לטרוק את דלת המדינה הפלסטינית

האופוריה הציבורית שאפיינה את ימי הסכמי אוסלו, ואשר שבתה בקסמה חלק גדול מהחברה הישראלית, נשברה עוד בימי גל הטרור הרצחני המכונֶה האינתיפאדה השנייה. בחלוף השנים, ובמיוחד לאחר סירובו של מחמוד עבאס להצעתו הנדיבה של אהוד אולמרט בועידת אנאפוליס ב-2007, וכן לאחר כישלון המשא ומתן שהתנהל בהובלת שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ב-2013, התגבש בישראל קונצנזוס חדש ולפיו אין פרטנר לשלום בעתיד הנראה לעין. למרות זאת, הגישה הרווחת בחוגים ציוניים רבים ממשיכה לדבוק באמונה שמדינת ישראל צריכה לפעול באופן שישמור את הדלת פתוחה למדינה פלסטינית עתידית. אחרי הכול, למרות ההווה העגום, אולי בעוד דור או שניים יקום מנהיג פלסטיני חדש שבאמת ובתמים יהיה מעוניין ומסוגל לעשות שלום אמת עם מדינת ישראל. אפילו מתקפת שבעה באוקטובר, שחידדה לרבים את הסכנה הקיומית שתהיה כרוכה בהעדר שליטה ישראלית ביו"ש, לא שכנעה כמה וכמה קולות בולטים להשתחרר מהמחשבה שלפיה המסלול האפשרי היחידי בטווח הארוך מוביל למדינה הפלסטינית.

גם הספקנים כלפי רעיון המדינה הפלסטינית נוטים לבסס את ספקנותם על נימוקי עיתוי ולא על טיעונים שבמהות. דוגמה לכך מעניקים הניסיונות הנבזיים מצד ממשל ביידן, ולאחרונה מצד שורה של מדינות ובראשן צרפת וספרד, לקדם דווקא עכשיו הכרה במדינה פלסטינית. עיקר ההתנגדות שהושמעה מצד המנהיגים והדוברים הישראלים נוסחה במונחים של עיתוי מצער שיעניק "פרס לטרור" ולאו דווקא כהתנגדות קטגורית לעצם הרעיון. לדוגמה, ביוני 2024, בתגובה להכרת ספרד, נורבגיה ואירלנד במדינה פלסטינית, משרד החוץ טען כי ההכרה "תוביל ליותר טרור וחוסר יציבות במזרח התיכון, ותסכן כל סיכוי לשלום".[1] על אותה דרך, בתגובה ליוזמת צרפת להכרה במדינה פלסטינית באפריל 2025 אמר שר החוץ גדעון סער כי הכרה חד-צדדית ב"מדינה פלסטינית דמיונית" תתפרש כפרס לטרור וחיזוק לחמאס. "מהלך כזה לא רק שלא יקדם שלום, ביטחון ויציבות – אלא ירחיק אותם", אמר והבהיר כי הדרך לשלום חייבת לעבור במשא-ומתן ישיר ולא בכפייה מדינית מבחוץ.[2]

דרוש אפוא שינוי יסודי בגישתה של מדינת ישראל כלפי שאלת עתיד ערביי יהודה ושומרון (יו"ש), התנועה הפלסטינית ומדינתם העצמאית לכאורה. עלינו להבין, ולשקף זאת במדיניות רשמית, שרעיון 'מדינת פלסטין' הוא מהיוזמות הבלתי צודקות ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20. במקום דחייה טקטית, המותירה את דלת המדינה הפלסטינית פתוחה בעתיד, עלינו לסגור את הדלת אחת ולתמיד ולהניע מעבר להסדרים חלופיים של ממשל עצמי מבוזר המותנה בנטישת התמיכה בטרור, חינוך לשלום וסיום מעמד הפליטות הנצחית.

שלטון הרשות הפלסטינית (רש"פ) הנוכחי לא יכול לאפשר צמיחה של חברה חפצת חיים ושלום עימנו, ולא גידול של מנהיגים שיחפצו בכך בדורות העתיד. אם תוקם מדינה פלסטינית עצמאית, היא תהווה אסון גאופוליטי מהמדרגה הראשונה – לישראל, למדינות ערב המתונות באזור, ולמדינות חופשיות ברחבי העולם. אסור שזה יקרה.

הזכות לריבונות אינה מוחלטת

הסדר העולמי הנוכחי בנוי על חורבות הרעיון המסַדר של האימפריאליזם. לפי הסדר האימפריאלי, ראוי למלכיו של עם אחד חזק להתפשט על כל פני תבל ולשלוט על קבוצות אתניות רבות. לפי סדר זה, אין שום הכרח בהלימה בין גבולות השלטון לגבולות היישוב של קבוצה לאומית כלשהי. ואולם שינוי עמוק עבר על הסדר העולמי כתוצאה מניצחון המדינות הפרוטסטנטיות במלחמת שלושים השנים (1618–1648). הסכמי וסטפליה, שסיימו את המלחמה, עיגנו בפעם הראשונה את הרעיון המסַדר הלאומי, שבניגוד לאימפריאליזם גרס שראוי שכל קהילה לאומית תמשול על עצמה ותחיה לצד חברות לאומיות אחרות בלי לנסות למשול עליהן.[3] כעבור זמן, רעיון זה התגבש לכדי סדר עולמי מקיף הבנוי על מדינות לאום ריבוניות. נורמה חלופית התקבעה: ראוי שהגבולות הטריטוריאליים של מדינות יהלמו ככל הניתן את הגבולות הגאוגרפיים שבהם יושבות קהילות לאומיות.

אולם כמו כל אידיאל, ברור כי עקרון ההלימה והריבונות העצמית אינו יכול להיות מיושם בצורה מלאה. אם זכויות ברמת הפרט בתוך מדינות נדרשות לסגת אחת מפני רעותה או מפני אינטרסים ציבוריים רחבים, כך הוא על אחת כמה וכמה לגבי קיבוצים לאומיים בזירה הבינלאומית. אין דרך לשרטט את גבולות העולם באופן שיגשים את כל התביעות להגדרה עצמית של כל הקהילות הלאומיות שבעולם.[4] ניסיון לעשות זאת יגרור מלחמות אינסופיות לשם הזזת גבולות במטרה לכלול אוכלוסיות מסוימות במדינתן הלאומית, או הזזה כפויה והמונית של אוכולוסיות כדי להתאים אותן לגבלות המדינה.

יתרה מכך, קהילות לאומיות רבות פשוט אינן מסוגלות להתקיים במסגרת מדינה ריבונית מלאה. זאת מסיבות רבות הכוללות, בין היתר, חולשה בגיבוש הלאומי, סכסוכים פנים-לאומיים, העדר יכולת לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי של עצמאות מדינית מלאה, העדר התנאים הגאוגרפיים למדינה עצמאית ועוד.

בפועל אם כן, ולמרות שיח הזכויות המופשט המושל ברמה, חלק קטן בלבד מהקהילות הלאומיות הקיימות בעולם זוכות לחיות בתנאים של עצמאות מדינית מלאה. כל השאר חיות או כמיעוט בתוך מדינת לאום אחרת, או כישות אוטונומית במסגרת הסדר עם מדינה ריבונית גדולה ממנה. כיום יש 193 מדינות שהן חברות מלאות באו"ם בעוד מספר הקהילות הלאומיות בעולם נאמד בכ-9,000 – מתוכן יותר מ-400 בעלות גיבוש לאומי עצמי חזק דיו כדי לבקש מידה גדולה יותר של ממשל עצמי.[5]

אידיאלים הם חשובים, ולכן נכון לנהוג לפי כלל האצבע שלפיו ככל האפשר, בהתאם לנסיבות ולהשלכות וכתלוּת בהן, ראוי שלכל לאום יהיו מוסדות שיאפשרו לו להחליט באופן קיבוצי על עניינים ציבוריים חשובים לחבריו. ואולם אין לטעון שהזכות להגדרה עצמית היא זכות מוקנית גם כאשר אין אפשרות מעשית לממשה או כאשר ההשלכות של מימושה תהיינה הרות אסון. הדבר הראשון שיש להפנים ביחס לסוגיה הנדונה כאן אם כך הוא שאין זכות מוחלטת לכל קהילה לאומית לחיות בתנאים של ריבונות מדינית מלאה. לא בתאוריה ולא במעשה. לא כל לאום ימצא את הביטוי שלו במסגרת מדינה מלאה.[6] שיח הזכויות יכול אולי להוות את תחילתו של הדיון שלנו, אך ודאי לא את סופו.

חולשתה של הזהות הפלסטינית

לפי הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנאן, שהיה ממנסחיו הרהוטים ביותר של הרעיון הלאומי, המושג לאום אינו מסתכם רק בגזע, דת, לשון או טריטוריה. מעל להם,

לאום הוא נשמה, עיקרון רוחני. שני דברים, שהם למעשה אחד, מרכיבים נשמה זו ועיקרון רוחני זה: האחד בעבר, האחר בהווה. האחד הנו בעלות משותפת על מורשת עשירה של זיכרונות. האחר טמון בהסכמה העכשווית, בשאיפה לחיות בצוותא, ברצון להוסיף ולקיים את הירושה שקיבלנו בשלמותה… תהילות משותפות בעבר, רצון משותף בהווה. זיכרון ביצועם של מעשים גדולים שמומשו יחדיו בעבר, הצימאון להוסיף ולעשות עוד כמותם – אלה הם התנאים העיקריים להיות עם.[7]

מדבריו של רנאן עולה כי הלאום מורכב מצד אחד ממורשת של זיכרונות משותפים כגון מעשי הגבורה של אבות האומה והישגיהם יוצאי הדופן, ומהצד השני מהבחירה התמידית והמתמשכת לחיות חיים משותפים.

הקהילה הלאומית הפלסטינית עומדת, אפשר לומר, בתבחין הראשון מבין השניים, זה הכולל היווצרות זיכרון משותף של העבר – אם כי העבר הזה קצר למדי. ההיסטוריון רשיד ח'לידי מדגיש כי הזהות הלאומית הפלסטינית גובשה בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר ארץ ישראל הופרדה מסוריה ונקבעה כיחידה מדינית נפרדת הנתונה למנדט הבריטי.[8] כלומר, הזהות הפלסטינית התגבשה בתגובה להישגיה של התנועה הציונית. במונחים של מחקרי הלאומיות העכשוויים, מדובר באומה מודרנית מובהקת, אומה נטולת כל שורשים בעבר, שהינה תוצר של הבניה של אליטות לטובת מטרות פוליטיות.[9] האירוניה היא שלאום מודרני זה נמצא בעימות עם מי שהוא ככל הנראה הלאום הקדום ביותר, הלאום היהודי.[10]

הזיכרון המשותף הפלסטיני מותווה כזיכרון של סבל, ומלבד תודעת המסכנוּת והקורבנוּת, שהיא החוויה המכוננת שלו, דומה שאין בו דבר. בפרט אין בו מה שיקיים את הקריטריון השני של רנאן, שותפוּת החיים והגורל בהווה הצופה פני עתיד. העם הפלסטיני מחולק היום בין שתי מסגרות פוליטיות המצויות בקשרי מלחמה: הרש"פ ביו"ש ושלטון חמאס בעזה. מצב דברים זה הוא תוצאה של החלטות פנים-פלסטיניות, שכן כאשר ישראל נסוגה מרצועת עזה, ב-2005, היא השאירה את הרש"פ כגורם השלטוני.

גם בדבר המאפיינים הבסיסיים המגדירים קהילות לאומיות כגון אתניות, דת, תרבות ולשון, בחינה של הקהילה הפלסטינית מגלה חולשה גדולה. שכן, אף שכל אלו אכן משותפים לה כקהילה, אין בגילוייהם אצלה כל ייחודיות המבדילה בינה לבין מרבית העולם הערבי. אתניותה היא ערבית, דתה היא אסלאם סוני, תרבותה מזרח תיכונית ולשונה היא ערבית בלהג שאין בו ייחודיות בלעדית בקרב דוברי הערבית במרחב, וגם לא אחדות פנימית.

שאלת היות הקהילה הפלסטינית לאום נפרד מהעולם הערבי מלווה אותה מראשיתה. בדו"ח של המשרד הערבי בירושלים שהוגש לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ב-1946 נכתב כך: "גאוגרפית, פלסטין היא חלק מסוריה; תושביה הילידיים שייכים לענף הסורי של משפחת האומות הערביות; כל התרבות והמסורת שלהם קושר אותם לשאר האומות הערביות".[11] האמנה הלאומית הפלסטינית, שאומצה על ידי אש"ף ב-1964, משקפת דברים דומים בהצהרה הפותחת שלה: "פלסטין היא מולדת העם הערבי-פלסטיני; היא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית, והעם הפלסטיני הוא חלק אינטגרלי מהאומה הערבית".[12] למעשה, פלסטינים רבים נטלו תפקיד מרכזי בתנועת הפאן-ערביזם, הגורסת כי העולם הערבי הוא לאום אחד הראוי להתאחד במסגרת מדינית מאוחדת, שעמדה במרכז הפוליטיקה הערבית באמצע המאה העשרים.[13] כיום קיימות 22 מדינות עצמאיות החולקות את השפה, הדת והתרבות של הקהילה הפלסטינית.

גם ירדן, מצרים וסוריה לא ראו בפלסטינים זהות לאומית נפרדת, ודאי לא כזאת שנדרשת לה מדינה ריבונית כדי לממש את ההגדרה העצמית שלה. גמאל עבד-אל-נאצר, מנהיגה של מצרים, חלם על מצרים גדולה שתשלוט על כל האזור מגבולותיה ועד עיראק. חאפז אל-אסד, מנהיג סוריה, האמין שארץ ישראל היא חלק מסוריה הגדולה. ירדן כבשה את יהודה ושומרון למשך 19 שנה ולא חשבה לרגע אחד שלפלסטינים תהיה מדינה נפרדת משלהם. כאשר מצרים וסוריה הקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת, לא עלה על דעתן שהפלסטינים הם קהילה לאומית נפרדת.[14]

מה בכל זאת מייחד את הקהילה הפלסטינית? התשובה פשוטה כשם שהיא עגומה: התנגדות בלתי מתפשרת לציונות, ותרבות של קורבנוּת ופליטות, כפי שמשתקף ביצירות של מחמוד דרוויש וע'סאן כנפאני.[15] אומנם, כל לאומיות משמרת סיפורים של סבל וקשיים. אך המקרה הפלסטיני הוא קיצוני. למעט האדרה של זעם, שנאה עמוקה ורחמים עצמיים, אין בו כל תוכן חיובי.

יש בכך פתח להבין כיצד קהילה זו מרשה לעצמה לסרב להצעות חוזרות ונשנות למדינה ריבונית. הרי אין תנועה לאומית אחרת שזכתה להצעות חוזרות לעצמאות על מגש של כסף ועמדה בסירובה. קהילה לאומית שהשאיפה העליונה שלה היא עצמאות פוליטית לא מוותרת על הזדמנות להקים מדינה גם אם לא כל הדרישות הפוליטיות שלה מתקבלות. בדיוק מסיבה זו, התנועה הלאומית היהודית השלימה עם העיקרון של תוכנית פיל לחלוקת הארץ ב-1937 – שעה שהוועד הערבי העליון דחה אותה ופתח במעשי אלימות. כאשר התנועה הלאומית היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, אף שהייתה נדיבה פחות לאין ערוך ממה שהוקצה לה במסגרת המנדט המקורי, הערבים פתחו במלחמה.

על רקע הזדמנויות מוחמצות נוספות לצעוד לקראת מדינה עצמאית עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם הפלסטינים רוצים בכלל ריבונות? התשובה היא שיותר ממה שהם רוצים עצמאות לאומית, רצונם הוא בשלילת הריבונות היהודית. הפרויקט להקמת מדינה פלסטינית איננו במהותו תנועת עצמאות לאומית, אלא תנועה של התנגדות פוליטית ואלימה לעצמאות היהודית בכל צורה שהיא. ולכן כל עוד הקמת מדינה זו כרוכה בהשלמה אמיתית עם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המשך המאבק בישראל חשוב מקידום העצמאות הפלסטינית.

לסיכום פרק זה: לולא הציונות שום מרכיב במזרח התיכון הערבי-מוסלמי לא היה מחשיב את הערבים המקומיים בארץ ישראל כישות לאומית נפרדת, וגם לא הייתה מתפתחת תודעה עצמית כזאת. לישראל יש זהות, תרבות וסיבת קיום גם ללא התנועה הלאומית הפלסטינית, אך לפלסטינים אין כל זהות פוליטית ייחודית ללא התנועה הציונית.

חולשת המוסדות הפלסטיניים

חוזקת התביעה לריבונות תלויה בחלקה במאפיינים של הלאומיות עצמה, אך בחלקה גם ביכולת המוכחת של הקהילה הלאומית להתנהל כישות פוליטית קדם-מדינתית שוחרת שלום. כדי לעמוד בתנאים הדרושים להתנהלות כמדינה עצמאית, עליה לבנות מוסדות אוטונומיים ככל האפשר שישמשו בסיס למדינה למוחרת הקמתה. לצד זאת, עליה לפתח בסיס לכלכלה מתפקדת, ולהוכיח שהיא מסוגלת להצטרף לקהילת האומות שוחרות השלום ומוכנה לשתף פעולה עם שכנותיה ולכבד את גבולותיהן. הקהילה הלאומית היהודית בנתה את היכולות הללו על אף אתגרים בלתי נתפסים, ולכן יכלה להקים את מדינתה כאשר ההזדמנות ההיסטורית נפתחה בפניה. לעומת זאת, הקהילה הלאומית הפלסטינית איננה עומדת אף באחד מהתנאים הללו, אף שהיו לה התנאים הנוחים ביותר והסיוע הבינלאומי הנדיב ביותר שהוענק לתנועה לאומית כלשהי.

מוסדות השלטון של הקהילה הפלסטינית מתחלקים כמובן בין יו"ש לבין עזה. המוסדות בעזה נכשלו באופן גורף עם עליית חמאס, כאשר בחרו לתעדף בניית מדינת טרור על פני טיפוח מדינה משגשגת. מקרה זה לבדו צריך להטיל כתם שחור על כלל התביעה הפלסטינית לעצמאות, גם מהצד המוסרי.

לאותו חלק של הקהילה הפלסטינית הנמצא ביו"ש, הרשות הפלסטינית אמורה לשמש המוסד הפוליטי הקדם-מדינתי. מה בפועל? מאז הקמתה, הרש"פ מתגלה כגוף כושל בכל בחינה אפשרית. היא נגועה בשחיתות עמוקה, בשטחי שלטונה לא שורר שלטון חוק, היא תלויה כלכלית בסיוע חוץ, היא איננה זוכה לתמיכה בקרב האוכלוסייה שהיא אמורה לייצג, ולא פחות משלטון חמאס בעזה היא מחנכת את הדור הבא לשנאה ולהתנגדות לשכנתה העיקרית, מדינת ישראל.

השחיתות של הרש"פ היא תופעה מערכתית, עמוקה ורב-שכבתית, הכוללת נפוטיזם, שוחד, גניבת כספי ציבור, העדר שקיפות וחולשת מוסדות הפיקוח, מערכת המשפט ושלטון החוק. שלטון הרשות מבוסס על ריכוז סמכויות בידי קבוצה מצומצמת של בכירים, לרוב אנשי פת"ח, המקיפים את הנשיא.[16] העדפת מקורבים ומונופוליזציה של עמדות מפתח הן תופעות רווחות. קבלת משרות, משכורות והטבות נעשית לעיתים קרובות על בסיס קשרים אישיים ולא כישורים מקצועיים.[17]

דו"חות בינלאומיים חשפו העברות כספים מסיביות מכספי סיוע, תרומות ומיסים לכיסי בכירים, בני משפחותיהם ומקורביהם.[18] חלק מהמקרים כללו העברת כספים לחשבונות פרטיים בחו"ל, רכישת נכסים אישיים והשקעות פרטיות.[19] תופעת השוחד נפוצה במערכת הציבורית, והיא מלווה קבלת היתרים, קידום עסקאות, מתן שירותים ציבוריים ועוד. סקרים מראים שכ-25% מהפלסטינים או קרובי משפחתם שילמו שוחד או נתנו מתנה בתמורה לקבלת שירות ציבורי. לדוגמה, קבלת היתר BMC לעסקים (היתר מיוחד לאנשי עסקים פלסטינים המאפשר להם כניסה לישראל לצורכי מסחר) כרוכה לעיתים בתשלום שוחד או טובות הנאה לפקידים.[20]

העדר הפרדת רשויות, חולשת מערכת המשפט, ומינוי מקורבים לראשות ועדות הביקורת – כל אלה מביאים לכך שחלק ניכר מהחקירות נגד שחיתות מסתיימות ללא הליך משפטי אמיתי, ללא החזרת כספים וללא ענישה.[21] במקרים מסוימים, חשודים לא נחקרו כלל או שהסדרים בוצעו מחוץ למערכת החוק.[22]

רוב הפלסטינים סבורים שהרשות מושחתת, וחוסר האמון במוסדותיה גובר משנה לשנה.[23] השחיתות מונעת פיתוח כלכלי, מבריחה משקיעים ומעמיקה את תחושת הניכור כלפי ההנהגה. מדינות תורמות רבות צמצמו או עצרו את הסיוע לרשות בעקבות חשיפת פרשות שחיתות,[24] והדבר החליש את יכולתה לספק שירותים בסיסיים ולשלם משכורות. בעקבות לחץ בינלאומי הוקמה בשנת 2010 ועדה למאבק בשחיתות. אף שמבחינה רשמית הוועדה עצמאית, בפועל מינוי חבריה נעשה בצו נשיאותי, ועבודתה נפגעת לעיתים קרובות מהתערבות פוליטית. החקירות נוטות להיות בררניות, והאמון הציבורי בוועדה נמוך.[25]

מערכת המשפט של הרשות הפלסטינית חלשה ואינה עצמאית, ופסקי דין של בתי המשפט נזנחים לעיתים על ידי הרשות המבצעת וכוחות הביטחון. מצב זה תורם לעלייה באנרכיה ואי-ציות לחוק באזורים שבשליטת הרשות, במיוחד על רקע הופעתן של כנופיות חמושות. המועצה המחוקקת הפלסטינית כמעט ואינה פעילה מאז 2007, דבר שמגביל את יכולת הפיקוח והדיון הציבורי בסוגיות של שחיתות.

הקהילה הבינלאומית, שנחרדה מרמת השחיתות ברשות הפלסטינית, צמצמה את הסיוע במיוחד לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, ולאחרונה על רקע המשך תשלומים למחבלים.[26] מבחינה דיפלומטית, מעצמות זרות המשיכו להתייחס לרשות הפלסטינית כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני – אך בפועל, מנהיגי העולם ברובם כבר התייאשו ממנה.[27]

אין ברשות תקשורת חופשית, ואנשי הרשות רודפים את מבקריהם. פעילים ויריבים פוליטיים נעצרים או מפוטרים ממשרות ציבוריות. עיתונאים מפחדים לדווח על שחיתויות כי הם רוצים לבקר שוב ברמאללה וחוששים לחייהם. רדיפת פעילים ועיתונאים, מעצרים שרירותיים ודיווחים על עינויים והוצאות להורג ללא משפט מצד כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית הרחיקו עוד יותר את הציבור ופגעו בלגיטימיות של הרשות. לכן אין שיח ציבורי פתוח ואין שקיפות על החלטות ציבוריות.[28]

חולשה כלכלית

הרש"פ מתמודדת עם מצב פיסקלי שברירי, המתאפיין בגירעונות כרוניים, בתלות בסיוע חוץ, ובהישענות כבדה על כספי המיסים שמעבירה ישראל; הללו מהווים כשני שלישים מסך ההכנסות שלה.[29] ישראל אוספת את המכס שהיא גובה על ייבוא מוצרים המיועדים לשטחי הרשות, ומעבירה אליה. עוד שליש מן ההכנסות בא מגביית מיסי הכנסה וסחר בידי הרשות.

מאז 2021, הרש"פ הצליחה לשלם לעובדי הציבור שלה רק משכורות חלקיות, ומאוקטובר 2023 ירדו התשלומים עוד לכדי כשני שלישים מהתחייבויותיה עקב קיזוזי תשלומי המחבלים מצד ישראל וצמצום בסיס התורמים. המשבר הפיסקלי שנוצר הביא להידרדרות בשירותים הציבוריים, במיוחד בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה החברתית. חלק מהמגזרים הללו נמצאים על סף קריסה.

בשנת 2025, מתוך תקציב של 20.6 מיליארד שקלים, הרשות מוציאה כ-42% על משכורות ושכר לעובדי המגזר הציבורי.[30] נתון זה מעיד על מגזר ציבורי גדול במיוחד ולא יעיל, ומשקף שימוש במשרות ציבוריות כאמצעי תמיכה חברתית או פטרונות פוליטית. מצב זה אינו בר-קיימה מבחינה פיסקלית בטווח הארוך.

הגירעון עומד על 6.9 מיליארד שקלים, כלומר כשליש מהתקציב. זהו שיעור גבוה מאוד ביחס לסטנדרטים בינלאומיים, לא בר-קיימה, ומעיד על משבר תקציבי חמור. בשנים האחרונות נרשמת ירידה חדה בהיקף התרומות לרשות כסיוע חוץ, אך בתקציב 2025 הוא עדיין מהווה 1.7 מיליארד שקלים.[31] נוסף על כך, תקציב אונר"א לאזור יו"ש כולל כ-450 מיליון שקלים, והוא משמש לרוב למימון שירותים שהרשות לכאורה צריכה לתת.^[32] בסך הכול, אם כן, יותר מ-10 אחוזים מתקציב הרשות מגיעים מסיוע חוץ.

שנאת ישראל

בשנת 2018, כ-7 אחוזים מכלל התקציב של הרשות הוקדש לתשלומים למחבלים אסירים ולמשפחותיהם.[33] ב-2019 החלה ישראל לקזז סכומים אלה מהעברת כספי המיסים. למרות הלחץ הכלכלי שצעד זה גרם לרשות היא המשיכה במדיניות זו, ובאותה שנה ההוצאה על מתן תמריצים כספיים למחבלים אסירים אף האמירה לכדי 562 מיליון שקלים, לעומת 502 מיליון בשנת 2018.[34] בשנת 2024, הסכום כבר עמד על 631 מיליון שקלים.[35]

עקב לחצים מצד ישראל ומהעולם, בפברואר 2025 עבאס עשה תרגיל שבמהלכו הקים גוף חיצוני לרשות כדי להעביר דרכו את הכספים ולהתחמק ממדיניות הקיזוזים של ישראל. בפועל, גוף זה מנוהל על ידי מועצת נאמנים שממַנֶּה יו"ר הרשות הפלסטינית, כלומר עבאס בעצמו,[36] והוא אף הצהיר שבכוונתו להמשיך להעביר אותם סכומים כבעבר.[37]

מעבר לתמריץ לפגיעה ביהודים בדמות התשלומים למחבלים, הרשות מחנכת דור שלם לשנאת ישראל ולדה-לגיטימציה לקיומה של מדינת העם היהודי. מערכת החינוך הפלסטינית אינה מחנכת לדו-קיום עם ישראל אלא מטפחת עוינות כלפיה, שלילה של קיומה, האדרת מחבלים כשהידים ועידוד מאבק לאומי אלים.[38] יש גם תכנים אנטישמיים גלויים וסמויים, ובתוכם סטריאוטיפים שליליים והצגת היהודים באופן שטני.[39] לא קיימים תכנים המעודדים פיוס, סובלנות או חיים משותפים לצד ישראלים.

כל גופי התקשורת הרשמיים של הרשות (טלוויזיה, עיתונות ואתרי אינטרנט רשמיים) מהדהדים מסרים דומים באורח קבע, שלא לדבר על הרשתות החברתיות.[40] לנוכח זאת, אין זה מפתיע לגלות שמנהיגי הרשות לא גינו בפומבי ובפה מלא את טבח השבעה באוקטובר. עבאס וממשלת הרשות נמנעו מגינוי ישיר להרג ההמוני של אזרחים ישראלים באותו יום, והסתפקו בהצהרות כלליות נגד פגיעה באזרחים מכל צד.[41] דיפלומטים של הרשות הפלסטינית אף חגגו את המאורע.^[42]

העמדה השוללת את זכות קיומה של ישראל אינה מוגבלת רק לאנשי הרשות הפלסטינית ומנגנוניה, אלא רווחת בקרב הציבור הערבי ביו"ש ובעזה. סקרי דעת קהל בקרב ערביי יו"ש מצביעים על תמיכה נרחבת לתנועת חמאס והעדפתה על פני פת"ח השלטת. בסקר שנערך בנובמבר 2023 נמצא ש-82% מערביי יו"ש תומכים במתקפת שבעה באוקטובר; 44% תומכים בחמאס כתנועה פוליטית לעומת 16% בפת"ח; כ-50% אומרים שהיו מצביעים לחמאס אילו נערכו בחירות, לעומת 19% שהיו מצביעים לפת"ח; 68% סבורים כי הדרך העדיפה "לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה" היא מאבק אלים, לעומת 20% הדוגלים במשא ומתן.[43] סקרי המשך בשנה האחרונה מצביעים על מגמות דומות.[44] סקר שנערך על רקע המשא וממתן בתיווכו של ג'ון קרי ב-2013 מצא כי 62% מערביי יו"ש דוחים הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במסגרת הסכם שיקים מדינה פלסטינית.[45]

הקהילה הלאומית הפלסטינית לא הראתה שהיא מתכוונת לפעול בסובלנות ולחיות בשלום עם שכנותיה, אלא בדיוק ההפך: שהיא מחויבת למאבק מַתמיד נגד מדינת ישראל. אין זה מפתיע, בהתחשב בכך שהתנועה הלאומית הפלסטינית נוסדה על דחייה אלימה של עצמאות יהודית בכל גבול שהוא. המנהיג הפוליטי הראשון של מה שהפך מאוחר יותר לתנועה הלאומית הפלסטינית היה חאג' אמין אל-חוסייני. חוסייני מונה למופתי של ירושלים בשנות ה-20 ותרם רבות להצתת הפרעות ומעשי טבח שנערכו נגד הקהילות היהודיות לפני הקמת המדינה בעשור זה ובשנות ה-30. במהלך מלחמת העולם השנייה נסע לגרמניה כדי לתמוך בהיטלר ולהשתדל אצלו להשמדת כל היהודים במזרח התיכון.[46] חוסייני היה דמות מרכזית בעיצוב הקו של התנגדות מוחלטת למדינה יהודית בכל גבולות שהם, עמדה שעדיין זוכה לתמיכה מצד הרוב המוחץ של הפלסטינים. הביקורת היחידה הנשמעת בקרבם כלפי חוסייני מסתכמת בכך שהמלחמה נגד ישראל ב-1948, שבה הוא תמך, הסתיימה ב"נכּבּה", כלומר באסון ניצחון היהודים.[47]

מגילת האומות המאוחדות קוראת לכל חברות הארגון "לפעול בסובלנות ולחיות יחד בשלום כשכנים טובים". המדינות החברות מתחייבות "להימנע ביחסיהן הבינלאומיים מאיומים או שימוש בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של כל מדינה". מדינה פלסטינית, אם תקום, לא תהיה מדינה שוחרת שלום. הזהות הפלסטינית קשורה בדחיית זכות קיומה של מדינת ישראל, והיא מעולם לא הפסיקה לתמוך בדרישה זו במעשים.

התקדים העזתי: מדינה אסלאמיסטית-פשיסטית בהרצה

לנוכח סירוב הפלסטינים לקבל הצעות נדיבות לעצמאות החליטה מדינת ישראל לסגת חד-צדדית מרצועת עזה ולמסור אותה לרש"פ, ועל ידי כך יצרה "מבחן הרצה" למדינה פלסטינית. הציבור הישראלי קיווה לראות את הרצועה משגשגת ונעשית "סינגפור של המזרח התיכון". לעזה הייתה הזדמנות אמיתית להגשים זאת, לוּ חָפצה. לצערנו, אפשר לצאת באופן חד-צדדי משטח במחלוקת, אך אי אפשר לקבוע איזה סוג מדינה יבחרו הנשארים בו לבנות. הבחירה במקרה הזה הייתה מדינת טרור אסלאמיסטית-פשיסטית.

הניסיון של עזה, והסקרים שהזכרנו לעיל, מעידים שאם ישראל תאפשר הקמה של מדינה פלסטינית עצמאית בלב הארץ, סביר מאוד שהיא תהפוך במהירות למדינת טרור בשליטת חמאס. בהינתן מצב החינוך והתודעה הציבורית לאורך דור שלם מאז הצנחת שלטון אש"ף, מי שמצפה שהתוצאה תהיה אחרת עליו נטל הראיה. זאת גם הסיבה שעבאס לא הסכים לקיים בחירות מאז 2006. הוא יודע שחמאס ינצח ונראה חזרה על ניסוי עזה.

חשוב להזכיר כי מבחינת מטרותיהן הסופיות תנועות פת"ח וחמאס אינן שונות. פת"ח משתמשת ברטוריקה מתוחכמת יותר ובכלים מגוונים יותר, כולל לוחמה משפטית וניצול מוסדות בינלאומיים מושחתים. אך כמטרה סופית היא מחויבת באותה מידה להתנגדות למדינה היהודית, גם באמצעים אלימים במידה שהיא תעריך שיש להם סיכוי להצליח.

מדוע, אם כן, התרחשה הפלישה ב-7 באוקטובר מרצועת עזה ולא מיהודה ושומרון? לא מחוסר רצון או מחסור בתאי טרור. ההבדל הוא, כמובן, שישראל שומרת על שליטה ביטחונית כוללת ביהודה ושומרון, ואילו בעזה היא ויתרה על כך ב-2005. אך בעוד שרצועת עזה נמצאת בפריפריה של גבולות ישראל, יהודה ושומרון נמצאים בלב הארץ ובתחומם רכס הרים הצופה אל ריכוזי האוכלוסייה הגדולים. בוויתור על השליטה הביטחונית בהם, ישראל תהיה חשופה לפלישה מסוכנת מזו של 7 באוקטובר. מההרים של שומרון, בנימין ויהודה נראים בעין בלתי מזוינת תחנת הכוח בחדרה, נמל אשדוד ושדה התעופה בן-גוריון. איום הרקטות מנקודות תצפית כאלו יהיה בלתי ניתן להשוואה בחומרתו לעומת האיום מהפריפריה של המדינה ברצועת עזה.

שליטה של חמאס ברכס ההרים המרכזי של יהודה ושומרון תהיה איום קיומי על ישראל, לא פחות. פתרון שתי המדינות יהיה הפתרון הסופי לישראל.[48] לא בכדי כינה אבא אבן את הקו הירוק גבולות אושוויץ, ולא לחינם הסיק צוות של צבא ארה"ב שבחן ב-1967 את גבולותיה של ישראל שהיא חייבת לשלוט ברכס ההרים של יו"ש.[49]

אסון אזורי

ההשלכות הגאופוליטיות החמורות של מדינה פלסטינית אינן מסתכמות בהשמדה אפשרית של ישראל. הן מהוות אסון לעולם הערבי המתון ולמערב כולו. מדינה פלסטינית תחליש את שתי שכנותיה של ישראל שכבר חתמו על הסכמי שלום יציבים עימה – ירדן ומצרים. בממלכת ירדן כבר קיימת תחרות בין התנועות האסלאמיות לבין המלוכה ההאשמית השלטת. מדינה בשליטת חמאס ביהודה ושומרון, השוכנת סמוך לירדן לאורך גבולה הארוך והפתוח, תהיה בעמדה נוחה לערער את הסטטוס קוו בממלכה ההאשמית הפרו-מערבית, ולעורר בה מהפכה אסלאמית. גם אם לא תתחולל בירדן מהפכה כוללת, חוסר היציבות שייגרם יאפשר חדירה איראנית מוגברת לירדן, בדומה לזו שהיא מחזיקה עדיין בעיראק ובתימן.

גם במצרים הזרמים האסלאמיסטיים – 'האחים המוסלמים' הוא המתון בהם – מהווים את האופוזיציה הפוליטית העיקרית למשטרו של א-סיסי. הקמת מדינה פלסטינית תיתן רוח גבית לזרמים האסלאמיים ברחבי מצרים ותערער את המשך הסכם השלום שלה עם ישראל – כפי שכבר קרה עם מורסי כנשיא מצרים ב-2012.[50]

גם אם תוקם מדינה פלסטינית שבה חמאס לא יורשה לשלוט, אין לצפות שמדינה כזאת תהיה בעלת אוריינטציה אמריקנית או מערבית. השנאה כלפי ארה"ב פושה בציבור ערביי יו"ש, וההנהגה הפוליטית אף פנתה לאחרונה לסין כמגשרת בין היריבים על השלטון הפלסטיני, פת"ח וחמאס.[51] נזכיר כי ביוני 2023 נסע עבאס לסין לחתום על הסכם "שותפות אסטרטגית",[52] וכי באוגוסט 2024 נסע לרוסיה לקבל את תמיכתו המחודשת של הנשיא פוטין במדינה פלסטינית.[53]

מדינה פלסטינית אם כן, בין אם תהיה בידי פת"ח או בידי חמאס, תיוולד כמדינה כושלת מבחינה פוליטית וכלכלית ולכן תהפוך מטרה קלה להשתלטות על ידי תנועות איסלאמיסטיות. הללו תערערנה את מדינות ערב השותפות לארה"ב באזור, ותיישרנה קו עם היריבים הגדולים ביותר של אמריקה בעולם.

לקראת ממשל עצמי מקומי מבוזר

אם לא מדינה פלסטינית עתידית, מה כן? לאן צריכה מדינת ישראל לחתור בטווח הארוך?

המציאות המדינית ביהודה ושומרון מרה ומורכבת. האתגר הפלסטיני הוא אתגר ממשי. בהתאם לכך, החלופות העומדות לפנינו רעות ומציבות כל אחת בדרכה שלה אתגרים, חסרונות ויתרונות. איננו עוסקים כאן בחלומות ובמצבים אידיאליים, אלא בבחירה בין תסריטים קשים שונים. הנחת היסוד הריאליסטית מורה לנו כי במצב כזה עלינו לקבוע את צעדינו לא ביחס למצב אידיאלי מרוחק, אלא ביחס למצב האמיתי הקיים כיום; לא ביחס לקהילה הלאומית הפלסטינית שהיינו רוצים שתהיה, אלא ביחס לזו הנוכחת כיום, השוללת את קיומנו ומתעדפת המשך מאבק בציונות על פני שיפור מצבה הלאומי ואף רווחתה החומרית.

על כן, נכון למדינת ישראל לאמץ את הרעיון המסדר של ממשל עצמי מקומי לערביי יו"ש כמצב של קבע. לא מדינה עצמאית עם שלטון ריכוזי, אלא ביזור עירוני וכפרי של שליטה וניהול עצמי בתחומי פנים. אף שגם כיוון זה כרוך באתגרים ובבעיות, זהו הנתיב הגרוע-פחות מבחינה מדינית ביטחונית. רק בחזון כזה גלום הפוטנציאל לכיבוי תקוותו של הציבור הפלסטיני לבטל את העצמאות היהודית. הפלסטינים חייבים להפסיד במאבקם הלאומי ולהבין שהפסידו. המשך החזקת הדלת הפתוחה למדינה פלסטינית הוא המשמר את תקוותם, ולכן את המוטיבציה להמשיך במאבק בציונות.

ממשל עצמי מקומי הוא הדרך לבנות חברה בריאה, והוא ההפך הגמור ממודל אוסלו שהעניק לחבורת מחבלים כוח שלטוני ריכוזי על האוכלוסייה הפלסטינית. מתחילתו היה אוסלו מַתכון למשטר מושחת, כושל ומסוכן. התפיסה השמרנית מלמדת בצדק שמוסדות בריאים נבנים מלמטה למעלה, מתוך השתתפות החברה, כשכל קומה נבנית על גבי קומה יציבה.

נכון לאפשר לערביי יו"ש לנהל את סוגיות הפנים המובהקות שלהם כמו רווחה, מערכת משפט פנימית וחינוך, בתנאי שיחדלו לחנך לשנאה ומעשי טרור. ממשל עצמי בסוגיות-פנים יַקנה לאוכלוסייה מידה רבה של הגדרה עצמית. לעומת זאת, מדיניות עצמאית בתחום ביטחון-חוץ אינה הכרחית כדי לתת ביטוי למאפיינים תרבותיים מובהקים המבטאים הגדרה עצמית.[54] עובדת שליטתה הביטחונית של ישראל בכלל השטח לא תבטל את הקומה המקומית הבסיסית של הגדרה עצמית לתושבים הערבים. במודל זה, ערביי יו"ש החוסים תחת השליטה הישראלית הביטחונית מרוויחים מההגנה שישראל מעניקה להם – שכן אזורים אלה תמיד היו נתונים לאיום בכיבוש מצד מצרים, ירדן וסוריה.

מבחינת חלוקת אחריות בין מעטפת ביטחנית ישראלית לבין ניהול פנים ערבי, המודל המוצע אינו שונה הרבה מהמצב הקיים כיום עם הרש"פ. אולם המעבר משלטון ריכוזי למבוזר נצרך מאוד מכיוון שהממשל הריכוזי תחת שלטון הרש"פ ממשיך להנציח את הסכסוך בהציגו את עצמו כמדינה ובפעולתו לקבלת הכרה בינלאומית.

מכך שלא תקום מדינה פלסטינית לא נובע שעל ישראל לאזרח את ערבי יו"ש, כפי שטוענים בשמאל. הבה נדגיש: ענייננו כאן הוא במציאת הסדר פוליטי הגון, רחוק משלמות, בין שתי אוכולוסיות פוליטיות נפרדות. אני מציע שקבוצות שונות אלו, הנלחמות זו בזו, ואשר תידרדרנה לכדי מלחמת אזרחים אכזרית לו תחלוקנה אותה מסגרת פוליטית, תמצאנה את הביטוי הפוליטי שלהן במסגרות שונות – אחת במסגרת מדינת ישראל הריבונית והשנייה במסגרת ממשל עצמי שאינו מדינה עצמאית. במצב זה אין כל פסול, שכן, כפי שהוסבר בראשית המאמר, לא כל קהילה לאומית בעולם מוצאת את ביטויה במסגרת מדינה עצמאית מלאה. כפי שהדגשנו בראשית דברינו, אין זכות מוקנית טבעית להגדרה עצמית לאומית במדינה ריבונית ללא תלות בנסיבות.

האם המודל המוצע מושלם מבחינה דמוקרטית? ודאי שלא, שכן הממשל העצמי הפלסטיני יהיה מוגבל לסוגיות פנים. ובכל זאת הצעתנו מהווה שיפור ניכר ביחס למצב הקיים כיום. הפגם הדמוקרטי קיים כבר היום, ובצורה חמורה מזו שבמודל המוצע כאן. כיום, הציבור הערבי ביו"ש אינו שולט בענייניו. שולטת בו קבוצה קטנה של בעלי כוח המגלה אדישות לזכויות האדם. יתרה מכך. בימינו ההנהגה הפלסטינית אינה זוכה לתמיכה עממית. מעבר מממשל ריכוזי של הרש"פ או חמאס לממשל מקומי אוטונומי ככל האפשר עשוי דווקא להגביר את יכולתו של פלסטיני ממוצע להגדיר את עצמו ולקבוע את עתידו.

כדאי גם לא לטפח תקוות מוגזמות. על אף רצוננו בחברה פלסטינית דמוקרטית, טוב נעשה אם נתבונן מעט בעולם הערבי, מכווית עד מרוקו, וננסה להצביע על דמוקרטיה תקינה אחת. נתקשה למצוא אותה. תרבות דמוקרטית-ליברלית אמיתית לא השתרשה בשום מקום בעולם הערבי, אף לא בקרב השלטונות המתונים. אין סיבה להניח שהפלסטינים יהיו יוצאי דופן.

מבחינה מעשית, מקובל כבר על ארה"ב שהמדינה המוצעת לפלסטינים תהיה בעלת ריבונות מוגבלת ביותר. תוכנית המאה של טראמפ מגדירה שהמדינה הפלסטינית הפוטנציאלית, שניתן יהיה להכיר בה רק אחרי שהפלסטינים יצלחו שורה של רפורמות יסודיות, תהיה מפורזת מכוח צבאי, חסרת שליטה בשטחה האווירי, בגבולותיה ובשדה האלקטרו-מגנטי, ונתונה לעוד שורה שלמה של מגבלות.[55] התוכנית משתמשת אומנם בשם העצם "מדינה", אך ברור כי אין הבדל ממשי בין מדינה שריבונותה מוגבלת עד כדי כך לבין אוטונומיה רחבה. המדינה הפלסטינית של תוכנית המאה של טראמפ אינה עומדת בהגדרה הבסיסית של מדינה שהיא סמכות בלעדית, מונופול, על הפעלת כוח בשטחה. המודל המוצע כאן הולך בסך הכול צעד אחד קדימה: במקום שלטון ריכוזי אחד, ביזור אוטונומי.

על פניו, הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נשמע הגיוני לחלוטין. אפשר להבין את קסמו ואת השפעתו. ואולם בשלב הזה, המשך ההיאחזות ברעיון שאבד עליו כלח הוא מעשה טירוף. הפלסטינים נושאים באחריות למעשיהם ולהחלטותיהם לאורך המאה האחרונה. דלת המדינה הפלסטינית מוכרחה להיטרק. לא תקום מדינה נוספת ממערב לירדן. זאת התשובה הראויה היחידה למתקפת 7 באוקטובר, וחובתה של ממשלות ישראל לדורות העתיד.

רפאל בן-לוי הוא ד"ר ליחסים בינלאומיים, ראש תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה במכון ארגמן ועמית בכיר במכון משגב.

תמונה: Zhl025,באדיבות ויקימדיה

[1] איתמר אייכנר, "משבר מדיני: ספרד, נורבגיה ואירלנד הכירו יחד במדינה פלסטינית", Ynet, 22.5.2024.

[2] עידן יוסף, "סער נגד מקרון: הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינית – פרס לטרור", חדשות מחלקה ראשונה, 9.4.2025.

[3]Daniel Philpott, Revolutions in sovereignty, Princeton University Press, 2010; Yoram Hazony, The virtue of nationalism, Basic Books, 2018.

[4]David Miller, On nationality, Oxford University Press, 1995, p. 108; Ellie Kedourie, Nationalism, Hutchinson University Library, 1966; ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, מאנגלית: דן דאור, האוניברסיטה הפתוחה, 1998.

[5]  James Minahan (ed.), The Encyclopedia of Stateless Nations, Westport, CT: Greenwood Press, 2002, p. xii.

[6] גלנר, לאומים ולאומיות, בעמודי הפתיחה; Miller, On nationality, p. 81.

[7] ארנסט רנאן, "מהו לאום".

[8]Rashid Khalidi, Palestinian identity: The construction of modern national consciousness, Columbia University Press, 1997.

[9] אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים: מאז עידן המהפכה, מאנגלית: עידית שורר, תל-אביב: רסלינג, 2006.

[10]Steven Elliott Grosby, Biblical ideas of nationality: Ancient and modern, Eisenbrauns, 2002; אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, מאנגלית: דן דאור, ירושלים: שלם, 2008.

[11] מובא אצל Walter Laqueur and Barry Rubin (eds.), The Arab Israeli Reader, 5^th ed., New York: Penguin Books, 1995, p.81.

[12] האמנה הפלסטינית באתר The Avalon Project.

[13] אפרים קארש, מיתוס המרכזיות הפלסטינית, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2014, עמ' 13.

[14] קארש, מיתוס המרכזיות, עמ' 18.

[15]Emad Kharab, "Palestinian Cultural Resistance in the Service of the National Project", Arab Center Washington DC, 27.8.2024.

[16] קובי מיכאל ויואל גוז'נסקי, "הרשות הפלסטינית – האם היא כישלון מדינתי?" עדכון אסטרטגי 19 (1), אפריל 2016. זמין באתר INSS.

[17]Khaled Abu Toameh, "How the Palestinian Authority Failed Its People", The Washington Institute for Near East Policy, 11.3.2024; יוסי מלמן, "האיש שלנו ברמאללה", זמן ישראל, 27.8.2023.

[18] סוכנויות הידיעות, "נחשפה פרשת שחיתות חדשה ברשות הפלסטינית", 12N, 12.8.2015; מיכאל וגוז'נסקי, "הרשות הפלסטינית"; אפרים ענבר, "הרשות הפלסטינית: סיוע כספי מחו"ל כמכשיר לשימור כוחו של מחמוד עבאס", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 25.10.2023.

[19] דורון פסקין, "דיווח בירדן: בכירים פלסטינים מעבירים כספים מירדן לחו"ל", כלכליסט, 5.1.2012.

[20] מלמן, "האיש שלנו ברמאללה".

[21] מיכאל וגוז'נסקי, "הרשות הפלסטינית".

[22] ע'אזי אבו ג'יאב, "מורשת ערפאת ועידן אבו מאזן: השחיתות ברשות הפלסטינית והקשר הישראלי, חלק ראשון", העין השביעית, 9.11.2022.

[23] יותם רוזנר ודוד פולק, "הציבור הפלסטיני תחת לחץ: ממצאי סקר דצמבר 2024", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 15.12.2024.

[24] מרדכי קידר, "הפלסטינים כבר מבינים: הסיוע הכספי מחו"ל משמש לשימור שלטון מחמוד עבאס", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 25.10.2023.

[25] ח'אלד אבו טועמה, "שחיתות הרשות הפלסטינית והשפעתה על תהליך השלום", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 20.9.2023.

[26] Nathan Brown, "Palestinians: Fighting and Governing", Wilson Center, 27.8.2015; מוריס הירש, "הרשות הפלסטינית ממשיכה לתמרץ טרור ומתעלמת מהחוק הבינלאומי", המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, 20.1.2025.

[27]Ghaith al-Omari, “How the Palestinian Authority Failed Its People”’ The Atlantic, 19.10.2023.

[28] Khaled Abu Toameh, “Conflicts and corruption in Palestinian Authority”, YouTube.

[29] World Bank Economic Monitoring Report, Impacts of the conflict in the middle east on the Palestinian economy, April 2025.

[30] Citizens’ Budget 2025, אתרMiftah .

[31] שם.

[32] תמי קנר, פנינה שרביט ברוך ואודי דקל, "הפסקת פעילות אונר"א: מהלך ראוי המחייב הֵערכות מַקדימה", INSS, 26.12.2024; דורון פסקין, "מעורבות אונר"א במתקפת חמאס תעלה לה בכ־60% מהתקציב", כלכליסט, 28.1.2024.

[33] אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, "חלק מהמחבלים מקבלים מהרשות 12 אלף שקלים בחודש", Ynet, 11.12.2018.

[34] שמעון כהן, "עלייה דרמטית בתשלומים של הרשות הפלסטינית למחבלים", ערוץ 7, 3.7.2019.

[35] ברק רביד, "הקבינט החליט להגדיל את הסכום שישראל תקזז מכספי המיסים של הרשות הפלסטינית", וואלה, 23.2.2024.

[36] דלית הלוי, "השקר של אבו מאזן: הדרך החדשה של הפלסטינים לשלם למחבלים", ערוץ 7, 10.2.2025.

[37] נורית יוחנן, "אבו מאזן: לא ארשה שיופחת גרוש מהתשלומים למחבלים", כאן, 23.2.2025.

[38] משרד התפוצות, "מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית: אנטישמיות ואינדוקטרינציה להשמדת ישראל".

[39] שם.

[40]  https://palwatch.org.il

[41]  "'מתקפה ראויה לשבח': כיצד הרשות הפלסטינית ופת"ח הגיבו ל-7 באוקטובר ומדוע הם אינם יכולים למשול בעזה", הביטחוניסטים, 12.12.2023.

[42]Jane Prinsley, “Revealed: Dozens of Palestinian diplomats celebrated October 7”, The Jewish Chronicle, 29.8.2024.

[43] סקר דעת קהל 90, המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ודעת קהל (pcpsr.org). יצוין כי על פי אותו סקר, רוב הציבור הערבי ביו"ש אינו מאמין שלוחמי חמאס ביצעו את מעשי הזוועה שפורסמו בסרטונים שהופצו בכלי התקשורת.

[44] סקר דעת קהל 95, שם.

[45] סקר דעת קהל 51, שם.

[46]Barry Rubin and Wolfgang G. Schwanitz, Nazis, Islamists, and the Making of the Modern Middle East, Yale University Press, 2014.

[47] Martin Kramer, “The day the Mufti died”, martinkramer.org, 4.7.2024.

[48] להרחבה על הסיבות הביטחוניות והנוספות לאיום הקיומי של מדינה פלסטינית, ראו בחוברת מאת בועז העצני "מדוע ישראל לא תתקיים ללא יו"ש", או שמעו בהרצאתו "מדוע מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים בלי יהודה ושומרון?", קפה דעת, מפגש 192, YouTube.

[49] הפרטים מובאים אצל אריה סתיו (עורך), אסטרטגיה מדינית בעידן של טירוף מערכות, בן-שמן: מודן, 1997, עמ' 180.

[50] "מורסי: כיבוד הסכם השלום עם ישראל בתנאים; בדיע: ג'יהאד לשחרור פלסטין", ממר"י, 29.7.2012.

[51]Christian Shepherd, Steve Hendrix, Niha Masih and Sarah Dadouch, “China brokers Palestinian unity declaration in bid to be global mediator”, The Washington Post, 23.7.2024.

[52] AP, “China signs ‘strategic partnership’ with Palestinian Authority during Abbas visit”, The Times of Israel, 14.6.2023.

[53] Agencies and TOI staff, “Visiting Moscow, Abbas tells Putin he’s ‘one of the dearest friends’ of Palestinians”, The Times of Israel, 13.8.2024.

[54] Miller, On nationality, p. 101.

[55] לתוכנית המלאה, Peace to Prosperity, ראו באתר TrumpWhiteHouse. לרשימת התנאים המצויים בתוכנית ראו מאמרי Raphael BenLevi, “The Day After in Gaza”, The National Interest, 27.11.2023.