ההחמצה / נתנאל אלישיב

כריכת ספר_ההחמצה

ההחמצה
רצח רבין והשלכותיו מזווית ימנית-ממלכתית

נתנאל אלישיב

ספרי נגה, תשפ"ב | 416 עמ'

 

בניגוד לשמו, 'ההחמצה' הוא ספר מוצלח, ואף מפתיע במוצלחותו. זהו תיאור רחב-יריעה של פרשת רצח רבין, המעמיד אותו בתוך ההקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים המתבקשים. התיאור הנכתב כרפורטז'ה מעמיקה, משהו בתפר שבין כתיבה עיתונאית, כתיבה היסטורית וכתיבה אישית, מציג את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל מראשית שנות התשעים ועד להתנקשות בכיכר; את התרקמות הסכמי אוסלו, את תוצאותיהם המדממות, את המחאה ואת השיח הציבורי. הוא אף מפליג חזרה בהיסטוריה כדי לתת תיאור עגול יותר של יצחק רבין ולהבהיר את הציונות השורשית שלו ולהתמודד עם טענות שרווחו נגדו בימין (על אלטלנה ועל ששת הימים), מנתח בהרחבה את סיפורו של יגאל עמיר, בוחן את הטענות על 'הסתה' ועל 'רודף', ומתאר גם את ההשלכות של הרצח, את השיח הציבורי בשנים שלאחר מכן, את התפשטות תיאוריות הקונספירציה (שהוא מקדיש פרק ארוך להפרכתן) ועוד.

ציינתי שהיותו של הספר מוצלח היא הפתעה – וכוונתי לכך שהספר קריא מאוד ומעניין, אף שהוא מספר לכאורה דברים מוכרים (למבוגרים) או משעממים (לצעירים יותר), ונוסף על כך מתעקש להציג תמונה מורכבת ולברוח מן הקלישאות שבכוחן להפוך סיפור היסטורי למלודרמה נעימה-לקריאה ומעוררת הזדהות, המחלקת כראוי בין טובים לרעים. אלישיב "נופל" לכאורה בכל המוקשים שסדנת כתיבת פרוזה הייתה מזהירה אותו מפניהם – הוא מלבן ביסודיות סוגיות שצצות אגב אורחא, מציג את כל הצדדים של אירועים שונים, וחוזר על מסרים מסוימים פעם אחר פעם – ובדרך נס, יוצר בכל זאת טקסט מאלף. הוא מוצלח עד כדי כך, שאף שאינני שותף למסקנות של המחבר, ואף שכיליד 1970 אני זוכר היטב את האירועים המתוארים בספר, מצאתי את עצמי מרותק ומחכים מקריאתו.

הסיפור מסופר "מזווית ימנית-ממלכתית", כפי שהמחבר טורח לציין כבר בכותרת המשנה. אומנם המחבר משתדל לתת ביטוי הן לימין והן לשמאל כשהוא מתאר את דרך התפרשׁותם של מאורעות שונים, אבל הקול המרכזי בסיפור הוא בכל זאת קולו של המחבר – שהוא בן לציונות הדתית התורנית, איש סניף בני עקיבא ברעננה שבאותן שנים עצמן החל ללמוד בישיבת מרכז הרב (בזרם שלימים נהיה 'הר המור'). בכך תורם הספר תרומה חשובה לשיח הישראלי – שכן רוב הכתיבה הפוליטית-עיתונאית בישראל נעשית מנקודת מבט של השמאל או המרכז החילוני. בנייה מחודשת של סיפור רצח רבין, מתוך אותה נקודת מבט ימנית ממלכתית, הוא אפוא רב ערך, ויש בכוחו להיות ממעצבי הנרטיב של ההתנקשות – ושל הסכמי אוסלו, מחאת הימין ועוד – בעבור הדור הבא, ולהתחיל לערער על טענות שקריות או מוגזמות כלפי 'הרבנים', 'הימין' ו'המתנחלים' המטופחות מזה שנות דור. לספר יש גם תרומה רבת חשיבות לשיח הפנימי של הימין, כאשר הוא מערער, לא בבוז אלא בענייניות וביסודיות, שלל קביעות-סרק שקנו להן שביתה ופופולריות בתוך השיח הימני, ביחס לרבין וביחס לרצח ולחקירתו – ומציע לימין לקחת על עצמו מידה מתבקשת של אחריות לאווירה הציבורית שהכינה את הקרקע לרצח הפוליטי.

המחבר רואה ברצח רבין טרגדיה לאומית מכוננת, שנולדה מ"מערכת יחסים רעילה" בין חלקים בציבור הישראלי, ושניתן היה למנוע אלמלא עשו שני הצדדים "טעויות" רבות; הוא אף סבור שלאחר הרצח "הוחמצה" השעה, כאשר הצדדים לא ניצלו את האירוע הטראומטי כדי לחשב מסלול מחדש. אינני שותף להצגה זו של הדברים, הנראית לי תמימה או מיתממת: ראשית, השיח הציבורי אינו יכול לברוח מהכללות והגזמות, ולעולם לא יונהג על ידי בעלי-דיוקים מנומסים. שנית, הפערים בין הצדדים – הן בתפיסת המציאות, הן בעמדה הערכית – אמיתיים ועמוקים מכדי להיפתר על ידי טקטיקה כזו או אחרת של ניהול שיח. ושלישית, הטרגדיה הלאומית העמוקה של שנות ה-90 היא בראש ובראשונה הסכמי אוסלו עצמם, שהובילו למרחץ דמים נורא ולהנצחת הסכסוך, הסכמים שהספר מראה היטב את החובבנות המחרידה שבה הם נטוו. אני שותף לעמדה הרואה בקרע פנימי ערעור עמוק על החוסן הלאומי, ערעור שהוא לעיתים מסוכן יותר מאיוולת מדינית או צבאית חמורה – אבל הקרע הזה, כפי שמודה המחבר עצמו, לא נוצר עם רצח רבין (כשם שהוא לא נעלם כאשר הימין התנהג בצורה ממלכתית להפליא בהתנתקות) ולא היה נעלם אם היה נמנע.

אכן, גם כמי שחולק על המסרים של הספר, אני רואה בו חשיבות גדולה. המחבר מעיד בהקדמתו שאחד המניעים לכתיבה היה "אהבת אמת גרידא": "בעקבות רצח רבין צמחו שני נרטיבים … במשך חצי היובל שחלף מאז הרצח … אני קורא ושומע משני הצדדים דברים שאני יודע בבירור שאינם נכונים". הרצון הזה, להשיב לאמת ההיסטורית את מקומה, הוא מניע נאצל ונדיר במקומותינו.

 

עוד ב'השילוח'

תולדות הימין הכלכלי החרדי
תוכנית הריבונות סיפקה לאמירויות את ההזדמנות להציע נורמליזציה
גם קהילה, גם מדינה ליברלית

ביקורת

ללמוד מתורה עתיקה
יוסף יצחק ליפשיץ
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. יהודה לביא

    16.11.2022

    מערכת יחסים רעילה היתה מאז ומתמיד בישראל, אם בין אשכנזים שהחרימו מזרחיים, אם בין חילוניים להכעיס שרדפו דתיים וחרדים, ואם בין אנשי שמאל שהכפישו וסתמו פיות לאנשי ימין. לא זו הסיבה שבגללה החליט מי שהחליט שכדי לחסוך בחיי יהודים ולמען המשך קיומה של מדינת היהודים מוטב לחסל את רבין. אינני שותף ליוזמה האיומה הזו, כמובן, אבל כדאי להבין מדוע זה קרה, ואינני חושב שאנשי שמאל הפנימו את הלקח עד עצם היום הזה.

    רבין חתם חוזה שלום עם טרוריסט שכל חייו הוקדשו לחיסול מדינת ישראל, בין אם בטרור ובין אם בחוזה שלום שקרי. הוא היה טרוריסט שנותר אויב, והשתמש בחוזה השלום כדי להמשיך ולהרוס את ישראל. הדברים היו ברורים לכל בר דעת, וכאלה היו לרוע המזל באותה עת רק בימין, כפי שתעיד ההסטוריה. אלא שלא בשל כך הוא חוסל.

    כאשר הפיגועים הנוראיים שטפו את הארץ, ויהודים נרצחו על ימין ועל שמאל בהמוניהם, כאשר הנוכלות התבהרה כאור השמש, החליט רבין בכל זאת להמשיך ולחתום על חוזה שלום נוסף, "אוסלו ב", אבל לא היה לו יותר מנדט מן העם; לא היה לו רוב בכנסת. אפילו אינני מדבר על הישענות על קולות הערבים, שנציגיהם הפוליטיים ראו חובה לעצמם להקדיש את חייהם למיגור מדינת היהודים, ממש כמו אביהם הרוחני רוטט השפתיים. דמוקרטיה היא דמוקרטיה, על כל חולשותיה. שיישען עליהם ויבושם לו.

    לא, קולות הערבים לא הספיקו לרבין כדי להעביר את המשך הסכם הדמים. מה עשה אם כך כדי לעקוף את הדמוקרטיה ולרמוס אותה עד עפר? רבין עשה תרגיל מסריח, מהסוג שבעבר יצא כנגדו: הוא פיתה שני חברי כנסת מן הימין לבגוד בבוחריהם, בעבור בצע.

    אחד מהם היה אלכס גולדפרב, שרצה לשמור על משרתו הפוליטית, ולימים התברר כשמאלן (או כאופורטוניסט) כשערק למפלגת העבודה וכשל פוליטית גם שם. השני היה גונן שגב, שלימים נתגלה כפושע פלילי בכיר וכמרגל בעבור בצע כסף.

    את התועבה הזו לא היסס רבין לעשות, בדיוק חודש לפני שחוסל, ב-5 באוקטובר 1995, והעביר בכנסת בהצבעה מזוייפת את המשך הסכם הטרור והרצח תחת הכותרת "אוסלו ב", בעזרת שני נציגים שבגדו בבוחריהם ובימין כולו, תוך שהוא רומס את הדמוקרטיה ובכך ממליך את עצמו כשליט יחיד שאין לו צורך בתמיכה מן העם, שליט שנהוג לכנותו דיקטטור, כדי להבדילו משליט ששולט בתמיכה דמוקרטית.

    חודש לאחר מכן, ב-4 בנובמבר, נאם רבין בככר מלכי ישראל ואמר את המשפט הבא:

    "בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיה הדבר ב-1992, שם נתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנו עושים ולהמשיך בכך."

    ואני שואל: על איזה מנדט רבין דיבר בככר? לא היה לו מנדט לעשות את מה שעשה; הוא נשען על שני בוגדים בתרגיל מסריח שחיסל את הדמוקרטיה. העם החליט אחרת בעניין אוסלו, עניין של חיים ומוות שעקרוני לעם ולהמשך קיומו. אולם כל זה לא עניין את רבין. הוא דרס את הדמוקרטיה והפך את עצמו לדיקטטור שכפה על העם את המשך הרציחות, את המשך הטרור, את המשך הכזב המפורש של הטרוריסט, בשמו של… ובכן אינני יודע בשמו של מה. "חזון השלום"? האם ניתן לעשות ילדים עם מי שאינה רוצה בכך?

    לכן כדאי לדייק: רבין לא נרצח כראש ממשלה, אלא חוסל כדיקטטור.

    החיסול הוא החלטה מצערת של איש נמהר, שכן רבין היה מובס בבחירות הבאות תבוסה מוחצת, ויורד מן הבימה הפוליטית כדי להצטרף לשני מרעיו, גולדפרב ושגב.

    הלקח עבור השמאל, לקח שתומכיו מעולם לא הפנימו, הוא שבדמוקרטיה הרוב קובע. אי אפשר לעקוף אותה על ידי תרגילים מסריחים, אי אפשר לרמוס את רוב העם על ידי שלטון טרור רב-שנים של בית המשפט העליון שרובו המכריע הוא אשכנזי, חילוני להכעיס ושמאלני, אי אפשר לעקוף את רצון העם על ידי רמאויות לכאורה בוועדת הבחירות, שנשלטת בידי בית המשפט העליון.

    כי הזורע רוח יקצור סופה.

    ינוח רבין בשלום על משכבו.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.