המגיפה התקשורתית / דוד דיסקין

המגיפה התקשורתית

דוד דיסקין

ניב, 2022 | 167 עמ'

גם אנשים המתהדרים בכך שאינם קוראים עיתונים ואינם צורכים תקשורת, עושים זאת בפועל בעקיפין: הם ניזונים ממכריהם, הניזונים בעצמם מן התקשורת. כוחה של התקשורת בעיצוב מפת הידע השימושי, החברתי והמוסרי שלנו, ובהדרכתנו בחיי היומיום, ומכאן גם בהתנעת תהליכים וקידום מדיניות, רב מכפי שרוב האזרחים מספרים לעצמם. בחירתה במה לעסוק, מה להדגיש, ממה להתעלם, היכן לומר את האמת והיכן ללוש אותה, ובתוך איזה הקשר ונרטיב להציב את העובדות שהיא בוחרת לספר – בחירה זו נותנת בידיה מידת השפעה שאין זה מוגזם לכנותה הנדסת תודעה והנדסת מציאות.

הדברים נכונים שבעתיים כאשר המציאות מתהפכת, הוודאות מתערפלת, וידע אקטואלי מעודכן הוא אמצעי חיוני לשמירה על החיים; כאשר התנהגותו של הציבור עשויה לחרוץ את גורלם של רבים בתוכו לחיים ולמוות.

מגפת הקורונה הייתה שעתה הגדולה של התקשורת. היא כפתה עליה תפקיד והזדמנות. היא הדגימה את כוחה של התקשורת, את חשיבותה, את האחריות שיש בידיה, ואת יכולתה להטות לא רק את תמונת המציאות אלא גם את המציאות עצמה. האם שעתה הגדולה של התקשורת הייתה שעתה היפה?

דוד דיסקין קובע: לא. הוא עקב לאורך השנתיים הראשונות של הקורונה אחרי כלי התקשורת הגדולים בישראל, ובפרט אחר ערוצי הטלוויזיה המסחריים 12 ו-13, ומסקנתו ברורה: התקשורת נחשפה במערומיה המניפולטיביים וחסרי האחריות. לא כולה, ולא כל הזמן – אבל ברגעים קריטיים ובצמתים משפיעים. את ממצאיו פורס דיסקין בספרון פולמוסני ועם זאת עתיר דוגמאות, ציטוטים ונתונים, שאומנם ראוי היה לזכות ביותר שירותי עריכה והפקה מקצועיים, שהיו מועילים למיקוד הדברים; ועדיין הוא קריא ושוטף.

בשעה שהציבור היה נתון יותר מתמיד לחסדיה של התקשורת, מראה דיסקין, זו העדיפה שיקולים פופוליסטיים ומסחריים. היא עוררה בציבור אי-אמון כלפי הצעדים שנועדו להצילו. היא הפחידה כשצריך היה לעודד ולהרגיע. היא הפיצה זלזול כאשר נדרשו הגברת מודעות ומידת מה של הפחדה. היא חרחרה מדנים בין מגזרים (בפרט כלפי החרדים) ומרמור פוליטי כלפי ממשלה שלא אהדה, תוך העדפת האינטרס האידיאולוגי-פוליטי על פני האינטרס הבריאותי החיוני של הציבור.

דיסקין מצביע על מצגות שווא שיצרה התקשורת, לעיתים כדי לזלזל בחומרת המצב ולעיתים כדי לעורר תסיסה נגד הרשויות תוך הצגת המצב כחמור ממה שהוא. כדי לקדם, למשל, פתיחה מהירה מדי של המשק לאחר הגל הראשון, ננקטו בערוצי הטלוויזיה אמצעים שבחלקם הם פשוטים, כגון הבאת פרופ' יורם לס לאולפנים של שני הערוצים המסחריים לא פחות מחמישים פעם בתוך חודשיים – אך בחלקם הם מתוחכמים יותר, וקשה לקבוע אם ננקטו במתכוון או רק מתוך טיפשות ולהיטות, ובראשם סילופים סטטיסטיים על סמך השוואות עם המצב במדינות לא רלבנטיות.

הגל השלישי סיפק דוגמאות בכיוון ההפוך: הפעם ניסה הסחריר התקשורתי להראות שהתמותה בישראל גבוהה במיוחד, וזאת, שוב, באמצעות השוואה עם מדינות לא רלבנטיות: מדינות עולם שלישי שקל לשער, ואף הוכח, שנתוני התמותה שהן מוסרות קטנים בהרבה מאלו הנכונים, או מדינות שלא נמצאו אותה שעה בתוך גל תחלואה אלא בשפל.

פרשה לעצמה היא הגעת החיסונים. דיסקין מציג את הזלזול בסיכוי שהם יגיעו לישראל, ואת ההפחדות לאחר שהגיעו – בדמות סיקור יתר של מקרי קצה של חולי ותמותה לאחר החיסון וקשירתם המפוקפקת אליו. דומה שכאן, ואולי גם בתחומים אחרים, גם דיסקין עצמו נוטה להבליט את המיעוט הבעייתי: הלוא הרושם הזכור, לפחות לי, הוא שבסך הכול התקשורת התגייסה לעידוד ההתחסנות, לפחות בחיסון הראשון והשני.

ועדיין, לנוכח שפע העובדות והציטוטים, קשה לסתור את טענתו של דיסקין, שהיה בהתנהגות הזרם המרכזי בתקשורת בתקופת הקורונה רכיב חזק מאוד של הפקרות ושל הטיה. ההתעלמות הגמורה כמעט מהתחלואה ומהמתים מקורונה מיום הקמת ממשלת בנט-לפיד, למשל, תוך פניית פרסה מההרגלים התקשורתיים של ימי נתניהו, היא בוטה וגלויה לעין. התמונה המעציבה שהספר משרטט, ראוי שתעורר חשבון נפש והסקת מסקנות בקרב אנשי התקשורת וגם בקרב צרכניה.

עוד ב'השילוח'

דור המדבר: הבדווים וישראל
יזמיים, מפוכחים וקהילתיים
להגיב נכון לתוכנית טראמפ

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.