התרופה הגרועה מהחולי: טרפת האנרגיות המתחדשות

הספק האנרגטי, מנוע החיים והקִדמה של האנושות, מאוים כעת על ידי הפחד המופרז מפליטת גזי החממה. למדיניות המאמצת בבהלה מקורות אנרגיה לא יציבים יהיה מחיר כבד – בייחוד בארצות חלשות

מָארִי אוּנְיַאנְגוֹ, בת שמונה, פוסעת בשביל העפר המוביל מהצריף שהיא קוראת לו בית (וחולקת עם אביה, אמה וארבעה אחים ואחיות) אל בניין בית-הספר. בּמְווִנְגִי, הכפר שלה, התחבורה הציבורית מקרטעת ועליה ללכת ברגל. אביה הלך לחפש עבודה כבר מזמן. אולי ימצא היום עבודות סבלות לתיירים בשמורה הגדולה מצפון או שיעבוד בשדות המקיפים את הכפר. אמה כבר מטפלת בגינה הקטנה, ותכף תצא ללקט ענפים כדי להבעיר אש לארוחת ערב. אולי אביה ימצא עבודה ויוכל לקנות קפסולת דלק: גללי בהמות דחוסים, המשמשים לחימום ולבישול. מארי הולכת במרץ ומחשבותיה רצות. עליי להתרכז בלימודים, היא חושבת. אם אצליח, אוכל ללכת לעבוד במפעל בניירובי כמו ג'וזף אחי הגדול, או אפילו ללמוד באוניברסיטה ולהיות אחות בבית החולים במוונגי (על לימודי רפואה היא אפילו לא מעזה לחלום). היא נאחזת במחשבה הזו, מדמיינת את עצמה במדים הלבנים, ומתפללת בליבה – שיהיה חשמל, שהמפעל של ג'וזף יעבוד (והוא יוכל להמשיך לשלוח את מעט הכסף שהוא שולח), שהאור בצריף הלימוד יעבוד. העננים מעל ראשה מבשרים גשם.

איור למאמר של דובי. איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

עניין של הֶספק

הסיפור הזה (המקומות אמיתיים, האנשים בדויים) מתאר נכוחה את מציאות חייהם של מיליוני אנשים. באפריקה חיים היום כמעט מיליארד ו-300 אלף בני אדם, מתוכם 400 מיליון מתחת לקו העוני המוחלט (1.9 דולרים ליום), ומיליוני ילדים נמצאים במצב של אי-ביטחון תזונתי. אפריקה ענייה ורעבה לא רק למזון, גם לאנרגייה – ליותר מ-800 מיליון איש באפריקה אין חשמל יציב וזמין במשך חלקים גדולים מהיממה, ולכ-300 מיליונים מהם אין גישה לחשמל כלל.

מצבה של אפריקה היום, אף שהוא עגום יחסית, טוב ממצבן של האומות המתועשות עד לפני 300 שנה. בבריטניה, יותר מתשעים אחוזים מהאוכלוסייה חיו מתחת לקו העוני האבסולוטי, הגיל הממוצע היה 41, ויותר מ-300 מכל אלף תינוקות לא הגיעו לגיל חמש. אלא שתוך 300 שנה חל שינוי מהותי בחייהם של מיליארדי בני אדם ברחבי העולם, שינוי שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה של המין האנושי. ההיסטוריונים והכלכלנים עדיין נאבקים (וכנראה ייאבקו גם בעתיד) כדי להבין את הסיבות שהביאו למהפכה התעשייתית, אבל אם עלינו לספר את סיפורה במילה אחת, המילה היא "הֶסְפֵּק".

הספק הוא אנרגייה ליחידת זמן. הוא ה"מזון" של המכונות. הוא המאפשר להן לבצע משימות במהירות רבה יותר ובכוח רב יותר משבני אדם מסוגלים לבצע בעצמם. טרקטור משלים בשעה אחת משימה שתדרוש יום עבודה שלם של כמאה אנשים; מנועי הרכבת והמכונית מסיעים בני אדם למרחק רב יותר ומהר יותר מסוסים (מהשוואה זו נגזרת יחידת ההספק הוותיקה "כוח סוס"). ההספק אפשר לבני אדם רבים יותר ויותר לפנות זמן מעבודה בשדות, להרוויח יותר – ובהתאמה לאכול טוב יותר ולמצוא זמן למחשבות המובילות להמצאות ולפיתוחים נוספים. ההספק אפשר ליותר ויותר ילדים לעזוב את העבודה החקלאית וללכת לבית-הספר (ראו איור 1). לא ייפלא שהמילה האנגלית להספק היא Power.

blank
איור 1: פרסומת לטרקטורים משנת 1921 – "השאר את הילד בבית-הספר, ותן לטקרטור 'קייס קרוסין' למלא את מקומו בשדה". מקור: אתר אוניברסיטת מערב וירג'יניה

ההספק אינו נופל לידינו בציווי אלוהי כמו מַן מהשמיים. הספק צורך דלק. אם תרצו, זוהי הגדרתו של דלק: משאב המאפשר ייצור הספק. מקורם של רוב הדלקים שבהם משתמשת האנושות כיום הוא אור השמש (כמו כל דבר על פני האדמה, כי השמש היא מקור ההספק החיצוני היחיד לכדור הארץ). הצמחים הקדמוניים השתמשו בהספק מהשמש כדי לגדול, ואז מתו ושקעו, או נאכלו על ידי חיות שמתו ושקעו, נלחצו עם הזמן ובכובד האדמה או הים שמעליהם, ונהפכו לחומרים אורגניים משומרים היטב – נפט, פחם, גז טבעי, או בשמם המוכר "דלקים מאובנים".

הדלקים הללו משמשים אותנו לייצור הספק. הנפט, למשל, הופך – דרך מנועי בערה פנימית או מנועי סילון – להספק מכני, המשמש אותנו לתעבורה ולשינוע. את הפחם והגז אנחנו שורפים, והופכים את קשרי המולקולות האורגניות הקדמוניות לחום. ההספק הזה משמש אותנו לחימום ישיר של בתינו (בקנדה ובשבדיה, למשל, רוב ההספק הצרכני הפרטי הולך לחימום), או לחימום מים והפיכתם לקיטור (אדי מים בלחץ גבוה). אם הקיטור מכוון לטורבינה, הוא יסובב אותה, ואם בלב הטורבינה יש מגנט גדול המלופף בחוטי נחושת – יופק הספק חשמלי. כך המרנו את ההספק מהשמש הקדמונית לחשמל המודרני שחיינו תלויים בו.

ובל נטעה, חיינו אכן תלויים בו. הספק אינו פינוק – הֶספק הוא חיים. הֶספק הוא האוכל שאנחנו אוכלים, דרך המכונות החקלאיות, השינוע והקירור. הוא המים שאנחנו שותים, דרך הובלה וסינון של מים ממקורות טבעיים או התפלה של מי ים (בישראל, כשמונים אחוזים ממי השתייה מותפלים). הֶספק הוא התעשייה שלנו, שמאפשרת לנו כלכלה חזקה. הספק הוא הבריאות שלנו, דרך ייצור תרופות ועד לחשמול בתי החולים. הספק הוא התרבות, הוא החינוך וההשכלה. הספק הוא המטבע שמשלם האדם בבואו ליצור כל דבר על פני האדמה הזאת. אין דבר שלא נוכל לייצר עם די הספק, ולהפך – בהיעדר הספק, לא נוכל לייצר דבר.

לא ייפלא אם כן, שמאז ומעולם רדפו בני האדם אחר דלק – בתחילה היו אלו ענפי עצים שנמצאו על הקרקע. אחר כך, עם בוא המהפכה החקלאית ועימה העיור, החלו גזעי העצים לשמש מקור דלק עיקרי (קודם לכן הייתה אירופה מכוסה יערות ואז הם החלו להיעלם אט-אט). כך עד גילויו של הפחם הטמון באדמה, שנשרף טוב יותר, מהר יותר ונקי יותר מעצים חיים. הפחם אפשר את מנוע הקיטור (שהוא כאמור מכונה ההופכת את הפחם להספק מכני). אחר-כך הגיע הנפט, שהציל את הלווייתנים מכליה (עד גילויו, שומן לווייתנים היה מקור הדלק העיקרי לתאורה בצפון אמריקה ובאירופה). ואז הגז הטבעי, שאפשר הסקה של המוני בתים.

לפי הדו"ח האחרון של REN21, ארגון העוסק בריכוז המחקר העדכני על אודות אנרגיות מתחדשות בעולם ובהנגשתו, כשמונים אחוזים מההספק המופק על ידי האנושות מגיע מדלקים מאובנים.[1] המספר הזה כמעט לא השתנה במשך עשרים שנה, למרות מאמצים כבירים (וטריליוני דולרים) שהושקעו בשינויו (עוד נגיע לכך). הסיבה לכך היא שילוב התכונות המיוחד שיש לדלקים המאובנים. ראשית, הם מצויים בכמות רבה. ההספק הנצרך על ידי האנושות הוא עצום (שווה ערך למעל שני מיליארד חביות נפט בשנה), אבל לשמחתנו כדור הארץ הוא מקום גדול מאוד, ובמשך זמן רב מאוד נוצרו בו הדלקים המשמשים אותנו.

מכאן נגזרת התכונה השנייה – זמינות. אנו צורכים הספק כל הזמן. כל הזמן ובכמויות עצומות. מעל מחצית מהאנושות גרה בערים גדולות, וצריכת החשמל של עיר גדולה בלילה (כשכולם ישנים) היא כשני שלישים מהצריכה המרבית. מפעלי תעשייה עובדים יומם וליל, אוניות שטות בלילה ובתי חולים פתוחים גם בשלוש לפנות בוקר. השימוש בדלק ממקור מאובני, שניתן לאגירה ולשינוע, מאפשר לנו לייצר הספק במקום ובזמן שאנו זקוקים לו, וברציפות – שהיא קריטית לחיינו.

תכונה שלישית היא צפיפות ההספק – כלומר, כמה הספק ניתן להפיק מקילו אחד של חומר. דלקים מאובנים מאופיינים בצפיפות הספק גבוהה מאוד (שנייה רק לדלק הגרעיני – נעסוק גם בכך בהמשך), המאפשרת ייצור הספק רב מאוד בשטחים קטנים מאוד (למשל קטר הרכבת או אוניית משא). כל ההספק המופק של מדינת ישראל (בין 12 ל-16 ג'יגה-ואט) מיוצר בשטחם של עשרה מפעלים לא גדולים במיוחד.

 

רוחות של משבר

בעוד תושבי אפריקה (ושאר המדינות העניות) צמאים להספק, בעולם הראשון ובמדינות המערב מסתמן שינוי בתפיסה. במדינות רוויות-הספק אלו התפתחה תפיסת חובה מוסרית חדשה. לא עוד חובת המדינה לדאוג לאזרחיה להספק (ולאפשרויות החיים והשגשוג הנובעות ממנו), אלא החובה לצמצם את השימוש בדלק ממקור מאובני – כמעט ללא התחשבות בעלות או בתוצאות.

על המקור לציווי הזה בוודאי שמעתם (אלא אם נחתתם ברגע זה מכוכב אחר) – זהו משבר האקלים. לפי הַדּוֹגְמָה המודרנית הזו, האנושות עומדת היום בפני משבר חמור, מיידי, חסר-תקדים וחובק-עולם, המאיים על עצם קיומנו. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש קובע כי "אנו בקרַב חיינו". מודאגי האקלים טוענים לקשר ישיר בין המאמץ האנושי ליצירת הספק לבין משבר האקלים: הם קובעים את המחלה, את המקור לה ואת התרופה לה. הבעיה: משבר אקלים מאיים, מסוכן לאדם לחי ולצומח, שהשלכותיו איומות ומרחיקות לכת. המקור: פליטות פחמן דו-חמצני (פד"ח) כתוצאה מפעילות אנושית (בעיקר שריפת דלקים מאובנים). התרופה: מעבר מיידי להפקת חשמל ממקורות "מתחדשים".

למרות טענות המודאגים ש"המדע הכריע" (עד כדי דרישה קולנית לאסור השמעת דעות שונות בעניין) והוודאות שבה נטענים הדברים – במציאות, העניינים הרבה פחות ברורים. אכן טמפרטורת כדור הארץ עלתה בכמעלה במאה השנים האחרונות ולאדם יש השפעה מסוימת על עלייה זו;[2] אך האם משמעות הדבר היא שאנו נמצאים במשבר אקלים?

יש לשים לב ש"משבר" אינה מילה מדעית, אלא מילה מתחום החוויה האנושית, ולכן צריך להיזהר. כשמשתמשים במדע ובנתונים כדי לתאר משבר – עלינו לכמת בזהירות את הפרמטרים המדידים ולקשר אותם לבעיה כלשהי או למכשול שיש להתגבר עליו.

הדאגה הראשונה (ולעיתים הראשית) של מודאגי האקלים היא עליית פני הים. אם הטמפרטורות עולות, הקרחונים נמסים בקצב גובר ופני הים עולים. ואכן, פני הים עלו ב-150 השנים האחרונות, אבל האם מדובר ב"משבר"? ראשית, נציין שפני הים עולים בקצב כמעט אחיד מאז היציאה מעידן הקרח הקטן בסוף המאה ה-19 (אף שפליטות הפד"ח ממקור אנושי נעשו משמעותיות רק מהמחצית השנייה של המאה ה-20). שנית, קצב עליית פני הים (שחלקו נובע לא מעליית פני הים אלא משקיעת יבשה) הוא איטי ומזערי להפליא – כ-2–4 מ"מ בשנה. כלומר, 2–4 סנטימטרים בעשור או 30 סנטימטרים במאה שנה. האם זהו "משבר מיידי קטסטרופלי"? קשה לדמיין זאת. כרבע משטחה של הולנד נמצא כל הזמן מתחת לפני הים, ובעת גאות – מעל מחצית משטחה. ועדיין, בעזרת טכנולוגיות פשוטות יחסית (תעלות וחומות) פתרו ההולנדים את הבעיה, ומאז 1953 לא היה להם הרוג אחד מהצפות.

בישראל עלו פני הים בקצב זניח של 0.7 מ"מ בשנה. מדען אקלים ידוע (איש חכם ומדען מעולה) טען בפניי כי החשש העיקרי שלו הוא שלא נוכל להתמודד עם עליית פני הים. שני משפטים אחר  כך, הוא אמר לי בהקשר אחר שהוא סומך על היכולת האנושית למצוא פתרון טכנולוגי לבעיית אגירת האנרגייה (שעוד נגיע אליה), בעיה קשה ומסובכת לאין שיעור. אין בכך כדי לטעון שעליית פני הים לא עשויה להוות בעיה, ושהאנושות, במקומות הרלוונטיים, לא תצטרך להתמודד עימה ולהשקיע בכך תכנון, מחשבה וכסף (כפי שעושים ההולנדים זה מאות שנים). אך לתאר זאת כקטסטרופה – זאת הגזמה.[3]

הדאגה השנייה היא אירועי קיצון מטאורולוגים – סופות, רוחות, שיטפונות וכיוצא בזאת – שתדירותם ועוצמתם, כך אנו שומעים מכל עבר, גוברת, וסכנתן תלך ותתעצם עם עליית הטמפרטורות. אך מהו בדיוק החשש ועד כמה הוא ודאי? ובכן, הגוף הרשמי הגדול ביותר שקיבל על עצמו לאסוף את הידע המדעי ולנתח אותו הוא הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (ה-IPCC) אשר הוקם על ידי האו"ם בשנת 1988. הפאנל מבסס את פרסומיו בעיקר על עבודות מדעיות או טכניות שפורסמו או עברו ביקורת עמיתים. הדו"חות עוברים בקרה של מאות מומחים חיצוניים ששולחים לפאנל את הערותיהם, והם מתפרסמים אחת לכמה שנים לקול תרועות התקשורת העולמית. הדו"ח האחרון פורסם בשנת 2021 וסקר לעומק את הממצאים הסטטיסטיים בנושא אירועי קיצון, והממצאים ברורים: למרות העלייה בטמפרטורה במאה השנים האחרונות, לא נמצאה עדות כלשהי לעלייה בתדירות של סופות ציקלון, סופות חורף וברקים, אירועי ברד, רוחות בעוצמה חזקה, בצורות והצפות, וגם לא בחומרתם.[4] גשמים חזקים אכן התגברו, אבל לא במידה אחידה והקשר של שינויים אלו לשינוי בטמפרטורה המקומית אינו ברור כלל. כמו כן, הדו"ח מדגיש שאין קשר ישיר נצפה בין התחזקות הגשמים לבין הצפות.[5]

הדו"ח כן מזהה עלייה בשכיחות בגלי חום, ממצא סביר שכן הטמפרטורה של כדור הארץ עלתה. אלא שכאן חשוב לציין כי בעבור בני אדם, קור מסוכן הרבה יותר מחום. על פי מחקר מקיף שנערך ופורסם ב-LANCET, התמותה מקור בעולם המערבי גדולה פי ארבעה בערך מהתמותה מחום, ובמדינות מתפתחות ועניות – היא גבוהה עד פי עשרים![6]

 

blank
איור 2: מקרי מוות כתוצאה מחום וקור באזורים שונים בעולם. מקור: The Lancet, 386:9991 (25/7/2015)

עוד מזהה הדו"ח (בביטחון בינוני, medium confidence, שמשמעו 50% ביטחון בתוצאה) עלייה בתדירות של "מזג אוויר שמקדם שרפות", כלומר שילוב של חום, לחות נמוכה ורוחות חזקות.[7] אכן מפחיד. אלא שיש עוד כמה נתונים שחשוב להכיר בהקשר הזה: ראשית, שטח השרפה בכדור הארץ בשמונה-עשרה השנים האחרונות קטן ב-25% כתוצאה מפעילות אנושית. שנית, אומנם השפעת השרפות על בני האדם גדלה, אך זאת בשל הגידול באוכלוסייה והתפשטות שטח המגורים לאזורים בסיכוני שרפה גבוהים יותר.[8] מכל מקום, הגורם האקלימי הוא שולי בקביעת משטר השרפות, והגורם העיקרי להן הוא פעילות אנושית (בעיקר שרפות יזומות, ניהול יערות ויכולות לחימה באש).[9]

אבל הנתון החשוב מכולם, בנוגע לאירועי קיצון אקלימיים בכלל, קשור, כפי שהראה הכלכלן ביורן לומבורג בשנת 2020, בסטטיסטיקה של אירועי קיצון אקלימיים. ב-120 השנים האחרונות חלה ירידה של 99% (!) בסך מקרי המוות בעולם כתוצאה מאירועי קיצון אקלימיים,[10] והירידה נמשכת – ב-2021 נרשם המספר הקטן ביותר של הרוגים מאירועי קיצון אקלימיים בהיסטוריה המתועדת, וזאת למרות הגידול המדהים באוכלוסייה (איור 3). גם עלות הנזק של אירועי הקיצון (מתוקנת כמובן לעלייה בעושר הכולל) ירדה. חשבו על זה: אם אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אקלים המאופיין בעלייה של אירועי קיצון, כיצד ייתכן שהנזק מאירועים כאלו, בחיי אדם וברכוש יחסי, רק יורד? הסיבה לכך היא שבעזרת הקדמה והטכנולוגיה (שמחייבים הספק), הצליחו בני האדם להתגבר על האקלים. כפי שאומר הפילוסוף אלכס אפשטיין – "זה לא שלקחנו אקלים נוח ואנו הופכים אותו למסוכן, אלא להפך – לקחנו אקלים שמסוכן לבני האדם, והצלחנו להפוך אותו לנוח".[11].

blank
איור 3: מספר ההרוגים לשנה מאירועי קיצון אקלימיים, ומאירועים טבעיים לא-אקלימיים. מספר ההרוגים מאירועי קיצון אקלימיים ירד ב-120 השנים האחרונות ב-99%, וזאת למרות הגידול העצום באוכלוסייה. 12.

דרך נוספת "לכמת" משבר היא בבדיקת ההשפעה הכלכלית שלו, בפרט על התוצר המקומי הגולמי (ועל הממוצע העולמי שלו). לדוגמה, השפעתו של משבר הקורונה (שאנו חווים על בשרנו מאז 2020), הוערכה בירידה של כ-4%–5% מהתמ"ג העולמי במשך שנה. משבר הסאב-פריים של 2007–2009 גרם לירידה של כ-1.5% מהתמ"ג העולמי (במשך שנתיים), והשפל הגדול של שנות ה-30 הוביל לירידה של כ-5% בשנה בתמ"ג העולמי (למשך שנים מספר). השאלה המתבקשת היא מה תהיה ההשפעה הכלכלית של "משבר האקלים"?

ובכן, בשאלה הזו דן לא אחר מאשר ה-IPCC, שהציג שלל מודלים כלכליים המבוססים על פיתוחיו של הפרופסור לכלכלה ויליאם נורדהאוס (אשר הקנו לו פרס נובל לכלכלה). המודלים השונים מביאים בחשבון הנחות שונות, תרחישים שונים ועלויות שונות, וכולם מסכימים פחות או יותר כי העלות של משבר האקלים, אם לא נשנה דבר בהתנהלותנו, תהיה ירידה של אחוזים בודדים (3–4 אחוזים) בתמ"ג העולמי במאה שנה) כלומר ירידה שנתית של 0.036% בתמ"ג).[13] יש לזכור – ירידה זו באה על רקע צמיחה מתמדת בתמ"ג, וההערכות הן שעד 2100 הצמיחה העולמית תהיה 450%. במילים פשוטות, במקרה הקיצוני שבו לא נעשה דבר לגבי האקלים, בשנת 2100, במקום שהעולם יהיה עשיר פי 4.5 מכפי שהוא היום, העולם יהיה עשיר "רק" פי 4.35. זוהי אכן עלות אמיתית שיש לשקול ברצינות ולתכנן לפיה. אך האם זו קטסטרופה?

אין בכל זה כדי לומר שהתחממות כדור-הארץ אינה כרוכה בבעיות כיום ובעתיד, ועלינו לדון בהן בכובד ראש. אולם עלינו לעשות זאת בצורה רציונלית, מבוססת נתונים, ולא ללכת שולל אחרי סיסמאות אפוקליפטיות ונבואות אובדן.

 

על הדלילות ועל התזזיתיות

וכאן אנו מגיעים לטענה המרכזית של מודאגי האקלים: הצורך הקריטי לעבור לשימוש בלעדי באנרגיות מתחדשות. כלומר, העולם חייב להיגמל מהתלות באנרגייה שמקורה בדלקים מאובנים, ולעבור מייד ל"כלכלה דלת פחמן" המתבססת על ייצור הספק בעיקר מתחנות רוח וחשמל סולארי. נשמע טוב, למה לא?

ובכן, מפני ששני המאפיינים העיקריים של מקורות הספק אלו הם דלילות האנרגייה והתזזיתיות שלה. דלילות אנרגייה – משמעותה מעט אנרגייה ליחידת שטח. היחס בין שטח ההפקה של אנרגייה סולארית לשטחן של תחנות כוח המופעלות בגז עומד על בערך מאה לאחד; כלומר, כדי להפיק אותה כמות הספק נדרש פי מאה יותר שטח אם מדובר בייצור על ידי אנרגיית שמש מאשר אם מדובר בייצור בתחנה שמופעלת בגז. דלילות האנרגייה משמעותה גם שמקורות חשמל אלו מחייבים שימוש בכמויות אדירות של חומר (בטון, מתכות, סיליקון) כדי לייצר אותה כמות הספק – ולייצור החומרים הללו יש השפעות סביבתיות משלו.

תזזיתיות משמעותה שהפקת החשמל בעזרת מקורות "מתחדשים" אינה קבועה, אלא תלויה בגורמי הטבע – רוח ושמש. השמש, כמובן, אינה זורחת בלילה, ולמעשה אפילו בישראל שופעת השמש אפשר לספק חשמל ממקורות סולאריים בממוצע רק 20% מהזמן – כל עוד אין עננות.[14] זו התכונה החשובה והמהותית ביותר של מקורות האנרגייה המתחדשת, והסיבה לכך שאני מציע לקרוא להם בשמם הנכון: מקורות לא-יציבים.

משמעותה של אי-היציבות הזו היא שהפקת אנרגייה סולארית חסרה את התכונה הקריטית להספק: זמינות. בעוד הספק מתחנות כוח על בסיס דלקים מאובנים הוא זמין ויציב, הספק ממקור סולארי הוא הפכפך. וכאן נכנסות לתמונה כמה עובדות חשובות. ראשית, אנחנו זקוקים להספק חשמלי כל הזמן. אומנם לא כל הזמן באותה כמות – אבל לא רחוק מכך. איננו יכולים להיות תלויים באיתני הטבע. בערים גדולות (שם גרה מחצית מאוכלוסיית העולם) כמות ההספק הנצרך עומדת על כ-60%–70% מהצריכה המקסימלית. את ההספק הבסיסי הזה (שנקרא baseload) יש לספק כל הזמן, גם כשאין שמש ואין רוח.

העובדה החשובה השנייה היא שנכון להיום, אין לנו יכולות אגירת חשמל בכמויות גדולות. אילון מאסק, הבעלים של חברת טסלה ויזם טכנולוגי עתיר יוזמה ואמביציה, הקים בדרום אוסטרליה בשנת 2017 את תחנת אגירת החשמל הגדולה בעולם בשעתה (היום יש כמה תחנות קצת גדולות ממנה). המיזם יצא לדרך לאחר שדרום אוסטרליה עברה למשק אנרגייה המבוסס אך ורק על אנרגיות מתחדשות וסבלה מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות. מאסק ביקש להוכיח כי מדובר בבעיה טכנולוגית פתירה, אך חוות האגירה שהקים יכולה – בחשבון הכולל – לאגור חשמל לטובת כמה עשרות אלפי בתים למשך שעה וחצי ביום, לא בדיוק פתרון מערכתי עולמי. למעשה, אפילו בדרום אוסטרליה הפתרון לא היה מספק, ובמקביל נבנתה תחנת כוח שעבדה בתחילה על דיזל וכעת הוסבה לגז, בהספק כפול. מטרתה של התחנה היא לגבות את תחנת האגירה בתקופת הקיץ כאשר צריכת האנרגייה עולה.[15]

העובדה השלישית החשובה היא שתחנות כוח גדולות (למשל "אורות רבין" בחדרה או "רוטנברג" באשקלון) אי אפשר לכבות ולהדליק במהירות. נדרשים להן כמה ימים כדי "להתניע". ישנן תחנות גזיות (הנקראות "פיקריות") שכן אפשר לכבות ולהדליק קצת יותר מהר – אבל במחיר של עלות, תחזוקה יקרה ונצילות יחסית נמוכה. כלומר, הן מבזבזות יותר דלק כדי להגיע לאותו הספק.

המשמעות הנגזרת משלוש העובדות האלו היא שעם הטכנולוגיות הנוכחיות, הספק ממקור לא-יציב הוא למעשה "טפיל" על רשת החשמל ממקורות מאובנים, ומעמיס עליה עלויות גבוהות. העלויות האלו מגולגלות אל הצרכן: הן כעלייה ישירה במחירי החשמל, הן כעלייה במחירי מוצרים שנדרש חשמל להפקתם, כלומר כמעט כל מוצר. מדוע? מפני שהצורך בגיבוי קבוע של תחנות-כוח ממקורות מאובנים, שכאמור אי אפשר לכבות ולהדליק במהירות, גורם לכך שדלק נשרף אך אינו משמש לייצור חשמל אלא לייצוב הרשת בלבד. מקורות לא יציבים אלו מעמיסים גם עלויות של קווי הולכה עצומים ויקרים, שכן השטחים הפתוחים שבהם אפשר להפיק אנרגייה סולארית מרוחקים מאות קילומטרים מאזורי הביקוש (לדוגמה, קווי המתח הנמתחים מחבל אילות אל מרכז הארץ).

מכיוון שחשמל ממקור לא יציב דורש גיבוי קבוע, יש עדויות לכך שלמרות התחזיות, בפועל העלאת אחוז החשמל המופק ממקורות לא-יציבים אינו מוריד במידה ניכרת את פליטות הפד"ח.[16] המחקר שבחן זאת עבור ה-OECD סבר כי הדברים נובעים ממדיניות "חלשה" מדי או משימוש מוגבר במקורות מאובנים בתעשיית החשמל, אך   קשה להניח שהצורך בהפעלה רצופה או התנעה מהירה ובזבזנית של תחנות כוח המופעלות בעזרת מקור מאובני כגיבוי לא תרמו במידה ניכרת להיעדר השינוי בתחום הפליטות.

ויותר מכך – אנרגייה ממקורות לא-יציבים בצורה של אנרגייה סולארית (הרלוונטית לישראל בהקשר זה) אינה "מתחדשת" כלל. אומנם ה"דלק" – כלומר, אור השמש – מתחדש. אך המרה של אור שמש לחשמל היא תהליך מסובך שדורש כאמור חומר רב, ובסופו יש "פאנל סולארי" – הלוח הכהה שסופג את אור השמש וממיר אותו לתנועה של מטענים חשמליים. ללוחות סולאריים יש תוחלת חיים מוגבלת: היצרנים יטענו ל-25 שנה, אך מחקרים מראים שבמציאות זה יותר קרוב ל-12 עד 20 שנה. משמעות הדברים היא שהתבססות על אנרגייה סולארית תחייב החלפה נרחבת של פאנלים על בסיס שנתי. מכיוון שאי אפשר למחזר את הפאנלים הסולאריים בעלות שאינה גבוהה מאוד,[17] הם מסיימים את חייהם במטמנות, תוך סיכון לזליגת חומרים מזהמים (כגון עופרת וקדמיום) – ומדובר בכמות אדירה.[18]

 

לעולם (לא) בעקבות השמש

בישראל גוברים הקולות הקוראים להגבלת השימוש במקורות גז טבעי ופיתוחם, ולהשקעה מוגברת באנרגייה סולארית. כיום האנרגייה המתחדשת בישראל עומדת על כ-6% מסך ייצור החשמל, ורובה המוחלט סולארי. בשנת 2020, בשבתו כשר האנרגייה, הגדיל ד"ר יובל שטייניץ את יעד שיעור החשמל ממקורות סולאריים מ-17% ל-30% עד שנת 2030, תוכנית המכונה "30-30". אלא שבד בבד עם ההכרזה על התוכנית הזו דחף השר שטייניץ, ולמעשה אִפשר, את פיתוח שדות הגז הישראליים. מאז חילופי השלטון משלבות השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג ושרת האנרגייה קארין אלהרר כוחות, ודוחפות – במילים ובמעשים – לקידום תוכנית זו ואף להגדלת היעדים. במסגרת זו, הודיעה שרת האנרגייה על דחייה של שנה במתן אישורים לחיפושי גז חדשים במים הכלכליים של מדינת ישראל, והיא מעכבת מתן אישורים לבנייה של תחנות כוח חדשות באזורי הביקוש לחשמל.[19] רוח הדברים ברורה: שמש בפנים, גז בחוץ.

אלא שהמספרים מלמדים שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. אחרי שהוחלט על תוכנית 30-30, פנה משרד האנרגייה אל חברת החשמל וביקש דו"ח מחקר שיבדוק מה יהיו צורכי הייצור כדי לעמוד ביעד.[20] הדו"ח מפורט מאוד, ונבחנו בו ארבע חלופות טכנולוגיות, בהן יכולת האגירה של ישראל. לא אדון כאן בדו"ח כולו, אך אביא את הנקודות העיקריות.

בארבע החלופות, כמות הפאנלים הסולאריים שיותקנו עד 2040 מסוגלת לייצר פוטנציאלית הספק שווה ערך ל-16 ג'יגה ואט. מהי משמעות מספר הזה? ובכן, זוהי בערך כל יכולת ייצור ההספק בישראל. כל עשר תחנות הכוח שלנו יחד מסוגלות לספק (ואף עושות זאת בעיתות צריכה מוגברת, למשל לילות קרים במיוחד או ימים חמים מאוד) כ-16 ג'יגה ואט. מובן שהפאנלים הסולאריים המדוברים לא יכפילו את כמות ההספק בישראל, מהסיבה שצוינה לעיל: אי יציבות. הפאנלים הסולאריים יוכלו לספק בערך 20% מכך ואולי אף פחות (כפי שיוסבר להלן).

מדובר בכ-64 מיליון לוחות סולאריים, שיחד יתפסו כ-5% משטחה של מדינת ישראל (כ-150,000 דונם, המקבילים לכ-20,000 מגרשי כדורגל, וזאת לפי ההערכה השמרנית). אומנם חלק מהלוחות יותקנו על גגות או בשטחי חקלאות (אם יימצאו האישורים), אבל לפי הערכת משרד האנרגייה, מעל מחצית מהשטח שיוקדש לכך יבוא בהכרח על חשבון שטחים פתוחים, בעיקר בנגב. מכיוון שמרב הביקוש הוא במרכז הארץ, תידרש פרישת תשתית הולכה אדירה במרחבי הנגב בעלות של כ-40 מיליארד שקל בעשור הקרוב, עלות שתושת על הצרכן כמובן.[21] מכיוון שתוחלת החיים של הפאנלים הסולאריים היא סופית (כ-12–20 שנה כאמור), מדי שנה נצטרך לזרוק למטמנות כ-4–6 מיליון פאנלים סולאריים. עלות ההטמנה וניהול הפסולת – כמובן על הצרכן.

כדי לייצב את הרשת לנוכח תזזיתיות השמש, נצטרך לפי הדו"ח להתקין עוד תחנות כוח על בסיס דלקים מאובנים. בחלופה הראשונה, הריאלית מכולן, מביאים בחשבון את תחזית יכולת האגירה הקיימת בישראל (בתוכניות הקיימות שתי תחנות אגירה שאובה המסוגלות לאגור 0.8 ג'יגה-ואט). בחלופה זו יהיה צורך בבניית תחנות כוח שיכולות לספק כ-15 ג'יגה ואט, בערך מחצית מהן תחנות "פיקריות" שהוזכרו למעלה.[22]

הקוראים חדי העיניים ודאי משפשפים אותן כעת: יש להתקין תחנות כוח גזיות כמעט באותו הספק של כל תחנות הכוח הפועלות כיום בישראל? והתשובה למרבה התדהמה חיובית. תחנות אלו יצטרכו כמובן להיות מותנעות ומכובות פעמים רבות. כמה? בין 200 ל-300 פעמים בשנה – כמעט כל יום![23] מדובר על פי עשרה ממחזורי ההתנעה הנוכחיים של תחנות כוח, ובדו"ח נכתב במפורש שלפי הניסיון התפעולי של חברת החשמל, תחנות הכוח אינן מסוגלות לעמוד בעומס התנעות כזה, והדבר יביא ל"הקטנה של זמינות היחידות, קיצור משמעותי של תוחלת הזמן בין שיפוצים, והגדלה ניכרת של הוצאות ההחזקה".[24] במילים אחרות – המערכת תתקשה מאוד לעמוד בכך. גם אם תצליח, מעל שליש מהחשמל שיגיע מהפאנלים יהיה חייב "להיקטם" (כלומר להיזרק) כדי לא להכביד על הרשת, כלומר נקבל רק כ-15% מההספק שמייצרים הפאנלים הסולאריים.  תחנות הכוח הגזיות שיותקנו רק כדי לייצב את המערכת יכולות לספק כמות זו לבדן ובקלות.

חברת החשמל בחנה שלוש חלופות נוספות שבהן הובאה בחשבון אפשרות אגירת החשמל בכמויות משתנות של בין 4.5 ל-6.5 ג'יגה ואט. בחלופות אלו כמות תחנות הגז פוחתת בהתאם, כך שתתאים להספק של בין 7 ל-10 ג'יגה ואט. ממש לאחרונה נחנך מפעל האגירה הגדול בעולם, ב-Moss Landing שבקליפורניה. החלופה המינימלית של חברת החשמל דורשת בנייה של כעשר תחנות כמו זו הגדולה בעולם, תוך פחות מעשרים שנה (או, לחילופין, כשלושים תחנות כמו זו שבנה אילון מאסק בדרום אוסטרליה – שם אין מגבלת שטח). בחלופות אלו נצטרך להתקין הרבה פחות תחנות גזיות אבל – כפי שאומר הדו"ח בבירור – "מהיבט צריכת גז ופליטות, לא קיים הבדל מהותי בסך צריכת הגז ובהיקף הפליטות בין החלופות השונות" – כלומר כמות הדלק (גז בעיקר) שיישרף כדי לייצב את הרשת לא תהיה שונה בין ארבע החלופות.[25]

מה, איך זה יכול להיות? ובכן, מפני שרק כמות ההספק המיוצר חשובה, לא כמות ההספק המותקן – ובכל החלופות תיווצר אותה כמות הספק בתחנות הגיבוי. במילים אחרות – התקנת סוללות אינה חוסכת דלק, היא רק מחליפה את בניית תחנות הכוח הגזיות הקטנות שצורכות שטח מצומצם בתחנות של סוללות המשתרעות על פני שטחים עצומים.

והמחיר? ובכן, כשדיברתי עם בכירים ברשות החשמל קיבלתי תשובה מעניינת. רשמית – חברת החשמל לא נתבקשה לתת הערכה לעלות התוכנית, ולכן לא סיפקה הערכה כזאת. ואולם כל הערכה שהיא תהיה בהכרח הערכת חסר, כי כפי שנאמר לי באופן אישי, מדובר בהרפתקה טכנולוגית שאין לה אח ורע בעולם כולו, ואין כל דרך לדעת מראש מה יהיו העלויות הישירות והעקיפות שלה.

ועם זאת, בדו"ח "הגדלת יעדי ייצור החשמל באנרגיות מתחדשות לשנת 2030" של רשות החשמל יש ניסיון להערכת עלויות ולחישוב העלות הנוספת לצרכן החשמל.[26] לפי האומדן, כדי לעמוד ביעד של 30% חשמל סולארי, תידרש עלות עודפת של 4–10 מיליארד שקל, שתוסיף לחשבון החשמל של הצרכן קצת פחות מ-2%.[27] אלא שמדובר בהערכה מסובכת, גסה למדי ומלאה חורים: הדו"ח כולו מדבר על עלות עודפת, כלומר התוספת שתידרש במעבר מיעד של 17% חשמל ממקור סולארי ל-30% של חשמל ממקור סולארי, ולכן חסרה בו למשל עלות הקמת תחנות הגיבוי הגזיות והתשלום הנדרש לזמינותן; ההערכה בדו"ח אינה כוללת גם את עלויות תשתית ההולכה – שעומדות כאמור על 40 מיליארד שקל (!) לעשור הקרוב;[28] עלייה אפשרית במחירי הפאנלים הסולאריים;[29] סובסידיות עקיפות כגון חיוב רכישת כל החשמל המיוצר על ידי פאנלים סולאריים אם הוא נדרש ואם לא; פטור ממס הכנסה על רווח מייצור חשמל סולארי (זהו הרווח היחיד בישראל שיש עליו פטור כזה!); הנחות בארנונה למתקנים סולאריים ועוד ועוד. מהי העלות הכוללת? כיצד היא תשפיע על הצרכן? קשה למצוא מקורות מבוססים לכך.

העלאת העלות לצרכן כתוצאה מייצור חשמל ממקור סולארי לא יציב היא מס רגרסיבי דה-פקטו, שפוגע ישירות באוכלוסיות העניות והחלשות ביותר. הסיבה לכך היא שעלייה במחיר לצרכן מגולמת בעליית חשבון החשמל, והחלק היחסי שמשלמים העשירונים התחתונים על החשמל מתוך שכרם גבוה בהרבה מזה שמשלמים בני העשירונים העליונים. ומי מקבל את הסובסידיות? החברות הפרטיות שהשקיעו בתחנות כוח פוטו-וולטאיות[30] (או מי שיש ברשותו וילה עם גג פנוי להתקנת פאנלים סולאריים ודי הון עצמי להשקעה ראשונית).

חשוב להדגיש שאין כיום בעולם מדינה שעומדת ביעד זה לאנרגייה סולארית. בגרמניה ובאיטליה – משקי האנרגייה הגדולים באירופה שבהם יש שימוש רב באנרגייה מתחדשת (ובכללה רוח, ביומסה וכוח הידרואלקטרי)  – חלקה של האנרגייה הסולארית נמוך בהרבה. בגרמניה בשנת 2019 חלקן של האנרגיות המתחדשות הגיע ל-46% (מתוכם כ-17% ביוגז), וחלקה של האנרגייה הסולארית עמד על כ-8% בלבד. במשק האיטלקי, בשנת 2016 חלקן של האנרגיות המתחדשות הגיע לכ-37% וגם בו חלקה של האנרגייה הסולארית עמד על כ-8% בלבד.[31]

ההרפתקה הזאת מסוכנת לא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מבחינת היציבות האנרגטית. מעבר לאחוזים גבוהים של חשמל ממקור לא יציב עשוי להוביל לאי-יציבות של הרשת ולהפסקות חשמל, כפי שקרה במדינות אחרות כמו קליפורניה.[32] אלא שבניגוד לקליפורניה (או גרמניה או מדינות אחרות שניסו לעבור לאחוזים גבוהים של חשמל ממקורות לא-יציבים), ישראל היא "אי אנרגטי" – רשת החשמל שלנו אינה מחוברת לשום מדינה שכנה, ולכן כאשר לא יהיה לנו חשמל – לא יהיה ממי לקנות הספק כדי להשלים את החוסר ולענות על הביקוש. עובדה זו, במציאות הביטחונית הייחודית של ישראל, היא לבדה סיבה מספקת לנקוט זהירות-יתר לפני שיוצאים להרפתקה אנרגטית.

כשבוחנים את התוכניות בשטח, מתגלה שסחרור האג'נדה מוביל אותנו לבעיה חמורה עוד יותר. שכן אף על פי שדו"ח חברת החשמל מכריז כי יש צורך בבניית תחנות גזיות רבות לגיבוי, שרת האנרגייה אלהרר אשר מכנה את הגז "דלק מעבר" מסרבת לקדם את הקמתן. השרה לאיכות הסביבה זנדברג אומרת בפה מלא שאין בכך צורך. כרגע קיימת במשרדי הממשלה השונים הסכמה על שתי תחנות גזיות נוספות בלבד, כלומר 1.4 ג'יגה ואט עד 2030. לא זו אף זו, אומנם ההסכמה קיימת, אבל תכנון אין, ואפילו המכרז מעוכב כבר חודשים ארוכים. גם לאחר שתתקבל ההחלטה, יידרשו עוד שש-שבע שנים לפחות עד להקמה.

כלומר, גם אם נשקיע מיליארדים על גבי מיליארדים, ונתקין בתוך שמונה שנים מיליוני פאנלים סולאריים ומתקני אגירה בממדים שטרם נראו בעולם, גם אם איכשהו נצליח לייצב את המערכת ולהקים מאות קילומטרים של קווי של הולכה ותשתיות נדרשות, גם בתרחיש האופטימי עד בלתי-סביר הזה נימצא בסכנה למחסור אנרגטי. אך נראה כי במשרדי הממשלה השונים מתעקשים לקדם אג'נדה ירוקה ולא מדיניות אנרגטית יציבה.

 

סיכה על מפת העולם

הרפתקאות אנרגייה לא יציבה כבר נוסו במקומות רבים בעולם. קליפורניה, שחרטה על דגלה מעבר ל"אנרגייה ירוקה", חווה בשנים האחרונות הפסקות חשמל תדירות, יזומות ולא-יזומות; מחירי החשמל שם האמירו, והיא סובלת מהגירה שלילית אדירה – יותר מחמישה מיליון איש עזבו אותה בשנים האחרונות – רבים טוענים שהדברים קשורים.[33] טקסס, שמדיניות תמחור החשמל שלה הובילה להשקעה באנרגיית רוח ולהיסמכות-יתר עליה, סבלה מאחת מהפסקות החשמל הגדולות בהיסטוריה שלה, וזו הובילה למאות מתים ומחירה עוד יתברר עם הזמן. גם במקרה הזה מתחולל ויכוח עז בשאלה אם התקלה התרחשה בשל הסתמכות מוגזמת על אנרגיות מתחדשות.[34]

גרמניה – נושאת הלפיד האירופית (עם דנמרק ובריטניה) במרוץ אחר הספק "ירוק", הגיעה לכ-30% הספק ממקורות לא יציבים.[35] התוצאה? השנה אין די רוח בצפון אירופה, ומחירי החשמל זינקו בעשרות אחוזים בתוך חודשים ספורים – מפני שמדינות צפון אירופה שפיתחו הספק מרוח (במחירי עתק של מאות מיליארדי אירו), סירבו לפתח במקביל מקורות גז (הן בארות והן אתרי אגירה) – וכעת הן נסמכות על הגז המוזרם מרוסיה, ומחירו נקבע על פי גחמות ליבו של הנשיא פוטין.[36] עד כדי כך חמור המשבר, שארה"ב שיגרה ספינות משא שחוצות את האוקיאנוס האטלנטי ועל גבן מטען של גז טבעי, כדי להציל את בנות בריתה (מזכיר למישהו משהו?). גרמניה חזרה לשרוף פחם בכמויות שלא נראו שנים, בגלל ההסתמכות על מקורות אנרגייה לא יציבים – ולא נותר לגרמנים אלא להתפלל לאלוהי מזג האוויר שהרוח תחזור ושלא יהיה קר מדי, כי עוני אנרגטי הורג. גם מההקשר האנרגטי של המלחמה המשתוללת ברגעים אלו על אדמת אוקראינה אי אפשר להתעלם, כי במובן אמיתי מאוד, ידי מדינות אירופה (ובעיקר גרמניה) קשורות – 40% מהגז הנצרך בגרמניה מיובא מרוסיה, ומדינות אירופה חייבות לייבא גז מרוסיה מפני שהן ביססו את משק האנרגיה שלהן על מקורות לא יציבים הדורשים גיבוי גזי, ובה בעת זנחו את פיתוח מקורות הגז המקומיים (מתוך מדיניות אקלימית חסרת תוחלת, וכמתברר – מסוכנת). משבר האנרגייה המתחולל כעת באירופה צריך היה להיות נורת אזהרה לממשלת ישראל – אך היא מתעלמת ממנו משום מה.

ישראל היא קטנה. פליטות הפחמן-הדו-חמצני שלה עומדות על כ-0.16–0.18 אחוזים מהפליטות העולמיות.[37] לו היינו מפסיקים ברגע אחד את כל הפעילות האנושית בישראל, הדבר לא היה ניתן למדידה: עד כדי כך אנחנו קטנים. יש לזכור כי כבר כיום רק 20% מהחשמל בישראל הוא פחמי, והשאר מבוסס על גז. התהליך שהתרחש בעשור האחרון גרם להפחתה ניכרת של פליטות פד"ח (תחנת גז פולטת 60% פחות גזי חממה מתחנה פחמית), שלא לדבר על הפחתת פליטות מזהמים הפוגעים באיכות האוויר שאנחנו נושמים.

למרות זאת, מקדמים בממשלה – כאמור, על חשבון האזרחים – מדיניות קיצונית שדוחפת להתקנת חשמל ממקור לא-יציב, מתוך "אחריות גלובלית". הטיעון הנפוץ הוא שכל מדינה, קטנה ככל שתהיה, חייבת לתרום את תרומתה, אחרת לעולם לא נתגבר על משבר האקלים הנורא, ושיש כאן "דילמת האסיר" – מצב שבו כאשר כולם משתפים פעולה, מצבם של כולם טוב יותר.

זו כמובן טעות גדולה. ב"דילמת האסיר" הקלאסית, לכל המשתתפים יש משקל שווה. ואילו למדינות אין משקל שווה. גודלה של ישראל שווה לזה של עיר בינונית בסין. אם אכן כל עיר בסין תחליט על מדיניות משלה, אזי דילמת האסיר רלוונטית. אלא שמדיניות אנרגטית ואקלימית נקבעת ברמת המדינה, והחלטה שמקבלת ממשלת ישראל אינה שווה בחשיבותה להחלטה שמקבלות ממשלות כמו סין, הודו, ברזיל, אינדונזיה, מלזיה, דרום אפריקה, ניגריה ומדינות נוספות שלא התחייבו להפחתת פליטות. ואיכשהו, קשה לי לדמיין סיטואציה שבה נשיא סין שי ג'ינפינג וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי נפגשים ואומרים זה לזה – "חשבתי להוביל מדיניות הפחתת פליטות, אבל אם ישראל לא תפחית פליטות – גם אנחנו לא!". במציאות אין להם כל כוונה כזאת, עם או בלי קשר לישראל, ומעידה על כך העלייה המתמדת בצריכת הפחם והגז בסין בעשורים האחרונים (איור 4).[38]

blank
איור 4: צריכת האנרגייה הסינית לאורך השנים לפי מקור הפקה. למרות הטענות של ארגונים ירוקים כי "העולם צועד לאנרגיות מתחדשות", הנתונים מראים שהפקת חשמל ממקורות מאובנים אינה קטנה אלא גדלה, והמגמה תימשך (מקור: Our World In Data).

 

מדינת ישראל הקטנה בכל זאת טובה במשהו: מחקר ופיתוח. ולכן, אם ממשלת ישראל רוצה לקדם מדיניות עולמית של הפחתת פליטות והתמודדות עם פגעי האקלים המשתנה, עליה להשקיע את כל הכסף שיֵרד לטמיון הפאנלים הסולאריים במחקר ופיתוח מקורות אנרגייה ואגירה חלופיים. טכנולוגיה והשקעה בתשתיות יכולים לצמצם את הבעיות הסביבתיות בעשרות אחוזים בתוך שנים בודדות, או להעלים אותן לגמרי; דוגמאות כמו התפלת מי ים, מיגון מפני סופות, שיפורים חקלאיים ועוד מדגימות זאת היטב.

עוד נציין כאן, שישנה דרך הפקת אנרגייה העונה לדרישות הבסיסיות של צריכת הספק (זמינות, יציבות, מחיר) ואינה פולטת פד"ח, והיא אנרגייה גרעינית. תקצר היריעה מלתאר את כל מעלותיה של הפקת אנרגייה מתחנות כוח גרעיניות; אציין רק שזו צורת הפקת האנרגיה הבטוחה ביותר שיש לנו (כן, כן, קראתם נכון),[39] שידוע בבירור שניתן להפיק בעזרתה כמויות חשמל אדירות (צרפת מפיקה מעל 70% מהחשמל שלה ממקורות גרעיניים; סלובקיה, אוקראינה והונגריה – כ-50%; בלגיה, בולגריה, צ'כיה וסלובניה – 40%; שוויצריה, שבדיה ודרום קוריאה – כ-30%; ספרד, רוסיה וארה"ב – כ-20%). ברור שלחשמל ממקור גרעיני יש גם חסרונות ושהוא אינו מתאים לכל מקום, אבל יש לדון ברצינות בהפקת חשמל גרעיני בישראל, או לפחות בהשקעה במחקר ופיתוח יצירתי בתחום ויצירת תשתית ידע רחבה. העולם צועד היום לקראת טכנולוגיות חדשות לגמרי של תחנות גרעיניות (תחנות קטנות הקרויות "כורים קטנים מודולריים") ולישראל יש הזדמנות ייחודית להפוך למובילה בתחום בתוך שנים אחדות. אך במקום זה, דווקא מי שחרטו על דגלם את הפחד מפד"ח – ונראה שמוכנים לכל מאמץ, ללא תלות במחיר, כדי לדחוף מקורות אנרגייה לא-יציבים ובלבד שיהיו "ירוקים" – דווקא הם מתנגדים עמוקות ונחרצות אפילו לדיון ציבורי בנושא אנרגייה גרעינית בישראל.

אז נדמה כי השקעה במו"פ – בכל תחומי האנרגייה והסביבה – היא המדיניות הרצויה. נכון, אין הדבר מבטיח שנמצא פתרונות גלובאליים (כי הטבע אינו נותן לנו הספק חינם, ולכל הפקת אנרגייה מתלוות בעיות ייחודיות), אך זאת הדרך הנכונה, החכמה, ההגיונית והמוסרית יותר להשקיע בה את כספי אזרחי ישראל – במיוחד אם הממשלה מוטרדת מבעיות סביבתיות, אך נראה כי אין זה כך.

ישראל עתירת בעיות סביבתיות, ובראשן בעיית הטמנת הפסולת. המטמנות מלאות עד אפס מקום ועדיין שופכים אליהן פסולת – פשוט כי אין מקום אחר; האכיפה בעניין השלכת פסולת לא חוקית (בעיקר חומרי בניין) היא זניחה – שלוש מכל אלף משאיות ששופכות פסולת בניין לא חוקית נתפסות ונקנסות, מה שהופך את עניין השלכת הפסולת בניגוד לחוק למשתלם במיוחד (הטמנה במטמנות עולה הרבה יותר מממוצע הקנסות שיקבלו העבריינים); נחלים מזוהמים וכך גם חופים ושטחי בר; שמורות הטבע אינן מוגדרות כראוי; קיים מדגה יתר; הפיקוח על מפעלים מזהמים לקוי; הפסולת העירונית אינה מנוהלת דיה; ניהול היערות נגד שריפות אינו תקין (עשן שריפות הוא מפגע סביבתי); מתקיימות שריפות אשפה לא חוקיות; התשתיות אינן תקינות ויש בעיות של חלחול וניקוז, ועוד ועוד. כל אלו בעיות סביבתיות אמיתיות, שהשפעתן על אזרחי ישראל ישירה ומיידית. אך דומה שהמשרד להגנת הסביבה הפך למשרד להגנת האקלים העולמי, וערכים "אקלימיים" – כפי שהבהרנו – עומדים כנגד ערכים סביבתיים.

 

בחזרה לאפריקה

בכל העולם יש בעיות סביבתיות, אלא שבניגוד ל"משבר האקלים", בעיות סביבתיות הן לרוב מקומיות (זיהום חופי אינו מטריד את תושבי שוויצריה, למשל). מחקרים מראים בבירור שני דברים. הראשון, שבעיות סביבתיות הולכות יד ביד עם עוני. הדבר רק הגיוני – מי שמרוויח שלושה דולרים ליום, ושואל את עצמו מדי בוקר כיצד יחמם את ביתו ויבשל את מזונו בערב, הדבר האחרון שמעניין אותו הוא הביוב שזורם ברחוב. שיעורי כריתת היערות למשל, משתנים בהתאם להתפתחות הכלכלית, וככל שמדינה נעשית עשירה יותר (למשל במעבר להתבססות על תעשייה ומסחר במקום על חקלאות) קצב בירוא היערות יורד.[40] הדבר השני שברור הוא שכדי לצאת מעוני נדרש הספק, והרבה. אי אפשר לקיים כלכלה מודרנית חזקה ללא הספק שיזין את המכונות שיספקו את צרכינו. זה פשוט לא אפשרי. ועל כן יש קשר הדוק בין סביבה נקייה ושמורה לבין הפקת אנרגייה. מפתיע? חשבו על קנדה – מרחבי טבע אדירים ונקיים במדינה שתושביה משתמשים בהספק האנרגייה הגדול ביותר לאדם בין המדינות המפותחות (היא מתחרה רק באיסלנד – רואים את הקו המקשר?).

המסקנה ברורה (לפחות בעיניי). גם אם מיגור העוני (ומיגור הסבל האנושי המתלווה אליו בהכרח) אינו מטרה ראויה דיה, ורק הסביבה חשובה – הדרך המהירה ביותר להגנה על הסביבה עוברת דרך מיגור העוני במדינות המתפתחות, וייצור הספק הוא תנאי הכרחי לכך. אך אומות המערב שמות מקלות בגלגלי התנופה של תחנות הכוח במדינות המתפתחות, ודוגמה לכך ראינו בוועידת האקלים האחרונה שהתקיימה בגלזגו.

ועידת גלזגו הסתיימה בקול ענות חלושה. משבר האנרגייה הפוקד את אירופה הקרה, וההימנעות ההצהרתית של רוסיה, סין, הודו, ברזיל, מלזיה, אינדונזיה וענקיות מתפתחות נוספות לחתום על התחייבויות כלשהן, הפכו את הוועידה למסיבת הקוקטייל היקרה והלא-רלוונטית מבחינה אופרטיבית של השנה.

הסכם אחד כן נחתם שם. ברוב הדר, אל מול פני התקשורת, חתמו נציגים של יותר מעשרים מדינות, בהן ארה"ב, קנדה, דנמרק, נורבגיה, בלגיה, צרפת, גרמניה, אירלנד, איסלנד, הולנד, ספרד, פורטוגל ושבדיה, על הסכם שבו הן מודיעות שלא יספקו עוד מימון, הלוואות וביטחונות לפרויקטים תשתיתיים מבוססי דלק-מחצבי (פחם, גז טבעי, נפט וכדומה).[41] להסכם הצטרפו כמה מדינות עולם שלישי (שגם ככה אינן משקיעות כסף – כנראה מסיבות פוליטיות ששמורות עימן), וכמובן – בנקי ההשקעות הגדולים בתחום.[42] שימו לב – לא מדובר במענקים או במתנות, אלא בהשקעות ובהלוואות. השקעות מהסוג הזה נועדו בעיקר למימון בנייה של תחנות וכוח ותשתיות לחשמל באפריקה (בעיקר התת-סהרית, אבל גם בצפון אפריקה: לוב, מצרים וכו'), שכפי שהבהרנו – רעבה להספק; אך המדינות המערביות, הלבנות, השבעות, צורכות-ההספק-הגדולות, שנהנו ממאות שנים של ניצול משאבי הטבע האפריקניים (בלגיה, באמת?) חותמות חגיגית שהן יפסיקו את המימון לפרויקטים תשתיתיים גדולים בתחום האנרגייה מדלק מאובנים.

המשמעות האמיתית היא אי-בנייה של תחנות כוח מבוססות פחם או גז, אי-בנייה של תשתיות שאיבת גז (אפריקה יושבת על מאגרי גז טבעי עצומים, ואין לה היכולת לנצל אותם), וניצול ציני של מדינות אפריקה כניצבות במחזה לטובת אג'נדה מערבית. המשמעות האמיתית – טוענים פוליטיקאים אפריקנים מובילים – היא השארת מאות מיליוני אנשים בעוני אנרגטי, שיבטיח שהם יישארו בעוני אמיתי.[43] וכשאנחנו תומכים – ישירות או בעקיפין, בהפגנה או בתרומה – במדיניות אקלים קיצונית, אנחנו נותנים יד להתנהגות הבלתי-מוסרית הזאת.[44]

למדינות המתפתחות הגדולות (בעיקר סין והודו, אבל גם מלזיה, אינדונזיה וברזיל) פחות אכפת. יש להן הון עצמי, וסין והודו ממשיכות לבנות עשרות רבות של תחנות כוח מבוססות דלקים מאובנים. הן מבינות שללא חשמל, אין פיתוח.[45] אבל המדינות העניות באפריקה? קונגו, קניה, מאלאווי, אתיופיה, ניז'ר, ניגריה? הן יאלצו להישאר בחושך, או לפנות לסין, אחד המשטרים האפלים בעולם, כדי לממן להן תחנות כוח ולבנות אותן.[46]

 

עולם יפה יותר

כולנו רוצים עולם יפה יותר, נקי יותר, בטוח יותר. אין ספק בליבי שגם מדאיגי-האקלים (שגורמים לילדיהם וגם לילדינו בהלה אקלימית מיותרת, בחדירה לתוכני משרד החינוך), רוצים בטוב. אך נדמה לעיתים שהוויכוח בנושאי מדיניות סביבה ואנרגייה כבר אינו דיון על נתונים, עובדות ומדיניות. הוא הפך לדיון על מוסריות ועל משמעות. נדמה שהצד הירוק-בעיני-עצמו חש בעליונות מוסרית, ומשתמש בה כדי להתנגח בכל מי שמנסה להביא את הדיון בחזרה לשולחן. טקטיקות של השתקה, הכפשה וקריאה-בשמות הופכות לעניין שבשגרה בדיונים בתחום – והנפגעים העיקריים הם כרגיל האזרחים. הדבר נכון ברמה המקומית, והוא נכון ברמה העולמית.

בבואנו לדון בשאלות כבדות המשקל שעלו כאן, עלינו לנסות להשיל מעלינו דעות קדומות, תפיסות פוליטיות ותחושות בטן, ולבחון בצורה נקייה ומדעית ככל האפשר את הנתונים, את הבעיות ואת הפתרונות המוצעים. אסור לנו להסתכל רק על צד אחד של משוואה (פאנל סולארי = הורדת פליטות) בלי לבחון את שאר המשתנים, בלי לשקול עלויות, ובלי לתת את הדעת על כל המשמעויות – ההנדסיות, הכלכליות, הסביבתיות, המקומיות והגלובליות של מעשינו. מתן תמיכה גורפת למדיניות אקלימית קיצונית, תוך התעלמות מהנתונים, אינה יכולה להוביל להצלחה בשום ממד, ותעלה ביוקר רב.

אני מאמין כי מוטלת עלינו החובה המוסרית לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל יש הבדל גדול, גדול מאוד, בין לעשות מעשים שיגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו, לבין לפעול ולהפעיל מדיניות שאכן תיטיב עם הזקוקים לה ביותר, בישראל ומחוצה לה. עלינו להבטיח שנוכל לשמור על הספק יציב וזול בישראל, ועלינו לשאוף להביא את ברכת ההספק לחלקים החשוכים של העולם. היא לא יודעת זאת, אבל עתידה של מארי אוניאנגו עשוי להיות בידינו.


 

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן-גוריון וממקימי "הפורום לרציונליות סביבתית".


 

תמונה ראשית:  TINAPOB/Bigstock.


[1] ראו Renewables 2021 Global Status Report, עמ' 33. זמין במרשתת.

[2] לא אדון כאן בתלות המסובכת בין פחמן-דו-חמצני לבין טמפרטורה; רק אומר שאי-הוודאות בעניין גדולה בהרבה מכפי שמקובל לפרסם בתקשורת. המעוניינים מוזמנים לקרוא את ספרו של הפיזיקאי סטיבן קונין שדן בנושא באריכות. Steven E. Koonin, Unsettled: What Climate Science Tells Us, What It Doesn't, and Why It Matters, BenBella, 2021.

[3] לסקירה מקיפה על עליית פני הים בישראל ראו מיכה קליין, "והים איננו מלא", השילוח 8 (פברואר 2018).

[4] הדו"ח השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (להלן: דו"ח ה-IPCC), פרק 11. זמין במרשתת כאן: https://www.ipcc.ch/report/ar6/wg1/. לסקירת תדירות ההצפות ראו עמ' 67-65. לסקירת תדירות בצורות מטאורולוגיות או הידרולוגיות ראו עמ' 80. לסקירת תדירות סופות טרופיות וסופות חורף ראו עמ' 88. לסקירת תדירות סופות רעמים, טורנדו, סופות ברקים ואירועי ברד ראו עמ' 102, לסקירת תדירות רוחות קיצוניות ראו עמ' 106.

[5] שם, פרק 8 עמ' 119.

[6]  Antonio Gasparrini et al., “Mortality risk attributable to high and low ambient temperature: a multicountry observational study”, The Lancet, 386: 9991 (25/7/2015), 369-375.

[7] דו"ח ה-IPCC, פרק 11, עמ' 102.

[8]  “A human-driven decline in global burned area”, Science, 30 Jun 2017, Vol 356, Issue 6345, pp. 1356-1362. זמין במרשתת.

Human-started wildfires expand the fire niche across the United States[9], זמין במרשתת.

[10]  Bjorn Lomborg, “Welfare in the 21st century: Increasing development, reducing inequality, the impact of climate change, and the cost of climate policies”, Technological Forecasting and Social Change 156, July 2020. זמין במרשתת.

[11] מתוך העדות שנתן בסנאט האמריקני, 19.5.2021. זמין כאן: https://energytalkingpoints.com/alex-epstein-congressional-testimony-for-may-19-2021/

[12] ראו Lomborg, “Welfare in the 21st century”.

[13] Economic Damages from Climate Change- הדו"ח המיוחד של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (2018) עמ' 265-264. זמין במרשתת:  https://www.ipcc.ch/sr15

[14] Yael Harman & Honi Kablao, National Survey Report of Photovoltaic Applications in Israel 2017, minstry of energy. "capacity factor of about 0.2" עמ' 12 בטבלה.  זמין במרשתת.

[15]ראו Temporary Generation North בוויקיפדיה.

[16] ראו  Power struggle: Decarbonising the electricity sector באתר OECD iLibrary.

[17] Atalay Atasu, Serasu Duran and Luk N. Van Wassenhove, “The Dark Side of Solar Power”, Harvard Business Review, June 18, 2021. זמין במרשתת.

[18] על פי הדו"ח הרשמי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגייה מדובר גלובלית על 1.7 מיליון טונות בשנה ב-2030 ועד 60 מיליון טונות בשנה ב-2050. הערכה זו מבוססת על שימוש מקסימלי של 30 שנה. לפי מודל ריאלי יותר של הסוכנות המבוסס על תחלופה מוקדמת הנובעת מכשלים טכניים ופגעי מזג אוויר, מדובר על 9 מיליון טונות בשנה ב-2030 ויותר מ-80 מיליון טונות בשנה ב-2050. עם זאת, חוקרים מהרוורד יצרו מודל אשר משקלל גם את התועלת שתצמח לצרכן הריאלי מהחלפת הפאנלים עם ירידת המחיר והעלייה בתפוקה והגיעו לכמות גדולה פי 4 (!). ראו  The Dark Side of Solar Power שהוזכר בהערה הקודמת. למודלים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגייה ראו End‐of‐Life Management of Photovoltaic Panels: Trends in PV Module Recycling Technologies, p.13, Fig 1-4, Report IEA‐PVPS T12‐10:2018.

[19]ישראל פישר, "'יש חלופות': ביקורת על ההחלטה להקים שתי תחנות כוח, ליד חדרה וראש העין", דה מרקר, 27.12.21. ענת רואה, "הגדלת הייצוא למצרים? משרד האנרגייה שוב מזגזג: 'הגז הטבעי יחכה'", כלכליסט, 15.12.2021.

[20] עבודת יחידת תכנון פיתוח וטכנולוגיה בחברת החשמל (9.3.2020) (להלן: דו"ח חברת החשמל) זמין במרשתת: https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/2030_final

[21] ענת רואה, "חברת החשמל תשקיע 40 מיליארד שקל בעמידה ביעדי אנרגייה ירוקה", כלכליסט, 4.1.2022.

[22] על פי החלופה הראשונה שאינה כוללת אפשרות אגירה, יותר ממחצית הגיבוי יינתן באמצעות תחנות פיקריות שנקראות בדו"ח 'ט"ג', כלומר טורבינות גז, וקצת פחות ממחצית על ידי מחז"מים, כלומר תחנות גז העובדות בשיטה של מחזור משולב. הן יעילות יותר מבחינה אנרגטית אך קשות יותר להפעלה ולכיבוי. ראו דו"ח חברת החשמל, עמ' 2, "תוספת הספק למערכת בMV".

[23] שם, עמ' 48, ס' 12.1.

[24]  שם, עמ' 11.

[25]  שם, עמ' 2 ס' 1.1.

[26] הגדלת יעדי ייצור החשמל באנרגיות מתחדשות לשנת 2030, רשות החשמל, 10.8.2020. זמין במרשתת.

[27] שם, תרשים 25, עמ' 65.

[28] רואה, "חברת החשמל תשקיע 40 מיליארד שקל".

[29] בעיות בשרשראות האספקה, המבוססות בעיקר על סין, מצביעות על סימנים בכיוון זה. ראו “More than half of 2022′s solar projects threatened by spiking costs, new report finds”, CNBC, 26.10.2021; “Solar prices jumped in the second quarter, reversing recent trends, on material costs and supply chain issues”, CNBC, 14.9.2021.

[30] התחנה הגדולה בישראל עברה לאחרונה ממשפחת אריסון לידי משפחת סיידוף. ראו "תחנת הכוח הפוטו-וולטאית הגדולה בארץ תחל לפעול", Ynet, 15.10.2019.

[31] ראו דו"ח חברת החשמל, עמ' 6, ה"ש 20.

[32]Michael Shellenberger, Why California’s Climate Policies Are Causing Electricity Blackouts, Forbes, 15.8.2020.

[33] שם.

[34] ראו ערך Texas power crisis בוויקיפדיה.

[35] גרמניה הגיעה לכ-30% ייצור אנרגייה מתחדשת לא יציבה, רובה מטורבינות רוח וחלקה מאנרגייה סולארית וכ-17% ייצור נוספים של אנרגייה מתחדשת מביו-גז, כלומר שריפת אתנול מתירס ושבבי עצים – מדובר באנרגייה יציבה אך יקרה מאוד.

[36] Isis Almeida, Ewa Krukowska and Anna Shiryaevskaya, “Europe Sleepwalked Into an Energy Crisis That Could Last Years”, Bloomberg Businessweek, 4.1.2022; Jason Bordoff, “Don’t Blame Putin for Europe’s Energy Crisis”, Foreign Policy, 1.2.2022.

[37] Israel CO2 Emissions על פי אתר הסטטיסטיקה worldometer.

[38] Hannah Ritchie and Max Roser, “China: Energy Country Profile”, ourworldindata.org.

[39] What are the safest and cleanest sources of energy?”" באתר ourworldindata.

[40] “Trade-offs between economic growth and deforestation” באתר Phys.org .

[41] “Twenty countries pledge end to finance for overseas fossil fuel projects" באתר The guardian, 3.11.2021.

[42]  “World Bank to stop financing oil, gas projects from 2019”, France24; ”Major step forward: European Investment Bank to stop funding fossil fuel projects", Clientearth.org.

[43] Solar and Wind Force Poverty on Africa באתר WSJ.

[44]ראו במרשתת: “Rich Countries’ Climate Policies Are Colonialism in Green” באתר foreignpolicy; עידן לוי, "המוסר הכפול של הירוקים", אתר Epoch, 13.10.2021; עידן לוי, "מותר להקריב את החלשים – העיקר האג'נדה", אתר Epoch, 12.12.2021.

[45]  Despite Pledges to Cut Emissions, China Goes on a Coal Spreeאתר e360.

[46]  China continues to build much-needed power capacity in Africaבאתר power-technology. לרשימת הבנקים שהעלו או הפחיתו תמיכה בתחנות כוח פוסיליות ראו”Which banks are increasing and decreasing fossil fuel financing?”, CNBC.

 

עוד ב'השילוח'

הרבנות לא יכולה
הסיפור המוזר על יהודים ולאומיות
רגיעון לבהלת הגירעון

ביקורת

כסף כחול לבן / אורי כץ
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. תומר סקורניק

    19.05.2022

    קראתי את כל המאמר .. כאילו ציטוט של כל מה שנאמר בארוחות המשפחתיות כשאבא עוד היה חי – נשארו אצלנו סקרים עצומים שעשה עבור כל החברות בארץ בנושא אנרגיית רוח וחליפית . אשמח אם תרצה לקבלן ( אלכס סקורניק ) התיאור שלך מדויק וכמי שעבד ב אלסטום ( צפית ואגירה שאובה בגלבוע ) מכיר את כל הטיעונים והמספרים

    הגב
  2. מארק רובן

    21.05.2022

    כמה חצאי אמיתות במאמר אחד:
    1. פאנלים סולאריים באים היום עם אחראיות תפוקה יצרן ל – 30 שנה, שהפאנל לא יאבד יותר מחצי אחוז כל שנה. בשטח התוצאות של מתקנים שהותקנו באירופה בתחילת המאה טובים יותר. מתקנים ישנים מעל גיל 30 שנה לא ילכו למחזור אלא יפיקו אנרגיה סולארית כמעט בחינם.
    2. לא צריך 150,000 דונם מכיוון שפאנל ממוצע מייצר היום 0.6 KW, ולכן צריך בערך חצי ממה שצוין
    3. קשה להבין את הטענה של עלויות עודפות – כאשר המכרז האחרון בישראל לתחנה סולארית קרקעית עם אגירה, מכרז דימונה, הסתיים במחיר הנמוך מ 9 אגורות לקילו וואט שעה. בערך שליש ממחיר החשמל המיוצר על ידי גז.
    4. אין שום התייחסות לשיפורים הטכנולוגיים העצומים בפאנלים סולאריים והמצברים בעשור האחרון. המחיר של פאנל סולארי ירד ב 90% והנצילות שלו הוכפלה בעשור האחרון.

    אין ספק שאנרגיית השמש תהפוך למקור האנרגיה העיקרי בעולם במאה ה 21, (אולי יחד עם אנרגיה גרעינית). האנרגיה הפוסלית תהיה נישתית בלבד.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.