לפטורים של משרד החינוך או להסדרים עוקפי ליבה במסגרת תוכניות ייחודיות. מוסד שמלמד מתמטיקה, אנגלית ומדעים ברמה הנדרשת, כשהוא נתון לפיקוח הדוק ומגיש את תלמידיו למבחנים ממלכתיים, יזכה למימון מדינתי מלא כדין כל בית ספר בישראל. אך מוסד שהנהלתו או רבניו יבחרו במודע לחשוך מילדי ישראל את הכלים להתפרנס ולתרום לחברה, לא יקבל שקל אחד מקופת המדינה וייאלץ לממן את עצמו מהון פרטי בלבד.

במקביל, יש להרחיב דרמטית את התמיכה במודלים מוצלחים כמו זרם החינוך הממלכתי חרדי (הממ"ח), ולעשות שימוש בכלים של שוק חופשי כמו שוברים חינוכיים, כדי לאפשר להורים חרדים החפצים בכך לשלוח את ילדיהם למוסדות המקנים כישורי חיים, תוך שמירה מלאה על יראת שמיים והפרדה מגדרית.

הצעד השלישי הוא שינוי מקיף במבנה התמריצים של מדינת הרווחה. יש להפסיק לחלוטין את המצב שבו המדינה מסבסדת אי-ההשתלבות. יש לבטל את הקצבאות ותשלומי ההעברה המונעים מהגבר החרדי לצאת לעבודה, ובמקביל לפתוח את כל החסמים הבירוקרטיים המונעים מחרדים להיכנס לשוק החופשי.

לבסוף, כדי להבטיח את הצלחת המהלך ההיסטורי הזה, על המדינה מוטלת החובה לבנות מסגרות שירות צבאיות ואזרחיות נאותות. יש להקים אפיקי שירות בצה"ל ובגופי חירום והצלה שיבטיחו לצעיר החרדי סביבה מוגנת מבחינה הלכתית. הקפדה מלאה על כשרות למהדרין, זמני תפילה ולימוד והפרדה מגדרית אינה פוגעת בערכי הצבא, אלא הכרחית כדי להסיר את החשש האמיתי הקיים בציבור החרדי מפני חילון.

"הגוש האמוני" כעבודה זרה

לסיום חובה עליי לפנות בדברים נוקבים למחנה הלאומי, מחנה שאני גאה להימנות עם שורותיו ולהיות חלק מהנהגתו. לאורך השנים בנה הימין הלאומי את הברית הפוליטית המכונה "הגוש האמוני" עם המפלגות החרדיות, ברית שהפכה ברבות השנים למעין ערך מקודש בעיני רבים במחנה שלנו. למהלך פוליטי זה היו בזמנו סיבות מוצדקות ומובנות, אולם עלינו להישיר מבט למציאות ולהכיר בכך שהשמירה על שלמות הקואליציה והברית הפוליטית עם עסקני המפלגות החרדיות אינה יכולה להפוך לעבודה זרה. קידוש "הגוש האמוני" בכל מחיר, תוך עצימת עיניים למציאות לאומית קורסת, היא כיום סכנה קיומית ומוחשית למדינת ישראל. כאשר עסקני החברה החרדית והפוליטיקאים שלה פועלים בשיטתיות ובנחישות למנוע את השתלבות בוחריהם בכלכלה, בהשכלה ובצבא, הם מסכנים במו ידיהם את עצם קיומה של המדינה.

איננו יכולים לטמון את ראשינו בחול. כל ההישגים החשובים שהמחנה הלאומי ישיג  – כל חוק ריבונות שיחוקק, כל יישוב שייבנה ביהודה ושומרון, וכל אויב שיוכרע זמנית בחזית כזו או אחרת – כל אלו יקרסו כמגדל קלפים ברוח אם מדינת ישראל תקרוס מבפנים עקב עומס כלכלי בלתי אפשרי שיבריח את כוחותיה היצרניים, ועקב צבא חסר כוח אדם שלא יוכל להגן על גבולותיה. מה הועילו חכמים בתקנתם אם נשמור על חבלי מולדת, אך לא יישארו כאן לוחמים בשר ודם שיגנו עליהם, או כלכלה איתנה שתוכל לממן את הכלים והנשק הנדרשים לשם כך?

זוהי אזעקת אמת קיומית. זהו צו השעה למנהיגות לאומית שמרנית, אחראית ואותנטית. עלינו להתעלות מעל לשיקולי ההישרדות הפוליטית של הרגע ולפעול באומץ היסטורי כדי לפרק את מנגנוני מדינת הקצבאות ההרסניים. עלינו לבנות מציאות ישראלית חדשה המבוססת על אחריות אישית, על שוק חופשי ועל שותפות גורל ביטחונית וכלכלית. אני מאמין באמונה שלמה בכוחו של עם ישראל, ולצד זאת, מאמין ביכולת ובפוטנציאל העצום של הציבור החרדי לקחת חלק פעיל, שווה ומוביל בבניין הארץ. אם נשכיל לעשות זאת עכשיו, מתוך אומץ, נחישות ולא מתוך פחד או חישובים אלקטורליים צרים, נבטיח את עתידנו, חוסננו ושגשוגנו כאומה עצמאית לדורי דורות.

דן אילוז הוא חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד.

תמונה: Zeevbr, באדיבות ויקימדיה