הימין החדש: השמרנות הפוסט-ליברלית באמריקה

Getting your Trinity Audio player ready...

לאומי יותר, עממי יותר, ליברלי פחות, קפיטליסטי פחות. אלה הם פניו החדשות של חלק גדל והולך בימין האמריקני, המזכירות באורח מעורר מחשבה את הימין הישראלי הקלאסי. הוא תופס את השמרנות הישנה בחולשותיה, אך יש לו חולשות משלו 

במאמר פרובוקטיבי שכותרתו "מפסידנים יפים" טען ההוגה הימני הרדיקלי סמואל פרנסיס, בשנת 1993, כי התנועה השמרנית באמריקה היא כישלון מוחלט.[1] באופן מסורתי, השמאל הוא אשר הצביע לאורך השנים על המגרעות, החולשות, נקודות העיוורון והכישלונות של השמרנות האמריקנית. אחרי הכול, לכל אורך החצי השני של המאה העשרים הייתה השמרנות יריבתו העיקרית. אך לא הפעם. הפעם היה זה הוגה נחוש, ששלט בחומר האינטלקטואלי, שהגיע מתוך שורות הימין ואשר מיצב את עצמו כמי שנושא את קולו האותנטי.

אומנם, הימין האמריקני מעולם לא היה הומוגני, וחילוקי דעות בין הוגים וזרמים שונים בתוך המחנה סביב שאלות של מדיניות פנים וחוץ היו תמיד חזון נפרץ. אך המחלוקות נשענו תמיד על הבנה משותפת שלפיה השמרנות האמריקנית היא חלופה מוצלחת, צומחת ומשפיעה לשמאל האמריקני. בעיני השמרנים הממסדיים, בפרט אלה שפעלו וכתבו מעל דפי כתב העת 'הנשיונל ריוויוּ' ואשר החזיקו בעמדות השפעה במפלגה הרפובליקנית, השמרנות הייתה מפעל שיש לתלות בו תקוות רבות, גם אם התנועה לא ניצחה בכל קרב שהיה לה עם השמאל. העתיד שייך לשמרנים, האמינו השמרניים הממסדיים.

לא כן פרנסיס. האינטלקטואל הרדיקלי התעקש כי השמרנות האמריקנית היא כישלון מהדהד וכי כל מכוני החשיבה, כתבי העת והכנסים האינטלקטואליים לא יוכלו לחפות על עובדה זו. אם המטרה של השמרנים היא לעמוד מול כוחות ההיסטוריה הליברליים והפרוגרסיביים ולזעוק "עצור", הרי בפועל דבר לא נעצר. בכל נושא ובכל תחום, טען פרנסיס, השמרנים אינם מצליחים לשמר דבר. התרבות, הנורמות החברתיות, השייכות הדתית, הכלכלה, הפוליטיקה והמשפט החוקתי – כולם ללא יוצא מן הכלל לא נעשים עם הזמן שמרניים יותר, אלא פרוגרסיביים יותר. ההגמוניה הליברלית משלה בכיפה בעבר והיא מושלת בכיפה היום.

למעשה, טען פרנסיס, האליטה והממסד השמרני הפכו לליברלים, כלומר אימצו את הנחות היסוד וגבולות הגזרה התרבותיים, החברתיים והפוליטיים שהשמאל שׂרטט. במקרים רבים, לא רק שהם לא התנגדו לשינויים פרוגרסיביים, הם אף קידמו אותם בעצמם. חלקם, כמו למשל הניאו-שמרנים, אף היו ליברלים בגלוי ובמופגן. לא רק שהמפעל השמרני הוא כישלון, פרנסיס הצביע על כך שלא ברור עד כמה המפעל השמרני הוא בכלל שמרני.

בבסיסו של הכישלון השמרני ניצב, בעיניו של פרנסיס, פער עמוק בין הממסד השמרני האליטיסטי שהורכב מאינטלקטואלים, הוגים ופילוסופים נטולי שורשים שהגיעו מארצות זרות ואשר התרכזו במרכזים ליברליים כגון ניו-יורק ווושינגטון, לבין ההמון השמרני שגר בכפרים ובעיירות הקטנות של דרום ארצות הברית ומרכזה, המון שלא קרא את אדמנד ברק, ששורשיו המשפחתיים הם דרומיים מזה עשרות שנים, ושהבירה וושינגטון היא להם ארץ זרה, מרוחקת ומנוכרת. בעיניו של פרנסיס, אותם המוני אמריקנים – בעיקרם לבנים דרומיים נטולי השכלה גבוהה – שלא הרוויחו דבר מההסדרים הליברליים והפרוגרסיביים שקנו אחיזה, היו הקהל השמרני שאליטה ימנית רדיקלית אמיתית תוכל להניע. הממסד השמרני הוא כישלון, טען פרנסיס, אך הרדיקליזציה של ההמון השמרני תהיה הצלחה. פופוליזם ימני רדיקלי שאינו מתחשב בשמאל ושאינו כבול לגבולות הגזרה שהשמאל מציב לו – להבדיל מממסד מנותק שאינו שמרני אלא בשמו בלבד – היה העתיד של הימין בחזונו של פרנסיס.

פרנסיס כתב את הדברים לפני כשלושים שנה, והלך לעולמו לפני כעשרים. אך לא רק שההבחנות שלו לא התיישנו, נראה שתוקפן גבר. אין זה סוד שהימין האמריקני בכלל והמפלגה הרפובליקנית בפרט עוברים בשנים האחרונות שינוי עמוק שהתבטא בעלייתו המטאורית של דונלד טראמפ, היבחרו לנשיאות והיבחרו כמועמד הרפובליקני לנשיאות בשנית. חלק משינוי זה כרוך בהיחלשותו של הממסד השמרני שנעשה יעד למתקפות חוזרות מצידו של טראמפ, ובהיחלשותם של קולות שמרניים שקראו תיגר על טראמפ ועל "הטראמפיזם". אין להכחיש כי השמרנות – כהשקפת עולם – עמדה נבוכה לאור עלייתו של הנשיא הססגוני ולנוכח השפעתה הדלה על קהל המצביעים הרפובליקני. חלק מהאינטלקטואלים השמרנים עזבו למחנה הדמוקרטי, אחרים הורידו פרופיל, ואחדים ניסו להגדיר מחדש את השמרנות עצמה. זאת בשעה שמקהלה של ביקורות מימין הוטחה לפתחה.

השמרנות האמריקנית, במילים אחרות, שרויה זה כמה שנים בבלבול רציני ועומדת בפני אתגר אינטלקטואלי לאו דווקא משמאל כי אם מימין. כפי שביטא אתגר זה האינטלקטואל השמרן דיוויד אזראד (Azerrad), במילים שפרנסיס בזמנו יכול היה לחתום עליהן, "לרעיונות של השמרנות האמריקנית אין שום השפעה. ההיסטוריה רומסת אותה בשעה שהיא צועקת עצור. מיליוני דולרים מתבזבזים בשנה בשעה שרומא עולה באש".[2] לא רק שאמריקה נהפכה לשמרנית פחות בשבעים השנים שחלפו מאז הקמתה של התנועה השמרנית, התנועה השמרנית עצמה להפכה לשמרנית פחות וליברלית יותר. אם השמרנות אינה אלא כניעה מתמשכת להגמוניה הליברלית בליווי סיסמאות של שוק חופשי, כותב אזראד, "השמרנים יכולים לשמור אותה לעצמם. אולי הגיע הזמן שפטריוטים אמריקנים שמאסו בכך שהשמאל מטמא את כל מה שיקר להם יצעדו אל מעֵבר לשמרנות".

האם יש ממש בביקורת המוטחת מימין על השמרנות? האם הניתוח של פרנסיס, אזראד ואחרים, שלפיו התנועה השמרנית באמריקה נכשלה, נכון? האם ישנה חלופה ימנית טובה לדוֹגמות שמרניות ישנות, או שמא הביקורת מימין עצמה סובלת מחולשות רציניות? סיפור עלייתה ונפילתה המסתמנת של השמרנות האמריקנית חשוב לא רק לאמריקה אלא לעולם המערבי כולו. כפי שניתן לראות עם עלייתן של מפלגות ימין ברחבי אירופה, השמרנות הממסדית במדינות נוספות נמצאת במגננה ונסיגה. לתופעה זו חשיבות מיוחדת למדינת ישראל. לא רק משום שהאליטות האינטלקטואליות כאן נוטות להיות מושפעות במיוחד מהנעשה מעבר לים, אלא מפני שהימין הישראלי עצמו נמצא בעיצומו של שינוי רעיוני עמוק. הוא ניזון, מושפע ומאמץ תכנים שמרניים שמקורם בימין האמריקני; לכן טוב נעשה לו נבין את השינוי שחל במחנה זה ונלמד להבחין בין המוצלח יותר למוצלח פחות שבמרכולתו הרעיונית. במאמר זה ננסה אפוא להבין את טיבה של השמרנות האמריקנית, את הביקורת שמוטחת בה מקרב הימין החדש, ואת הביקורת שהיא משיבה לו.

איור: מנחם הלברשטט

 

התגבשותה של השמרנות האמריקנית

ארצות הברית של אמריקה היא אומה ייחודית. על אותה דרך, השמרנות האמריקנית היא תנועה מובחנת. שלא כמו השמרנות באירופה, השמרנות האמריקנית לא נגעה להגנה על שלטון הכתר והצלב. במדינה שנעדרה עבר פאודלי ארוך שנים ומוסד מלוכה מושרש, בארץ רחבת ידיים ללא אצולת קרקע עתיקת יוחסין, באומה שקמה לדרוש את עצמאותה באקט של מרד פוליטי – המאפיינים של היררכיה, סדר וסמכות כמגדירים שמרניים פשוט לא היו בנמצא.

הסדר האמריקני כסדר פוליטי מובחן מקורו באבותיה המייסדים של ארה"ב שהנחילו לעם האמריקני את "ברכת החירות". זו הייתה פועל יוצא של חוקה מובחנת, של מבנה פדרלי מבוזר, ושל הירושה התרבותית והדתית שקיבל העם האמריקני מהיסטוריה אנגלית ארוכה ומפוארת. אם לשמרנות האמריקנית ישנו עוגן קונקרטי, העוגן הזה מצוי בסדר החוקתי של האבות המייסדים. ועם זאת, התנועה השמרנית באמריקה היא תופעה מודרנית הרבה יותר. שכן כתנועה מובחנת, מאורגנת ובעיקר מודעת לעצמה ככזאת, היא התגבשה בתגובה לשורה של אירועים שטלטלו את הסדר החברתי והחוקתי האמריקני לא בסוף המאה ה-18, בימי גיבוש הסדר החוקתי, כי אם במהלך המאה העשרים.

על כן, דרך טובה לעמוד על מאפייניה של השמרנות האמריקנית היא לעקוב אחר תגובתה לשינויים שחלו בארה"ב בשדות הכלכלה, התרבות, המשפט החוקתי והיחסים הבינלאומיים במאה העשרים. היות שאי אפשר לסקור במאמר אחד את כל האירועים שעוררו תגובה מצידם של שמרנים בולטים, נתמקד בארבע התרחשויות, ובהתאמה בארבע תגובות שמרניות. כפי שנראה מייד, התנועה השמרנית בארצות הברית הייתה למעשה אוהל רחב שבתוכו פעלו – תוך כדי שיתוף פעולה מתוח – קבוצות שונות שהדגישו ערכים שונים מול אויבים משותפים.

 

  • השפל הכלכלי הגדול ועלייתה של התנועה הפרוגרסיבית

השפל הכלכלי הגדול שהכה בארצות הברית בסוף שנות העשרים היה אירוע חריג בעוצמתו ובהשפעתו על הציבור הרחב ועל האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות שם. ארה"ב ידעה בעברה תקופות של משברים כלכליים, אבל שפל כלכלי בקנה מידה כה גדול וארוך טרם נראה בחופיו של העולם החדש. לפני השפל הגדול, במהלך שנות העשרים ולפני כן, שלטה בארצות הברית תפיסה כלכלית עקרונית של "אל תיגע בשוק" ושל "מה שטוב לעסקים טוב לכל שאר האומה". אמריקה של תחילת המאה העשרים נתפסה כאומה ליברלית, בייחוד בשדה הכלכלי, בעולם שהלך והקצין על ידי אידיאולוגיות כגון הקומוניזם, הסוציאליזם, הפשיזם והנאציזם. בעוד שמקומות אחרים הציבו במרכז את המעמד, הגזע והמדינה, בארצות הברית משל בכיפה אתוס של יוזמה פרטית, חירות כלכלית נרחבת, חופש חוזים, הסתמכות עצמית וממשל מוגבל בקפידה על ידי חוקה נוקשה.

אתוס זה של חירות כלכלית נרחבת והסתמכות עצמית עמד תחת ביקורת גדלה והולכת מתחילת המאה העשרים, אך ספג מכה קשה במיוחד בעקבות השפל הכלכלי הגדול. את מקומו החלה לתפוס השקפה אינטלקטואלית שונה: ההשקפה הפרוגרסיבית. השקפה זו הציבה במרכז לא את הכוחות הספונטניים של השוק, כי אם מִנהל פרוגרסיבי נאור העושה שימוש מיטיב בכוחה של המדינה – בפרט בכוחו של הממשל הפדרלי – בהסתמך על התובנות האחרונות של מדעי החברה, למען הגשמת מטרות כלכליות וחברתיות.

בעיני הפרוגרסיבים, ממשל מוגבל בקפידה הלם אולי את ארצות הברית בשלביה הראשונים, בהיותה אומה קטנה המורכבת מחקלאים שחיים בכפרים. אך עם עליית התיעוש, העיור והמדע המודרני, ארצות הברית נזקקה לממשל חזק ואפקטיבי שיעניק מענה הולם לאתגריה החברתיים והכלכליים החדשים. השקפה זו הצריכה בתוֹרהּ הבנה חדשה של החוקה האמריקנית, כמי שמאפשרת את פועלו של ממשל פדרלי אקטיבי ומתערב – וזאת בניגוד להבנה חוקתית מסורתית מחמירה, שהגבילה בקפדנות מהלכים שונים של הממשל הפדרלי בשדה הכלכלי.

אם לפני שנות העשרים משלה בארצות הברית התפיסה שלפיה המדינה מאיימת על חירות היחיד ולכן יש להגבילה בקפידה, הינה לאחר השפל הגדול המדינה נתפסה כאמצעי שבאמצעותו ניתן וצריך לפתור תחלואים כלכליים וחברתיים ולהביא לשיפור ברווחתם של האזרחים, למשל על ידי חלוקה של סובסידיות לקבוצות מובחרות כגון החקלאים או על ידי ביטוח לאומי מקיף. אם לפני השפל הגדול העסקים הפרטיים, ובראשם העסקים הגדולים, נתפסו כחלוצי הקדמה הכלכלית והניעות החברתית, הינה לאחריו העסקים הגדולים תוארו כמונופולים אימתניים, "ברונים שודדים" שהאזרח הפשוט זקוק להגנה מפני נצלנותם ותאוות הבצע שלהם. אם במהלך המאה ה-19 האמריקנים החזיקו בתפיסה שלילית של חירות, כלומר ראו את החירות כחופש אישי מידהּ הכופה והמגבילה של המדינה – הרי עקב השפל הכלכלי הגדול קנתה לה אחיזה הבנה "חיובית" של החירות: "חופש ממחסור" שעל הממשל להבטיח את הגשמתו.

השמרנות האמריקנית לא הייתה אפוא אלא תנועת התנגדות לשינויים בשדה המשפט החוקתי והכלכלי שהובילו חלוציה של התנועה הפרוגרסיבית וחסידי ה"ניו דיל", התוכנית הכלכלית עתירת המעורבות הממשלתית של ממשל רוזוולט בעקבות השפל הכלכלי. השמרנים היו אלה שניסו לבלום, לעכב ולעדן את השינוי הרדיקלי שביקשו הפרוגרסיבים לקדם בכלכלה. וביתר פירוט, השמרנות בתקופה זו לבשה צורה של חירותנות כלכלית שעיקרה התנגדות להוצאה ציבורית נרחבת, מיסוי גבוה וכלכלה מתוכננת הנשלטת על ידי פקידות נאורה, וניסיון לבלום כל תנועה אל עבר סדר כלכלי סוציאליסטי. חשוב לא פחות, השמרנות בתקופה זו לבשה צורה של התנגדות לריסון חוקתי בפניו של ממשל פדרלי אקטיביסטי שביקש להתעלם מלשון החוקה וההגנות שזו סיפקה לבעלי קניין וחופש עסקי.

הסנטור רוברט טאפט, בנו של הנשיא ה-27 ויליאם טאפט, ומי שהתנגדותו למדיניותו של רווזלט הפכה אותו לשמרן הבולט של התקופה, ניסח את העמדה השמרנית כך: "הרגולציה על השכר, המחירים, שעות העבודה והרגלי העבודה בכל ענף וענף היא דבר שהוא, למעשה, סוציאליזם. כלומר רגולציה ממשלתית מהסוג הגרוע ביותר, שמשמעה מדינה טוטליטרית".[3]

כללו של דבר, השמרנות של שנות השלושים – שתמשיך לבוא לידי ביטוי גם בשנות הארבעים, החמישים והשישים בכתביהם של ליברטריאנים מסוגם של פרידריך האייק ומילטון פרידמן – הייתה תגובה לעלייתה של התנועה הפרוגרסיבית, למהלכי הניו-דיל, לעליית הקיינסיאניזם (גישתו הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס, הדוגלת במעורבות ממשלתית מוגברת במשק ככלי לצמיחה), ובאופן כללי לעלייתו של סוציאליזם זוחל.[4] הייתה זו תגובה שבמובנים רבים הייתה ליברלית במובן המסורתי של המושג: ליברליזם של האבות המייסדים שעיקרו דבקות בזכויות טבעיות, סדר כלכלי חופשי וממשל מוגבל בקפידה.

 

  • האצת החילון, המטריאליזם ועלייתו של מדע החברה

התנועה השמרנית התגבשה במהלך המאה העשרים לא רק בתגובה לאירועים קונקרטיים כגון השפל הכלכלי הגדול (כפי שזה עתה ראינו) או המלחמה הקרה (כפי שנראה מייד). היא התגבשה גם בתגובה לתהליכים חברתיים ואינטלקטואלים ארוכי טווח שחשוב מאוד שניתן עליהם את הדעת. התהליכים החשובים ביותר היו האצת החילון, המטריאליזם ועלייתו של מדע החברה.

הזרם המסורתני בשמרנות, שמזוהה במיוחד עם ההוגים ראסל קירק (Kirk), אריק ווֹגלין (Voegelin) וריצ'רד ויבר (Weaver), עמד על כך שארה"ב היא אומה נוצרית וכי הסדר החברתי שלה מבוסס על אורח חיים דתי המוטמע בקהילות מקומיות. תופעת החילון, על פי השקפה זו, הייתה שלילית לא רק מטעמים דתיים גרידא אלא גם מטעמים חברתיים, שכן היא שדדה מהאומה האמריקנית את הבסיס המוסרי שעליו נשענה, בסיס מוסרי שהליברליזם אינו מסוגל לספק באופן עצמאי ונפרד מהדת הנוצרית. לדעת המסורתנים, האמונה, המסורת ודרך החיים היהודו-נוצרית סיפקו להמוני העם קוד התנהגות ומצפן מוסרי שהם הכרח לקיומה של חברה חופשית.

המסורתנים הדגישו פעם אחר פעם שארצות הברית לא הוקמה כמדינה חילונית. אומנם, עקב ריבוי הסיעות הדתיות שהתקיימו באמריקה ולאור החשש מפני דיכוי דתי שאפיין את העולם הישן, אבותיה המייסדים של האומה הפרידו בין כנסייה למדינה ברמה הפדרלית; אך מטרתה של הפרדה זו לא הייתה עיקורה של הדת הנוצרית או מיגורה, כי אם חיזוקה וביצורה בלבבות האמריקנים והגנה עליה מפני השחתה פוליטית.[5] משכך, כל רפורמה או מדיניות ציבורית שנועדה לקדם את היחלשות האחיזה הדתית ויראת השמיים בקרב המוני העם (למשל איסור על תפילה בבתי ספר ציבוריים) מאיימת לפגוע קשות בחוסנה המוסרי של האומה ובחירותה.

בבסיס העמדה המסורתנית ניצבה ספקנות רבה בנוגע למעלותיה של המודרנה עצמה; המודרנה כשילוב כוחות של עליית התיעוש, העיור, החומרנות של השוק, בירוקרטיזציה של המנהל המדינתי, רציונליזם מופשט וליברליזם אגליטרי. המסורתנות איננה ריאקציונרית, במובן זה שאינה מבקשת לשוב לסדר חברתי, כלכלי ופוליטי קדם-מודרני (מטרה בלתי אפשרית בעיני חסידיה). אך יותר מעמדות אחרות היא מצביעה על מעלותיו של הסדר החברתי שעורער ועל הסכנות שבהגזמות המודרנה, ובפרט הסכנות שבתפיסת העולם התועלתנית וברציונליזם הקיצוני של הנאורות הצרפתית. המסורתנים התנגדו לגרסתה הרדיקלית של הנאורות, שלפיה האנושות נעה, החל מהמאה ה-18 ועד לימינו, מבורות, נחשלות וברבריות לכיוון של חכמה, קדמה וציביליזציה. הם דחו את סיפֵּר "הקִדמה בלתי נמנעת", ועמדו על כך שלתנ"ך, למסורת יוון ורומי ולחוכמת ימי הביניים יש מה ללמד את האדם המודרני, ושאובדן המטען התנ"כי והקלאסי מאיים להפוך את האדם המודרני לאדם "נטול בֵּית-חזֶה", כלשונו של הסופר ק"ס לואיס.

בהתאם לכך הם הדגישו את התובנות של התנ"ך והברית החדשה, אריסטו, תומאס אקווינס ואדמנד ברק, ונטו לביקורתיות כלפי המסרים של אבות הנאורות הליברלית כגון ג'ון לוק, פרנסיס בייקון, רנה דקארט או וולטר. במיוחד שאבו מן העולם הקלאסי את האמונה בחשיבותה של המידה הטובה לסדר פוליטי חופשי ומיטיב. בעוד הליברליזם הציב במרכז את חירות הפרט, והפרוגרסיבים את הקדמה המדעית והרווחה הכללית, המסורתנים הדגישו את המידה הטובה המוקנית באורח חיים מסורתי המעביר מדור לדור את המשובח והמובחר שבתרבות המערב.

המסורתנים התנגדו למגמות של ריכוזיות פוליטית. מגמות אלו התאפשרו כאמור באמצעות תפיסה חדשה של תפקיד המדינה: לא רַע הכרחי לקיומו של סדר חברתי חופשי, אלא כוח של טוב המקדם רפורמות חברתיות וכלכליות בהובלת מִנהל נאור המשתמש בכלים העדכניים שסיפק לו מדע החברה. מגמות ריכוזיות אלו, טענו המסורתנים, נישלו את הקהילות המקומיות, הכנסייה והמשפחה מהתפקידים המסורתיים שלהן – בין היתר מתן רשת ביטחון כלכלית ועיצוב אופיים המוסרי של הצאצאים. ארה"ב הייתה בעיניהם אומה שצומחת "מלמטה למעלה", ולא אומה שאליטה טכנוקרטית צריכה לנהל מוושינגטון. ריכוזיות פוליטית וכלכלית מייצרת למעשה אומה של יחידים מופרדים שבתווך שבינם לבין המדינה אין שום קבוצת השתייכות: ליברליזם אטומיסטי תלוש ומנוון. היא מאיימת לחנוק את המרחבים שבהם שגשגו קהילות מסורתיות שטרם "נדבקו" בחילון, עיור ותיעוש אינטנסיביים. למסורתנים היה ברור שמגמת הריכוזיות הפוליטית תשרת את האג'נדה והפילוסופיה של הקבוצה החברתית האוחזת בשלטון – פרוגרסיבים או ליברלים רדיקלים.

כמו הליברטריאנים, המסורתנים התנגדו לכל צורה של קולקטיביזם כלכלי ויצאו נגד המגמות הפרוגרסיביות בשדה זה. הם אף עמדו בעקשנות על הגנה על זכויות קניין פרטי וסחר חופשי. עם זאת, הם לא היססו לבקר את ההשפעה השלילית של הקפיטליזם על עסקים מקומיים וקהילות קטנות, והביטו בחשד על תאגידים גדולים כמו גם על תיעוש נרחב שעמד בסתירה לבסיס הכלכלי של הדרום האמריקני.[6] יותר ממקביליהם הליברלים, הם היו ערים למחירים הכלכליים שגובה ההרס היצירתי הקפיטליסטי ולא רק למעלותיו. יותר מכך, הם ביקרו בחריפות את מה שניתן לכנות נהנתנות חומרנית, שפשתה לטעמם בחברה. הם הסבירו אותה כתוצר של עולם נטול משמעות טרנסצנדנטית, שבו כל מה שנותר לבני האדם הוא לספק עד כמה שניתן את צורכיהם החומריים. המסורתנים העלו על נס "חברה שאינה חומרית", חברה שבמרכזה ניצב הסדר החברתי המקומי הטבעי של משפחות, כנסייה וקהילות ושבה בני האדם מבקשים לטפח את מידותיהם, יונקים מן המיטב שבמורשת המערב ופועלים למען גאולת נפשם.

האשמה שכיחה שהוטחה באנשי הזרם המסורתני, במיוחד באלה שהגיעו מהדרום, הייתה שהם התעלמו מקיומו של מוסד העבדות ושלמעשה היו אפולוגטיים כלפיו. האשמות אלו היו בדרך כלל נטולות בסיס. אנשי הזרם המסורתני אכן שאבו השראה רבה מהדרום האמריקני; רבים מהם ראו בו את הציביליזציה הקדם-מודרנית האחרונה במערב, ציביליזציה שדחתה את המטריאליזם והאגליטריזם המודרני כמו גם את הקפיטליזם הצפוני – והעמידה תחתם סדר חברתי מסורתי המבוסס על הנצרות ועל נוהגים של "אבירות" ג'נטלמנית וגבריות צבאית. אבל מכך לא נובע שהם תמכו בעבדות – כשם שליברלים השואבים השראה מאתונה הדמוקרטית בתקופתו של פריקלס אינם מאשרים בכך את העבדות שהייתה נהוגה גם שם. המסורתנים מצאו בחברה הדרומית הרבה מאפיינים שהמודרנה כרסמה בהם, ביניהם סולידריות מקומית וקהילתית, חוש כבוד ואצולה – והשתמשו בה כבסיס שממנו ניתן היה לבקר את המציאות המודרנית ולנסות לעדנה.

 

  • המלחמה הקרה וסופה של הבדידות המזהרת

בתחום היחסים הבין-לאומיים, אירוע-הציר של השמרנות האמריקנית היה המלחמה הקרה. במובנים רבים, העימות עם הקומוניזם העולמי שם קץ ליותר מ-150 שנים של "בדידות מזהרת" במדיניות החוץ האמריקנית, בדידות שעיקרה בדלנות מחמירה. "אם בדלנות משמעה בדלנות מהמלחמה האירופית", אמר רוברט טאפט לנוכח השינוי בהלך הרוח האמריקני, "אני בדלן"; אך עמדה זו התרסקה על קרקע המציאות עם המתקפה היפנית על פרל הארבור, ונקברה קבורת חמור עם פרוץ המלחמה הקרה. פרל הארבור אומנם הניעה את הקונגרס האמריקני להתגייס למלחמה עצימה נגד האיום היפני והגרמני, אך האיום שהציגה ברית המועצות, שהשתלטה על מחצית אירופה ואיימה על מחציתה השנייה, והאידיאולוגיה הקומוניסטית שלה, הם-הם שחייבו את האמריקנים לשים קץ באופן סופי ומוחלט לכל פנטזיה של בדלנות.

בעולם של מטוסים, ספינות מתקדמות, צוללות מפותחות, טילים ארוכי טווח ונשק גרעיני, האוקיינוסים אינם מספקים עוד הגנה טבעית נאותה. בהתאם לכך, האמריקנים אימצו בסוף שנות הארבעים את דוקטרינת הבלימה, שלפיה יש לבלום – באמצעים כלכליים אך במידת הצורך גם בכוח צבאי – כל ניסיון של ברית המועצות להרחיב את תחום השפעתה ושליטתה. המשמעות היא שעל ארצות הברית לעמוד לצידם של כל אוהבי החירות והדמוקרטיה, אך גם לצד כל מתנגדי הקומוניזם ברחבי הגלובוס, גם כאלה שאינם מחויבים לאידיאלים דמוקרטיים.

השמרנים החזיקו בעמדה הניצית ביותר כלפי האיום הקומוניסטי. הם דחו בתוקף כל הצעה ל"דו-קיום בשלום" עם הקרמלין, צידדו בבלימה תקיפה ובלתי מתפשרת, וחלקם, כגון ההוגה ג'יימס ברנהם (Burnham), אף קראו "לגלגל לאחור" את הקומוניזם מאזורים שעברו לשליטתו, על ידי עידודן של מהפכות והתקוממויות פנימיות.[7] מפרוץ המלחמה הקרה ואילך, השמרנות זוהתה לא עם בדלנות אלא עם מדיניות חוץ אנטי-קומוניסטית ניצית שבה ארצות הברית מקרינה את עוצמתה בכל מקום שהיא נדרשת אליו.

האידיאולוגיה הקומוניסטית עמדה בניגוד חמור לכל מה שהאמריקנים ובפרט השמרנים האמינו בו. במישור הכלכלי, ההלאמה הכפויה של אמצעי הייצור וההתנגדות הקומוניסטית לקפיטליזם עמדו בניגוד חד לדבקות השמרנית בשווקים חופשיים, בחירות כלכלית ובזכות הכמו-מקודשת לקניין פרטי ולסחר חופשי. במישור הפוליטי, שלטון טרור דכאני של מפלגת פועלים ושליטה מדינתית מקיפה בתחומי התקשורת והתרבות עמדו בניגוד גס לדבקות האמריקנית בדמוקרטיה פוליטית המצריכה את קיומה של חירות פוליטית נרחבת ובכלל זה חופש עיתונות והתארגנות. חשוב לא פחות, במישור הדתי, האתאיזם והמטריאליזם המופגנים של הקומוניזם – שראה בדת "אופיום להמונים" וכלי שליטה של שכבות חברתיות ריאקציונריות בציבור – עמד בניגוד גמור ליראת השמיים של הציבור האמריקני, לדבקותו הדתית ולהישענותו על המסורת היהודו-נוצרית.

בעיני המסורתנים בארה"ב, ברית המועצות הייתה הממשיכה של היעקובינים הצרפתים שביקשו לחולל דה-קריסטיאניזציה של צרפת ולאחר מכן של אירופה בשמה של התבונה העירומה. לכן, בעיני רבים, ברית המועצות נתפסה כגילום המובהק ביותר של הרשע: קומוניזם המוליך לנחשלות בשדה הכלכלה, רודנות המוליכה לדיכוי פוליטי חסר תקדים שסימנו הוא הגולאג, ולבסוף משטר ששם לו למטרה לפגוע באמונה הנוצרית ואף להכחידה.

 

  • עלייתו של השמאל החדש והתפרצותה של מלחמת התרבות

בשנות השלושים – בתגובה לשפל הכלכלי הגדול – התגבש בארצות הברית ובמערב בכלל מחנה שמאלני שבמרכזו ניצב מעמד הפועלים. היה זה שמאל סוציאל-דמוקרטי שמרחבו היה בית החרושת ומטרתו הייתה לעדן את פגעיו של הקפיטליזם הלא מרוסן ולהבטיח חלוקה הוגנת יותר של הטובין הכלכליים לעמלי הכפיים. שמאל שביקש לקדם שינויים כלכליים מרחיקי לכת באמצעות רפורמות רדיקליות או אפילו הלאמה אלימה של אמצעי הייצור. ואולם לאחר התגלות פשעיה המחרידים של ברית המועצות; לאחר שהתברר שהפועלים ברחבי העולם המערבי נהנים לא רק מרמת חיים חומרית גבוהה יותר אלא מחירות פוליטית נרחבת; ולאחר שהובהר שהפועלים האמריקנים אינם רוצים לברוא עולם חדש אלא חפצם הוא להשתלב במעמד הבורגני – השמאל הסוציאליסטי איבד מכוח הקסם שלו. לחלל הריק הזה נכנס במהלך שנות השישים "שמאל חדש", שקידם במרץ את מה שהייתה ל"תרבות הנגד".

המרחב של השמאל החדש לא היה בית החרושת, כבימי השמאל הישן, כי אם האוניברסיטאות. מוביליו לא היו פועלים, אלא סטודנטים ומרצים שעברו רדיקליזציה במכבש של תיאוריות פילוסופיות והוגים חדשים שהגיעו מצרפת. זה היה שמאל שביקש לנוע מקטגוריות של "מעמד" לקטגוריות חלופיות של "גזע ומגדר". שמאל שהתנגד לרעיון של חברה "עיוורת צבעים" שהליברלים הקלאסיים והשמרנים ביקשו לקדם, ותמך בלאומנות השחורה של מלקום X, באבחנות גזעיות, ובאפליה מתקנת מבוססת גזע ומין. שמאל שתקף את "הלבנוּת" ו"הגבריות" כקטגוריות מערביות רעילות.

אויביו של השמאל החדש לא היו עוד בהכרח בעלי הון – אם כי הוא בשום אופן לא העלה על נס את הסדר הקפיטליסטי – כי אם הממסד הליברלי שכפה עליו מציאות טכנוקרטית מבית, והפעיל אלימות נטולת הצדקה ברחבי העולם השלישי. השמאל החדש הזדהה במרץ עם מאבקי דה-קולוניזציה ברחבי העולם, קרא בשקיקה את כתביהם של פרנץ פאנון, מישל פוקו והרברט מרקוזה, והאדיר דמויות כגון הו צ'י מין, פידל קאסטרו וצ'ה גווארה. חשוב לא פחות, הוא מרד בתרבותו הבורגנית של המערב, תרבות שהוא ראה כדכאנית. הסיסמה ההיפית "סקס, סמים ורוקנרול" באה להחליף את חומרת הסבר הבורגנית שפיארה חלוקת תפקידים מגדרית ברורה, אתוס של גבריות המבוסס על שליטה עצמית, מוסר עבודה, חסכנות ודבקות דתית. בזירה הבינלאומית, השמאל החדש דחה את דוקטרינת הבלימה, התנגד בלהט למלחמה בווייטנאם וביקש למצוא דרכים למסד "דו-קיום בשלום" עם ברית המועצות.

עלייתו של השמאל החדש דחקה החוצה ממחנה השמאל ומשורותיה של המפלגה הדמוקרטית קבוצה קטנה אך משפיעה של אינטלקטואלים יהודים, ביניהם אירווינג קריסטול, גרטרוד הימלפרב, נורמן פודהורץ ודניאל בל. אויביהם משמאל כינום "שמרנים-חדשים". יותר משהשמרנים החדשים נעו ימינה, היה זה השמאל האמריקני ששינה את פניו והִקצין ולא הותיר להם ברירה אלא לחבור לתנועה השמרנית ולהיטמע בה.

שלושה דברים אפיינו את השמרנות החדשה. ראשית, דחייה נחרצת של תרבות הנגד. השמרנים החדשים טענו כי ליברליזם שאינו צמוד-מסורת, קרי ליברליזם שאינו נשען על תרבות שמרנית שקודמת לו ומזינה אותו, סופו להידרדר לכדי רדיקליזם חברתי וניהיליזם מוסרי בעל תוצאות הרסניות. הליברליזם, טענו קריסטול ואחרים, נשען מבלי שהוא מודע לכך על האדים האחרונים של התרבות הנוצרית. בהקשר זה שמרנים חדשים הטעימו שקפיטליזם נטול מצע שמרני תרבותי קדם-שוקי יידרדר גם הוא במהרה לכדי ניהליזם צרכני ורוחני.[8]

שנית, הצבעה על מגרעותיו וחסרונותיו של מדע החברה המודרני, בעיקר בשדה הכלכלי. השמרנים החדשים היו מבקרים בולטים של תוכנית "החברה הגדולה" שיזם הנשיא לינדון ג'ונסון בשנות השישים. התוכנית ביקשה לפתור את בעיות העוני והאפליה הגזעית באמצעות הרחבה נוספת של כוח המדינה. השמרנים החדשים טענו נגדה שתוכניות מדינתיות נוטות ליפול טרף לתוצאות בלתי מתוכננות המכשילות את יעדיהן השאפתניים. שמרנים חדשים התעקשו שעל מדעני המדינה להבין בצורה ריאליסטית את טבע האדם, את כוחם של תמריצים ואת מגבלות הידע החמורות שמהן סובלת כל בירוקרטיה מדינתית. באמצעות כלים מדעיים, השמרנים החדשים ביקשו לחשוף את מגבלות המדע בכל הנוגע להנדסת חברה וכלכלה.

ולבסוף, דבקות בתורת הבלימה בשדה הבינלאומי. בעיני השמרנים החדשים, ברית המועצות לא הייתה שונה ברשעותה ובסכנתה מגרמניה הנאצית, ובהתאם לכך צריך היה להביסה ולא למצוא דרכים לחיות איתה בשלום.

 

סיכום: התנועה השמרנית כתנועה מיזוּגית

מסקירתנו התמציתית עולה שהתנועה השמרנית בארצות הברית לא הייתה תנועה אחודה, כי אם אוהל רחב שבתוכו שכנו זרמים שונים ששיתפו פעולה לנוכח אתגרים ואויבים משותפים: התנועה הפרוגרסיבית והשמאל החדש מבית, ואיום קומוניסטי חסר תקדים מחוץ. שיתוף פעולה זה בין ליברטריאנים כלכליים, מסורתנים, אנטי-קומוניסטים ניציים ושמרנים-חדשים נתכנה בפי ההוגה השמרן פרנק מאייר "מיזוגיוּת" (Fusionism).

מאייר, יותר מאחרים, העלה על נס את המיזוגיות כסימן ההיכר של התנועה השמרנית האמריקנית – בעומדו על כך שהיא מורכבת משני זרמים גדולים, האחד ליברטריאני המציב כמטרת הפוליטיקה את חירות היחיד, והשני מסורתני, המציב כערך החברתי העליון את בקשת המידה הטובה והחיים הטובים לאורה של התרבות היהודו-נוצרית.[9] שני הזרמים, התעקש מאייר, למרות המתח שביניהם, משלימים זה את זה והכרחיים זה לזה.

ללא הבטחה של חירות היחיד, הרדיפה אחר חיים מוסריים אינה אפשרית. סדר חברתי המכפיף את הפרט לידה הכופה של המדינה איננו שמרני, טען מאייר, כי אם אוטוריטרי. יתרה מכך, המסורתנים זקוקים לתובנות הכלכליות והפוליטיות שסיפקו הוגים כגון אדם סמית ופרידריך האייק. בלי התובנות שסיפק הליברליזם הקלאסי, בפרט בתחום הכלכלי, היו המסורתנים עומדים חסרי אונים למול מתקפותיהם של מרקס וקיינס. אך מצד שני, ללא דאגה לשלמות המידות, וללא המצפן המוסרי שמספקת הדת והתרבות היהודו-נוצרית, חירות פוליטית עלולה להוליך לכדי אנרכיה מוסרית. בליברטריאניזם כלכלי, כשלעצמו, אין די לקיומם של חיים טובים ולטיפוחה של חברה משגשגת. חופש, כשלעצמו, אינו יכול להעמיד סטנדרט לטוב והראוי.

לא זו אף זו – הליברליזם נשען על תפיסה חברתית דלה (תועלתנות) שאינה תופסת את מלוא המורכבות והרבגוניות של החוויה האנושית ושל האדם עצמו כברייה הנטועה בהקשר היסטורי, לאומי, תרבותי ודתי ומונעת על ידי כוחות לא מטריאליסטיים. בעיניו של מאייר, הבטחת חירות היחיד והזכויות הטבעיות צריכה להיות מטרתה הפוליטית הראשונה והחשובה ביותר של המדינה. לשם כך נכון ומוצדק להפעיל את כוחה העצום. אך תכלית החיים אינה חירות, אלא המידה הטובה. וזו, בתורהּ, מוטמעת בסדר תרבותי-חברתי עשיר שמקורו באתונה ובירושלים ואשר כולל את כל הסיפור המערבי. החיים על פי המידה הטובה והסטנדרטים האתיים של התרבות המערבית הם המבדילים בין חיים סתם לחיים טובים, ובין חברה "פתוחה" לחברה טובה.

וכך, אף ששמרנים מסוגו של מאייר ביקשו להגביל בקפידה את כוחה של המדינה לכדי הבטחת החירות, אין זה אומר שהם היו אדישים או רלטיביסטים בנוגע לסוג החיים ולאופי החברה שיש לבנות.[10] לאור זאת, הן המסורתנים והן הליברטריאנים היו צריכים להכיר לא רק במעלות שבתפיסת עולמם אלא גם במה שחסר בהן, ולהשלים אלה את אלה במאבק משותף נגד הליברליזם הפרוגרסיבי הדוחה הן את חירות היחיד הן את המסורת.

 

מעבר לשמרנות: עלייתו של הימין הפוסט-ליברלי

שתי סיבות מרכזיות הוליכו להתפרקות האיטית של התנועה השמרנית, משנות התשעים ואילך, ולמה שמסתבר כשינוי עמוק באופייה. הראשונה שבהן היא קריסתה של ברית המועצות והסרתו של האיום הגאו-אסטרטגי החמור ביותר שמולו ניצבה ארצות הברית בתולדותיה. זה היה כמובן אירוע משמח לעולם החופשי כולו, ולשמרנים במיוחד, אך דווקא הוא הכניס את התנועה השמרנית למבוכה מסוימת. שכן עתה נעלם הדבק המאחד שהחזיק יחד את הזרמים השונים שחסו באוהל השמרני. ליברטריאנים, מסורתנים ושמרנים חדשים לא הסכימו ביניהם על שורה ארוכה של דברים במדיניות פנים, אך הם היו מאוחדים באיבתם התהומית לאימפריית הרשע. עתה, בהעדר יריב מובחן מחוץ, עיקר חיצי הביקורת החלו להיות מופנים כלפי האוהל פנימה. פערי עמדות שניתן היה לטשטש או לדחוק לקרן זווית זכו מעתה למקום מרכזי. סוגיות של הגירה, סחר חופשי עם סין, גלובליזציה כלכלית מואצת, הפלות, מדיניות כליאה – בכל אלו ועוד, דרכיהם של הימין המסורתני והליברטריאניזם התפצלו. בהעדר כוח עולמי קומוניסטי, מסורתנים וליברטריאנים לא רק שלא ראו טעם בשיתוף פעולה, הם אף רצו לנצח זה את זה. השותפים הוותיקים לאוהל מצאו את עצמם בשני מחנות שונים.

הסיבה השנייה לסדקים באוהל השמרני היא השינויים הטכנולוגיים הכבירים בתחום התקשורת. האינטרנט, ובפרט הרשתות החברתיות, חתרו קשות תחת הקול ההגמוני של כתב העת 'נשיונל ריוויו'. עד שנות התשעים, הדיאלוג השמרני האינטלקטואלי בארה"ב התנהל בעיקרו מעל דפי כתבי עת, ובפרט מעל במת הנשיונל ריוויו שהתפיסה המיזוּגית הייתה האידיאולוגיה הרשמית שלו. לעורכיו ניתנה כך שליטה על עיצוב השיח השמרני. במידה רבה, השמרנות הייתה מה שהנשיונל ריוויו קבע שהיא. בהינתן מיעוט בבמות, קולות ביקורתיים מימין יכלו פשוט להידחק החוצה ולגווע לאיטם. השליטה בשיח השמרני לא הייתה מוחלטת, כמובן, ולוּ מפני שהנשיונל ריוויו לא היה כתב העת היחיד ומשום שמגישי רדיו עצמאיים מסוגו של רָאש לימבו עיצבו גם הם את הספֵרה השמרנית; ועדיין, שליטה. הופעת האינטרנט ועלייתן של הרשתות החברתיות פתחו את המרחב האינטלקטואלי השמרני לתחרות מימין. לראשונה הצליחה לעלות אל מעל פני השטח ביקורת מימין על השמרנות שלא ניתן היה עוד להחניק או לבטל בקלות. הממסד השמרני, ובפרט האורתודוקסיה המיזוגית, עמד מעתה כנאשם אל מול מבקריו מימין. השמרנות היא מה שההמון יחליט שהיא, לא מה שיקבעו עורכי הנשיונל ריוויו.

 

שמרנות שאינה שמרנית בשירות ליברליזם שאינו ליברלי

הטענות שעולות מימין נגד השמרנות האמריקנית הממוסדת רבות ומגוונות. מקוצר היריעה, נתמקד במרכזיות שבהן. כן נבהיר מראש שרוב השמות שיוזכרו להלן – ביניהם יורם חזוני, פטריק דנין (Deneen), אורן קאס (Cass) וג'ון פונטה (Fonte) – משתפים פעולה זה עם זה, ישירות או בעקיפין, והם חלק מתנועה שמרנית חדשה שזוכה לכותרות "שמרנות לאומית" ו"שמרנות פוסט-ליברלית" המבקשת להיבדל מהשמרנות המיזוּגית המסורתית ומהממסד השמרני שפועל בוושינגטון.

הטענה הראשונה שמעלים מבקריה של השמרנות המיזוגית היא ששמרנות זו אינה שמרנית דיה, או אף אינה שמרנית כלל, אלא היא גרסה מתונה, "קלאסית", של ליברליזם. כפי שמציין ההוגה פטריק דנין, "ה'שמרנות' בת זמננו אינה מספקת מענה לליברליזם מפני שהיא עצמה סוג של ליברליזם".[11] המיזוגיות השמרנית, טוענים בימין החדש, הייתה שמרנית בשמה אך ליברלית במהותה. התנועה השמרנית והמפלגה הרפובליקנית לא קידמו ברצינות שמרנות חברתית, תרבותית ודתית – התחומים המרכזיים שבהם חלה הקצנה ליברלית יוצאת דופן בשלושת העשורים האחרונים. גרוע מכך, רבים בתנועה השמרנית אף צידדו בליברליזציה של ארה"ב או פחדו להתייצב נגדה מחשש שהממסד הליברלי יוקיע אותם כאויבי הקידמה והנאורות.

המשותף למרבית האינטלקטואלים של הימין החדש הוא, אם כן, הרצון להבדיל בין שמרנות לליברליזם ולנסח עמדה שמרנית שאינה ליברלית ואשר יש ביכולתה לאתגר ולהחליף את האידיאולוגיה הליברלית בת-זמננו שמושלת בארצות הברית.[12] הימין החדש הוא ימין פוסט-ליברלי. כפי שמציין חזוני, אם ישנה תקווה כלשהי לתחייה שמרנית ממשית בעולם האנגלו-אמריקני, תחייה כזאת תגיע רק מכיוונה של "שמרנות שמרנית".[13] שמרנות שכזו, מוסיף אופיר העברי, אינה מציבה במרכזה זכויות אדם מופשטות או תיאוריה של חוזה חברתי המבוסס על הסכמה וולונטרית, אלא מסורתנות, לאומיות ואת המקרא כמגדלור מוסרי.[14]

ההצבעה על היות הממסד השמרני בארה"ב "ליברלי" היא חלק ממפעל ביקורתי רחב הרבה יותר על הליברליזם ועל מי שנתפס כמייסדו, הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, המעסיק את דנין ואת חזוני. השניים רואים בליברליזם – "הקלאסי" והפרוגרסיבי כאחד – פילוסופיה פוליטית רעועה ושטחית, המבוססת על תאוריה מביכה של חוזה חברתי פיקטיבי, על רציונליזם מוגזם, על אטומיזם אינדיבידואלי ועל העמדת ההסכמה החופשית של הפרט כעיקרון המארגן העליון של כל היחסים החברתיים, בלי יוצא מן הכלל.[15] תיאוריה פוליטית כזאת, ואנתרופולוגיה כזאת של המצב האנושי, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם העובדות המוצקות של המציאות האנושית והטבע האנושי: קיומם של משפחות, שבטים, קהילות ואומות, עימותים בין אומות, השאיפה לשימור לאומי לאורך הדורות, וחשוב לא פחות, הדת שאינה תחומה בדל"ת אמותיו הפרטיות של האדם.

לפי חזוני, לא דבקות לאומית ולא דבקות דתית נובעות מאקסיומות ליברליות כגון זכויות אדם אוניברסליות וחירות הפרט. בבסיסן, דבקויות אלו הן עקרונות שמרניים, לא ליברליים.[16] הליברליזם שוגה בהבנת טבעו ומצבו של האדם – והוא אף מזיק, שכן קידום האידיאולוגיה הליברלית יביא בהכרח (ומביא כבר עכשיו) לפירוק הסדר החברתי והלאומי עצמו. דנין וחזוני תולים בליברליזם את האי-תפקוד של חלקים שלמים בחברה האמריקנית – המתבטא בקשת תופעות, החל משיעור גבוה של ילודה מחוץ למשפחה וכלה בירידה בשיעור הסולידריות החברתית. לפי הפילוסוף ג'ון גריי, הליברליזם בן-זמננו מבקש לחולל דה-קונסטרוקציה למונותיאיזם וליתר הנרטיבים והמסורות הגדולות, ולאחר שהכול מתפרק דבר לא נותר מלבד ריקנות. הליברליזם מתגלה, בהתאם, כאידיאולוגיה ריקה היכולה להגדיר את עצמה רק על דרך השלילה.

גם חזוני ודנין גורסים שהליברליזם הוא כוח רדיקלי. לא רק שאינו יכול לשמר דבר, הוא חסר אונים לנוכח תפיסות עולם רדיקליות המושכות את הליברלים עצמם להקצין את דעותיהם עם הזמן. אם בתחילת דרכו הליברליזם קיבל כמובנים מאליהם שורה של מוסדות קדם-ליברלים כגון המשפחה, הדת והאומה, הרי בתצורותיו העכשוויות שום מוסד ושום מבנה אינם נותרים חסינים מפני פירוק ליברלי מאכֵּל. כדי כך שבעיני ליברלים רבים אפילו הטבע האנושי עצמו, דוגמת החלוקה לזכרים ונקבות, גברים ונשים, צריך להיות בר שינוי כאשר הפרט אינו מסכים איתו. חופש מהשתייכות מגדרית ומינית הוא המשך טבעי לחופש משייכות דתית, לאומית וקהילתית. הליברליזם הוא במובנים רבים מסע בלתי נגמר של שחרור "האני" שאינו יודע גבול מהו. הוא אידיאולוגיה רדיקלית עד כדי כך שהיא מאכלת את עצמה.

הנקודה המרכזית בעיני חזוני ודנין היא שבעוד שבתקופת המלחמה הקרה שיתוף פעולה בין שמרנים לליברלים מול קומוניסטים מבית ומחוץ היה מובן, לגיטימי ואף מתבקש, הרי שבעידן שלאחר המלחמה הקרה על השמרנים להכיר בכך שהאידיאולוגיה הליברלית כפי שמבינים אותה הליברלים בני-זמננו היא האיום המרכזי על כל מה שחשוב לשמרנים: אורח חיים מסורתי, שלמות המשפחה, הקהילה והאומה, והאפשרות לחיות חיים דתיים בצורה מלאה וחופשית.

הליברליזם נתפס בימין החדש כאידאולוגיה דכאנית.[17] הרטוריקה הליברלית היא אומנם רטוריקה של פתיחות, פלורליזם וחופש – אך הפרקטיקה הליברלית היא פרקטיקה של כפייה חברתית ואף מדינתית נרחבת. לפי הפילוסוף ג'ון גריי, שום מעצמה טוטליטרית אינה מאיימת בימינו על החירות במערב, אלא רק האורתודוקסיה הליברלית עצמה בצורתה הדכאנית מבית.[18]

הפילוסוף הפולני השמרן רישרד לגוטקו (Legutko) אף מרחיק לכת וטוען כי הליברליזם בן-זמננו הידרדר לכדי צורה של אידיאולוגיה עריצה.[19] הליברליזם דורש מונופול על הלגיטימיות במרחב הציבורי. במערב בן-זמננו, חברה ליברלית אינה נתפסת עוד כחברה שתפיסות עולם שונות – ובכלל זה תפיסות עולם שאינן ליברליות – מתקיימות בה זו לצד זו ומתחרות על לב הציבור. במקום זאת, בעיני האליטות הליברליות, חברה ליברלית היא חברה שבה האידאולוגיה הליברלית מושלת בצורה מוחלטת ואינה סובלת שום תפיסת עולם שאיננה ליברלית. דה-לגיטימציה זו פוגעת קשות ברעיון הדמוקרטי, שכן רעיון זה מניח את קיומה של תחרות בין עמדות ומפלגות שונות המבטאות תפיסות עולם נבדלות. הליברליזם דוחק אפוא החוצה את עצם הדמוקרטיה, במובן זה שהוא אינו מכיר בלגיטימיות של אף דמוקרטיה שאינה דמוקרטיה ליברלית.

השמאל האמריקני, שבעבר התגנדר בליברליזם שלו, מחזיק עתה בעמדות אנטי-ליברליות מובהקות: תרבות הביטול וההשתקה, חלוקת החברה לקבוצות מהותניות, ועוד. במילים אחרות, השמאל האמריקני אינו מבקש ליישם ליברליזם קלאסי מתון. הוא מבקש לכפות אידיאולוגיה שמאלנית (אידיאולוגית הווק) אנטי-ליברלית.[20] לאור התפתחות זו, הוגים מהסוג של חזוני ודנין מדגישים שהשמרנות צריכה להתייצב מול הליברליזם כחלופה ממשית לו.

ואכן, הליברליזם אינו סובלני במיוחד כלפי תפיסת העולם השמרנית. לדידו, אין היא אלא עטיפה חדשה לפשיזם ישן, וככזו יש בה איום ממשי על הסדר החברתי. בעיניו של הליברל, כל שמרן הוא פשיסט בפוטנציה. האוחזים בשמרנות נתפסים על ידי הליברלים כ"אנשי האתמול", אויבי הקדמה, אנשים אחוזי דעות קדומות שלא יהססו ליטול מאחרים את החירויות שלהם. כך למשל, הפתיחות הליברלית נעלמת כאשר שמרנים מטילים ספק בלגיטימיות המוסרית של משפחות חד-הוריות. בהתאם לכך, הליברלים נחושים למזער את השפעתם של השמרנים במרחב הציבורי ככל הניתן.

בעיני הימין החדש הליברליזם המודרני הוא אידאולוגיה התובעת נאמנות מוחלטת, ואשר מטרתה היא ליצור חברה הומוגנית שבה יש הבחנה ברורה בין דעות "טובות" ל"רעות"; חברה המובלת בידי אליטה ליברלית המחזיקה בעמדות כוח באקדמיה, בתרבות ובפוליטיקה וממשטרת בקפדנות את השיח הציבורי. זהו פרדוקס: אידאולוגיה ששמה במרכזה את ערך החירות דורשת קונפורמיזם מוחלט בכל תחומי החיים.

 

שמרנות שזנחה את הלאומיות והדת

הטענה השנייה שמעלים מבקריה של השמרנות מימין היא שהשמרנות הממוסדת הזניחה לגמרי את העיסוק בלאומיות. לפי הביקורת הזאת, הממסד השמרני התאהב בגלובליזציה, במוסדות על-לאומיים ובחוגים האליטיסטיים חוצי הגבולות שבהם הוא משתתף כחלק ממלאכת הממשל.

בעיני חלק מההוגים בימין, ביניהם ג'ון פונטה (Fonte), המאבק החשוב ביותר המתחולל כיום במערב הוא מאבק בין מחנה דמוקרטי הנאמן למדינת הלאום ולמושג הריבונות העממית לבין מה שהוא מכנה "פרוגרסיביות טרנס-לאומית".[21] מחנה אחרון זה, המורכב מערב רב של חוקרים ואינטלקטואלים, ארגוני זכויות אדם ובירוקרטים של מוסדות על-לאומיים, מבקש להחליש את כוחן וסמכותן של מדינות ולקדם את השקפת העולם הפרוגרסיבית שלו תוך עקיפת המנגנון הדמוקרטי של מדינות הלאום השונות.

פונטה מצביע על כך שליברלים מצדדים בעקביות בנדידה של עוד ועוד סמכויות ממדינת הלאום לגופים על-לאומיים, ובהכפפתה של הריבונות העממית לחוק בינלאומי ולהחלטות רובניות של גופים בינלאומיים. בהתאם לכך, הם תומכים גם – בגלוי או במשתמע – בהכפפתה של הדמוקרטיה הלאומית להחלטותיהם של צוותי מומחים היושבים באותם מוסדות ופורומים בינלאומיים, כגון שופטים, מומחי אקלים וכלכלנים של קרן המטבע. צוותים אלה עתידים, לדעת הליברלים, לקבל החלטות טובות יותר מבתי נבחרים שיש בהם ביטוי נרחב לדעות והעדפות שמרניות.[22]

כמו כל אידאולוגיה, טוען פונטה, הפרוגרסיביזם הטרנס-לאומי רואה עצמו ככוח היסטורי עולה בלתי נמנע, "עולם המחר" המתכתב עם הנאורות והקדמה הכלכלית והטכנולוגית של האנושות, "עולם המחר" שפוליטיקה פנימית של דמוקרטיות אינה אמורה לעכב את בשורתו.

הרבה יותר מהתנועה השמרנית, הימין החדש מדגיש שהוא רואה בעצמו לפני הכול תנועה לאומית ונאמנותו נתונה בראש ובראשונה למדינת הלאום. הלאומיות, לפי חזוני, עומדת בניגוד חד לרעיון האימפריאליזם.[23] לפי מצע העקרונות של תנועת השמרנות הלאומית, סדר שמרני בינלאומי הוא סדר עולמי המורכב מאומות עצמאיות שונות, המטפחות כל אחת את המסורות שלה תוך כבוד הדדי ושמירה על אוטונומיה הדדית.[24]

אף כי אין השמרנות הלאומית עוינת שיתופי פעולה עם אומות אחרות, ואף כי אין היא מבקשת למנוע סחר חופשי בשם אג'נדה סוציאליסטית כלשהי, היא מתנגדת נחרצות למבנים על-לאומיים הנוטלים לעצמם סמכויות, כגון האו"ם או האיחוד האירופי. חשוב לא פחות, היא מתנגדת בתוקף לאימפריאליזם ליברלי, דהיינו מיזמים של שינויי משטר במדינות שונות בהובלת מדינות אחרות, ליברליות; וכן להצעות שונות של סדר עולמי ליברלי חד-קוטבי. כלומר, השמרנות הלאומית דוחה את הראייה הניאו-שמרנית במדיניות החוץ כפי שזו קודמה לאחר נפילתה של ברית המועצות.[25]

השמרנות הלאומית מבקשת לקדם מדיניות שתשמר את מדינת הלאום משני איומים שונים. האחד, שעליו כבר עמדנו, הוא האיום מצד מבנים על-לאומיים ואליטות גלובליסטיות שדוחפות להחלשתם של פרלמנטים ולהתחזקותם של ארגונים בינלאומיים. השני הוא איום המגיע מכיוונה של הגירה נרחבת, רובה הגירה בלתי חוקית, שאינה מלווה בתהליך משמעותי של אקולטורציה, כלומר התמזגות בתרבות המדינה, ואשר מולידה כיסי מיעוטים המשמרים תרבות וזהות העוינת את התרבות הלאומית של הרוב.

הדגש המרכזי שמעניק הימין החדש ללאומיות הוליך רבים בקרבו לאמץ את התיוג הפופוליסטי שהצמיד לו השמאל.[26] רבים בימין החדש רואים בעצמם פופוליסטים גאים: תיוג שלטענתם רק מוכיח שהם דמוקרטים, בניגוד לאליטות המזוהות עם השמאל שבזות לציבור הבוחרים ולהליך הדמוקרטי.[27] הם מקבלים עליהם בגאווה את מה שהם יודעים שנולד כדי לבזותם: הכינוי "פופוליזם", טוענים בימין החדש, מטרתו לחולל דה-לגיטימציה לכל רעיון החורג מהמסגרת הליברלית שאת גבולותיה קובעות האליטות. כלומר, האליטות מנסות למשטר את השיח וליצור הבחנה חדה בין הדעות שלהן, שהן לגיטימיות, לדעות של ההמון, שהן מגונות. ואכן, בעוד שהשמרנות, בדומה לליברליזם, הדגישה את חירות היחיד והייתה אינדיבידואליסטית במבטה, הימין החדש מציב במרכז את העם ואת שימורה של המסגרת הלאומית מפני אליטות גלובליסטיות.[28] הרצון העממי – כך טוענים בימין החדש – בא לידי ביטוי בקלפי ובפרלמנט, גם אם לא בצורה מושלמת; ועל נבחרי הציבור השמרנים להקשיב לאלקטורט שלהם ולממש את רצונו.

הימין החדש נחוש לסכל כל ניסיון לעקוף את בתי הנבחרים, כגון קידום מדיניות עצמאית של סוכנויות ממשל באמצעות צווים, קידום מדיניות ציבורית על דרך הפסיקה של בתי משפט שהאחריות לתוצאות פסיקתם אינה מגולגלת עליהם, או קידומה של מדיניות דרך פורומים בינלאומיים שבהם פרוגרסיבים נהנים מייצוג והשפעת יתר. בימין החדש דוחים בתוקף את הניסיונות לצייר את הפופוליזם הימני כפופוליזם סמכותני שמטרתו לדכא יריבים פוליטיים ולחנוק את החירויות הפוליטיות והאזרחיות השונות. אדרבה, הימין החדש, לשיטתו, דמוקרטי מהשמאל, ובכוונתו לקדם מדיניות ציבורית שמרנית בדיוק כפי שהשמאל קידם בעבר מדיניות ציבורית פרוגרסיבית באמצעים דמוקרטים.

הימין החדש הוא דמוקרטי, לא ליברלי ולא פרוגרסיבי. בהתאם לכך, הוא דוחה את הצימוד "דמוקרטיה-ליברלית" כצימוד טבעי או הכרחי. דמוקרטיה אינה חייבת להיות לא ליברלית ולא פרוגרסיבית. היא יכולה בהחלט להיות שמרנית.[29] דמוקרטיה היא שיטת משטר המבטיחה חירויות פוליטיות ואזרחיות נרחבות, ואשר מטרתה לגלות את הרצון העממי ולאפשר לפרלמנט נבחר להעניק אמון לממשלה שמקדמת מדיניות.[30] וכאן בא חידוד חשוב: בעוד בעבר שמרנים בולטים הדגישו את עקרון הגבלת השלטון כמרכזי באג'נדה השמרנית, הימין החדש נחוש לנצל את השלטון הדמוקרטי לשם קידומה של אג'נדה ימנית. הממסד השמרני הישן מואשם בשימוש לא יעיל בכוח שלטוני בעבר, או בוויתור גמור עליו בדמות מהלכי הפרטה שונים. לימין החדש חשובה משילות אפקטיבית.

כשם שהשמרנות מואשמת על ידי הימין החדש בזניחת הלאומיות, כך היא מואשמת גם בכישלון לשמור על חיוניותה של הדת הנוצרית בציבור. בכל אומה, טוען חזוני, החלקים הדתיים בה הם השומרים בצורה הטובה ביותר על המסורות הלאומיות.[31] הלאומיות, הדת והשמרנות, במילים אחרות, כרוכות זו בזו.

הוגים שונים בימין החדש מצביעים על ירידה עקבית במעמדה של הדת הנוצרית בציבוריות האמריקנית, ועל קוצר ידה של התנועה השמרנית להסיג לאחור החלטות ליברליות כגון איסור על תפילה בבתי ספר ציבוריים. אחדים אף מרחיקים לכת וטוענים כי המהפכה האידיאולוגית שעוברת ארצות הברית עוינת בגלוי את הנצרות, וכי ארה"ב קרובה להפוך לאומה פוסט-נוצרית. ארה"ב, שהייתה בעברה אומה נוצרית, ושהאדנים הדתיים שלה נתפסו כבסיס המוסרי שאפשר את קיומו של ממשל חופשי, החלה להבין את עצמה כאומה ליברלית שהדת היא לה למוקש, ואשר עליה למזער את השפעתה ולתחום אותה בקפידה למרחב הפרטי.

לפי האינטלקטואל השמרן רוד דרהר (Dreher), הליברליזם האמריקני סלל את הדרך לאימוצה של השקפת עולם פרוגרסיבית אנטי-נוצרית חובקת כול. הליברליזם האמריקני מעלה על נס את החילון, רואה בדת הנוצרית שריד ארכאי של עולם ישן וכן אידאולוגיה דכאנית שיש להשתחרר ממנה. לאור זאת, לנוצרים אדוקים המבקשים לחיות אורח חיים שמרני אין, לדעתו של דרהר, ברירה אלא להסתגר בקהילות הומוגניות מפני חברת הרוב, שכן חברה זו אינה מסוגלת לסבול את אורח החיים הנוצרי ושמה לעצמה למטרה להחריבו.[32] במילים אחרות, על נוצרים אדוקים לסגת אל עבר מבצרים מוגנים ולהמתין לקריסת מערכת הערכים הפרוגרסיבית עד שהנצרות תוכל לקנות מחדש אחיזה בליבם של ההמונים.

הימין החדש חושק במנהיגים פוליטיים שלוקחים את האמונה הנוצרית ברצינות, ואשר מוכנים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לתחזקה ולקדמה בציבור למען הטוב המשותף. ארצות הברית היא לטענתו אומה נוצרית, וכאומה היא אינה יכולה לשרוד לאורך זמן ללא קבלה נרחבת של הנצרות. אובדן האמונה הנוצרית והתרחקותה של האליטה מחוכמת הנצרות היא בעיניהם אחת הסיבות המרכזיות לדעיכתה התרבותית והמוסרית של האומה.[33] הימין החדש דוחה כל קריאה לניטרליות מדינתית כלפי הדת, שכן ניטרליות כזאת פשוט אינה יכולה להתקיים. זאת, משום שכל חברה מוכרחה לאמץ תפיסה רווחת כלשהי של "טוב משותף" ולהישען עליה. ואם כן, השאלה היחידה היא האם הטוב המשותף הזה יהיה טוב משותף בעל הדים מקראיים ונוצריים – או שמא טוב משותף פוסט-נוצרי, שבו סדר היום והמרחב ציבורי הם פרוגרסיביים והנצרות מוסגת למרחב הפרטי.[34]

בעיני הימין החדש, הניסיון לדחוק את הדת לספירה הפרטית בלבד נידון לכישלון. קמילת הנצרות תהיה דעיכתו של הסדר החברתי עצמו. אלא שבראייתו, האופציה הפרוגרסיבית היא היחידה המקודמת בשטח. שכן בעוד הפרוגרסיבים מקדמים מדיניות אנטי-נוצרית בגאון, השמרנים מהססים לקדם מדיניות ציבורית שמטרתה המוצהרת והבלתי מתפשרת היא קידומה של הנצרות במרחב הציבורי. דבר זה צריך, לדעת הימין החדש, להשתנות. הוא קורא אפוא למדיניות בלתי מתפשרת של תמיכה בנצרות – למשל על ידי מתן אפשרות לתפילה בבתי ספר ציבוריים, שינוי תוכניות לימוד בבתי הספר וכן הלאה.[35]

 

שמרנות הדבקה בכלכלה המזיקה לה

ביקורת אחרת שמפנה הימין הפוסט-ליברלי כלפי השמרנות היא כלכלית באופייה, ועיקרה דבקותה לכאורה של האחרונה ב"פונדמנטליזם של השוק". בעיני הימין החדש, התנועה השמרנית התמכרה בשדה הכלכלי לדוגמות ליברטריאניות – ביניהן דה-רגולציה, הפחתת מיסים, צמצום ההוצאה הציבורית, הורדת מכסים, קיצוץ סובסידיות וכן הלאה – והיא מתעקשת ליישמן בכל הזדמנות, מתוך ציפייה לקידום צמיחה כלכלית נרחבת ומהירה אך בלי להעריך נכונה את ההשלכות השליליות של השוק על חלקים נרחבים בחברה, ומבלי לקחת ברצינות את העובדה שהכלכלה היא שדה של תחרות בין מעצמות.

לפי הכלכלן הפוליטי אורן קאס, מהמבקרים הבולטים של האג'נדה הכלכלית הליברטריאנית מקרב הימין החדש, בתפיסת העולם השמרנית-מיזוּגית המקובלת הונח שמדיניות כלכלית ליברטריאנית תשרת בהכרח סדר חברתי שמרני.[36] כלומר, הכלכלה החופשית נתפסה כאמצעי להגשמת יעדים שמרניים. ואולם הנחה זו התגלתה כחסרת כיסוי, טוען קאס. הימין החדש מדגיש שעל הסדר הכלכלי לשרת את צרכיה של האומה ולא להפך, וכי על המדינה להתערב בפועלו של השוק כאשר אינטרסים חברתיים ולאומיים חיוניים נפגעים כתוצאה מפועלם של שווקים. ארה"ב היא אומה מובחנת שיש לה כלכלה, וכלכלתה זו צריכה לשרת את "הטוב המשותף".

אין זה מפתיע שהימין החדש נוטה לגלות בשדה הכלכלי לא הרמוניה של אינטרסים ושיתוף פעולה נרחב כי אם משחק סכום אפס המבטא מאבקי כוח בין מעצמות. לפי היגיון זה, לעובדה שארצות הברית מאבדת ענפי תעשייה לטובת סין יש לא רק השלכות חברתיות מרחיקות לכת על גורלן של קהילות וחייהם של עובדים, אלא השלכות לאומיות וביטחוניות שליליות כבדות משקל. בהתאם לכך, רפובליקנים בכירים ובראשם דונלד טראמפ אינם מהססים לקרוא למלחמת סחר, בפרט נגד סין, בעיקר מסיבות של ביטחון לאומי אך לא רק.

לפי האג'נדה הכלכלית של הימין החדש, על המפלגה הרפובליקנית לא להסס לאמץ "מדיניות תעשייתית", קרי תוכניות כלכליות שאפתניות שמטרתן להותיר בארה"ב יכולות ייצור תעשייתיות שהיו נעלמות לו התאפשר לשווקים לפעול ללא הגבלה. כפי שמציין קאס בתמצית: "זה כן משנה היכן מייצרים דברים".[37] מדיניות כזאת, מדגישים הוא ואחרים, איננה סוציאליסטית אלא שמרנית-רפובליקנית. המפלגה הרפובליקנית דגלה לאורך המאה ה-19 במדיניות של מכסי מגן שמטרתם לאפשר פיתוחה של תעשייה אמריקנית. חלק מאבותיה המייסדים של האומה ובראשם אלכסנדר המילטון קידמו גם הם מדיניות כלכלית שהגנה על תעשיות אמריקניות מפני תחרות זרה. בקיצור, שמרנים לאורך ההיסטוריה הרגישו בנוח לסטות ממדיניות כלכלית ליברלית קלאסית מחמירה, וכך צריך להיות גם עתה.

בעיני הימין החדש, מדיניות כלכלית שמרנית, בניגוד למדיניות כלכלית ליברטריאנית, צריכה לשים במרכזה את העובד ולא רק את הצרכן.[38] בעיני קאס, אין די בהתמקדות בכוח הקנייה של הצרכן וביכולתו לקנות סחורה מיובאת זולה. קאס מבקר את הפרדיגמה הכלכלית הרווחת הרואה בכוח עבודה "תשומה" ותו לא בתהליך הייצור. הוא מדגיש כי עבודה יציבה ובעלת משמעות היא תנאי לחיים בריאים והכרח למשפחות מתפקדות וקהילות משגשגות. לכן על שמרנים להתעניין הרבה יותר בתנאיהם של העובדים האמריקנים וביכולתם של אמריקנים מן השורה למצוא אפיקי תעסוקה משמעותיים.

המפלגה הרפובליקנית, לדברי הימין החדש אכן הופכת להיות מפלגתו של מעמד הפועלים, ובפרט מפלגתם של לבנים נטולי השכלה גבוהה, שעה שבעלי ההון ואנשי העסקים המתבססים על שווקים גלובליים מצביעים לדמוקרטים.[39] אין זה מפתיע לגלות שהימין החדש מגלה אהדה רבה יותר מהשמרנות שקדמה לו לאיגודי עובדים. התנועה השמרנית ובפרט אגפה הליברטריאני גילו כלפיהם עוינות עקבית, ואילו ימנים חדשים פתוחים יותר לשיתופי פעולה עם איגודי עובדים.

תימוכין לגישתו מוצא הימין החדש במה שהוא רואה ככישלונה של התנועה השמרנית בתחום הכלכלה לאורך המאה העשרים. לא רק שהניו-דיל של רוזוולט או החברה הגדולה של ג'ונסון לא בוטלו על ידי ממשלים רפובליקנים, התערבותה של המדינה בכלכלה גדלה בעקביות עד אשר הגיעה לממדים מפלצתיים. אפילו רונלד רייגן – על אף הרטוריקה הסוחפת שלו – לא גלגל לאחור את התערבות המדינה, אלא רק האט את קצב גדילתה. לכל היותר, ממשלים רפובליקנים קיצצו במיסים בלי לקצץ בהוצאות הציבוריות – מדיניות שתרמה לחוב הלאומי חסר התקדים שבו שרויה ארה"ב. לאור זאת, בימין החדש נוטים להשלים עם קיומה של כלכלה מעורבת, וקוראים לממשלים רפובליקניים לקדם אג'נדה שמרנית באופן יזום על ידי גופי הממשל כשם שהדמוקרטים עושים כשהם אוחזים בכוח השלטוני. על הימין להרגיש בנוח לעשות שימוש בכוח המדינתי ועליו לקדם את תפיסת עולמו בכל האמצעים שהחוק מאפשר.[40]

לכך מצטרפת התובנה כי פתרון ההפרטה נעשה, מנקודת מבט שמרנית, לתרופת אליל, שכן תאגידים פרטיים גדולים ומרכזיים הפכו לסוכני קידום של אג'נדות פרוגרסיביות. תאגידים פרטיים המעצבים את התודעה והתרבות, כגון דיסני וגוגל, וגם כאלה שהשפעתם התרבותית עקיפה אך הם קובעים את מציאות חייהם של עובדים רבים, כגון חברות גדולות למשקאות אלכוהוליים – מאמצים ז'רגון פרוגרסיבי, מקימים יחידות שמטרתן לקדם צדק חברתי וגיוון גזעי ומגדרי במקום העבודה ולפקח על הציות לו, ובאופן כללי מאמצים את כל מאפייני "תרבות הנגד" ואידיאולוגית הווק של השמאל. המסקנה היא שעל נבחרי ציבור שמרנים לעשות שימוש בכוחה של המדינה כדי לקדם מדיניות תרבותית שמרנית – למשל בתחום החינוך והספורט. אם בתקופתו של רייגן המדינה הייתה הבעיה, הרי שעתה, במציאות של כיבוש מוסדי פרוגרסיבי, המדינה יכולה להיות חלק מהפתרון.

לסיכום חלק זה נאמר כי בעיני הימין הפוסט-ליברלי, הממסד והתנועה השמרנית הפגינו אוזלת יד לאורך השנים לנוכח ההקצנה הנמשכת והמעמיקה של השמאל האמריקני.[41] לפי האקטיביסט השמרן כריסטופר רופו (Rufo), ארה"ב היא מדינה שכל מוסדות התרבות שלה – האקדמיה, תעשיית הבידור, התקשורת, וגם עסקים גדולים – נכבשו בצורה טוטאלית על ידי השמאל. כיבוש זה מאפשר לשמאל האמריקני לעצב את השיח ולמסגרו, ובכך להשפיע על המדיניות הרבה מעבר לכוחו האלקטורלי האמיתי.

הימין החדש מסתכל על מצבה של האומה האמריקנית ומזהה שלל נורות אזהרה: עלייתה של אידיאולוגיית ווק, התבססותה של תיאורית הגזע הביקורתית במערכת החינוך, שיח מגדרי שיצא משליטה, פוליטיקת זהויות שבינה ובין החזון המייסד של המדינה אין דבר וחצי דבר, ניסיונות לשכתב את עצם ההיסטוריה האמריקנית, הסרה של פסלי אבות האומה ממקומות ציבוריים, מיליוני מהגרים לא חוקיים שעושים דרכם דרך גבול דרומי פרוץ, התמוטטות החוק והסדר בערים ומדינות שלמות, התרוקנות של כנסיות והתפוררות של מוסד המשפחה. בעיני הימין החדש אמריקה בת-זמננו היא מקום שבו כל הבחנה בין מה שנתפס עד לא מזמן לנורמלי למה שהובן כאקסצנטרי ומגונה מוטלת בספק. יותר מהדימוי הוותיק של עיר מהוללת על הגבעה, אמריקה נתפסת כרומא רגע לפני נפילתה הסופית.

 

השמרנות האמריקנית: מבט צופה פני עתיד

יש לא מעט מן האמת בביקורת שמטיח הימין הפוסט-ליברלי בתנועה השמרנית. עלייתו המטאורית עצמה מעידה על המקום שבו מצוי הסנטימנט הציבורי הרפובליקני. אכן, הממסד השמרני כשל בעצירת מגמות של רדיקליזציה בשמאל האמריקני. אכן, לא ברור מה בעצם הממסד השמרני הצליח לשמר. אכן, גם הליברליזם הקלאסי לא הצליח לעצור את הרדיקליזציה בחברה האמריקנית, אם לא תרם לה בעצמו. השמרנות אינה ליברליזם, והדבקות בחוגים השמרניים בדוגמות ליברטריאניות הוליכה לכרסום בחיבור שבין האליטה השמרנית להמוני העם.

ועדיין, הימין החדש סובל מבעיות וניצב בפני אתגרים שיש לתת עליהם את הדעת ברצינות. לא כל ביקורת שהימין החדש מפנה כלפי התנועה השמרנית עומדת בבחינה ביקורתית. בחלק זה אפוא נבקר את המבקרים.

הבעיה הראשונה של הימין הפוסט-ליברלי היא התעלמותו מהיותה של החברה האמריקנית פלורליסטית ומגוונת בצורה יוצאת דופן. סגנונות החיים של השמאל החדש ושל הליברליזם הפרוגרסיבי חדרו עמוק לדי-אן-אי של ציבורים גדולים. ארצות הברית היא חברת המונים הטרוגנית במובן העמוק ביותר, והניסיון לעצבה לכדי דפוס שמרני אחיד או קרוב להומוגני הוא מאמץ שאפתני ביותר ולמען האמת חסר סיכוי. בהנחה שלא תתחולל בארה"ב התעוררות דתית בקנה מידה עצום, השמרנים ימשיכו להיות מחנה אחד שעליו ללמוד לחיות לצידו של מחנה אחר, לא שמרני.

נקודה זו חשובה במיוחד לאותם שמרנים מהזרם הלאומי שמודל החיקוי שלהם הוא מדינת לאום בתצורתה האירופית – אף כי האומה האמריקנית אינה מבוססת לא על מוצא ולא על ניסיון היסטורי משותף. למעשה, לא מעט מהשמרנים מכירים בגיוון הרדיקלי של החברה האמריקנית, ומן הטעם הזה הם תומכים בביזוריות תוך-מדינתית רבה ככל האפשר. ביזוריות כזאת יכולה לאפשר לשמרנים להצמיח מלמטה קהילות שמרניות המתבססות על אורח חיים שמרני – ולמי שאינם שמרנים, להצמיח מלמטה קהילות לא שמרניות. העניין הוא שהציבור האמריקני הוא ליברלי במידה רבה, וחלקים נרחבים ממנו אינם מעוניינים לאמץ אדנים שמרניים. ארה"ב אינה פוליס עתיקה היכולה להכפיף את ציבורה לאידיאולוגיה רשמית. היא אומה של מיליוני אנשים שחושלה בחירות ושאנשיה רודפים אחר אושרם כפי שהם מוצאים לנכון. אנשי הימין החדש ממעיטים אפוא בחשיבות ובמרכזיות של הליברליזם באמריקה. ארה"ב אולי לא נוסדה אך ורק על האדנים של ג'ון לוק, אך היא בכל זאת האומה הליברלית בעולם, והניסיון לעקור ממנו את הליברליזם והפרוגרסיביזם משול לניסיון לקרצף את עורו של אדם מעל גופו.

הבעיה השנייה עם הימין החדש היא קלות הדעת שבה הוא מבקר את הליברליזם עצמו. גם כאן חשוב לעמוד על כך שיש הרבה מן האמת בביקורת של הימין החדש על הליברליזם. הליברליזם, כשלעצמו, הוא אכן תפיסת עולם נטולת בלמים שעלולה בקלות להגיע לכדי רדיקליזם. לא חסרות דוגמאות לליברלים רדיקלים שדחו בבוז כל פנייה למסורת, לדת וללאומיות. ועוד זאת, הליברליזם הממסדי, המרכזי והמתון לכאורה, כשל לחלוטין במשימתו לבלום את השצף הפרוגרסיבי ששוטף את אמריקה. כל זה נכון וראוי לציון ולהפנמה, אך בכל זאת לא מספק. בשורת החירות הליברלית היא חשובה מאין כמותה, ויש להיזהר שלא לשפוך את התינוק הליברלי עם המים הפרוגרסיביים – כפי שמציינים במאמרם החשוב ההוגים דניאל קליין (Klein) ודניאל מהוני (Mahoney).

הליברליזם היא תפיסת עולם מורכבת, מרובת פנים ועשירה הרבה יותר מכפי שמציגים אותה מבקריה מהימין.[42] ספציפית, הליברליזם של דמויות כגון אדם סמית, אדמנד ברק ואלכסיס דה-טוקוויל אינו אטומיסטי, אינו אנטי-דתי, אינו עוין מסורות ואינו יוצא נגד שייכות לאומית ופטריוטיות בריאה. אין זו מקריות שמראשיתה התנועה השמרנית שאבה רבות מהמיטב והמובחר שבתובנות הליברליות. הליברליזם הקלאסי יכול וצריך לתרום לתפיסת העולם השמרנית ולעדן אותה, כשם שהשמרנות יכולה וצריכה למתן את הגזמותיו של הליברליזם.

ברוח זו עלינו לקחת ברצינות את החשש שהימין החדש עלול בקלות דעת לסלול את הדרך לעלייתו של ימין סמכותני שאינו ליברלי. יותר מאחרים, שמרנים צריכים לתת את דעתם לסכנה שבתוצאות בלתי מתוכננות. דבר אחד הוא לעמוד על אי-השלמות של תפיסת העולם הליברלית; דבר אחר לגמרי הוא לחתור תחת הליברליזם עצמו. ברכת החירות היא ברכה אמיתית. חברה שהכוח השלטוני בה מוגבל בקפדנות, ושהמון העם נהנה בה מחירות שלילית בבית התפילה, בחדר המיטות ובארנק – היא חברה טובה המספקת מידה בסיסית של הגינות. תרומתו של הליברליזם לטוב האנושי היא תרומה ממשית ויקרה מפז שיש להיזהר מלהורסה.

הבעיה השלישית של הימין החדש נוגעת למדיניותו הכלכלית. אפשר להצביע על צדדיה השליליים של הגלובליזציה בפגיעתה הרעה בקהילות מקומיות, או לטעון נגד "הפונדמנטליזם של השוק" ופגעיו המוסריים, כמו למשל על השלכותיה השליליות של פורנוגרפיה או על עלייתו של אתוס של צרכנות אובססיבית. הגזמות ליברטריאניות כשמן כן הן: הגזמות. אך מסוכן לתרגם את הטרוניות הללו למדיניות ציבורית המתעלמת מעובדות יסוד כלכליות. ספציפית, לאנשי הימין החדש אין תשובה מספקת לשלושה מאפיינים מרכזיים של כלכלת השוק המודרנית: ההרס היצירתי של השוק, ריבונות הצרכן ומדיניות תעשייתית.

הקפיטליזם מבוסס על הרס יצירתי שמחוללים יזמים יצירתיים. הרס יצירתי זה, בשעה שהוא דוחף את הכלכלה קדימה, גובה גם מחיר כלכלי מסוים מקבוצות שונות. כך למשל, הנרי פורד שסיפק לצרכן האמריקני מכוניות מצוינות תרם לפשיטת הרגל של עגלונים רבים שבשירותי ההסעה שלהם כבר לא היה צורך. בעולם הכלכלי הגלובלי של ימינו, הרס יצירתי קפיטליסטי יכול להגיע מכל כיוון ובמהירות. כך למשל, תעשיית ייצור הפלדה האמריקנית יעילה יותר היום בזכות שכלולים טכנולוגיים, אך ייעול זה גם מפחית את מספר הידיים העובדות הדרוש. למעשה, זוהי בדיוק משמעותה של יעילות כלכלית: תפוקות גדולות יותר תוך שימוש בפחות תשומות. הרס יצירתי כלכלי הוא טוב לשגשוגן של אומות. העוצמה של ארצות הברית נובעת בין היתר מהחופש הכלכלי הנרחב שהיא מספקת ליזמים לחולל שינויים נרחבים בענפים שונים במשק. לימין החדש אין מענה או תחליף לתהליך הקפיטליסטי עצמו. ההתמקדות בעובדים יכולה לרכך שינויים כבירים באמצעות רשתות הגנה מסוימות, אך כל עוד אין ניסיון מדינתי מכוון לעצור את עצם הקדמה הכלכלית, אין ביכולתה לשנות את מהלך האירועים.

הנקודה השנייה שאנשי הימין החדש מתעלמים ממנה היא שמי שמניעים את השוק הם האמריקנים עצמם, בבחירות הצרכניות שלהם. כך למשל, תעשיית הפורנו אינה עולה בקנה אחד עם העולם המוסרי השמרני – אך היא משגשגת משום שהאמריקנים בוחרים לצרוך פורנוגרפיה. "השוק" אינו אשם בתופעה. האמריקנים אשמים בה. באותו אופן, אפשר להצטער על עלייתם של תאגידים גדולים ודעיכתם של עסקים קטנים, אך עלינו לזכור כי עסקים אינם נולדים גדולים. הם נעשים כאלה בזכות הצלחה כלכלית. מי שמעלה עסקים לגדולה, למשל את וולמארט, הם הצרכנים האמריקנים שמצביעים בארנק שלהם. התערבות מדינתית בפועלו של השוק משמעה התערבות מדינתית בבחירות החופשיות של מיליוני אמריקנים. ניתן כמובן לנסות להשפיע על הבחירות הצרכניות של הציבור, אך יש להימנע מלהחליף את שיקול דעתו של הציבור בשיקול הדעת של פוליטיקאים.

לבסוף בהקשר זה, היומרנות של הימין החדש בכל הנוגע למדיניות תעשייתית היא מפעימה. אם ישנה תובנה אחת שהשמרנות אימצה מכלכלנים ליברלים, זו התובנה שלפיה המתכנן המדינתי סובל ממגבלה חמורה של ידע. כפי שהסביר הכלכלן זוכה הנובל פרידריך האייק, תכנון כלכלי מקיף (ובכלל זה מדיניות תעשייתית יומרנית) אינו בגדר האפשר, משום שהידע הכלכלי אינו מצוי בידיו של המתכנן אלא מפוזר ברחבי החברה בין השחקנים הכלכליים השונים. למתכנן המדינתי אין שליטה לא על טעמים ורצונות צרכניים, לא על זמינות של תשומות בשווקים השונים ולא על עלויות אלטרנטיביות של החלטות צריכה והשקעה. גם אין לו משוֹב אמין על החלטותיו, שכן בהיותו מתבסס על כספי משלם המיסים הוא אינו כפוף לידו המענישה של השוק בדמות שורת הפסד. במילים אחרות, כל הביקורת השמרנית שכוונה נגד היומרה הסוציאליסטית בכלכלה תקפה גם לגבי היומרה של הימין החדש במדיניות תעשייתית.

הבעיה הרביעית של הימין החדש אינה כלכלית אלא קשורה לאימוץ הנמהר של הכוח השלטוני בשם הפופוליזם והדמוקרטיה. עלינו להזכיר כי שמרנים בעידנים קודמים היו זהירים מאוד בנוגע למעלות שבדמוקרטיה עצמה. אף שלא היו בהכרח אנטי-דמוקרטים, היה להם חשוב הרבה יותר להציב חסמים על הכוח הדמוקרטי מאשר לנתבו לכיוונים "חיוביים". השמרנות בגלגולה הקודם הדגישה יותר את עקרון הממשל המוגבל ופחות את עקרון הממשל הדמוקרטי. בפרט, השמרנים העלו על נס את יציבותו של הסדר החברתי ואת יציבותם של מוסדות חברתיים ופוליטיים מפני טלטלות שמקורן במהפכנות אידיאולוגית או בתסיסה חברתית שמקורה בהמוני העם. במילים אחרות, השמרנות בעידנים קודמים הייתה בעצמה במידה רבה אליטיסטית.[43]

השינוי שהימין החדש מבקש להוביל בתחום זה הוא חשוב מאוד, שכן אנו חיים בעידן שבו המוסדות המובילים בחברה נלכדו על ידי ליברלים ופרוגרסיבים והסדר החברתי עצמו נעשה פרוגרסיבי יותר ויותר עקב אקטיביזם של אליטות וקבוצות מיעוט. אם במאה ה-18 האליטות היו שמרניות, הרי במאה ה-21 ההמון הוא השמרן. ובהתאם לכך, דמוקרטיה שמרנית היא חלופה לגיטימית לחלוטין לדמוקרטיה סוציאליסטית, ליברלית או פרוגרסיבית. יש יסוד מוצק להישענות של הימין החדש על הציבור, ולעיצוב מדיניות בכלים דמוקרטיים. השמרנות מוכרחה להתאים את עצמה לנסיבות משתנות. אך עם כל זאת, טוב יעשה הימין החדש לו יאחז באותה מידה בעקרון הגבלת השלטון. על הגבלת שלטון זו להיעשות באופן דמוקרטי (מידת ההגבלה של השלטון היא נושא להכרעה דמוקרטית, כמו כל סוגיה אחרת), אך עליה להיעשות בכל זאת. שמרנים הם מי שמפחדים מריכוז של כוח, שכן כוח נוטה להשחית. יש להעצים את המדינה שתעשה דברים אחדים, אך יש להגבילה כדי שלא תוכל לבצע דברים אחרים. פופוליזם דמוקרטי אינו חייב להיות סמכותני, אך זה עלול לקרות לו – ומפני תרחיש כזה יש להיזהר ולהישמר.

ועוד, עלינו לזכור כי אין די בפופוליזם כדי לתרגם טענות מוצדקות למדיניות ציבורית. הזעקה נגד המדיניות ההרסנית של אליטות ליברליות מוכרחה בשלב מסוים לעלות על נתיב יצרני שעיקרו ניסוחה של חלופה ויישומה המוצלח בפועל. מובן אפוא ששום סדר חברתי אינו יכול לתפקד ללא אליטות, גם לא סדר חברתי ימני או שמרני. המחנה הפופוליסטי זקוק לאנשים רציניים, אינטלקטואלים, מומחים בתחומם ופקידי ציבור שיהיו מסוגלים לנסח וליישם מדיניות ציבורית רצינית ששואבת מהסנטימנט הציבורי.

כך למשל, אחד מהישגיו המרשימים ביותר של ממשל טראמפ היה הביטול של פסק הדין רו נגד וייד. ביטול זה היה בחלקו תוצאה של מחאה עממית נרחבת וארוכת שנים של תומכי "הזכות לחיים" – אך בחלקו האחר הוא היה תוצאת טיפוחה האיטי של אליטה משפטית על ידי "חברת הפדרליסט", אליטה שהעמידה שופטים שמרנים שלאחר מכן נשיא פופוליסט יכול למנותם לבית המשפט העליון. במילים אחרות, על הפופוליזם להיות מסוגל לעלות על נתיב חיובי ולא להישאר ברמת המחאה התמידית נגד אליטות קיימות.

 

סוף דבר

הליברליזם "הגיע אל סוף דרכו האינטלקטואלית". כך קבע במאמר משנת 1993 שכותרתו "העידן השמרני שבפתח" אירווינג קריסטול, מי שזכה לתואר אבי השמרנות החדשה.[44] דבריו של קריסטול, שנכתבו כשנה בלבד לאחר שראה אור הספר 'קץ ההיסטוריה' של פרנסיס פוקוימה, נראו בזמנו כמופרכים לגמרי. הייתה זו אחרי הכול תקופה קצרה של ביטחון עצמי ליברלי מופגן ומופרז. ואולם לקריסטול, שזנח את הליברליזם כבר בשנות השישים, היה ברור כי לליברליזם חסר העומק הנדרש שכל סדר חברתי מתפקד לאורך זמן מוכרח להישען עליו. בזמן שאחרים ראו את נסיקתו של הליברליזם, קריסטול ראה את קמילתו האיטית בכל תחומי החיים. ככל שתוכניותיו של הליברליזם יעלו בתוהו זו אחר זו, כתב קריסטול, כך נהיה עדים "להתפרצות מתמשכת של קנאות ליברלית".[45]

לתפיסתו של קריסטול, השמרנות הייתה המועמדת להחליף את הסדר הליברלי הקורס. שלושה עשורים לפני שנתגלע השסע במחנה השמרני טען קריסטול כי השמרנות איננה ליברליזם. "שלושת עמודי התווך של השמרנות המודרנית", כתב במאמרו, "הם הדת, הלאומיות, והצמיחה הכלכלית", ו"הדת היא בהחלט החשובה שבהם משום שהיא הכוח היחיד המסוגל, לטווח הארוך, לעצב את אופיים של הבריות ולווסת את מניעיהם".[46] "כנגד המשבר שמחולל הליברליזם בחברה שלנו", הוסיף, "חייבת השמרנות לגלות מחדש ולאשר מחדש את זיקתה לשלושת עמודי התווך המסורתיים שלה".[47] לפי קריסטול, השמרנים הדתיים עתידים להיות גרעינה של שמרנות אמריקנית מתחדשת והבסיס של האלקטורט הרפובליקני. אם תאמץ המפלגה הרפובליקנית את הציבור הדתי ותעצב את חשיבתו הפוליטית, העריך, שידוד מערכותיה של הפוליטיקה האמריקנית יהיה בחזקת ודאי.

שלא כמו סמואל פרנסיס, קריסטול היה מכחיש כי השמרנות האמריקנית היא כישלון. אחרי הכול, קריסטול עצמו השפיע רבות על האקלים האינטלקטואלי והפוליטי של האומה, דרך כתבי העת ומכוני המחקר שהקים ושבהם פעל, ולא הייתה לו סבלנות יתרה לפסימיזם מלנכולי. ואולם, כפרנסיס גם קריסטול ראה לנחוץ להבדיל את השמרנות מן הליברליזם ולהרחיקה ממנו. נראה כי הזרעים שנזרעו בשנות התשעים נקצרים שלושה עשורים לאחר מכן.

שלא כמו השמרנות האמריקנית, המצויה במשבר וארגון מחדש, השמרנות הישראלית המתהווה בימים אלה היא שמרנות לאומית מיסודה. בישראל, תחושה חזקה של שייכות לאומית, דבקות במסורת היהודית, אהבת המולדת ואורח חיים המציב במרכז את התא המשפחתי אינם דברים שיש להחיות מחדש, אלא הישגים שיש לשמר. במובן זה, השמרנות הישראלית היא דגם ששמרנים לאומיים במרחב האנגלו-אמריקני יכולים וצריכים לחקותו. למעשה, נקודת החולשה המרכזית של השמרנות הישראלית היא כלכלית. שלא כמו הימין האמריקני, הצד הכלכלי מעולם לא היה מרכזי בתפיסת העולם של האנשים שעיצבו את הימין הישראלי מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית. אם שמרנים אמריקנים מנסים להזיז את מטוטלת המיזוּגיות לכיוון הלאומי, שמרנים ישראלים יכולים להטותה מעט לכיוון הליברלי – במיוחד במישור הכלכלי. הימין הישראלי צריך להיות מחויב יותר לעקרונות של שווקים חופשיים, הגנה על זכויות קניין פרטי וצמיחה כלכלית.

הנקודה החשובה – הן בהקשר האמריקני הן בזה הישראלי – היא שעם כל חשיבותו העקרונית של הבידול השמרני מן הליברליזם, הגירושים אינם יכולים להיות שלמים ומלאים. המטרה של התנועה השמרנית לא צריכה להיות מיגורה של המיזוגיות, אלא החייאתה תוך התאמתה לאתגרים בני-זמננו. בעובדה זו מכירים, לטעמי, גם חלק ממבקריה של המיזוגיות עצמם. כך למשל, ההוגה ראסל רנו (Reno) קורא לאימוצה של "מיזוגיות חדשה", כזאת שתשים במרכזה של תפיסת העולם השמרנית את הסולידריות ולא את חופש הפרט.[48] רנו לא קורא לזנוח את השימוש בקניין פרטי ושווקים חופשיים, אבל הוא כן דורש מהתנועה השמרנית לזנוח את הדבקות ב"פונדמנטליזם של השוק", ולתת את דעתה הרבה יותר לבריאותם של החיים החברתיים המבוססים על חיי נישואין יציבים, משפחות מתפקדות, עבודות הגונות ופטריוטיזם גאה.

כפי שמראה ניסיון ההתאמה של רנו, תפיסת העולם המיזוגית מאפשרת לנו לתת דגש להיבטים השונים שהנסיבות מצריכות להדגישן. הדת, המסורת והלאומיות הן הניצבות עתה בליבת תפיסת העולם השמרנית, אך האתגר השמרני התמידי של כל דור הוא לנסות לשלבן בצורה מוצלחת עם חירות היחיד, שווקים חופשיים וזכויות קניין מוגנות. אין תחליף למיזוגיות גם אם יישומה קשה ומאתגר.


ד"ר שגיא ברמק הוא העורך הנכנס של כתב העת "השילוח"


תמונה ראשית: Anthony Quintano. באדיבות ויקימדיה.


 

[1] Samuel Francis, Beautiful Losers: Essays on the Failure of American Conservatism, University of Missouri press,1993, p. 222 .

[2] David Azerrad, “American Conservatism is Fiddling While Rome Burns”, The American Conservative, July 30, 2020.

[3] מתיו קונטיננטי, הימנים, מאנגלית: יובל סימן-טוב, ירושלים: ספריית שיבולת, 2023, עמ' 61.

[4] פרידריך האייק, הדרך לשעבוד, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ"ח; מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, מאנגלית: מזל כהן, ירושלים: שלם, תשס"ב.

[5] מתנאל בראלי, "המקורות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה האמריקנית", אתר קנאת סופרים.

[6] על הקשר ההדוק לתרבות שבין הזרם המסורתני לדרום האמריקני ראו בספר John J. Langdale, Superfluous Southerners: Cultural Conservatism and the South, 1920-1990, University of Missouri, 2012.

[7] James Burnham, Containment or Liberation? An Inquiry into the Aims of United States Foreign Policy, New York: John Day, 1953.

[8] עוד על כך ראו במאמרי "השיבה אל הבורגנות", השילוח 25.

[9]Frank S. Meyer, Freedom, Tradition, Conservatism, The Center for Independent Studies, 1992.

[10] Donald Devine, “Is It the End or Awakening of Philosophical Fusionism?”, The Imaginative Conservative (online), June 12, 2022 .

[11]Patric J. Deneen, “Unsustainable Liberalism”, First Things, August 2012 .

[12] Patrick J. Deneen, “Taking back America from the Libertarians”, The American Compass, 15 June 2020; Deneen, “Abandoning Defensive Crouch Conservatism: Toward a Conservatism that is not liberalism”, Postliberal Order, 17 Nov 2021.

[13] יורם חזוני ואופיר העברי, "שמרנות איננה ליברליזם", השילוח 17, כסלו תש"ף; Yoram Hazony, “Conservative Rationalism Has Failed”, The American Mind, 24 June 2019.

[14] Ofir Haivry, “An Appeal From the Old to the New Conservatives”, Hungarian Conservative, January 26, 2023.

[15]Patrick Deneen, Why Liberalism Failed, New Haven, CT: Yale University Press, 2019 .

[16]Yoram Hazony, “There’s no Such Thing as an ‘illiberal’”, Wall Street Journal, August 4, 2017 .

[17]Sohrab Ahmari, “Tyranny is the inevitable consequence of liberalism”, The Spectator, May 1, 2021 .

[18]John Gray, “The Other God That Failed”, UnHerd, April 2, 2019 .

[19]Ryszard Legutko, “Why I am not a Liberal”, First Things, March 2020 l.

[20]Rod Dreher, “Further Thoughts on Postliberalism”, The American Conservative, October 20, 2021 .

[21] John Fonte, “Liberal Democracy vs. Transnational Progressivism: The Future of the Ideological Civil War Within the West”, Hudson Institute, summer 2002.

[22]John Fonte, “End Nationalism, End America”, The American Mind, May 4, 2021 .

[23]Yoram Hazony, The Virtue of Nationalism, New York: Basic Books, 2018 .

[24] National Conservatism: A Statement of Principles, The American Conservative (online), June 12, 2022.

[25]Yoram Hazony, “Is Classical Liberalism Conservative?”, Jerusalem Letters, November 14, 2017 .

[26] R. R. Reno, “Nationalism and Populism is the GOP’s Future”, Newsweek Magazine, September 12, 2020.

[27]Christopher DeMuth, “National Conservatism”, Wall Street Journal, February 11, 2020 .

[28] על הפופוליזם של הימין החדש ראו למשל Henry Olson, “ We are All Populist Now”, Politics, September 13, 2023.

[29] ראו למשל John O’Sullivan, “The Newness of Liberal Democracy – The Oldness of National Conservatism”, YouTube; Rod Dreher, “Learning from illiberal Democracy”, The European Conservative, September 10, 2023.

[30]John O’Sullivan, “The Misunderstood Nature of Populism”, National Review, October 14, 2017 .

[31] Yoram Hazony, “Honor and Self-Constraint can Stave off Tyranny”, The American Mind, January 7, 2019.

[32]Rod Dreher, “America is a Post-Christian Nation”, The European conservative, November 8, 2023 .

[33]Josh Hawley, “Our Christian Nation”, First Things, February 2024 .

[34]Adrian Vermeule, Common Good Constitutionalism, Polity, 2022; Sohrab Ahmari, “Tyranny is the inevitable consequence of liberalism”, The Spectator, May 1, 2021 .

[35] Sohrab AhmariGladden PappinChad Pecknold, “In defence of Cultural Christianity”, The American Conservative, November 9, 2021.

[36] Oren Cass, “the Fight in the Right: A Pre-trump or Post-Trump Future?”, The American Conservative, June 25, 2020.

[37] Arthur Blum, “Seven question for Oren Cass on the New Conservatism”, The American Conservative, May 4, 2020.

[38]Against the Dead consensus, First Things, March 21, 2019 .

[39]J. D. Vance, “A Civilizational Crisis”, The American Conservative, July 27, 2021 .

[40]David Azerrad, “Statism and the New Right”, The American Mind, January 8, 2023 .

[41] על הרדיקליזציה של השמאל האמריקני ראו Kevin Slack, “Liberalism Radicalized: The Sexual Revolution, Multiculturalism, and the Rise of Identity Politics”, Heritage Foundation, August 27, 2013.

[42] Daniel Klein and Daniel J. Mahoney, “The Baby and the Bathwater: Neither Religious conservatism nor Liberalism should be discarded”, Law and Liberty, August 23, 2022; James R. Rogers, “Counting Liberalisms””, Law and Liberty, August 17, 2022 .

[43] Michael Brendan Dougherty, “Can populists and Conservatives Be Allies?”, National Review, May 11, 2023.

[44] אירווינג קריסטול, "העידן השמרני שבפתח", בתוך קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמ' 187.

[45] שם, עמ' 190.

[46] שם, עמ' 188.

[47] שם, עמ' 191.

[48]R. R. Reno, “The New Fusionism We need”, First Things, May 5, 2020 .

 

עוד ב'השילוח'

הבנאליות של הטוב 
אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית
שלום יכול לחיות עם ערכים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *