הדעות הקודמות לאמונות

בתגובה ל"אמונות ודעות… ושאלות מיותרות" מאת משה קופל, גיליון 31

פרופ' קופל מציג בדרכו השנונה את חוסר התוחלת והמשמעות בעיסוק ב"שאלות הגדולות". לדעתו, יהיו אשר יהיו הדעות שאדם יחזיק בהן לגבי שאלות אלו, האפשרות לענות עליהן נעוצה באמונה בסיסית המפריכה מיניה וביה את ההתלבטות בין הדעות השונות לגביהן. כזאת היא למשל השאלה היסודית בדבר קיומה של בחירה אנושית: עצם העובדה שאנו מידיינים על שאלה זו מניחה הנחת יסוד בדבר יכולתנו לחתור לאמת במטרה לחיות חיים בעלי משמעות; ומשכך, גם השוללים את הבחירה החופשית בדעותיהם, מאמינים בפועל שיש להם בחירה חופשית המתבטאת בחתירתם אחר האמת (גם אם מסקנתה היא דטרמיניזם מוחלט) והמשמעות הנגזרת ממנה; ולא עוד אלא שבהתנהלותם היומיומית (ואף תוך כדי הדיון בשאלה כבדה זו), הם פועלים מתוך תפיסה ברורה של בחירה חופשית ואחריות מוסרית הנגזרת ממנה.

ברצוני להצביע על כמה כשלים בהשקפה זו.

פלספנות: אחד הטיעונים הצדדיים במאמר הוא שרוב האנשים כלל לא עוסקים בשאלות הגדולות הללו, שלכל היותר מעוררות בהם פיהוק; לפיהוק זה מבקש המאמר לתת את העומק הנ"ל, העומד מעבר לשטחיות או לתועלתנות שניתן בקלות לייחס לכלל. ואולם, שאלה כמו בחירה חופשית מעסיקה את רוב ככל האדם דבר יום ביומו; אולי העיסוק הפילוסופי השיטתי בכך, לא כל שכן הפלפול בו, יעוררו באדם המצוי שעמום-מוות, אך נראה שזו בעיקר בעיה של הנגשה. שכן, הפילוסופיה מצויה בשפה עצמה המגדירה במילים תופעות שונות ומעניקה להן משמעות; לפיכך, כל אדם, בעצם שימושו בשפה, תהא אשר תהא, כבר יוצר שיפוט ומעניק משמעות לאירועי חייו היומיומיים. ומשמעות זו אינה רק בעניינים של מה בכך, אלא נוגעת לאותן שאלות-גדולות-מעוררות-פיהוק.

ניקח לדוגמה אדם שהרגע פספס את האוטובוס בדרכו לפגישה חשובה; מבין הדרכים שהוא עלול להגיב בהן, שתיים נפוצות: "למה הייתי כזה אידיוט ולא קמתי בזמן לפגישה?" – ובכך הוא חווה את האירוע ומעניק לו משמעות של בחירה חופשית ואחריות מוסרית; או: "למה זה תמיד קורה לי?" – והנה לנו בן המאה ה-21, מערבי ובעליל לא-פילוסוף-טרחן חווה את האירוע ולפיכך מעניק לו משמעות פטליסטית (או אינדטרמיניסטית, שכמו שהראה קופל, גם היא למעשה סוג של פטליזם). זאת ועוד: אותו אדם עצמו עשוי להעניק לאירוע כזה, כשחזר ונשנה, פעם משמעות כזאת ופעם אחרת. לעיתים אפילו תוך כדי אותו האירוע יתלבט בין שתי האפשרויות עצמן – תלוי במצב רוחו, באמונתו העכשווית ובדעות שמהן הושפע במהלך הזמן ושינו באופנים שונים את אמונתו, כפי שאטען מיד. לכן, אף שהטיעון בדבר הזניחות של שאלות אלו בקרב רבים הוא רק הכנה לטיעון העומק על המבוי הסתום של הדעות בגלל קיומן של האמונות, הפרכת הטיעון המכין מתגלה כמשמעותית גם להפרכת טענת העומק.

אמונות: דומני שהנחת היסוד של המאמר היא אכן אמונה עזה בבחירתו החופשית של האדם (להלן: אמונה בחירית), ומכאן היא משליכה את עצמה על אמונותיו של הזולת, גם כשאין זו אמונתם. כאמור, חוויית הקיום היומיומית של רבים – או אמונתם, במושגי המאמר – גם אם אינם נותנים לכך דין וחשבון פילוסופי, היא פטליסטית, לפחות לעיתים. זו לא רק החוויה שלהם: זו גם המשמעות שהם מעניקים לאירוע בפרט, ולעיתים לחיים בכלל. החיים מזמנים מקרים רבים שאינם עולים בקנה אחד עם התכנון הבחירי שלנו, ורבים מהם אף כרוכים בסבל וייסורים בדרגות שונות; לסבל הזה האדם מבקש הצדקה ומשמעות. לעיתים הוא ימצא אותה באשמה, כלומר באחריותו לאירוע או להתמודדות איתו, לפחות מכאן ולהבא; ולעיתים, בעיקר כשאין בכוחו להתמודד עם האירוע ותוצאותיו – כל שכן אם הוא מבקש לא רק לתקן להבא אלא גם להצדיק את העבר – הוא יתלה זאת בגורל כזה או אחר: המזל, המקרה, חוקי הטבע, האל וכדומה. מכאן גם יסיק קיומית שאפילו כשהוא בוחר (או מתווכח על הבחירה וחותר לאמת), אין הוא אלא בובת-מריונטה של כוח אחר (לטוב או למוטב).

ואם כך לגבי אנשי היומיום המערביים בימינו, כל שכן לגבי מי שאינם שייכים לתרבות זו ולתקופה זו ובוודאי אם הם אמונים, לא עלינו, על חשיבה מעמיקה. ואכן, תרבויות רבות מיוסדות על הנחה פטליסטית כזו או אחרת המצדיקה את הקיום האנושי השברירי ואת פגעי הזמן החלים עליו. כאשר המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על התעמרותם השרירותית של האלים בבני האדם, אין אלה רק מעשיות-בדים משעממות-קצת-פחות-מאריסטו, אלא הם משקפים חוויית קיום אנושית של מי שהשליטה אינה בידיו – בייחוד לא השליטה בדברים הגדולים והמשמעותיים (אודיסאוס יכול אולי להחליט אם לקנות עוד בירה לפי צאתו למסע הביתה – אך לא לגבי משך המסע ומהלכו). יתרה מזאת: כפי שלימד ניטשה, האגדות הללו אינן רק שיקוף של החוויה הקיומית של היווני המצוי, אלא גם של השאיפה הקיומית שלו: אהבת הגורל (amor fati), שבכוחה לשחרר את האדם מחוסר המשמעות המקרי של ייסוריו ואף מנקיפות מצפון בדרכו להיות אל בעצמו, על-אדם המממש את הרצון לעוצמה. כך הסביר למשל הרב שג"ר את משמעות התשובה העילאה אצל ר' צדוק הכהן מלובלין: בהכרה שגם הזדונות היו רצון ה' יתברך, והאדם יכול לקבל את עצמו עם פגמיו שאינם בני-תיקון ודווקא משם ליצור חידושים בתורה.

גם בתרבות הקדם-אסלאמית תופס הגורל מקום יסודי, וזאת משום שבתרבות המתקיימת במדבר, מקום שם המשאבים דלילים, נדרש האדם להצדקה לייסורי הצמא והרעב והמוות שבעקבותיהם, או המוות שהוא סופג או ממיט במסגרת המלחמות השבטיות על המשאבים. בתרבות האסלאמית, שבאה אחריה, הגורל נהפך למוקד של התמסרות (אסלאם) טוטלית לאל האחד; האדם מתנהל כאילו חייו בשליטתו, אך בעומק הוא יודע (או שואף לדעת) שאין הוא אלא כגופה בידי שוטף הגופות, כמשל הסוּפים. האם זהו רק פלפול של דעות, כשהאמונה המתפלפלת מאמינה בבחירה? דומני שתופעת המחבלים המתאבדים שצמחו מן האסלאם סותמת את הגולל על הדיון, והפעם לכיוון הפטליסטי, לא הבחירי. אומנם גם את פיגוע ההתאבדות ניתן לפרש זאת כבחירה למסור את הנפש; אך מרגע שאדם בחר בו, חוויית הקיום והמשמעות שבה הוא מצוי, ואשר היא-היא אמונתו המאפשרת את מעשה הזוועה הזה, היא שהכול כבר כתוב למעלה – ומכאן, שגם בשעת הבחירה הכול היה למעשה רצון האל.

ולהבדיל בין החולין והטומאה לבין הקדושה והטהרה, גם חוויית הקיום של מיסטיקנים רבים, מבני ברית ושאינם בני ברית, היא זו שבה האדם בָּטֵל באינסוף האלוהי ומאבד את ישותו העצמית הבחירית. לעיתים זו החוויה מלכתחילה, לעיתים זו השאיפה. האחדות המיסטית היא מציאות ממשית, הרבה מעבר להנחת יסוד, לאמונה, בוודאי לדעה. לא האדם שדעתו פטליסטית וחי למעשה באמונה בחירית הוא המשלֶה את עצמו; האדם החי בתודעת בחירה הוא המשלה את עצמו בדעה נפסדת, שהרי "אין עוד מלבדו", כי הרי "ה' אחד" באמת. האשליה הזאת אולי נדרשת לקיום העולם הזה, אך גאולת העולם הבא תבוא רק כשנשתחרר ממנה, לפחות תודעתית. וכשזו התודעה – גם אם נמשיך ונבחר ולא נזכה חלילה לאחדות המיסטית, כל בחירותנו ישתנו, אם לא בתוכנן הרי באופיין.

דעות: הדעות של העולם המודרני, המשתקפות במאמר, אומנם שוללות את האמונות הארכאיות הללו; לדידן האמונה המובנת מאליה היא זו הבחירית, ולכן הן תעשינה רדוקציה לכל אמונה ותצגנה אותה רק כ"דעה". אך שמרן הלוא יודע שהמודרנה זה מקרוב באה והמוציא מחברו עליו הראיה. אדרבה: דווקא מכאן אפשר לראות שדעות אינן חסרות תוחלת לעומת אמונות כטענת המאמר; מהנחת היסוד המובנת מאליה של המאמר עולה עד כמה כוחן של דעות – או מה שמכונה היום "השיח" – גדול לשנות את האמונות. שהרי המאמר מיוסד על כמה תפיסות קאנטיאניות, העומדות בבסיס המודרנה המערבית, כגון חוסר האפשרות (והתוחלת) לדעת את "הדבר כשלעצמו" ("השאלות הגדולות" המסוימות), או החירות האוטונומית ההכרתית של האדם, במנותק מהאונטולוגיה, מהדטרמיניזם הטבעי ומהפטליזם האלוהי כאחד (הבחירה החופשית כהנחת היסוד בחתירה לאמת ומשמעות). והרי קאנט עצמו הוא דעה שלא רק היו לה דעות מתנגדות, אלא היא נגדה את אמונת זמנה, עד שההיסטוריה של הפילוסופיה רואה במהלכה מהלך קופרניקאי שני, המחזיר את האדם למרכז ההוויה. כוח דעתו של קאנט היה כה חזק, עד שזו הפכה לאמונה מובנת-מאליה, השופטת כל מה שאינו כמותה כ"דעה" בלבד.

והוא רק התחיל את המהפכה. הרי לאחר שמהפכתו הֶעֱתיקה את האמת מן העולם האובייקטיבי "כשלעצמו" אל המושגים הטרנסצנדנטליים של ההכרה האנושית, קצרה הייתה הדרך אל החלפת האמת האובייקטיבית באותנטיות הסובייקטיבית של האקזיסטנציאליזם, ומשם אל הפרכת האמת בכלל ואל הטענה לריבוי אמיתות או נרטיבים בהגות הפוסט-סטרוקטורליסטית. אנו יכולים לפטור את העמדה האחרונה כ"דעה" בלבד, ולחזור ולטעון שזו לא האמת ולא האמונה. אך המציאות מלמדת כמה דעה זו יוצרת (אם לא משקפת) אמונה שיש לה ביטויים רבים בפועל ממש: מתקינות פוליטית ושיח התקרבנות, המוצאים מקום אפילו בחוקי מדינות, ועד שיחה יומיומית שבה אם תתלהט בהבעת דעתך בוויכוח (אפילו על "שאלות גדולות") תמצא את בן שיחך סותם את הדיון בהפטרת "טוב, זו רק דעתך"; שהרי עצם הלהט מורה על חריגה מהסובייקטיבי לאובייקטיבי, וזה הלוא החטא הקדמון של האמונה העכשווית.

מלחמת הדעות בשאלות הגדולות היא מלחמה יומיומית על אמונתם המשתנה של אנשים. זו מלחמה המתנהלת בשפתם של אנשים רגילים, המבטאים אמונות שונות בתכלית. המובן-מאליו שבמאמרו של קופל מגלה אולי את הסיבה מדוע הופקר שדה המערכה על הדעות למנתחי (ומַבני/מהנדסי) השיח הפוסט-סטרוקטורליסטי, שאינו זוכה להשבת מלחמה שערה בהצעת ניתוחים-שכנגד: שהרי זו רק עוד "שאלה גדולה" חסרת תוחלת.

ד"ר אביחי צור עוסק במחקר שאלת הגורל והבחירה, ובביקורת תרבות בכלים תיאורטיים וקבליים-חסידיים. ספרו החדש 'השורש הנעלם: פרדוקס הידיעה והבחירה במשנת ר' צדוק הכהן מלובלין' נסקר בגיליון זה.

תמונה ראשית: איור: מנחם הלברשטט.