ההחמצה / נתנאל אלישיב

ההחמצה
רצח רבין והשלכותיו מזווית ימנית-ממלכתית

נתנאל אלישיב

ספרי נגה, תשפ"ב | 416 עמ'

בניגוד לשמו, 'ההחמצה' הוא ספר מוצלח, ואף מפתיע במוצלחותו. זהו תיאור רחב-יריעה של פרשת רצח רבין, המעמיד אותו בתוך ההקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים המתבקשים. התיאור הנכתב כרפורטז'ה מעמיקה, משהו בתפר שבין כתיבה עיתונאית, כתיבה היסטורית וכתיבה אישית, מציג את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל מראשית שנות התשעים ועד להתנקשות בכיכר; את התרקמות הסכמי אוסלו, את תוצאותיהם המדממות, את המחאה ואת השיח הציבורי. הוא אף מפליג חזרה בהיסטוריה כדי לתת תיאור עגול יותר של יצחק רבין ולהבהיר את הציונות השורשית שלו ולהתמודד עם טענות שרווחו נגדו בימין (על אלטלנה ועל ששת הימים), מנתח בהרחבה את סיפורו של יגאל עמיר, בוחן את הטענות על 'הסתה' ועל 'רודף', ומתאר גם את ההשלכות של הרצח, את השיח הציבורי בשנים שלאחר מכן, את התפשטות תיאוריות הקונספירציה (שהוא מקדיש פרק ארוך להפרכתן) ועוד.

ציינתי שהיותו של הספר מוצלח היא הפתעה – וכוונתי לכך שהספר קריא מאוד ומעניין, אף שהוא מספר לכאורה דברים מוכרים (למבוגרים) או משעממים (לצעירים יותר), ונוסף על כך מתעקש להציג תמונה מורכבת ולברוח מן הקלישאות שבכוחן להפוך סיפור היסטורי למלודרמה נעימה-לקריאה ומעוררת הזדהות, המחלקת כראוי בין טובים לרעים. אלישיב "נופל" לכאורה בכל המוקשים שסדנת כתיבת פרוזה הייתה מזהירה אותו מפניהם – הוא מלבן ביסודיות סוגיות שצצות אגב אורחא, מציג את כל הצדדים של אירועים שונים, וחוזר על מסרים מסוימים פעם אחר פעם – ובדרך נס, יוצר בכל זאת טקסט מאלף. הוא מוצלח עד כדי כך, שאף שאינני שותף למסקנות של המחבר, ואף שכיליד 1970 אני זוכר היטב את האירועים המתוארים בספר, מצאתי את עצמי מרותק ומחכים מקריאתו.

הסיפור מסופר "מזווית ימנית-ממלכתית", כפי שהמחבר טורח לציין כבר בכותרת המשנה. אומנם המחבר משתדל לתת ביטוי הן לימין והן לשמאל כשהוא מתאר את דרך התפרשׁותם של מאורעות שונים, אבל הקול המרכזי בסיפור הוא בכל זאת קולו של המחבר – שהוא בן לציונות הדתית התורנית, איש סניף בני עקיבא ברעננה שבאותן שנים עצמן החל ללמוד בישיבת מרכז הרב (בזרם שלימים נהיה 'הר המור'). בכך תורם הספר תרומה חשובה לשיח הישראלי – שכן רוב הכתיבה הפוליטית-עיתונאית בישראל נעשית מנקודת מבט של השמאל או המרכז החילוני. בנייה מחודשת של סיפור רצח רבין, מתוך אותה נקודת מבט ימנית ממלכתית, הוא אפוא רב ערך, ויש בכוחו להיות ממעצבי הנרטיב של ההתנקשות – ושל הסכמי אוסלו, מחאת הימין ועוד – בעבור הדור הבא, ולהתחיל לערער על טענות שקריות או מוגזמות כלפי 'הרבנים', 'הימין' ו'המתנחלים' המטופחות מזה שנות דור. לספר יש גם תרומה רבת חשיבות לשיח הפנימי של הימין, כאשר הוא מערער, לא בבוז אלא בענייניות וביסודיות, שלל קביעות-סרק שקנו להן שביתה ופופולריות בתוך השיח הימני, ביחס לרבין וביחס לרצח ולחקירתו – ומציע לימין לקחת על עצמו מידה מתבקשת של אחריות לאווירה הציבורית שהכינה את הקרקע לרצח הפוליטי.

המחבר רואה ברצח רבין טרגדיה לאומית מכוננת, שנולדה מ"מערכת יחסים רעילה" בין חלקים בציבור הישראלי, ושניתן היה למנוע אלמלא עשו שני הצדדים "טעויות" רבות; הוא אף סבור שלאחר הרצח "הוחמצה" השעה, כאשר הצדדים לא ניצלו את האירוע הטראומטי כדי לחשב מסלול מחדש. אינני שותף להצגה זו של הדברים, הנראית לי תמימה או מיתממת: ראשית, השיח הציבורי אינו יכול לברוח מהכללות והגזמות, ולעולם לא יונהג על ידי בעלי-דיוקים מנומסים. שנית, הפערים בין הצדדים – הן בתפיסת המציאות, הן בעמדה הערכית – אמיתיים ועמוקים מכדי להיפתר על ידי טקטיקה כזו או אחרת של ניהול שיח. ושלישית, הטרגדיה הלאומית העמוקה של שנות ה-90 היא בראש ובראשונה הסכמי אוסלו עצמם, שהובילו למרחץ דמים נורא ולהנצחת הסכסוך, הסכמים שהספר מראה היטב את החובבנות המחרידה שבה הם נטוו. אני שותף לעמדה הרואה בקרע פנימי ערעור עמוק על החוסן הלאומי, ערעור שהוא לעיתים מסוכן יותר מאיוולת מדינית או צבאית חמורה – אבל הקרע הזה, כפי שמודה המחבר עצמו, לא נוצר עם רצח רבין (כשם שהוא לא נעלם כאשר הימין התנהג בצורה ממלכתית להפליא בהתנתקות) ולא היה נעלם אם היה נמנע.

אכן, גם כמי שחולק על המסרים של הספר, אני רואה בו חשיבות גדולה. המחבר מעיד בהקדמתו שאחד המניעים לכתיבה היה "אהבת אמת גרידא": "בעקבות רצח רבין צמחו שני נרטיבים … במשך חצי היובל שחלף מאז הרצח … אני קורא ושומע משני הצדדים דברים שאני יודע בבירור שאינם נכונים". הרצון הזה, להשיב לאמת ההיסטורית את מקומה, הוא מניע נאצל ונדיר במקומותינו.