הנזיר היהודי / אילן שיינפלד

הנזיר היהודי

אילן שיינפלד

זמורה, 2021 |  464 עמ'

בארצות שלטונן של ספרד ופורטוגל בעולם החדש, בפינו "אמריקה הלטינית", פעלה במשך מאות שנים האינקוויזיציה הקתולית ורדפה את פליטי הגירוש ומסע השמד והאימה מארצות-האם. כבספרד, היא התמקדה בחשיפת "מתייהדים": נוצרים – בפרט ממוצא יהודי – שחזרו לקיים בסתר את דת אבותיהם.

עמנו ידע צורות רבות של רדיפות וגזרות, שמד והשמדה, טבח חסר אבחנה ומתקפות להכעיס או לתיאבון. האינקוויזיציה הספרדית-קתולית יכולה להירשם לדיראון כאחת מהן, ובכל זאת מאפייניה הייחודיים לה כורכים בה סוגיות עקרוניות שיש בהן עניין ייחודי – פילוסופי, מוסרי, תיאולוגי, פסיכולוגי וגם ספרותי.

מאפיין אחד כזה הוא הזהות שהתקיימה באימפריה הספרדית בין הדת, ובפרט עיקרי אמונתה, לבין המדינה והזכות לחיות בתחומה; ובפועל, גם בינן לבין גזע, על פי עקרון "טוהר הדם". מאפיין נוסף הוא החשאיות שנדרשה מהמתייהדים האנוסים, גם בתוך משפחותיהם, ותבעה שותפות-סוד ואמון, ולעומתה המלשינות, שנתפסה כחובה דתית ואזרחית, גם מלשינות נגד בני משפחה – נוסח המשטרים הקומוניסטיים במאה העשרים. מאפיין שלישי הוא אופייה המשפטי המובהק של האינקוויזיציה, שכלל מצד אחד עינויי תופת אכזריים ומיתות משונות, אך מצד שני חייב פרוטוקולים מדוקדקים ואפשרויות דיון, ויכוח ושימוע, ומתוך כך – ויכוחי דת, ותיעודם.

כל אלה מטעינים את הרומאן ההיסטורי החדש של אילן שיינפלד, שזה רקעו ונושאו, בעוצמה ובנחיצות, ומקנים לו מתח עלילתי, עושר תיאורי ועומק רעיוני. היצירה מבוססת על מקרה היסטורי: פרשת מעצרו, חקירתו ושריפתו של הרופא פרנציסקוס מלדונדו דה-סילבה בפרו של שנות העשרים והשלושים של המאה ה-17. שתים-עשרה שנה ישב האיש במאסר, לצורך חקירה שנהפכה לוויכוח דת, עד שהוצא להורג באוטו-דה-פה בעיר לימה לצד נידונים נוספים.

פרנציסקוס היה בנו של רופא מן היהודים שומרי-דתם-בסתר, אשר נעצר בעקבות הלשנה מתוך המשפחה, ובלחץ האינקוויזיציה חזר בגלוי לאמונה הקתולית וריצה עונש קשה שאינו מיתה. אצל הבן, המצטייר כאדם מבריק במיוחד, הוגה דעות, ובעל נטייה רוחנית מזהירה ואומץ מוסרי רב, ההתחלה הייתה דומה והסוף היה אחר. בעולם שבו הדת עומדת במרכז החיים והיא סיבה מקובלת להסגרת בני משפחה למשל, מסירת דת-אבותיך, דת-האמת, לדור הבא היא טעם החיים והצידוק לקיומם ולמסירתם.

המציאות הייחודית של התקופה והמקום נתנה בידי שיינפלד צידוק לחידוד חריף אף יותר של הדברים. כזו היא למשל סוגיית האסון שממיטים הורים על ילדיהם, ביודעין, כשהם מוסרים להם את סוד יהדותם – והפשר המקודש שהדבר נוסך בחייהם. בהיבט אחר, מעניין לראות כיצד פרנציסקוס נעשה מלומד יהודי עתיר דמיון יוצר, ועם זאת בור בענייני יסוד, משום שאת כל הידוע לו על היהדות הוא שואב במעין הנדסה-לאחור מכתביו של מומר המספרים על מקורות היהדות כדי להפריך אותם. ספרים יהודיים אין. או מכיוון אחר, האדיקות הדתית השיגעונית של הימים ההם, אשתו הנוצרייה של הגיבור מסוגלת לנקב את גוף בתה במסמרים כדי להפוך אותה לבעלת סטיגמטה, קדושה חיה. מציאותם של אמריקנים-ילידים בסביבה תורמת גם היא גוונים משלה, ועוד ועוד.

אך עיקר העניין הוא התכרכותו של האינקוויזיטור, אב בית הדין מַניוזקה, אחר אסירו המלומד; מתוך משיכה אסורה אך גם מתוך אתגר דתי ופילוסופי. הפולמוס המתקיים ביניהם, במקביל להבשלה מתמדת של משנתו הדתית של פרנציסקוס, איננו סתם ויכוח דת קתולי-יהודי. המלחמה בין הצדדים היא גם צמד של מלחמות פנימיות בתוך כל אחד מהם. אצל החוקר-הנוגשׂ הנוצרי, זהו קרב בין רצון-הדעת לבין החינוך, המושכלות הקיימות ושאיפות הקריירה. אצל הנחקר-המעונה – קרב בין יצר החיים הבסיסי, האומר היכָּנע, לבין הרוח, הייעוד וצו ההכרה הצלולה. אך גם תוכנו התיאולוגי של הוויכוח מסקרן עד להפתיע.

עם התעלותו הרוחנית של גיבור הספר, ועם התחדדות הפולמוס הדתי שלו עם מענהו, צומח הספר עצמו מרומאן עלילתי מעניין וצבעוני לכדי יצירה בעלת מתח רוחני המתמודדת עם שאלות של אמונה, ועם השאלה הגדולה אם משמעותם של חיי היחיד גלומה בעצם חייו או באמת שהם נושאים ובהקשרם כחולייה בשרשרת הדורות ובשלשלת הייעוד.

כאן גם מקומה של המעורבות הרגשית של שיינפלד עצמו, המחבר. הוא חש, באיזה אורח מיסטי, כי האילן הגדוע של גיבור-הרוח הרצוח שלו נישא על פני ארבע מאות שנה ומחצית הגלובוס והגיע אליו-עצמו, אל אילן החי והכותב. שיינפלד אינו קושר לעצמו כתרים לא לו, ואינו מנסה אפילו לצבוע את גיבורו בצבעי אופיו, אמונותיו ונטיותיו שלו. הוא כותב את גיבורו, שנפשו קשורה בנפשו, כממלא חובה יהודית, וכמשלם חוב של כבוד לאותם גיבורי רוח שנשאו במכאובי גופם את נטל נצח ישראל.