האיום המתעתע: האחים המוסלמים ואנחנו

Getting your Trinity Audio player ready...

ב-17 בספטמבר 2001 – פחות משבוע לאחר פיגועי 11 בספטמבר הנוראים, עת רצחו 19 מחבלים ג'יהאדיסטים  כ-3,000 חפים מפשע – מצא עצמו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש עומד במסיבת עיתונאים לצידם של כמה מנהיגים מוסלמים בוושינגטון תוך שהוא מצטט פסוקים מהקוראן, מבהיר כי "אסלאם הוא שלום", ודורש שנשים החובשות כיסוי ראש ירגישו בנוח להסתובב מחוץ לבית באמריקה.[1] אל המחזה הסוריאליסטי התלוותה העובדה שאחד מן העומדים לצידו היה נהאד עווד, מי שמוביל את "המועצה ליחסים אסלאמיים-אמריקניים" (CAIR) – הלובי המוסלמי הגדול בארה"ב, המזוהה עם האחים המוסלמים (האח"ס), ואשר סומן שנים לאחר מכן בידי ה-FBI כ"ארגון חזית של חמאס ורשת תומכיה בארה"ב".[2]

כיצד נוצר היפוך הנרטיב הזה, שבו המוסלמים בארה"ב הפכו להיות קורבנות מרכזיים של פיגועי 11 בספטמבר? וכיצד הגיעו האחים המוסלמים לעמוד קרוב כל כך לנשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם? אידאולוגיית האחים המוסלמים, המכונה "אסלאם פוליטי" או "אסלאמיזם", ואשר מקודמת כיום בידי שלל ארגונים ואף מדינות כמו קטר ותורכיה, מהווה איום ציוויליזציוני ממשי על המערב, על ישראל ועל העם היהודי. אלא שהמערב מתקשה להתמודד עימה שכן היא פועלת לכאורה על פי נורמות וחוקים מקודשים במערב. כדי להבין מדוע, ולהציע כיווני פעולה, נתחיל בהתחלה: בהקמתה של תנועת האחים המוסלמים לפני כמאה שנה.

"האסלאם הוא הפתרון"

כמעט מאה שנים עברו מאז הוקמה תנועת האחים המוסלמים במצרים בידי מורה צעיר ושמו חסן אל-בנא. כפי שיבואר להלן, אל-בנא ביקש לגבש אידאולוגיה חברתית-דתית שתיתן מענה לוואקום שנוצר לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית המוסלמית, ובסופו של דבר הקים תנועה עממית חובקת עולם. אדוותיה של תנועה זו ילכו ויתפשטו הרחק מעבר לגבולות ארץ הנילוס, יטביעו משטרים ויציבו אתגר מהותי בפני תרבות המערב היריבה.

בשנת 1924 קיבל אבי האומה התורכית המודרנית, מוצטפא כמאל אתאתורכ, החלטה שסימלה את סופם של האימפריה העות'מאנית ושל הסדר העולמי האסלאמי הוותיק: ביטול מוסד הח'ליפות שהתקיים ברציפות לאורך 1,300 שנה. החלטה זו הייתה חוליה נוספת בשרשרת רפורמות חילוניות לאחר תבוסתה וחלוקתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה.

הח'ליף הוא יורשו התורן של מייסד האסלאם, הנביא מוחמד. אחת הרפורמות המרכזיות שהנהיג מוחמד במאה ה-7 לספירה, כחלק ממסעו להשליט את דתו החדשה בעולם, היה איחוד פוליטי ראשון אי פעם של חצי האי ערב. איחוד זה היווה ניסיון לחתור תחת המבנה החברתי השבטי ולהעמיד את הדת במרכז הזהות של האומה החדשה, שאותה כינה האומה המוסלמית. לאחר מותו של מוחמד בשנת 632 מובילי האומה נשאו בתואר "ח'ליפת רסול אללה" (קרי, מחליפו של שליח אללה) – תואר שהתקצר ברבות הימים בשפות שונות ל"ח'ליף" (Caliph). הח'ליף היה אמור לשמש מחליפו של נביא האסלאם בהובלה הפוליטית והצבאית של האומה המוסלמית ושל האימפריה שהיא עתידה הייתה לכבוש – כמו גם בהובלה הדתית-הסמלית-הרוחנית. הגם שלאורך 1,300 שנה הוטחה לא מעט ביקורת כלפי נושאי התואר, ואף היו תקופות שכמה טוענים לכתר חיו במקביל באזורים שונים בעולם, מדובר היה בתפקיד בעל משמעות סמלית, מעין אפיפיור שהזכיר למוסלמים תקופות זוהר היסטוריות; חולייה מקשרת אל מבשר הדת מהמאה ה-7 וחלק יומיומי מהנוף הפוליטי של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. זאת, בייחוד לאחר התבססות האימפריה העות'מאנית המוסלמית והתגבשות התואר "סולטאן-ח'ליף" למנהיגה היחיד.

אימפריה אדירת ממדים זו חלשה על כל הערים המקודשות לאסלאם, ובשיאה השתרעה ממולדתו של נביא האסלאם ועד לשערי וינה. אך מעבר לכך לאימפריה נודע גם תפקיד סמלי מהדהד מבחינת התאולוגיה המוסלמית: הבסתה של קונסטנטינופול והקרסת האימפריה הנוצרית המזרחית, שהייתה המתחרה המרכזית של העולם המוסלמי. בעיני הפרשנות האסלאמית המסורתית, ניצחון זה נחזה בבירור בקוראן;[3] כלומר, העות'מאנים הובילו להתגשמות נבואה אלוהית שהשליטה את האסלאם באזורים נרחבים בעולם. מכאן גם הדרמה העצומה שבנפילתה ובביטול תוארו של העומד בראשה.

כמו מוסלמים רבים בדורו, אל-בנא חזה בקריסתה של האימפריה ובביטול מוסד הח'ליפות. תבוסות צורבות אלה המשיכו את שרשרת ההשפלות שהחלה מבחינת המוסלמים עם נחיתת האימפריות האירופיות המודרניות על חופי המזרח התיכון, הכיבושים האימפריאליים והסכמי הקפיטולציה הכפויים שהעניקו פריווילגיות לנתינים זרים על חשבון התושבים המקומיים. לצד כל זאת, אל-בנא נחשף לפערים אדירים בין התרבות המערבית "הפרוצה" וה"כופרת", אך גם המצליחה, לבין זו המקומית שבה חי. הפער בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, שנדמה כי נותרה מאחור, לצד ביטול הח'ליפות, הותירו ואקום פוליטי, חברתי ומנהיגותי בעולם המוסלמי. תנועות שונות עלו עתה וניסו לתת מענה לשאלות חדשות: כיצד זה יכול להיות שדווקא המערב "הכופר" ניצב וידו על העליונה ואף שולט במתרחש במדינות מוסלמיות? מהו התיקון הפוליטי והאישי הנדרש מן המוסלמי כעת, משאין מדינה מוסלמית גדולה ומאחדת?

אל-בנא היה המייסד של אחת מן התנועות הללו. הוא קרא לה "ג'מאעת אל-אח'וָאן אל-מוסלמין", אגודת האחים המוסלמים. תשובתו לשאלות נבוכי הדור הייתה "אל-אסלאם הוּ אל-חַל": האסלאם הוא הפתרון, המזור לכל המכאובים והחוליים החברתיים, הפוליטיים והזהותיים. באמצעות תנועתו, שהיו בה יסודות ריאקציוניים ורפורמיסטיים כאחד, אל-בנא ביקש לבסס תנועת תחייה שבה האסלאם, כפי שהוא פירש אותו, הופך ליסוד הרעיוני, החברתי, הפוליטי והזהותי של כל מוסלמי באשר הוא, מתוך אמונה שהידרדרות האומה המוסלמית באה מניתוקה מערכים קדומים וטהורים אלו. שיבה אליהם תבטיח לעולם המוסלמי ולמוסלמים קדמה והצלחה כמו אלו שלהן זכה המערב, ותשיב את האסלאם לימי הזוהר, הגדולה והשליטה של העבר. אל-בנא אף טבע את הסיסמה שתהפוך לסלוגן של האחים: "אללה הוא סיבתנו, השליח (מוחמד) הוא דוגמתנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג'יהאד הוא דרכנו, והשהאדה ("העדות" או: ההפיכה לשהיד) הוא הגבוהה שבתקוותינו".

האסלאם שהאחים המוסלמים ביקשו לבסס היה, לראייתם, כמה שיותר "טהור"; אסלאם שמידמה לתקופת הזוהר של הנביא. הנביא ידוע באסלאם כאדם המושלם עלי אדמות, חסין מפני חטא, שכל מה שעשה, אמר או הסכים לו  הוא בגדר הנהגה רצויה מצד אללה. האחים שאבו השראה מן המציאות הפוליטית, החברתית והדתית של הנביא – זאת, מבלי לדחות לחלוטין את רוח הזמן אך תוך התאמה של הערכים האסלאמיים למודרנה ולמציאות הפוליטית (בניגוד, למשל, לתנועות סלפיות-ג'יהאדיות שדחו את המודרנה לחלוטין, כפי שיובהר להלן).

האח"ס הטיפו למטרות רוחניות ודתיות של תיקון אישי ומחויבות לאסלאם בגרסתם – אך לתנועה גם מטרה פוליטית מובהקת: הקמת מדינה אסלאמית שתחפה על אובדן זו שנמחקה בידי כוחות חילוניים מבפנים והתערבות מעצמות זרות מבחוץ – ויישום חוקי האסלאם ("השריעה") כחוק המדינה. מסיבה זו, האידאולוגיה של האח"ס מכונה לעתים גם "אסלאם פוליטי" או "אסלאמיזם" (להבדיל מ"אסלאם" בלבד – עם סיומת המורה על אידאולוגיה פוליטית).

אל-בנא חי בתקופה שבה מצרים הייתה נתונה לשליטה דה-פקטו של בריטניה, בייחוד בענייני חוץ, ביטחון וכלכלה – והכתר הבריטי הוא שנתן את החסות גם לבית המלוכה במצרים. מבחינתו של אל-בנא, אם כן, מדובר היה בשלטון בלתי לגיטימי בשני רבדים: הבריטים ככובש זר וקולוניאליסטי, ובית המלוכה המצרי כמי שנכפה בידי אותו שלטון זר ואינו נצמד מספיק לערכי האסלאם כפי שהוא ראה אותם. על רקע זה אפשר להבין את משנתו המדינית של אל-בנא, שהופיעה בכמה מקומות ובכמה גרסאות. הוא מצוטט, למשל, כמי שהורה לתלמידיו לפעול בשני שלבים: שחרור המולדת הערבית משלטון זר, ולאחר מכן "שבמולדת חופשית זו תוקם מדינה אסלאמית חופשית, הפועלת על פי חוקי האסלאם, מיישמת את שיטתו החברתית ומודיעה את בשורתו (הדעווה שלו) לאנשים".[4]

בנאום שנשא בשנת 1939 בפני ועידת האח"ס החמישית גולל אל-בנא את חזונו לכינון שלטון מוסלמי ראוי. לראייתו זו מצווה דתית מרכזית. הדבר יושג בהדרגה. תחילה יש לבסס את האמונה בקרב האנשים, לאחר מכן לחזק את האחדות, ורק לבסוף לחתור לכוח פיזי-ביצועי. ועם זאת, אל-בנא הזהיר כי אם לא יימצאו שותפים ראויים, התנועה תיאלץ לפעול "ולחלץ את השלטון" מידי כל ממשלה שאינה מיישמת את פקודות אללה. המטרה הסופית היא בעיניו השבת הח'ליפות כסמל לאחדות האסלאמית וכינון "חבר לאומים אסלאמי" המבוסס על שיתוף פעולה תרבותי, חברתי וכלכלי, ששיאו באיחוד השורות סביב אימאם אחד שישמש "צילו של אללה" על פני האדמה. בסוף הנאום המפורסם, אל-בנא אף התרה בפני תומכיו: "העולם נושא את עיניו אל הדעווה שלכם כאל דעווה של הדרכה, הצלחה ושלום, כדי שתציל אותו ממכאוביו; בא תורכם בהנהגת האומות ובשליטה על העמים".[5]

תפיסה זו הובעה בזמננו בדבריו של מחמד בדיע, "המדריך הכללי" של האחים המוסלמים. לדברי בדיע מאיגרת משנת 2011, "אל-בנא קבע מטרות מדורגות ואמצעים מפורטים להשגת המטרה הנשגבת, החל בתיקון הפרט, לאחר מכן בניית המשפחה, לאחר מכן כינון החברה, לאחר מכן הממשלה, לאחר מכן הח'ליפות הנכונה, ולאחר מכן הנהגת העולם (אֻסְתַּאדִ'יַת אלְ-עַאלַם)".[6]

בתרבות המערב ראה אל-בנא ישות חזקה אך רקובה וחלולה, המשעבדת את האדם ליצריו ומביאה עימה קולוניאליזם נצלני ועושק. לשיטתו, על תרבות המערב לסגת מהנהגת העולם ולהכפיף את עקרונותיה לאסלאם, שכן המודלים המערביים (קפיטליזם, קומוניזם, בולשביזם) הם כולם "ניסויים כושלים" שסופם קריסה. אל-בנא תופס את האסלאם כ"פתרון" וכחלופה היחידה. המוסלמים נדרשים לתפקד כ"אפוטרופוסים על האנושות". תפקידם להוביל את העולם כולו תחת דגל השריעה, תחילה באמצעות הסברה וחינוך ("דעווה"), ובמידת הצורך באמצעות עוצמה צבאית וג'יהאד,  במטרה להחליף את האימפריאליזם המערבי באותה אוסתאד'ייה (אדנות) אסלאמית שתביא מוסר וצדק אלוהי לאנושות כולה.[7]

האח"ס דוגל אם כן בראש ובראשונה בדעווה, השפעה רכה ומצטברת בדרך להשגת המטרה, הגם שפעילות אלימה מועטה התרחשה בעיקר במאה שעברה – אך זו נותרה שולית ואנקדוטלית.[8] עם זאת, מתוך האחים המוסלמים התפצל זרם תקיף ואלים, המכונה כיום "סלפיה ג'יהאדית", ואשר נוסד בידי תלמידו הקרוב של חסן אל-בנא, סַיִד קֻטְבּ. קוטב היה פקיד במשרד החינוך המצרי שנשלח לארה"ב ללמוד לתואר השני וחזר עם רשמים שליליים מאוד מהתרבות המערבית, ההוללת והקלוקלת לראייתו, שפגש באמריקה של שנות החמישים. קטב הוא גם מחברו של 'מלחמתנו ביהודים',[9] ספרון העוסק בתכונות השליליות הטבועות ביהודים ממהותם, ומתמקד בקרב הקוסמי הממתין ליהודים ולמוסלמים לקראת אחרית הימים.

הזרם המחשבתי של קטב הוא הבסיס הרעיוני של ארגונים כמו דאעש ואל-קאעדה. הסלפיה הג'יהאדית מתנגדת כעיקרון לתפיסת ה"דעווה" הרכה של תנועת האח"ס, האיטית מדי לשיטתה. את מדינת השריעה האסלאמית יש להקים מהר ובכוח. היא גם דוחה שיתוף פעולה עם משטרים בלתי-לגיטימיים מנקודת מבט אסלאמית "טהורה", כגון מלכים ערבים או שליטים חילוניים, וקוראת לנקוט אלימות קשה נגד אויבי האסלאם. כך ניתן להבין את הקמת "המדינה האסלאמית" ב-2014, ואת הכתרתו העצמית של אבו-בכר אל-בע'דאדי ל"ח'ליף" שינהיג אותה.

חרף המוצא המשותף, אין לראות בארגוני ג'יהאד "ארגונים אח"סיים". להפך: ארגוני ג'יהאד שונים נוטים להאשים את המשתייכים לתנועת האם כ"כופרים" המתפשרים על ערכי האסלאם. הצדדים אומנם מסוגלים לשיתוף פעולה פרגמטי בעת צורך; אך בה בעת, ארגוני ג'יהאד גם מסיתים נגד האח"ס, מייחסים להם כפירה של ממש, קוראים להרוג את פעיליהם בשל כפירתם, ומגבים כל זאת בפעולה אלימה.[10]

 

דרך הדעווה והלכות המיעוטים

ה"דעווה", מילולית "קריאה", כלומר הטפה או הזמנה "רכה" אל האסלאם, היא דרך הפעולה המרכזית שהאחים המוסלמים בררו לעצמם. כיום מקובל להתייחס ל"מערך הדעווה" של האח"ס כרשת של ארגוני צדקה, שירותים קהילתיים, הטפות במסגדים, שליטה בבתי ספר, פעילויות חינוכיות לילדים ולנוער, ארוחות ושוברים למשפחות עניות, ומערכי תודעה ותקשורת שונים. הטפות במסגדים לצרכים פוליטיים התקיימו באסלאם גם קודם לכן בשירותם של ח'ליפים שונים, אך כאן המערך בעל מטרה כפולה: לייצר מעטפת חברתית קהילתית לכל מוסלמי ולשכנע כמה שיותר מוסלמים להצטרף דווקא אל הגרסה האח"סית של האסלאם; ולהקרין כלפי חוץ שהאח"ס הוא המייצג המאורגן והאותנטי ביותר של המוסלמים במרחב. הסעיף השני רלוונטי במיוחד בקרב קהילות מיעוט המתגוררות מחוץ לספֵרה המוסלמית, ובהצלחתו מתאפשר דווקא לארגונים אח"סיים לקבל גושפנקה והכרה רשמית של השלטונות ולנסח את היחסים בין הקהילות לרשויות בהתאם לצרכיה של התנועה ולאידאולוגיות שלה.

כל זאת לצד תפיסה של "צַבְּר", סבלנות (אסטרטגית), הרואה למרחקים ופועלת לטווח הארוך; ושל פרגמטיות ונכונות לשתף פעולה גם עם גורמים בעלי אידאולוגיה אחרת ואף סותרת לשם קידום עניינים חשובים. בראש התנועה, עוד מימי הקמתה, עומד מי שנושא בתואר "המדריך הכללי" היושב במצרים, מקום הולדתה של התנועה. יכולתו לפעול קשורה במצבה של התנועה תחת המשטר המצרי התורן: רדיפות ודיכוי בתקופות נאצר, מובארכ וא-סיסי, פתיחת צוהר זהיר בתקופת סאדאת, ועלייה לשלטון בשנים 2012–2013.

המדריך הכללי הנוכחי של התנועה הוא מחמד בדיע, אך הוא נמצא במאסר מאז 2013. כיום הנהגת התנועה מפוצלת בין שלושה מרכזים: באיסטנבול, בלונדון ובמצרים עצמה (במחתרת). יש בין מרכזים אלה מעין סכסוך סביב שאלת ההנהגה וגם בעניינים אידאולוגיים. לצד ההנהגה הפוליטית-בירוקרטית קיימים גם ארגונים דתיים שבסיסיהם בקטר ובתורכיה, המשמשים מדריכים רוחניים ומוציאים פסקי הלכה וגילויי דעת בנושאים אקטואליים לקהל חסידיהם –  כגון 'האיגוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים' (IUMS) שבסיסו בדוחה בירת קטר ואשר הוקם בידי שיח' יוסף אל-קרדאווי, חכם הלכה מצרי שהוקסם מחסן אל-בנא בצעירותו, ברח מרדיפות נאצר לקטר, שימש שם מטיף והוביל את ההגות האח"סית המודרנית.

רדיפת האחים במצרים של נאצר, בשנות ה-50 וה-60, באה משום ששאיפות התנועה היו לצנינים בעיניו של נאצר הסוציאליסט, הלאומן הפאן-ערבי, אשר הנהיג שלטון צבאי-חילוני. הרדיפה גרמה לבריחה המונית של פעילי התנועה ונאמניה, חלקם למדינות המפרץ כגון קטר וסעודיה שקיבלו אותם ושילבום במערכי הדת והחינוך, וחלקם למדינות אירופה, שם החלו להקים תשתיות קהילתיות, דתיות וחינוכיות ולאגד סביבם קהילות מוסלמיות מקומיות.

התפשטות האח"ס למערב התאפיינה במודל יציב של "שיבוט אופרטיבי": קבוצה מצומצמת של פעילים שהקימה רשת מוסדות מקבילה באירופה ובארצות הברית. ראשיתו של הציר בשנות ה-50 וה-60 במינכן ובז'נבה, שם דמויות כגון סעיד רמדאן (חתנו של אל-בנא), ע'אלב הימאת ויוסף נדא ניצלו מיזמי בניית מסגדים בגרמניה ובשווייץ כדי להפוך אותם למרכזים פוליטיים לביסוס הכוח של האח"ס. אותם אנשים עצמם חנכו ומימנו את דור המייסדים של האח"ס בארה"ב: שלושה סטודנטים להנדסה מעיראק במקור – ג'מאל ברזינג'י, השאם אל-טאלב ואחמד טוטונג'י –  שהכירו כנערים בסניף האח"ס במוסול.

הפעילים העתיקו את שיטת הפעולה האירופית של חונכיהם: הקמת אגודות סטודנטים מקומיות שהופכות עם הזמן לארגוני גג לאומיים, תוך ניצול החופש הפוליטי והמערכות הפיננסיות במערב כדי לבנות "מרחב בטוח" לתנועה, הרחק מהרדיפות במזרח התיכון. ציר זה יצר רשת של ארגוני גג חזקים המחוברים ביניהם במימון, בכוח אדם ובאידאולוגיה. ערב הסעודית שימשה לעיתים קרובות ספקית המשאבים. בשנות ה-80 הוקמה באירופה פדרציית הארגונים האסלאמיים באירופה (FIOE), בהובלתו של שיח' יוסף קרדאווי; ובאותה עת הוקמו בארה"ב אגודת הסטודנטים המוסלמים (MSA) וארגון הגג 'החברה האסלאמית של צפון אמריקה' (ISNA). החיבור בין היבשות התהדק באמצעות גופים שהציגו עצמם כמכוני מחקר ואספות נוער, אך שימשו צינורות להעברת ידע ואידאולוגיה אח"סית. התוצאה הייתה מערכת משומנת של ארגונים ופעילים שאפשרו לאח"ס למצב עצמם כנציגים הרשמיים של הקהילות המוסלמיות במערב בפני הרשויות.[11]

ההתברגות האח"סית בחברות המערביות עולה בקנה אחד עם חלק חשוב במשנתו של שיח' יוסף קרדאווי, שהוא כינה "פִקְה אלְ-אַקַלִּיַּאת", פסיקת ההלכה של המיעוטים. דוקטרינה זו מגדירה את הקהילות המוסלמיות במערב כ"חלוץ" שתפקידו להפיץ את האסלאם באמצעות דעווה ולהשפיע על המרחב הציבורי מבפנים. על פי קרדאווי, שומה על המוסלמים להשתלב במדינות המארחות ולהשפיע פוליטית וחברתית באופן ההולם את כללי המשחק המקומיים – תוך שמירה על בדלנות ערכית מוחלטת, על פי מודל של "התערות ללא התבוללות", כדי להבטיח שהזהות האסלאמית תגבר בסופו של דבר על ערכי המערב.[12] לצד זאת, קרדאווי ראה בסוגיה הפלסטינית נושא מאחד בעולם המוסלמי כולו ואפילו שער להתחברות עם בעלי ברית מערביים, ועל כן קרא למוסלמים ברחבי העולם לעסוק בה במרץ.

בעוד במדינות מערביות נוצריות האח"ס פועלים ומשגשגים וצוברים השפעה, דווקא מדינות ערביות מוסלמיות כגון  סעודיה, איחוד האמירויות, בחרין, ירדן ומצרים, שחלקן תמכו בעבר בפעילות התנועה, החלו פועלות להפללה של  האח"ס ולרדיפת פעילים. הן סברו שגם אם פעילי התנועה נוהגים בפרגמטיות ומשתפים פעולה עם השלטון, בעומקה התנועה שואפת לשנות את סדרי המשטר ולסחוף את החברה נגדו, ועלולה לסמן את השליטים כ"כופרים". אירוניה זו התגלתה במובהק בינואר השנה, כאשר פורסם כי איחוד האמירויות הפסיקה לממן לימודים לאזרחיה באוניברסיטאות בבריטניה מחשש לרדיקליזציה ולהשפעה אח"סית.[13]

ועדיין, מדינות אחרות באזור פועלות לקדם את האחים המוסלמים ולממן את פעילותם ברחבי העולם – בראשן קטר ותורכיה, ולצידן מדינות נוספות כמו אלג'יריה ומלזיה. הן שילבו את האידאולוגיה והפעילים של האח"ס במנגנונים המדיניים, הדתיים והחינוכיים שלהן, ועל כן אין להן צורך רב לחשוש מהחתרנות האח"סית.[14]

לצד העבודה הביורוקרטית המאורגנת והמדוקדקת, אחד המאפיינים הבולטים של האח"ס הוא הביזור: הסניפים במדינות השונות פועלים באופן עצמאי יחסית, תוך הקמה של ארגונים שונים העוסקים בתקשורת, תודעה, ייצוג משפטי, חינוך ושדלנות פוליטית. בהקשר זה מעניין לציין כי בתחילה נהגו האח"ס להזדהות כחלק מן התנועה ואף הקימו קרנות על שם המייסדים ודמויות בולטות אחרות, אך לאחר פיגועי 11 בספטמבר רבים מהפעילים במערב בחרו לטשטש את הזדהותם, מחשש לזיהוים כפעילי טרור בשל היותם מוסלמים שפעלו בהקשרים דתיים וחברתיים.

גם במרחב של ישראל הוקמו סניפי אח"ס. בשנת 1973 ייסד פעיל בולט בתנועה במצרים ושמו אחמד יאסין סניף פלסטיני של האח"ס, 'אל-מוג'מע אל-אסלאמי';[15] בבהמשך כינה הסניף את עצמו 'תנועת ההתנגדות האסלאמית' או בקיצור חמאס. בתוך ישראל הריבונית הקים בשנת 1971 שיח' עבדאללה נימר דרויש את 'התנועה האסלאמית', שהתפצלה במהלך שנות ה-90 על רקע מחלוקות, בין היתר בשאלות התמיכה בהסכמי אוסלו וההשתתפות בבחירות לכנסת.[16]

יש לציין כי חמאס מובילה קו חריג בהשוואה לסניפים אחרים של תנועת האם, כולל אחיזה בנשק והגבלה לאזור גאוגרפי מסוים – בניגוד לתפיסה הקלאסית של האח"ס הגורסת דעווה "רכה" וחוצת גבולות. התנועה זיהתה עצמה כסניף הפלסטיני של האח"ס באמנת הייסוד שלה, ומנהיגיה הנוכחיים לפעמים מתהדרים בקשר זה ולפעמים מנסים להתנער ממנו, הכול בהתאם לאינטרס (למשל, מידת הפופולריות של האח"ס ברחוב הערבי). בין הנסיבות לחריגה אידאולוגית זו ניתן למצוא תפיסות פוליטיות-דתיות של "אסלאם תחת כיבוש".[17] מתוך כך, חמאס הוא דוגמה קלה לזיהוי לסכנה המיידית שמעמיד האח"ס. אך מה בדבר סניפיו הזהירים יותר?

 

"הג'יהאד הציוויליזציוני" והמערב

בשנת 2004 גילה במקרה ה-FBI האמריקני עשרות ארגזים שהכילו ארכיון מפורט של חומרי האח"ס. מסמכים אלו אומתו בבתי משפט אמריקניים כחלק מהתשתית הראייתית של שני משפטים מרכזיים שחשפו את רשת הקשרים ועמותות ה"צדקה" של חמאס בארה"ב ופסקו פיצויים לטובת בני משפחת בוים, שבנה דוד נרצח בידי מחבלי חמאס ב-1996. שתי עמותות מרכזיות עמדו בלב המשפטים הללו: 'קרן ארץ הקודש' (HLF), שהוכרזה בתום ההליכים כארגון טרור המקורב לחמאס ובכיריה נשלחו למאסר או גורשו, ו'האגודה האסלאמית למען פלסטין' (IAP), שנתפסה כזרוע התקשורתית-תודעתית של הקרן ושנגזר עליה לשלם את הפיצויים למשפחתו של בוים.[18]

אחד המסמכים שנתפסו ואומתו במהלך החקירות, המתוארך ל-22 במאי 1991, זכה לכותרת "תזכיר ההסברה של המטרה האסטרטגית הכללית של הג'מאעה בצפון אמריקה";[19] ג'מאעה קרי האחים המוסלמים. כתב את התזכיר מֻחמד אכרם, דמות אח"סית בולטת בארה"ב בשנות ה-90. המסמך מתאר עצמו כניסיון לפרש חלק מ"התוכנית ארוכת הטווח" שאושרה ואומצה בפגישה של מועצה רמת דרג של האח"ס.

על פי המסמך, היעד האסטרטגי של האח"ס באמריקה, שאושר בידי "מועצת השורא של האחים" (גוף מייעץ המורכב מבכירי התנועה) בשנת 1987, היה "מתן אפשרות לאסלאם להתקיים ("תַמְכִּין") בצפון אמריקה, כלומר: הקמת תנועה אסלאמית יעילה ויציבה בראשות האחים המוסלמים, המאמצת את מטרותיהם של המוסלמים בארץ ובעולם, ופועלת למען הרחבת הבסיס המוסלמי… מציגה את האסלאם כחלופה ציוויליזציונית ותומכת במדינה האסלאמית העולמית".

המזכר ממשיך ודן במטרה נוספת של האח"ס: יישוב האלסאם ("תַּוּטִין") במקום שבו הוא נמצא והפיכתו לחלק מתבנית הנוף המקומית. כדי שהאסלאם יעשה זאת על התנועה להשקיע מאמצים כ"אחריות ג'יהאדית ציוויליזציונית" השוכנת על כתפי האח"ס.

לדברי אכרם, על האח"ס בארה"ב לשקוד על בניית מוסדות וארגונים באופן ההולם את התרבות האמריקנית ועל פי המורשת של המייסד חסן אל-בנא ושל הנביא מוחמד. אכרם מחלק את תהליך ההשתרשות לכמה שלבים, וכולל בו בניית מסגדים ומרכזים אסלאמיים, ובניית בתי ספר ומוסדות נוספים. בהמשך מגיע אכרם לפסקאות המאלפות ביותר:

תהליך האזרוח של האסלאם הוא תהליך ג'יהאדי ציוויליזציוני במלוא מובן המילה, והאחים המוסלמים באמריקה חייבים להבין שמדובר באחד מסוגי הג'יהאד הגדול – להסיר או להרוס את התרבות המערבית מבפנים ולהחריב את בתיהם העלובים בידיהם ובידי המאמינים כדי שתיראה דתו של אללה.

התזכיר מתפלמס עם תפיסה שכנראה רווחה אז בקרב שורות האחים המוסלמים, שטענה שהמאמצים ל"אזרוח" של האסלאם בארה"ב יובילו לנטישת המאמצים הגלובליים להקמת המדינה האסלאמית. לטענת התזכיר, הצלחה של מיסוד תנועה אסלאמית באמריקה דווקא תהפוך להיות הסיוע הטוב ביותר לפרויקט הגלובלי של האחים. לדברי אכרם, בארה"ב של זמנו כבר קיימים כמה גרעינים רעיוניים, ורק צריך לאגד ולתאם ביניהם בתחומי התקשורת, הדעווה והחינוך ועוד.

בסוף המסמך מובאת רשימה של ארגונים מזוהי אח"ס בארה"ב, עם המשפט "שוו בנפשכם לו פעלו כולם על פי תוכנית אחת". כותרת זו יצרה מחלוקת בהבנת המסמך, שכן מצד אחד היא מתייחסת אל הארגונים המופיעים בה כ"שלנו", ומצד שני היא מודה שלא כולם הולכים בתלם אחד. בין הארגונים המרכזיים המופיעים במזכר ניתן למצוא את ISNA ו-MSA שהזכרנו לעיל כגרעין הראשוני של פעילות האח"ס בארה"ב, כמו גם את האגודה האסלאמית למען פלסטין IAP שהזכרנו בקשר למשפט בוֹים.

היו שניסו להטיל ספק באמיתות המסמך ולכנותו "תאוריית קונספירציה". עוד אחרים המעיטו בערכו וראו בו משאלת לב או רשימת המלצות של המחבר. אך העוקבים אחר החברה והפוליטיקה בארה"ב של ימינו אינם יכולים שלא לשים לב לכך שסעיפים שונים בו מתגשמים לנגד עינינו, ביניהם עלייתם של ארגונים בתחומי משפט, תקשורת, אקטיביזם, חינוך וקמפוסים – ואף עלייתם של מועמדים בעלי זיקה אסלאמיסטית לחזית הפוליטיקה האמריקנית, ממינסוטה ועד ראשות עיריית ניו-יורק.

דוגמה בולטת לשימוש בכלים מערביים לטובת האח"ס היא השתקת הביקורת על האסלאמיזם. ההיאחזות בחוקים נגד אפליה ובעד חופש הביטוי היא חלק בלתי נפרד משיטות העבודה של האסלאמיזם. המונח 'אסלאמופוביה' הוא כלי יעיל במיוחד להשתקת ביקורת. אין ספק שקיימות דעות קדומות נגד מוסלמים, וגם שהן עלולות להוביל למעשי אלימות נגד חפים מפשע דוגמת הפיגוע במסגד בכרייסטצ'רץ' שבניו-זילנד ב-2019, שבו נהרגו 51 מוסלמים ונפצעו 89. המלחמה בדעות קדומות – כלפי מוסלמים וכלפי כל קבוצה באשר היא – היא מלחמה ראויה וחשובה. אלא שזה שנים ארוכות שהמונח מסכל ביקורות ענייניות המופנות אל האסלאם, המוסלמים והאסלאמיזם. לאורך השנים נעשו כמה ניסיונות להגדיר את האסלאמופוביה, כגון זו של 'פרויקט המחקר והתיעוד של אסלאמופוביה' באוניברסיטת קליפורניה בברקלי:

אסלאמופוביה היא פחד או דעה קדומה מלאכותיים המקודמים בידי מבנה הכוח הגלובלי האירו-צנטרי והאוריינטליסטי… היא מכוונת כלפי איום מוסלמי מדומה או ממשי באמצעות שימור והרחבת פערים קיימים ביחסים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, תוך הצדקת השימוש באלימות… האסלאמופוביה מאשרת מחדש מבנה גזעי עולמי שדרכו נשמרים ומתרחבים פערים בחלוקת משאבים.[20]

הגדרה זו איננה מסתפקת בצביעת האסלאמופוביה כדעה קדומה גרידא העשויה להוליך לאלימות, אלא עושה שימוש מחוכם בז'רגון נאו-מרקסיסטי הרווח בקרב האליטות באקדמיה ובתקשורת, העוסק במבני כוח, בחלוקת משאבים ובתפיסות גזעיות, במטרה למשטר את השיח. שפה זו הופכת את ה"אסלאמופוביה" לתופעת-שנאה הנובעת מעצם מהותו של המערב האוריינטליסטי. בכך היא שוללת מראש את היכולת של האדם המערבי – לפחות זה המבקש לעמוד בסטנדרטים הפרוגרסיביים – למתוח ביקורת על האסלאם ואפילו על האסלאמיזם בלי להיתפס כ"קולוניאליסט" המתנשא מעל האוריינט ושואף לכפות את ערכיו הזרים על המזרח "הילידי".

אחד ממובילי פרויקט האסלאמופוביה של ברקלי הוא אסלאמיסט בעצמו: חאתם באזיאן, איש אקדמיה אמריקני יליד ירדן, שהקים בשנות ה-90 את ארגון הסטודנטים SJP; אותו ארגון שהיה אחראי על ההתפרעויות בקמפוסים בזמן המלחמה בעזה. באזיאן גם עומד בראשות American Muslims for Palestine, ארגון חברתי ולובי פוליטי שהוקם בידי פליטי ארגון IAP. במילים אחרות, מנגנון השתקת הביקורת נגד האסלאם הרדיקלי, העוטה מחלצות פרוגרסיביות אליטיסטיות, מקודם בידי גורמים אסלאמיסטיים. זוהי גם עדות לתופעה הידועה כ"ברית האדומה-ירוקה", שילוב ידיים של אלמנטים מרקסיסטיים ואסלאמיסטיים החפצים בהחלשת המערב – גם אם מסיבות שונות ולמטרות שונות – ולניצול המוסדות והנורמות המערביות בידי האסלאמיזם לטובת האינטרסים שלו.

מנגנון ההשתקה הנתלה באסלאמופוביה מהווה איום על חופש הביטוי ועל החשיבה הביקורתית, ערכים שהם בלב ליבו של המערב. מגמה זו מנצלת את הצייטגייסט המערבי העוסק בשאלות של דיכוי ופוליטיקת זהויות במטרה להשיג חסינות מביקורת לאסלאם הפוליטי, ממש כשם שהאסלאם עצמו חסין מביקורת בחוגים אסלאמיסטיים.

דוגמאות נוספות לאיומים על ערכי המערב כוללות רדיקליזציה של צעירים, התססתם והסתתם נגד מדינותיהם תוך ניצול החופש האקדמי, הנעה מסיבית של מצביעים לטובת יצירת שינויים במרחב הציבורי (דוגמת האיסור שהוטל על תליית דגלי גאווה בעיירה המטראמק במישיגן)[21] תוך ניצול חופש ההתארגנות, ואף אחריות לעלייה באנטישמיות שנעסוק בה בהמשך.

 

הורג אותו ברכות

אילו כלים קיימים בידי המדינות המערביות כדי לטפל באותם ארגונים ופעילים של האח"ס, המקפידים בדרך כלל לשחק לפי הכללים הדמוקרטיים ולחסות תחת נורמות מקודשות של חופש הביטוי, חופש הדת וחופש ההתארגנות הפוליטית? כרגע המענה הוא דל ביותר.

כמה מדינות מערביות החלו לחוש באיום, אך משלא הצליחו לקשר אותו לאלימות וטרור נותרו להן בעיקר הכרזות שבריריות. כך, בחודש מאי 2025 הודלפו לעיתונות הצרפתית חלקים מדוח ממשלתי חסוי, אשר הצביע על האחים המוסלמים כעל איום משמעותי וארוך-טווח על "הלכידות הלאומית" בצרפת – לא בשל מעשים אלימים, אלא לאור "כרסום הדרגתי בערכי החילוניות". לפי הדיווחים, הדו"ח הוסיף כי האסלאמיזם מופץ "מלמטה למעלה", והדגיש את ה"אופי החתרני" של הארגון, ואת כוונתו להעביר שורה של שינויי חקיקה, ובייחוד כאלה הנוגעים לחילוניות. חלקי הדו"ח שפורסמו אומנם אינם מפרטים, אך ניתן לשער שהכוונה בין היתר לנושאים כמו קודי לבוש והפרדה מגדרית, שעדיין עשויים להיתפס כטאבו בעיני החילוניות האידאולוגית הצרפתית. הדו"ח נקב גם בשמו של הארגון 'המוסלמים של צרפת', שהיה לו קשר ישיר לשיח' קרדאווי בקטר, כסניף המקומי של האח"ס, וטען כי אומנם אין מדובר ב"בדלנים אגרסיביים", אך יש להם "כוונות חתרניות לא פחות."[22]

בגרמניה, המשרד הפדרלי להגנת החוקה – סוכנות לביון-פנים שנועדה לשמר בקנאות את המשטר הדמוקרטי בגרמניה ולמנוע הידרדרות לעבר טוטליטריות – מזכיר את האחים המוסלמים בשמם בדו"חות הקיצוניות השנתיים שהוא מפרסם, אך אינו מפרט מהו בדיוק האיום הנשקף מהם. עם זאת, אתר הבית של המשרד מציין את "האסלאם הקיצוני והטרור האסלאמי", ומגדיר "קיצוניות אסלאמית" כך:

סוג של קיצוניות פוליטית המניחה את קיומו של סדר אלוהי – ולכן "אמיתי" ומוחלט – הגובר על הסדרים שנוצרו בידי בני האדם… קיצוניות אסלאמית מבוססת על האמונה שדת האסלאם העולמית איננה עניין אישי או פרטי, אלא עליה לשלוט בחיים החברתיים ובסדר הפוליטי… דבר זה סותר בבירור את עקרונות ריבונות העם, הפרדת הדת והמדינה, חופש הביטוי ושוויון הזכויות, שכולם קבועים בחוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה… קיצונים אסלאמיסטים שואפים לבטל… את הסדר היסודי הדמוקרטי החופשי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.[23]

גם בארה"ב מתחילים להישמע קולות בכיוון זה. בסוף 2025 מושל פלורידה רון דה-סנטיס הכריז על האח"ס כארגון טרור זר והזכיר את תמיכתם בטרור ובאלימות ואת קשריהם לחמאס. הדגש ניתן בחיבור לטרור, אך דה-סנטיס הוסיף סעיף חשוב: "האידאולוגיה האסלאמיסטית של האח"ס אינה ניתנת ליישוב עם העקרונות האמריקניים היסודיים של חיים, חירות ורדיפה אחר האושר… ובייחוד הזכות לחופש דת וההגנה השוויונית של החוק".[24] מעט לאחר מכן פרסם מושל טקסס גרג אבוט הכרזה על האח"ס כעל ארגון טרור זר. הוא הפנה לציטוטים ממייסד האח"ס אל-בנא, שקרא לצאת לג'האד נגד הכופרים, ציין את חמאס כסניף של האחים המוסלמים, והזכיר כי האח"ס שמו להם למטרה לכפות את יישום חוקי השריעה ולמסד את "אדנות האסלאם על העולם".[25] אך גם כאן עיקר ההסתמכות הייתה על הקשר לטרור. בהכרזה הרשמית של מחלקת האוצר האמריקנית, בינואר השנה, נגד סניפי האח"ס בירדן, מצרים ולבנון, הודגש רק הקשר של הסניפים הללו לאלימות ולטרור: ירי רקטות לעבר ישראל לאחר 7.10, הסתה לפגיעה בכוחות אמריקניים ב-7.10, ותמיכה בזרוע הצבאית של חמאס.[26]

דוגמאות אלו מלמדות על המציאות המאתגרת שהדמוקרטיות המערביות ניצבות בפניה: כדי להכריז על ארגונים כבלתי-חוקיים קיימת חובה להוכיח הסתה לנקיטת אלימות, סיוע ממשי לקבוצה שנוקטת אלימות, או נקיטת אלימות של ממש. גם אם סוכנויות ביון מתחילות לזהות איום גובר החותר תחת הציוויליזציה של מדינותיהן ופועל למעשה לחיסולה, כל עוד הגורם עוסק ב"השפעה רכה" ואין יכולת להוכיח את הקשר שלו לטרור הוא נהנה מהגנה חוקית ונורמטיבית. על כך נוסף חוסר נכונותם של נבחרי ציבור לעסוק בנושא בפומבי – אם בשל החשש מסימונם כאסלאמופובים, אם מחשש לפגיעה ברגשותיו של כוח אלקטורלי גדול ומאורגן.

החברה המערבית עומדת אם כן בפני איום מעורפל השואף לעוקרה – מבלי שהיא פיתחה מנגנוני הגנה וחיסון ראויים. בייחוד בולטת הלקונה בקיומם של מושגים משפטיים המאפשרים לשיים את האיום ולהתחיל לייצר לו מנגנוני טיפול. נקודת אור ניתן למצוא בחברה האזרחית שהחלה לנסות לתת מענה. בנובמבר 2025, סמוך להכרזה של מושל טקסס נגד האח"ס, יצא דו"ח מפורט של 'המכון למחקרי האנטישמיות הגלובלית ומדיניות' (ISGAP). הדו"ח, שעסק בחלחול האסטרטגי של האח"ס אל תוככי הדמוקרטיות המערביות, טען כי למערב אכן חסרות מסגרות קונספטואליות להבנת האתגרים והאיומים, וכן מסגרות חוקיות להתמודד עימם. הדו"ח שאף להמשיג ולשיים את האיום האח"סי ה"רך" באמצעות שש קטגוריות:[27]

1. קיצוניות לא-אלימה משוכללת: טקטיקה של דחיית אלימות, במקביל לשקידה על השגת מטרות שביסודן אינן עולות בקנה אחד עם החירויות הדמוקרטיות.
2. לוחמה א-סימטרית מוסדית, המנצלת חולשות מוסדיות לתקיפת היסודות האידאולוגיים של הציוויליזציה המערבית והתמקדות במוסדות תרבותיים, חינוכיים, חוקיים ופוליטיים.
3. אתגור ציוויליזציוני: שאיפה לערוך טרנספורמציה לחברה המערבית בהתאם לעקרונות אסלאמיים.
4. יכולות ניצול נוהליות: ניצול שיטתי של נהלים במשטר הדמוקרטי, במקביל לדחייה אידאולוגית של יסודות הדמוקרטיה עצמה, מה שמייצר "חולשות אוטואימוניות".
5. שימוש בזכויות כנשק: שימוש בחוקים נגד אפליה, הגנות על חופש הדת וחירויות אזרחיות שמטרתם להגן על זכויות הפרט – להגנה על תנועות אלה מפני ביקורת.
6. השתלטות על מוסדות באמצעות מוביליזציה של המיעוט: הנעה של מיעוטים קטנים אך מאורגנים לטובת השפעה מוסדית בלתי-פרופורציונית.

על-פי הדו"ח, שיטות העבודה של האח"ס בצפון אמריקה כבר הובילו לשינוי עומק של הנרטיב הציבורי כלפי האסלאמיזם, הטרור והמערב. יתרה מכך, התנועה הצליחה להוביל תהליך ארוך-טווח של רדיקליזציה בחברה המערבית, הפכה אותה מכילה יותר כלפי רעיונות אלימים, עיוורה אותה מראות נכוחה את האיום האסלאמיסטי, ואף יצרה מציאות שבה אמריקנים הפוגשים בטרור מפנים אצבע מאשימה לא כלפי המבצעים, אלא כלפי עצמם, ובייחוד כלפי המערב ושאיפותיו "האימפריאליסטיות".

דוגמה לחלחול האח"סי בארה"ב אפשר למצוא בפעילותה של 'המועצה ליחסים אסלאמיים-אמריקניים' (CAIR). הארגון הוקם ב-1994 בארה"ב כארגון ללא מטרות רווח, ומציג עצמו כתנועה אסלאמית "שורשית" (grassroots) ששמה לה למטרה לייצג את צורכי האוכלוסייה המוסלמית בארה"ב, ולספק שירותים קהילתיים ואף סיוע משפטי למוסלמים החשים כי זכויותיהם נפגעו בשל זהותם. למעשה הארגון הוקם בידי בכירים בארגון 'האגודה האסלאמית למען פלסטין' (IAP) שהוזכר לעיל כחלק ממערך העמותות של חמאס בארה"ב. ב-2008 אף הודה בכיר האח"ס במצרים מוחמד חביב כי קיימים קשרים בין תנועת האם בארץ הנילוס לבין CAIR.[28]

כיום עומד בראש הארגון נהאד עווד, יליד מחנה פליטים בעמאן, שגם הוא עבד בעברו ב-IAP. לארגון כשלושים סניפים ברחבי ארה"ב והוא מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה; חלק גדול מהכנסותיו מגיע ממקורות שהארגון שומר בקנאות על סודיותם.[29] ההשפעה שצבר הארגון במהירות התגלמה בסצנת הפתיחה של מאמר זה, עת עמד  עווד לצד ג'ורג' בוש מייד לאחר פיגועי 11 בספטמבר וגינה את "המתקפות האסלאמופוביות". במאי 2023, CAIR אף נמנה עם החתומים על האסטרטגיה האמריקנית הרשמית למלחמה באנטישמיות תחת ממשל ביידן-האריס.[30] במקביל, שנים ארוכות שהארגון ממליץ על מועמדים בבחירות ברמה המקומית והפדרלית, וב-2024 הקים ארגון לובי, המאפשר לו לקחת חלק חוקי ומוסדר בפעילות שתדלנית במסדרונות השלטון.

ב-8 באוקטובר 2023 טען עווד כי הוא "שמח לראות את אנשי עזה שוברים את חומות מחנה הריכוז ב-7 באוקטובר, וצועדים חופשיים אל תוך אדמתם שבה לא הורשו לצעוד", וטען בזכות אנשי עזה ל"הגנה עצמית" מפני "הכוח הכובש" שהיא ישראל.[31] דבריו אומנם יצרו זעזוע ציבורי מסוים, אך בהמשך הסתבר כי הם שיקפו תהליך של נרמול ארגוני טרור ומעשיהם. הארגון קידם את קמפיין "Uncommitted", שקרא לדמוקרטים להצביע לפריימריז לנשיאות הדמוקרטית ב-2024 באמצעות המקבילה האמריקנית ל"פתק לבן" כמחאה על יחס ביידן למלחמה בעזה:[32] דוגמה נוספת למינוף של חופש ההתארגנות כדי להשפיע באופן משמעותי על הפוליטיקה המקומית.

בזירה האקדמית מדגימה את החלחול האח"סי פעילות ארגון 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' (SJP), שהוקם בתחילת שנות ה-90 באוניברסיטת ברקלי על ידי חאתם באזיאן, דמות המזוהה עם אידאולוגיית האח"ס. לאורך שלושה עשורים טווה הארגון רשת ארצית המונה כיום מאות סניפים בקמפוסים ברחבי ארה"ב. בעוד CAIR פועל במישור הממסדי והמשפטי בעיקר בעבור מוסלמים, 'סטודנטים למען פלסטין' מגייס המונים לאו-דווקא מוסלמים בשטח. שיטת הפעולה שלו פשוטה: לגייס צעירים עם הגעתם לאוניברסיטאות, כשהם עדיין חדשים ומחפשים קהילה, שייכות ומשמעות, ולשכנעם ש"הסוגיה הפלסטינית" תענה על כל צורכיהם ותספק להם מרחב לכפֵּר על ה"היסטוריה הגזענית" של ארה"ב.

ואכן, חשיבותו של SJP במערך האח"סי טמונה ביכולתו לתרגם אידאולוגיה דתית-פוליטית לשפה פרוגרסיבית של "צדק חברתי" ו"אנטי-קולוניאליזם". כך הוא סוחף קהלים רחבים שאינם מוסלמים, במה שמכנה מכון ISGAP שהוזכר לעיל "האסלאמיזם שמעבר לאסלאמיסטים". תהליך הרדיקליזציה הגיע לשיאו מייד לאחר טבח 7 באוקטובר, כאשר פעילי SJP הדהדו נרטיב המקדש את הטבח כ"פעולת התנגדות" לגיטימית. הארגון הוביל הקמה של "מאהלי מחאה" בקמפוסים, השבתות של הלימודים, "אזורים ללא אפרטהייד וציונים", התבצרות במבנים ותקיפת שוטרים, תוך שהוא משתמש בפרקטיקות של שיסוי וניכור כלפי הסטודנטים והסגל היהודי והפרו-ישראלי. חשבון ה-X של הארגון אף קרא בספטמבר 2024 "להשמיד את אמריקה", ושיתף פעולה עם ארגונים חתרניים רדיקליים ואלימים דוגמת Unity of Fields.[33] אחת מתנועות הבת של SJP בעיר ניו-יורק, המכונה "במהלך ימי חיינו" (WOL), אף הייתה אחראית להפגנות שבהן הובעה תמיכה מובהקת בחמאס, חזבאללה, החות'ים והרפובליקה האסלאמית, ולהפגנות אלימות שנועדו לחסום את הגישה ל"מיצג הנובה" שנפתח בניו-יורק ביוני 2024.

בשני המקרים נתקלת ארה"ב במיעוט מאורגן המנצל היטב את החירויות והזכויות הדמוקרטיות, ופועל לזעזע את יסודות החברה ולייצר רדיקליזציה, אלימות ונרמול זוחל של טרור בקרב צעירים. לארגונים שלל נקודות השקה. מהמפורסמות שבהן התמיכה הבולטת שהעניק ארגון CAIR עם קואליציה של ארגונים אסלאמיסטיים וסוציאליסטיים נוספים למועמד המוסלמי זוהראן ממדאני, אשר זכה במרוץ לראשות עיריית ניו-יורק. בהיותו סטודנט כיהן ממדאני כיו"ר סניף של SJP. החיבור לאסלאמיזם פושה לא רק בקרב ארגוני השמאל. כך, דמויות משפיעות מהימין כדוגמת טאקר קרלסון החלו להפיץ רוויזיוניזם היסטורי בנושאי מלחמת העולם השנייה, המאבק בטרור ואופייה של ישראל.

 

קטר וקרונותיה

נסיכות קטר במפרץ הפרסי היא לכאורה אי של פרגמטיות: היא מארחת את הבסיס האמריקני הגדול באזור, הוגדרה כ"בעלת ברית מרכזית שאינה בנאט"ו" ומתווכת בין המערב לבין שחקנים עוינים כטאליבאן וחמאס. אולם תחת כסות זו, קטר משמשת גם בסיס להנהגת חמאס ולמנהיגות דתית קיצונית, דוגמת שיח' קרדאווי וארגון IUMS הנזכרים לעיל, הקוראים לג'יהאד נגד המערב ומתירים הלכתית פיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים.

לנוכח היותה של קטר מדינה זעירה הממוקמת בין הענקיות סעודיה ואיראן, בית המלוכה המקומי אאל-ת'אני אימץ אסטרטגיית הישרדות של מיצוב המדינה כנכס דיפלומטי, כלכלי ותקשורתי חיוני לעולם כולו. לצד מעמדה כמתווכת בינלאומית, קטר מנצלת את עתודות הגז העצומות שלה כמנוף לחץ פוליטי; כך למשל, במאי 2025 איימה להפסיק הזרמת גז לאירופה כדי להסיר מגבלות רגולטוריות "פרוגרסיביות" הקשורות באקלים ובזכויות עובדים, שהקשו על עסקיה – ואירופה נעתרה.[34]

הקשר הקטרי עם האח"ס, שהחל כאמור בקליטת פליטי התנועה ממצרים בשנות ה-60, נהפך לכלי השפעה תודעתי והצעיד את המדינה לעבר האסלאמיזם. על כן אין זה פלא שקטר אירחה ומימנה את מפעלו של שיח' יוסף קרדאווי, מוביל דוקטרינת "פקה אל-אקליאת" שהוזכרה לעיל לאסלאמיזציה של המערב מבפנים, ומקים "האיגוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים" המפרסם גילויי דעת נגד המערב ובשבח הג'יהאד נגד הכופרים.

ערוץ אל-ג'זירה הקטרי, זרוע רשמית של הממשלה, שהוקם ב-1996, משמש כלי מרכזי לעיצוב דעת הקהל הערבית ברוח אנטי-ישראלית ואח"סית מובהקת. בין היתר תמך הערוץ הפופולרי במוחמד מורסי במצרים, אסר על השמעת ביקורת נגד חמאס, והתנגד להסכמי אברהם. מאמציו התרחבו למערב באמצעות פלטפורמת AJ+ שהושקה ב-2014, הפונה לקהל צעיר ופרוגרסיבי, ואשר פועלת תוך התעלמות בוטה מדרישות מחלקת המשפטים האמריקנית שתירשם כסוכן של ממשלה זרה. דו"ח של מכון 'זכור' (2023) חשף כי AJ+ עוסק במכוון בסוגיות נפיצות במערב (הגירה, גזענות, להט"ב) ככלי לערעור הלכידות החברתית – ולצד זאת גם מקדם מסרים פוליטיים של ממש, [35] כמו הנעה להצבעה או דרישות לשינוי החוקה האמריקנית – זאת בעוד הערוץ המקורי בשפה הערבית שומר על קו שמרני-דתי תקיף.

במקביל, וביתר שאת מאז החלה הקדנציה השנייה של טראמפ, קטר פועלת גם בימין האמריקני באמצעות שיתופי פעולה בסכומים של מאות אלפי דולרים עם משפיענים ואתרים שמרניים כמו טאקר קרלסון[36] וברייטברט; מאות פגישות של לוביסטים קטריים עם מקבלי החלטות רפובליקנים;[37] ושימוש של דיפלומטים קטריים בשיח ימני מהז'רגון של "America First" ברשתות החברתיות.[38] השאיפה היא לחזק את התודעה הבדלנית ואף לערער את הקשרים בין ארה"ב וישראל.

השפעתה של קטר חודרת לעומק המערב גם דרך החינוך: מחקרים חשפו כי קטר העבירה מיליארדי דולרים למוסדות השכלה גבוהה בארה"ב.[39] מכון ISGAP מצא קשר ישיר בין מענקים אלו לעלייה באנטישמיות ובערכים אנטי-מערביים בקמפוסים. [40] קטר אף מעורבת בתוכניות לימוד בבתי ספר ובתשלום משכורות למורים במחוזות שונים, בכסות של סיוע פילנתרופי ללמידה ולמגוון תרבותי .[41] בתוכניות לימוד אלה נחשפו תכנים המוחקים את קיומה של ישראל. [42]

גם אל הפוליטיקה העולמית שולחת קטר ידיה. בפרשה שכונתה "קטרגייט" בפרלמנט האירופי נתגלה מתן שוחד לבכירים בתמורה לקידום אינטרסים קטריים. [43] דיווחים דומים עלו בבריטניה בנוגע למתנות ומימון חברי פרלמנט[44] ובית המלוכה[45] – וכידוע, גם בישראל נחשפו ניסיונות השפעה במרחב הפוליטי והביטחוני.

"השפעה רכה" זו, השפעה זוחלת ולגיטימית (ברוב מובהק של המקרים), ממרקת את המוניטין של קטר ומסיחה את הדעת מסכנות האסלאמיזם. ביד אחד מספקת ממשלת דוחה לחם ושעשועים להמונים בספורט, בבידור ובנדל"ן – וביד השנייה היא מפעילה, בפרקטיקה אח"סית מובהקת, מערך משומן בתקשורת, בחינוך, בהשכלה ובדת, המחזק מגמות פוסט-קולוניאליסטיות ואנטי-מערביות, וכדרכו של האסלאמיזם גם מגמות אנטישמיות, היבט שנפנה אליו עתה.

 

האחים המוסלמים והאנטישמיות המודרנית

קצרה היריעה מעיסוק בשאלת הגדרת האנטישמיות, אך לצורך הדיון אבקש להישען על הגדרת הברית הבין-לאומית לזכר השואה (IHRA), שגובשה ב-2016 ואושררה והתקבלה בכמה פרלמנטים וארגונים ברחבי העולם. ההגדרה כוללת, בין היתר, דמוניזציה קלאסית של היהודים כרודפי בצע ובעלי שליטה על הכלכלה או התקשורת העולמית, הכחשת שואה, ושלילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים במדינת ישראל. [46] את כל אלה אנו מוצאים באסלאם הפוליטי מבית מדרשם של האחים המוסלמים.

הקוראן מבחין בין "בַּנוּ אִסְרַאאִיל" לבין "אַל-יַהוּד". המונח הראשון מתייחס אל עם מונותאיסטי קדום שנתפס באור ניטרלי ולעיתים אף נוסטלגי (כדוגמת בחירתו או העדפתו על פני שאר העולם, 2:47; או העובדה שהיו ראויים להיכנס לארץ הקודש, 5:21) אך מאז בגד בדבר אללה, עיוות את דתו, חטא ונעלם מהעולם. המונח השני מתייחס אל הקהילה היהודית בחצי האי ערב שעימה הנביא מוחמד חתם על הסכמים, התפלמס ונלחם. בעוד הקבוצה הראשונה נתפסת בקוראן כהיסטורית, השנייה, אל-יהוד, מתוארת בתכונות שליליות של עוינות, בגידה בבריתות והתנשאות – ועל פי התפיסה המוסלמית, אין קשר גנאלוגי-היסטורי מחייב בין שתי הקבוצות.

בדוקטרינה האסלאמית, המונותאיזם היהודי זיכה את היהודים במעמד "אַהְל אל-דִ'מַּה": אנשי הברית או החסות. תחת "תנאי עומר", היהודים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות "זכו" להגנה תמורת תשלום מס גולגולת (גִ'זְיַה) וקבלת מגבלות משפילות שנועדו לבסס את העליונות המוסלמית. עם זאת, אין מדובר בהכרח באנטישמיות. כפי שנהג לומר ההיסטוריון ברנרד לואיס, "אפשרי בהחלט לשנוא יהודים ואף לרדוף יהודים מבלי להיות אנטישמי."[47] הג'זיה ותנאי עומר שהוזכרו הם דוגמאות בולטות לכך, שכן הם חלו גם על בני דתות שונות, שגם הן זכו לפסוקים שליליים ומלאי ביקורת בקוראן – וביסודם הרעיוני עומדת הכוונה לבסס עליונות מוסלמית ולהתבדל מבני דתות אחרות.

ואכן, במחקר מקובל כי אנטישמיות במובנה האירופי, המייחסת ליהודי תכונות רעות אינהרנטיות וכוחות אפלים של מזימות שליטה עולמית, זרה לאסלאם.[48] על פי הקונצנזוס המחקרי, הבוז המוסלמי הקלאסי הפך לדמוניזציה ולאנטישמיות המודרנית בתהליך שהתרחש בעיקר במאה ה-19, עם חדירת המודרנה והקולוניאליזם למזרח התיכון.[49]

קו פרשת המים היה עלילת הדם בדמשק (1840), שייבאה מיתוסים נוצריים על רצח פולחני ללב העולם הערבי. לצד הפצת עלילות הדם, הצלחתם של אישים כגון מונטיפיורי וכרמייה לסייע ליהודי דמשק להזים את העלילה נגדם הזינה פרדוקסלית את הדימוי המודרני של היהודי כ"מושך בחוטים" השולט במעצמות ומרתיע אימפריות – גם בתוך העולם הערבי. מאוחר יותר, התנועות האסלאמיסטיות המודרניות שלפו מהקוראן את הפסוקים הקשים ביותר כלפי היהודים והעניקו להם פרשנות פוליטית אקטואלית. הדימוי הקוראני של "הורגי נביאים" (4:155) או "בני קופים וחזירים" (2:65) תועל לדה-הומניזציה של היהודי המודרני ושל ישראל; ואפילו דמויות שנויות במחלוקת מההיסטוריוגרפיה המוסלמית, כמו עַבְּדַאלְלַה בִּן סַבַּא אלְ-חִמְיַרִי (יהודי שהואשם ביצירת השסע הסוני-שיעי), מוצגות כיום בפי הוגים אסלאמיסטיים בולטים כהוכחה לכך שהיהודי הוא "מחולל פתנה" (סכסוך פנימי) באופן אינהרנטי.[50]

גם החדית', ספרות ה"תורה שבעל פה" של האסלאם, תועל לטובת יצירת דמוניזציה כלפי היהודים. אחד החדית'ים המוכרים בימינו הוא זה העוסק במלחמת המוסלמים ביהודים שתגיע לקראת אחרית הימים:

לא תבוא השעה (כלומר, יום הדין – א"מ) אלא כאשר המוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, עד שיהודי יתחבא מאחורי האבנים והעצים, והאבנים או העצים יאמרו: יא מוסלמי, יא עבד אללה, יש יהודי מאחוריי – אז בוא והרוג אותו… (צחיח מוסלם, 54:103)

חדית' זה מסמן דווקא את היהודים כאויבי האסלאם – ולמעשה אויבי אללה – אשר המוסלמי יילחם בהם באחרית הימים. הוא זכה לעדנה בעת המודרנית בקרב רבים בעולם המוסלמי והאסלאמיסטי הקושרים אותו למאבק בציונות. הוא מצוטט בידי חמאס באמנת הייסוד שלו (לצד אזכור הפרוטוקולים של זקני ציון), ונעשה בו שימוש גם בהפגנות נגד ישראל שפרצו לאחר טבח 7.10.[51]

דוגמה מובהקת נוספת היא השימוש בסיסמה "חַ'יְבַּר חַ'יְבַּר יַא יַהוּד, גַ'ישׁ מֻחַמַּד סַוּפַ יַעוּד", המהדהדת את קרב ח'יבר מהמאה השביעית. בעוד שבהקשר ההיסטורי היה זה עימות צבאי ספציפי, האסלאמיזם המודרני הפך אותו לסמל לנצחיות המלחמה ביהודים באשר הם. באיראן, הפועלת על פי מודל שיעי של "אסלאם פוליטי", אף יוצרו טילים המיועדים לישראל הנקראים "חַ'יְבַּר-שֶׁכַּנ", ובפרסית: "שובר ח'יבר", או "מחריב ח'יבר".

לאסלאמיסטים בולטים היה חלק מרכזי בשערוּב ובאסלאמיזציה של האנטישמיות האירופית. חסן אל-בנא, מייסד האח"ס, ראה ביהודים זרים ועושקים, קרא להילחם נגד הגזל היהודי,[52] וקשר בין המאבק על פלסטין לבין תפיסות של "קונספירציה יהודית עולמית" השולטת באו"ם. [53] תלמידו, סייד קוטב, יצר בחיבורו 'מלחמתנו ביהודים' סינתזה מוחלטת: הוא ציטט את הפרוטוקולים של זקני ציון לצד פסוקי קוראן, וקבע כי היהודים הם אויבי אללה הנצחיים המשתמשים בשחיתות מוסרית ומינית כדי להחליש את האומה המוסלמית.

דמויות נוספות מהספֵרה האסלאמיסטית הוסיפו דלק למדורת השנאה. כך חג' אמין אל-חוסייני, שכידוע שיתף פעולה עם הנאצים ונפגש עם היטלר במטרה לסייע לו במשימתו להשמיד את העם היהודי; וכך שיח' יוסף אל-קרדאווי, שזכה לעשרות מיליוני צפיות בתוכניותיו הפופולריות באל-ג'זירה, אשר הצדיק את השואה כעונש אלוהי, האשים את היהודים במזימות להשתלט על מכה ומדינה, קרא לאללה לנקום ביהודים "התוקפניים הבוגדניים" המפיצים "שחיתות ועריצות בעולם", ואף סירב להיפגש עם מנהיגים יהודים במסגרת שיח בין-דתי בטענה ש"ידיהם מגואלות בדם".[54]

האסלאמיסטים נטלו אם כן את הבוז המסורתי שהיה קיים באסלאם כלפי היהודים ויצקו לתוכו תכנים אנטישמיים אירופיים מודרניים בלבוש אסלאמי. היהודי הנסבל (ולעתים גם המושפל) של ימי הביניים הוחלף ביהודי רב-כוח, דמוני וקונספירטיבי. אידאולוגיה זו היא אחד המנועים המרכזיים מאחורי הדה-הומניזציה של ישראל והיהודים במרחב המוסלמי כיום, כמשתקף בשיעורי השנאה הגבוהים בסקרי דעת הקהל במזרח התיכון ובקהילות מוסלמיות בחו"ל.

האנטישמיות המפעפעת בקרב האידאולוגיה האסלאמיסטית מאפשרת לה להתחבר לאידאולוגיות אנטישמיות קיצוניות אחרות שמקורן במערב – מנאציזם ועד מרקסיזם – ובכך לשמש מכפיל כוח לשנאת יהודים וללגיטימציה לפגיעה בהם. במילים אחרות, האידאולוגיה האח"סית, על נטיותיה האנטישמיות הברורות, עלולה לשמש תחנת מעבר של צעירים בדרך אל הג'יהאדיזם ואל נקיטת אלימות של ממש. ברי שהסכנה שבתנועות האסלאמיסטיות הינה בעלת השלכות ביטחוניות של ממש, שהראשונים להיפגע מהן – הם בני הקהילות היהודיות.

קריאות כיוון

אידאולוגיית האחים המוסלמים, כאמור, שונה מזו של ההתנועות הסלפיות הג'יהאדיסטיות, אך שיטות הפעולה האח"סיות מכשירות את הלבבות לשנאת ישראל ולקבלת רעיונות אלימים. עוד לפני התגייסות ממשית לארגון טרור באה התמיכה השקטה, ההבנה, זו המאפשרת לפגיעה ביהודים לעבור לסדר היום – בחוף בונדיי באוסטרליה, בבית כנסת במנצ'סטר, במרכז כנסים בוושינגטון, בצעדה למען החטופים בקולורדו או בעוטף עזה. הלוא כך זרעה האידאולוגיה הנאצית בלבבות הגרמנים במשך שנים את השנאה, הדה-לגיטימציה והדה-הומניזציה שנדרשו כדי להחליק את השמדת היהודים בשנות המלחמה בגרונה של האוכלוסייה המקומית.

כוחו של האיום האח"סי על הדמוקרטיות המערביות ועל העם היהודי טמון ב"רכותו". בהיותו נסתר, חמקמק, חוקי ו"ידידותי". האם יש מזור לאיום? אציג כמה קריאות כיוון.

ראש לכול – אוריינות. על הדרג הנבחר, המקצועי והביטחוני במדינת ישראל להכיר לעומק את אידאולוגיית האח"ס, להפנים את האיומים שהיא מציבה על ישראל ועל המערב בכלל – ובהמשך גם להבהיר את הסכנות הללו לציבור כולו ולוודא שהשיח בנושא ענייני ולא פופוליסטי או נופל לפחים של שנאת הזר.

שנית, מומלץ כי ישראל תגדיר אידאולוגיה זו כאיום אסטרטגי ראשון במעלה, ותגבש אסטרטגיה כוללת, מתואמת ורב-מערכתית להתמודדות עמה ברמת הפנים, כולל מערכים דיפלומטיים, מדיניים, מודיעיניים, חינוכיים, משפטיים ותקשורתיים-תודעתיים – וכן מאמצים לקטיעת זרועות חמצן כלכליות של הארגון ברחבי העולם ובישראל בפרט.

שלישית, כפי שצוין לעיל, כמה מדינות ידידותיות במרחב כבר הכירו בסכנה של האח"ס והוציאו את הארגון אל מחוץ לחוק. ישראל לעומת זאת הלכה רק חצי צעד קדימה, עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, והאכיפה אצלה לוקה בחסר. ישראל יכולה להפיק תועלת מהניסיון של מדינות אלו, לפנות בבקשות רשמיות בערוצים דיפלומטיים לקבלת הדרכה וסיוע, ובכך לזכות להכשרה ולידע, להעצים את שותפותיה, ובהזדמנות זו לכונן מחנה מלוכד המתנגד לאותה אידאולוגיה קיצונית.

רביעית, ישראל יכולה להעלות את האיום המדובר על הדמוקרטיה המערבית בשיחה שלה עם מדינות מערביות שכבר גילו ערנות לאתגרי האח"ס, כגון גרמניה, צרפת ואוסטריה – ולהציע שיתופי פעולה בנושא, כולל בתחום מניעת ההקצנה באוכלוסייה וחקיקה סביב המדיה החברתית.

לבסוף, ישראל יכולה להקים מרכז ידע ומחקר בעל שם עולמי בנושא סכנות האידאולוגיה האסלאמיסטית כלפי העם היהודי והמערב, תוך קישורו לטרור העולמי ולטבח ה-7.10, בדומה ובמקביל למרכז המחקר של "יד ושם" העוסק גם בעליית האידאולוגיה הנאצית.

לישראל בעלות ברית מוסלמיות כמו איחוד האמירויות, אזרבייג'אן, אלבניה ומרוקו, ולכולן בשורה מוסלמית אותנטית ושונה הדוחה את האסלאמיזם והקיצוניות. כמאה שנים לאחר הקמת האחים המוסלמים וקריסת האימפריה העות'מאנית, יש לקוות שבשורות אסלאמיות חלופיות מהדגם של "הסכמי אברהם", הרואות ביהודים ובמערב שותפים פוטנציאליים ולא מושא לקנאה או לשנאה, הן שיכו שורש ויספקו אלטרנטיבה אמונית לאותם גורמים בציבור המוסלמי הצמאים לבשורה רוחנית אחרת.

---

אֹהד מרלין הוא מזרחן וחוקר בכיר בזירה האזורית בחברת הייעוץ האסטרטגי 'מיינד ישראל'.

---

תמונה: האחים המוסלמים-אסיפה בדמשק. נחלת הכלל באדיבות ויקימדיה

---

[1]George W. Bush, “‘Islam Is Peace’ Says President”, Archives.gov, 18.9.2001.

[2] “Governor Abbott Designates Muslim Brotherhood, CAIR As Foreign Terrorist Organizations”, Office of the Texas Governor, 3.3.2025.

[3] הקוראן, סורת אל-רום (30:2).

[4]  עאמר שמאח', "ואג'באת אל-אח' אל-מסלם פי צ'וא רסאלה (בין אל-אמס ואל-יום)", Ikwhan Online, 19.10.2022.

[5]  חסן אל-בנא, "רסאלת אל-מא'תמר אל-ח'אמס",  ינואר 1939, IkhwanWiki.

[6] מעניין לציין כי באותה עת בדיע גם קישר בין אותה מטרה נשגבת לבין מהפכות האביב הערבי שהובילו לעליית האח"ס לשלטון במצרים לזמן קצר. וראו "וזיר צהיוני מתח'וף מן קיאם ח'לאפה אסלאמיה ג'דידה עלא יד אל-אח'ואן", אל-אתחאד אל-עאלמי לעלמאא אל-מסלמין, 11.9.2012, https://www.iumsonline.org/ar//ContentDetails.aspx?ID=1372; "וצ'וח אל-הדף ואל-אצראר עליה, טריק אל-נהצ'ה", אח'ואן סייט, 29.12.2011,  https://ikhwan.site/p-166136.

[7] חסן אל-בנא, "רסאלה אלא אי שיא נדעו אל-נאס", אח'ואן ויקי.

 [8]  כך לדוגמה ב-1940 הוקם "המנגנון הסודי" של האחים המוסלמים, מעין "צבא אסלאמי" שמטרתו הייתה ביצוע פיגועי איכות נגד מי שהם תפסו כמאיימים על בשורת האסלאם. בין הפיגועים המיוחסים להם: השלכת פצצה במועדון בריטי בערב חג המולד 1945, פיצוץ במשטרת קהיר ובחנויות של יהודים, השתתפות באירועי "המרד הערבי" ומלחמת הקוממיות והטמנת פצצות בבתי יהודים ובבתי כנסת בקהיר. וראו Markos Zographos, “Genocidal Antisemitism: A Core Ideology of the Muslim Brotherhood”, Institute for the Study of Global Antisemitism and Policy (Isgap), June 2021.

[9] סייד קוטב, "מלחמתנו ביהודים", מערבית: שאול ברטל, בתוך קוטב, העתיד שייך לדת האסלאם; מלחמתנו ביהודים, מערבית: אפרים ברק ושאול ברטל, תל-אביב: מרכז משה דיין, 2017.

[10]"The Murtadd Brotherhood" Dabiq 14, Apr. 2016, pp. 1-68, Calameo .

[11]Ian Johnson, “The Brotherhood’s Westward Expansion”, Hudson Institute, 13.2.2026 .

[12] שגיא פולקה, לחשוב אסלאמית: בחינת השיח המוסלמי בן זמננו: הבנת שפה ותרבות כמפתח להכרת השכנים, מרכז משה דיין והוצאת "מערכות", 2023, עמ' 68.

[13] Simeon Kerr et al., “UAE Cuts Funds for Citizens Keen to Study in UK over Muslim Brotherhood Tensions”, Financial Times, 8.1.2026.

[14] אומנם קטר סגרה בעבר את סניף האח"ס במדינה, ובתורכיה מדי פעם עולים דיווחים על מעצר פעילי אח"ס – אך אין בכך כדי לסתור את העובדה שהמדינות הללו פועלות לקידום ומימון ארגוני אח"ס ומערכי דעווה מחוץ לגבולותיהן.

[15] דוד חכם, "ותימלא הארץ חמאס: השיח' אחמד יאסין ומלחמתו בישראל", אוניברסיטת חיפה, אוקטובר 2006.

[16] הפלג הצפוני בראשות ראאד צאלח נקט קו קיצוני יותר והוכרז לבסוף בשנת 2015 כהתארגנות אסורה בחוק. הפלג הדרומי לעומתו נקט גישה פרגמטית יותר ואף פנה לאפיק פוליטי במסגרת מפלגת רע"מ.

[17] למידע נוסף ראו Kristina Hummel, “Inside Hamas: How It Thinks, Fights, and Governs”, Combating Terrorism Center at West Point, 6.10.2025 .

[18] אגודת IAP לא הצליחה לעמוד בסכומים שנפסקו, פשטה רגל, וכעת מתנהל משפט המשך לקבלת פיצויים מממשיכי דרכה, בהם בכירים בארגונים כמו CAIR, AMP ואחרים שיוזכרו להלן. וראו Isabel Vincent, “Landmark Terrorism Case Could Finally Prevent US Groups from Funding Hamas – after 30-Year-Old Murder”, New York Post, 12.5.2026.

[19] מחמד אכרם, "מד'כרה תפסיריה לל-הדפ אל-אסתראתיג'י אל-עאם לל-ג'מאעה פי אמריכא אל-שמאליה", 22.5.1991, באתר Investigative Project.

[20] Defining “Islamophobia” | Center for Race & Gender”, Web.archive.org, 9.3.2017.

[21] Tom Perkins, “’A Sense of Betrayal’: Liberal Dismay as Muslim-Led US City Bans Pride Flags”, The Guardian, 17.6.2023.

[22]AFP, “French Report Warns of Spread of Muslim Brotherhood Ideology”, Le Monde, 21.5.2025 .

[23]Bundesamt für Verfassungsschutz, “Islamist Extremism and Islamist Terrorism”, 2025 .

[24]Florida, Office of the Governor, “Protecting Floridians from Radical Islamic Terrorist Organizations”, Executive Order No. 25-244, 8.12.2025.

[25] Texas Government, “Governor Abbott Designates Muslim Brotherhood, CAIR as Foreign Terrorist Organizations”, 2025 .

“Treasury and State Departments Designate Muslim Brotherhood Branches as Terrorist Organizations”, U.S. Department of the Treasury, 13.1.2026.

[27] “The Muslim Brotherhood’s Strategic Entryism into the United States: A Systemic Analysis, ISGAP, Nov. 2025.

[28]Sandmonkey, “An Interview with Muslim Brotherhood’s #2, Mohammed Habib”, PJ Media, 24.8.2008.

[29] לדוגמה, הם העדיפו לשלם סכום נכבד לעובדת שתבעה אותם וביקשה להציג את מקורות המימון –  ובלבד שלא יצטרכו לעשות זאת. וראו Isabel Vincent, “Controversial Muslim Charity Accused of Links to Hamas Settles Lawsuit rather than Disclosing Sources of Funding”, New York Post, March 2025.

[30]“Fact Sheet: Biden-Harris Administration Releases First-Ever U.S. National Strategy to Counter Antisemitism”, The White House, 25.5.2023.

[31] Peter Baker, “White House Disavows U.S. Islamic Group after Leader’s Oct. 7 Remarks”, The New York Times, 8.12.2023.

“CAIR Action Applauds 40,000+ Uncommitted Votes in New Jersey, and Celebrates 2 Endorsed Township Council Seats”, CAIR action, 20.1.2025 .

[33] Ohad Merlin, “’Eradicate the US’: American Student Group Publishes, Then Deletes Controversial Message”, The Jerusalem Post, 8.9.2024.

[34] Kate Abnett, “Qatar Threatened to Cut EU LNG Supplies over Sustainability Law, Letter Shows”, Reuters, 26.7.2025 .

[35] Zachor Legal Institute, “Al Jazeera plus – Qatar’s Foreign Intervention Masked as an American News Outlet”, Zachor Legal Institute, March 2023.

[36] לדוגמה, קרלסון ערך ראיון עם ראש ממשלת קטר בתיווך הלוביסטים Lumen8 Advisors ו-GRV Strategies (בעלות חודשית של 260 אלף דולר). דיווחי FARA חושפים כי הללו סיפקו דפי מסרים מאושרים מראש, הכנה תקשורתית ומימון טיסות במחלקה ראשונה. וראו U.S. Department of Justice, Supplemental Statement Pursuant to the Foreign Agents Registration Act no. 6537.

[37] Daniel Edelson, “Qatar Lobby Reaches Deep into US Conservative Media, Documents Show”, Ynetglobal, 18.5.2025 .

[38] Hamad AlMuftah [@hmmm1983], "The extremists accuse those who disagree with the ‘America First’ perspective of being influenced by Qatar", X, 11.12.2025 .

[39]Neetu Arnold, “Outsourced to Qatar”, National Association of Scholars, 2024.

“Foreign Georgetown University, Qatar, and the Muslim Brotherhood”, Institute for the Study of Global Antisemitism and policy (ISGAP), June 2025.

[41] “New ISGAP Report Exposes Anti-Israel Bias Fueled by Secretive Qatari Influence in U.S. K-12 Classrooms”, ISGAP .

[42] Christian Murray, “Brooklyn Public School Faces Backlash over Controversial Middle East Map Excluding Israel”, Brooklyn Paper, 16.1.2024.

[43]Jessica Parker, “Qatargate: Two MEPs Lose Immunity in Corruption Case”, BBC, 2.2.2023.

[44] Shanti Das, “Qatar Lavished British MPs with Gifts ahead of World Cup”, The Guardian, 29.10.2022.

[45]Joseph Lee, “Prince Charles ‘Accepted a Suitcase with 1m Euros’, Report Claims”, BBC, 26.6.2022.

[46] “Working Definition of Antisemitism”, International Holocaust Remembrance Alliance, 2016.

[47]Martin Kramer, "Bernard Lewis defines antisemitism", YouTube, 3.10.2022.

[48] שם.

[49] Esther Webman, "From the Damascus Blood Libel to the 'Arab Spring': The Evolution of Arab Antisemitism", Antisemitism Studies 1 (2017), p. 159.

[50] עלי אל-צלאבי, "אל-אחדאת' אלתי סבקת מערכת אל-ג'מל", Facebook, 6 בפברואר 2020.

[51] ראו לדוגמה Visegrad 24 [@visegrad24], " This picture was taken in Birmingham, United Kingdom. Not everyone will understand what the text means, but many following this page will. Go look for the explanation in the comments", X, 31.10.2023.

[52] Zographos, “Genocidal Antisemitism”.

[53] David Meir-Levi, "The Nazi Roots of Palestinian Nationalism and Islamic Jihad," The David Horowitz Freedom Center, 2007.

[54] Georgia L Gilholy, “Muslim Group Mourns Cleric Who Said Holocaust ‘Put Jews in Their Place’”, The Jewish Chronicle, 27.9.2022.