התוכנית להוצאת הסכסוך מהקופסה

חשבו על התסריט הבא. ב-7 באוקטובר 2023 גדודי חמאס שפולשים לישראל מתגברים על יצרם, מסתפקים בכיבוש בסיסים ומתקנים של צה"ל חרף האפשרות להתקדם הלאה במסע של הרג ללא הבחנה, ושבים לעזה כשבידיהם עשרות חיילים וחיילות שבויים, חיים ומתים. לא חוטפים אזרחים, לא רוצחים ישישים, לא מרוצצים גולגולות של תינוקות, לא אונסים נשים, לא שורפים בתים על יושביהם.

בסתיו 2023 החברה הישראלית עדיין נזעקה מהרג או מחטיפה של חייל בודד בגבול. לו הסתפק חמאס ב-7 באוקטובר בהרג ובשבי נרחב של חיילים, ישראל הייתה נדהמת, חבולה, מושפלת ולהוטה-למערכה ממש כפי שהייתה בעקבות המתקפה שאירעה בפועל – אבל קלועה במלכודת אסטרטגית שאין ממנה מוצא. חטיפה בסדרי גודל כאלה הייתה אומנם נחשבת מבחינת הדין הבינלאומי והשכל הישר כפעולה מלחמתית של חמאס, אך לא כפשע מלחמה. לצה"ל לא הייתה לגיטימציה פנימית ובינלאומית, ולוּ זמנית ומסויגת, לפלוש לעזה, לכבוש חלקים נרחבים ממנה, להחריב את התשתיות האזרחיות והצבאיות לאורכה, ולהרוג עשרות אלפים מפעילי חמאס ומהאוכלוסייה הכללית – בעוד שהלחץ הציבורי לעסקה של "כולם תמורת כולם" בחברה הרגישה לשלומם של חיילים יותר מאשר לשלומם של אזרחים היה עצום. במערכה הצבאית המוגבלת שהייתה פורצת היה חמאס מקבל את השחרור של אותו מספר אסירים שהניבו לו כ-250 חטופים, ואולי אפילו שחרור גדול יותר. סביר להניח שהיה עושה זאת עטור תהילת מנצחים, כשהנהגתו ושלטונו בעזה מבוצרים וכך גם דימויו כאויב ערבי-מוסלמי נחוש שעולה בידו, פעם אחר פעם, להוריד את ישראל על ברכיה, לחלץ ממנה נסיגות וכניעות, ולהחריף את הפילוג הפנימי בה.

מתחייב הסבר לפער בין הבנייה הערמומית של הונאת האויב בידי חמאס – ההכרה העמוקה של ישראל "מבפנים", השמירה המוחלטת על ביטחון שדה וההמתנה הסבלנית לשעת הכושר – לבין הטעות האסטרטגית הקשה שעשתה הנהגתו בפגיעה שלוחת-הרסן, החייתית, באזרחים ישראלים. מפתה לטעון – ושמעתי טענה זו פעמים רבות בחודשים האחרונים – שחמאס רצה בחורבנה של עזה כדי להכות את מעמדה הבינלאומי של ישראל מכה אנושה. אבל מי שיוצא למלחמה מתוך שאיפה ל"תמות נפשי עם פלישתים" לא עוסק שנים ארוכות בבניית מערך ביצורים תת-קרקעי. מפתה גם לטעון שחמאס סבל מ"פרדוקס ההצלחה", כלומר ששבירת קווי ההגנה של ישראל הייתה מהירה וגורפת יותר מאשר בחלומותיו הוורודים ביותר, והיא זו שאפשרה לעזתים שלא היו חלק מכוחות סדירים להשתתף בטבח, וגרמה למתקפה לצאת מכלל שליטה. אבל הראיות מלמדות שלא זה המקרה. הנהגת חמאס רצתה ברצח ובחטיפה המוניים של אזרחים, כולל תינוקות ונשים. היא רצתה בתיעודן של הזוועות. פשעי המלחמה היו מתוכננים. הטבח היה מטרה, לא אמצעי.

נאמר על הפלסטינים, על פלגיהם השונים, שיותר משביקשו לאורך שנות הסכסוך להקים מדינה משלהם, כמהו להחרבת מדינת היהודים. הדבר בוודאי נכון לגבי חמאס. אמנת היסוד שלו (שבניגוד לדעה רווחת, מעולם לא בוטלה ומעולם לא תוקנה) עסוקה יותר בדה-לגיטימציה של פשרה מכל סוג שהוא עם ישראל ובדרישה לחיסולה המוחלט מאשר באופייה של המדינה האסלאמית שתיכון במקומה.

אלא שהסתירה בין התחכום שגילה חמאס בתכנון האופרטיבי והטקטי של מתקפת 7 באוקטובר לבין השגיאה האסטרטגית הקשה שעשה בכך שלא עמד בפיתוי להתעלל ולרצוח אזרחים מוליכה לתובנה חמורה אף יותר באשר למניעיו. במבצע הגדול והמכריע בתולדותיו, כאשר עמדה בפניו הבחירה בין פעולה מלחמתית מושכלת לקידום מטרת-העל של חיסול ישראל לבין פסטיבל-סדיזם, בין הישג צבאי-מדיני היסטורי לבין חדוות הזוועה – בחר חמאס באפשרות האחרונה. ההעדפה הזאת מציבה אותו כקטגוריה מיוחדת של אויב. לא רק כזה שאינו נכון לכל הסדר קבע שבבסיסו פשרה, אלא גם כזה שהרציונל שלו מוכתב בידי ההִתאוות לדם יהודי כתכלית בפני עצמה, כתשוקה שהכול כפוף לה.

חניבעל לקטר הוא דמות רציונלית, ובלבד שמכירים בכך שהגיונו הקר נועד להביא אל שולחן ארוחת הערב צלעות אדם מתובלות. הנאציזם פעל לפרקים צבאית ומדינית ברציונליות, אבל טירוף השנאה ליהודים כילה את משאביו, טשטש את תפיסת המציאות שלו והבטיח את אובדנו כשנלחם על הישרדותו. בין קניבלים לנאצים, אלו הן הקטגוריות הנפשיות שבהן נכון להבין את חמאס.

לתובנה זו מצטרפת אחרת המתחייבת אף היא מה-7 באוקטובר. התברר שוב שיש פער עצום בין היכולות של ארגון טרור (ולעניין זה לא משנה אם ייקרא בידי מי שייקרא תנועה של לוחמי חירות) שיש לו מדינה ליכולות של ארגון טרור שאין לו מדינה. הניסיון של אפגניסטאן ושל הרשות הפלסטינית בשלהי המאה הקודמת, ושל "המדינה האסלאמית" בשטחי סוריה ועיראק, היה אמור לשמש תמרור-אזהרה. גם בעידן שבו "כל ילד" יכול באמצעות גלישה באתרי אינטרנט ללמוד כיצד להתקין פצצה (נסו ותיווכחו שהדבר לא כל כך פשוט), מרחב חסינות טריטוריאלי מקנה לארגון טרור יכולות שאין לארגון תת-מדינתי בגיוס, באימון, בהצטיידות, במימון, באיסוף מודיעין ובתכנון.

שתי התובנות מתלכדות למסקנה אחת שהיו חייבים לגבש ישראלים חפצי חיים מייד במוצאי שבעה באוקטובר, ולפיה מטרת המלחמה בעזה מוכרחה להיות, ובכל מחיר, עקירה מן השורש וחיסול מוחלט של נוכחות חמאס בעזה; יצירת מציאות שבה אין היתכנות ל"יום שאחרי" שבו חמאס יכול להשתלט מחדש באופן זוחל על שטחים שנכבשו, להטיל בהם את מוראו, ולחדש את האיום על ישראל.

ובכל זאת, ממשלת "הימין על מלא" שתחת הנהגתה ואחריותה התרחש המחדל המדהים לא הציגה בשום שלב את הדה-חמאסיזציה של עזה כמטרה הברורה של המלחמה.ניסוח שהדהד את הנוסחה הישנה והרת-האסון של מבצע-שבסופו-חמאס-מוחלש. במרוצת הזמן נהפכו הנוסחאות לחדות יותר, ועדיין נעדרו שורה תחתונה של מחויבות להכחדה המלאה של הארגון כגוף צבאי ואזרחי כאחד. לאורך שלבים רבים של המלחמה קשה היה להשתחרר מהרושם שהממשלה עדיין מעדיפה את הישרדותו של חמאס כגוף מוחלש על פני חיסולו המוחלט.

שני הצדדים במפה הפוליטית הרבו להשמיע סיסמאות ריקות. צד אחד, מתון לכאורה, חזר והדגיש כי "לא ניתן להרוג רעיון", ומכאן שלא ניתן לחסל את ארגון חמאס. טיעון זה נכון ברמה הפילוסופית והספרותית; אכן, לא ניתן להרוג רעיון, כשם שלא ניתן להרוג דרקונים יורקי-אש ושאר יצירי חלום. אבל ההיסטוריה, בכלל זה המזרח-תיכונית, עשירה בדוגמאות של תנועות רעיוניות שספגו מהלומות קשות מהן לא הצליחו להשתקם, גם אם הרעיון שביטאו נותר חי על מדפי ספרים. לא הרג הרעיון שהוא חמאס התבקש, אלא הרג מבטאיו של הרעיון הזה וכפיית תנאים שימנעו מהתנועה להמשיך לקדם את הרעיון; שימנעו ממנה לא רק לשוב להתחמש, לגייס ולהתאמן, אלא גם להזין, לחנך ולהטיף.

הצד האחר, המיליטנטי, שב והבהיר שיש לחדש את מפעל ההתנחלות הישראלי בעזה, שכן הניצחון היחיד במזרח התיכון והדרך היחידה להשיג שקט ביטחוני הם השתלטות על שטח והתיישבות בו, כיוון ש"הערבים" מבינים רק את שפת אובדן האדמה. הטענה הזו איננה עומדת במבחן ההיסטוריה. כיבוש שטחים וההיאחזות האזרחית בהם לא גרמו לצד הערבי להניח את נשקו. הכיבוש הישראלי של חצי האי סיני וההתנחלויות שהוקמו בצפונו ובדרומו משלהי שנות השישים לא מנעו את מלחמת יום הכיפורים. ההקמה המאסיבית של התנחלויות ביהודה, בשומרון ובעזה במחצית הראשונה של שנות השמונים לא מנעה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בסכסוך הישראלי-ערבי דבר לא הבטיח ודבר לא מבטיח שקט ביטחוני בן-קיימה. אבל הסדרים המתבססים על הסכמים מדיניים דו-צדדיים הכרוכים בוויתור על שטחים שנכבשו התגלו כנוסחה היעילה יותר למניעת שפיכות דמים.

למרבה האסון, השמאל והימין בישראל מקובעים בנוסחאותיהם, בסיסמאותיהם ובדוגמות שלהם גם כשאלו מתנגשות במציאות. אצל השמאל אלה סיסמאות הפשרה, הנסיגה והיעדר ההכרעה (עטופות בווריאציה כזו או אחרת של המילה "עכשיו"). אצל הימין, הרצון להרחיב את מפעל ההתנחלות הוא התרופה האולטימטיבית לכל מפגש כואב עם האויב. תפיסה זו קיבלה בתחילת 2025 תנופה אופורית, כאשר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הביע את אהדתו לטרנספר, זמני או קבוע, של כל תושבי רצועת עזה.

ואולם האמת, מצערת ומדכדכת ככל שתהיה, היא שהמעשה המדיני-אסטרטגי הנדרש מישראל בעת הזאת נדון לאכזב את כל הצדדים במפה הפוליטית. כפי שיוצג כאן, מצד אחד נדרשת ישראל להטיל ממשל צבאי זמני ברצועת עזה, או לכל הפחות בחלקים נרחבים שלה. מצד אחֵר, משלים, על הממשלה להציג תוכנית מדינית מקורית ומעוררת אהדה בינלאומית, הכוללת התחייבות מפורשת לא להקים התנחלויות בעזה וכן נסיגה מהחלומות על סיפוח חלקי או מלא של יהודה ושומרון, וזאת בצד קידום נוסחאות חדשות, יצירתיות, להסדר טריטוריאלי שיותיר לפלסטינים בטווח הרחוק סיכוי לריבונות מוגבלת בת-קיימה ולחיים של כבוד.

שגיאות היסוד של השמאל

חמש היו שגיאותיו היסודיות של השמאל הישראלי ביחס לסכסוך. הראשונה נוגעת לתנאים שיאפשרו לישראל ולתנועה הלאומית הפלסטינית להגיע להסדר של שתי מדינות. יוזמי תהליך אוסלו הניחו שניתן להשיג הסכם שלום עם אש"ף, ובעקבותיו סיום מלא של הסכסוך הישראלי-ערבי, בעסקה שתיישב על דרך הפשרה את שלושת סלעי המחלוקת העיקריים בין הישראלים לפלסטינים: מעמד ההתנחלויות, מעמד ירושלים ומעמד הפליטים.

תנאי העסקה הוצגו לאורך שני עשורים בניואנסים שונים, דומים במהותם: ישראל תפנה את רוב ההתנחלויות, תיסוג מכל רצועת עזה ומסביבות תשעים וחמישה אחוזים משטחי יהודה ושומרון, ותשמור על גושי ההתנחלויות הגדולים תמורת חילופי שטחים ביחס של קרוב ל-1:1; ירושלים תחולק, ובעיר העתיקה תיכון ריבונות משותפת; בישראל ייקלט מספר מוגבל וסמלי של כאחוז ממי שהפלסטינים רואים כפליטים תמורת ויתור פלסטיני סופי ומחייב על "זכות השיבה".

בשיחות קמפ-דיוויד ביולי 2000 הנושאים ונותנים בצד הישראלי האמינו שהפלסטינים יוותרו על "זכות השיבה" תמורת ויתור ישראלי על רוב שטחי יהודה, שומרון ועזה, בעוד שסוגיית ירושלים תמצא פתרון יצירתי נפרד. ואולם, אף שהמשא ומתן התקיים בחסותו של אחד הפוליטיקאים המוכשרים בהיסטוריה המודרנית, הנשיא האמריקני דאז ביל קלינטון, התקוות של הצד הישראלי התנפצו. התברר שהמקסימום שהממשלה הישראלית היונית ביותר עד אז מוכנה (וספק אם יכולה) להציע אינו עולה בקנה אחד עם המינימום שהצד הפלסטיני מוכן לקבל. התברר שמבחינתו של יאסר ערפאת, ראש הרשות הפלסטינית ומנהיג אש"ף, ויתור על מימושה המלא של "זכות השיבה" לא בא  כלל בחשבון, וכך גם ויתור על ריבונות מלאה בהר הבית. המבוי הסתום שבו הסתיימו השיחות הצית את האינתיפאדה השנייה ואת נפילת ממשלתו של ברק.

לו הייתה הנוסחה שעלתה בקמפ-דיוויד נכשלת פעם אחת, אפשר היה לייחס את הכישלון לנסיבות פוליטיות או אישיותיות. אולם בניגוד לזיכרון הציבורי, השיחות (והנספח הכמו-אקדמי שלהן בטאבה כעבור חצי שנה) לא היו שירת הברבור של המאמצים להגיע להסדר על פי הנוסחה שנדונה בקמפ דיוויד ביולי 2000. בחלוף חצי עשור לאחר הכישלון של ברק, התקיימו שיחות אינטנסיביות בין אבו-מאזן, יורשו של ערפאת, לבין אהוד אולמרט, מחליפו של אריאל שרון בהנהגת "קדימה". אולמרט הניח בפני אבו-מאזן הצעה שאפשר לפרשה כנדיבה מעט יותר מזו שהציע ברק לערפאת. בהיותו של אולמרט בעל יחסי אנוש והכרה בחולשות אנוש (אולי למעט אלו שלו) טובים מאלו של ברק, השיחות נעדרו את הפטרונות הבהולה של האחרון. יתר על כן, בניגוד לברק, אולמרט יצא לדרך כשמאחוריו רוב פרלמנטרי מוצק. למרות זאת, השיחות לא הסתיימו בהסכמה פלסטינית ובחתימה פלסטינית.

באוטוביוגרפיה שלו, 'בגוף ראשון', נמנע אולמרט מלהכריע מדוע לא הבשילו המגעים להסכמה על הסדר סופי: האם הסיבה הייתה ששותפיו הפוליטיים ויריביו מהימין חתרו תחתיו, גרמו לאבו-מאזן להבין שאין תוחלת בהסכם איתו, ואילצו את התפטרותו מראשות הממשלה כאשר נדרשו רק שבועות בודדים כדי ליישב את הסוגיות שבמחלוקת; או שמא לא נותרו פערים משמעותיים בין הצדדים והסיבה לכישלון הייתה שברגע האמת אבו-מאזן לא היה מוכן לחתום. בשיחה איתי בדצמבר 2024, במסגרת ערב עיון משותף של מכון שנדונג-תל אביב לחקר ישראל והיהדות והמכון למחקרי ביטחון לאומי, היה אולמרט ברור יותר: "אני חושב שאבו-מאזן, ברגע המכריע, ברגע הזה שיכול היה לשנות היסטוריה, לא היה לו האומץ לעשות את המעשה. זה הכול".

יש סיבות עמוקות לכך שלאבו-מאזן לא היה "האומץ לעשות את המעשה", כשם שלערפאת לא היה; לכך שהניסיונות שעשו מיטב המוחות הדיפלומטיים להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהתאם לנוסחת קמפ דיוויד נכשלו, ולכך שאם הנושאים ונותנים יחזרו על ניואנסים של אותן נוסחאות הם יוסיפו להיכשל.

אין אלה "הקיצונים משני הצדדים" – שהרי הזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית והפלסטינית היו אלה שכשלו פעם אחר פעם במציאת פשרה, ועליית הקיצונים הייתה גם תוצאה של כישלונם. הסיבות גם אינן "הממד הדתי של הסכסוך". אכן, ההקשר הדתי שקיבל הסכסוך הציוני-פלסטיני משנת 1928 תרם להחרפתו ולהרחבתו; אכן, קנאות דתית הייתה ונותרה סיסמת קרב יעילה במיוחד לתדלוקו. ואולם, אף שרטוריקה דתית ניצבת בלבת הסכסוך, זו אינה נובעת מהמהות האובייקטיבית או ההכרחית של הקורפוס הדתי עצמו. חכמי השריעה המצרים והירדנים והאמירתים שפסקו בעד שלום עם ישראל הסתמכו על בקיאות מופלגת באותם כתבים שעליהם הסתמכו אלה שפסקו בנחרצות נגדו (על שיח השלום הדתי הערבי ומגבלותיו והעימות שלו עם השיח הדתי המתנגד לשלום אפשר לקרוא בהרחבה בספרו של ד"ר אופיר וינטר, 'בשם אללה: הפולמוס האסלאמי סביב השלום עם ישראל', שגרסה עברית שלו ראתה אור לאחרונה). הדברים נכונים גם לחכמי הלכה יהודים ולמחלוקות ביניהם – יש מהם שמוצאים במקורות סימוכין להכרחיות המוחלטת של שלמות הארץ ויש שלא.

הכישלונות המתמשכים ביישוב הסכסוך על פי נוסחת קמפ-דיוויד קשורים בשלושה ממדים. האחד הוא מציאות ייחודית של "חוסר איזון כפול" בין ישראל לפלסטינים. סכסוכים ממושכים נוטים להסתיים כאשר שני הצדדים הלוחמים מגיעים למסקנה כי לא יוכלו להכריע זה את זה, או כאשר אחד הצדדים מבסס את עליונותו המוחלטת על פני הצד האחר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמובן רחב יותר הישראלי-ערבי, מתאפיין בחוסר איזון קיצוני בשני הצדדים. לישראל עליונות מדעית, טכנולוגית, צבאית ודיפלומטית מוחלטת על הצד הפלסטיני, אבל המאזן הדמוגרפי מקשה על יכולתה לממש אותו: השוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הירדן לים הופך סיפוח של השטח לבלתי מעשי מבחינה מדינית, ואילו מציאותו של אי יהודי קטן באוקיינוס של 400 מיליון ערבים נוטעת בלב הפלסטינים תקווה שבבוא היום המאסה האנושית תכריע את יושבי הווילה. כך קורה ששני הצדדים מתפתים להאמין שהזמן פועל לטובתם – ואינם בהכרח טועים.

למרבה הטרגדיה, מלחמת 7 באוקטובר לא שינתה את משוואת חוסר האיזון. המחויבות, התעוזה, עוצמת האש והגאונות הטכנולוגית שהפגינה ישראל חידדו את חוסר האיזון בצדה האחד של המשוואה. אבל פריכותם של קווי-ההגנה הישראליים לעומת כוח נחות, כפי שהתגלתה בימים הראשונים של המלחמה, ופריכותה של התמיכה העולמית בישראל, כפי שהתגלתה ככל שהמלחמה התקדמה, עוררו בציבור הפלסטיני ובזה הערבי בכלל את התהייָה כיצד היו מתגלגלים פני המערכה וכיצד יתגלגלו פני מערכות בעתיד לו העולם הערבי כולו יתגייס למענה, ולו יהיה בארצות הברית ממשל אוהד פחות לישראל.

הממד השני שהכשיל את הניסיונות ליישב את הסכסוך על פי נוסחת קמפ דיוויד הוא ש-22% משטחי ארץ ישראל המנדטורית (בשטחה שלאחר גדיעתו הסופית של עבר הירדן המזרחי מהמנדט בידי בריטניה ב-1923) אינם טריטוריה מספקת לריבונות פלסטינית בעלת קיימה, לא כל שכן אם רואים בשטחים אלה גם את הפתרון למיליוני פלסטינים החיים בארצות אחרות, מזהים עצמם כפליטים גם בדור השלישי וסובלים ממעמד של אזרחים סוג ב' (אם הם בכלל בעלי אזרחות) בארצותיהם; לא כל שכן כשבגלל המציאות שנוצרה בשטח מאז 1967 הסדר טריטוריאלי ריאליסטי מחייב חילופי שטחים, שביצועם מסורבל ומסוכן.

הנושאים ונותנים שהתגוששו סביב השאלה אם מדינה פלסטינית תקום על בסיס חילופי שטחים בהיקף של שניים או ארבעה אחוזים דמו לקונה פוטנציאלי של מכונית ללא מנוע, שמתעקש שבעליה ייתן לו הנחה, אף ששני הצדדים יודעים שעסקה לא באמת יכולה לצאת לפועל. השוגים באשליות שעזה "תהיה להונג-קונג של המזרח התיכון" התעלמו מכך שהפלסטינים אינם סינים. דרך חייהם שונה, וכך גם התמחויותיהם הכלכליות. הם גם התעלמו מכך שהונג-קונג בדמותה הצפופה הנוכחית, החריגה בעולם, היא תוצאה של נסיבות היסטוריות ייחודיות ובלתי רצויות.

הפלסטינים הרואים עצמם כפליטים ידעו שהתחייבויות בינלאומיות לתשלום פיצויים במסגרת הסדר כולל הן עורבא-פרח. הקהילה הבינלאומית לא תגייס את טריליוני הדולרים הדרושים לכך, וחלק גדול ממה שיגויס ייבלע במנגנונים מתווכים מושחתים. במוצאי ההסדר הם יוותרו קירחים מכאן ומכאן – בלי הפיצויים, אבל גם בלי תקווה וחלום.

במרחב גאוגרפי גדול די הצורך לצרכים הדמוגרפיים והכלכליים אין די להבטיח לקולקטיב כלשהו יציבות מדינית או חיים של כבוד, גם לא כשהמרחב עשיר במחצבים, שאינם בנמצאים בשטחים המיועדים לעצמאות פלסטינית מסויגת. אבל קיומו של מרחב כזה הוא כמעט תמיד תנאי מקדמי לכך שליציבות ולחיים של כבוד יהיה בכלל סיכוי.

הממד השלישי שמסביר את הכישלונות בהשגת פשרה על פי נוסחת קמפ דיוויד נבע מעצם החזרתיות שלהם. גם אם נקבל, לצורך הדיון בלבד, את ההנחה השגויה שהסכסוך היה ניתן לפתרון לו רק הצד הישראלי הסכים לוויתור על חמישה אחוזים נוספים מהשטח, או לו הצד הפלסטיני היה מסתפק בשיבתם של חמישים אלף פליטים במקום מאה אלף, הרי שלאחר שנוסחת קמפ-דיוויד נדונה ונדחתה וקיבלה הד פומבי, תיקון בעמדות היסוד מטעמו של כל אחד מהניצים היה נתפס כתבוסה.

השגיאה השנייה של השמאל הייתה התפיסה, שעמדה בשורש תוכנית הנסיגה מעזה ומשטחים מצומצמים בצפון השומרון ("ההתנתקות") ותוכנית הנסיגה הרחבה יותר מיהודה ושומרון שלא התממשה ("ההתכנסות"), ולפיה נסיגות חד-צדדיות הן חלופה ראויה לאי-הצלחה בהשגת הסדרים דו-צדדיים עם הפלסטינים. החד-צדדיות נבעה מתחושת בהילות, שישראל בלא הסכם תאבד את אופייה הדמוקרטי, את מוסריותה ואת מעמדה הבינלאומי, וכן שמתערערת היכולת של החברה הישראלית לשאת בנטל הצבאי והכלכלי של השליטה הישירה והעקיפה בעם אחר. היא נכרכה בשתי הנחות. האחת, ולפיה נסיגה חד-צדדית תעודד את הצד הפלסטיני להתרכז בפיתוח השטחים שיפונו, ואפשר שתיתן דחיפה להסדר כולל. השנייה, שאם ההיפרדות לא תעלה יפה תוכל ישראל לפעול צבאית בשטחים שפינתה ללא קושי ובחסות לגיטימציה פנימית ובינלאומית רחבה.

מחירה של הטעות היה כבד, ומאכזב שהאחראים לה, שיש ביניהם בעלי תודעה היסטורית מפותחת, אינם רואים את תוצאותיה בהקשרן הרחב. הנסיגה החד-צדדית מעזה תחת לחץ צבאי של חמאס, חמש שנים לאחר הנסיגה החד-צדדית מלבנון תחת לחץ צבאי של חיזבאללה, זיכתה את המחנה האסלאמיסטי הערבי בניצחון במערכה נגד יריביו בעולם הערבי. התברר שחרף נחיתותם הצבאית והדמוגרפית הניכרת הצליחו האסלאמיסטים לעשות את מה שמצרים, ירדן ואש"ף לא הצליחו לעשות: להסיג את ישראל משטחים שכבשה ללא הסדר איתה, ללא הכרה בה וכמובן ללא שלום עימה.

ההישג הזה חיזק את התזה האסלאמיסטית ולפיה מה שחסר לאויביה לאורך שנות הסכסוך עם ישראל אינו כוח צבאי אלא כוח האמונה. הוא תרם לניצחון חמאס בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית חצי שנה לאחר "ההתנתקות", ושנה לאחר מכן – להפלת שלטון הרשות בעזה (אלה הטוענים כי הסיבה לניצחון חמאס בבחירות שהיו ביסודן חופשיות הייתה הכעס על השחיתות של הרשות מתקשים להשיב לשאלה מדוע דווקא חמאס נהנה מההפקר ולא, נניח, התנועה הירוקה, תנועת השלום או התנועה לזכויות האזרח ההיפותטיות שאיש לא מנע את התמודדותן, לו רק היו קיימות).

השגיאה השלישית של השמאל הייתה ההנחה שבשדה הקרב המתוחכם של המאה ה-21 אין משמעות גדולה להחזקה פיזית בשטח. אף ששנות התשעים הציבו דוגמאות להכרעה של מלחמות באמצעות עליונות מודיעינית ואווירית, אלה היו היוצאים מהכלל. שורה של מערכות אחרות, ובראשן הפלישה של רוסיה הפשיסטית לאוקראינה ב-2022, לימדו על הקושי להכריע מלחמה ללא עליונות קרקעית ותמרון קרקעי, ועל המשמעות העצומה של עומק טריטוריאלי בהתגוננות מפני מתקפות קרקעיות.

הצלחתה של מתקפת חמאס לא הייתה מתאפשרת אלמלא הפרידו מטרים בודדים בין בסיסי הצבא והקיבוצים הסמוכים לגדר הגבול לבין השטח שבו הורשו אנשיו של ארגון הטרור לפעול באין מפריע. אף שבכל דרך שבה היה העימות מתפתח לא הייתה לחמאס היכולת לשלוט לאורך זמן בשטחים שתפס,  המתקפה הייתה עלולה להסתכם באסון גדול אף יותר אלמלא הפגינו אנשיו חיילוּת גרועה (מאזן של פחות מהרוג ישראלי אחד לכל איש חמאס נושא נשק, והכישלון בחדירה לאחד הבסיסים האסטרטגיים החשובים ביותר של צה"ל).

השגיאה הרביעית של השמאל הייתה בראיית משא ומתן מדיני והסדר קבע בין ישראל לפלסטינים כגלולה מרה שראוי לבלוע תמורת פרסים מדיניים חשובים – שהתברר בדיעבד שאינם תלויים בה. היום נשמע הדבר משונה, אבל בשלהי שנות השמונים הייתה התקווה לראות את פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה נימוק מרכזי בהסברה של 'המערך' בזכות ועידה בינלאומית ובזכות הסדר מדיני. עוד בטרם תמו שנות השמונים, ברית המועצות התפוררה ושעריה נפתחו לרווחה ליציאתם של יותר ממיליון יהודים שתרומתם לחוסנה של ישראל מאז הייתה עצומה, וזאת ללא תמורה דיפלומטית ישראלית כלשהי.

באופן דומה, ההנחה שהדרך לשיפור היחסים של ישראל עם רוב מדינות העולם הערבי והמוסלמי עוברת בהסדר כולל עם הפלסטינים הופרכה בהסכמי אברהם, שבהם ארבע מדינות ערביות כוננו עמה יחסים. הנחה זו הייתה קרובה לספוג מהלומה אחרונה לו התממשו כוונת סעודיה – ובעקבותיה קרוב לוודאי אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם – ללכת, אומנם קרוב לוודאי באופן מסויג יותר, בדרכו של איחוד האמירויות, תמורת הצהרה ישראלית עמומה בזכות "הקלות" בלבד לפלסטינים. מתקפת חמאס סיכלה כוונה זו, אבל בלי לשנות את האינטרסים שהנחו את סעודיה מלכתחילה.

השגיאה החמישית של השמאל הייתה אי ההבנה ש"פירות השלום" המובטחים מאיימים על מתנגדי השלום בעולם הערבי יותר ממה שמאיים עליהם השלום עצמו. שורשה של אי ההבנה הזאת בהתעלמות מהמרכזיוּת של תאוריית הקונספירציה בדבר "מתקפה תרבותית" מערבית במחשבה הערבית הפוליטית המודרנית, ובמיוחד – גם אם לא רק – במחשבה האסלאמיסטית. על פי תפיסת "המתקפה התרבותית", ששורשיה בשלהי המאה ה-19, המערב בתחכומו נאבק באסלאם באמצעות סוכנים המשתמשים באמצעי תקשורת, בבתי ספר ובכלים אחרים כדי לקעקע את אמונתם של המוסלמים בדתם כתורת חיים שלמה. משתמע מתפיסה זו כי האיום החמור ביותר שנשקף לאסלאם הוא מהשפעות תרבותיות ורעיוניות חיצוניות, ושהדרך היחידה להצלתו ולתחייתו היא טיהורן של החברות המוסלמיות מהשפעות אלו (על חשיבותה והתפתחותה של תיאוריית קונספירציה זו אפשר לקרוא בספרי Islamism and the West).

כפי שזוכרים קוראי 'תל-אביב' של הרצל, מראשית ימיה של הציונות נתפסו ההזדמנויות הכלכליות שיצרו היהודים כמניע שיהפוך את הערבים לאוהדי הציונות. שמעון פרס ביטא תפיסה זו ב"חזון המזרח התיכון החדש" השטחי שהציע. ואולם, בשביל אינטלקטואלים ערבים, מחנכים ערבים, עיתונאים ערבים ובעלי השפעה אחרים שהפנימו את מושג "המתקפה התרבותית", נהירה לא מבוקרת של תיירים ישראלים, קשרי מסחר ואקדמיה ענפים, או חילופי משלחות נוער נתפסים לא כברכה – אלא כאיום קיומי. מכאן נבעה בין השאר חשדנותם כלפי תהליכים מדיניים והמאבק העיקש שלהם נגד הקומץ האמיץ בעולם הערבי שביקש להפוך את השלום בין ממשלות לשלום בין עמים. לא במקרה, המדינה היחידה בעולם הערבי שיחסי השלום איתה חמים (לעת עתה) היא איחוד האמירויות, צומת תרבויות משגשג, שבו לדעת הקהל אין משקל של ממש והמפגש בין ציוויליזציות נעשה לאתוס מכונן, אנטי-אסלאמיסטי במכוון.

חמש אפוא היו שגיאותיו היסודיות של השמאל הישראלי: דבקות דוגמטית בנוסחת קמפ-דיוויד 2000; המחשבה שנסיגות חד-צדדיות הן חלופה מוצלחת לכישלון בהשגת הסדרים דו-צדדיים עם הפלסטינים; הסברה שבעולם המלחמה המודרני אין חשיבות רבה לתפיסה ואחיזה בשטחים; האמונה שהדרך לשיפור היחסים של ישראל עם רוב מדינות העולם הערבי והמוסלמי עוברת בהכרח בהתקדמות להסדר כולל עם הפלסטינים; ואי-ההבנה שתוצריו ומופעיו של השלום המיוחל מאיימים על החוגים בעולם הערבי המתנגדים לחשיפה למערב ולהשפעת תרבות המערב על העולם הערבי יותר מאשר על השלום עצמו.

ואולם שגיאות יסודיות לא היו רק נחלתו של השמאל.

שגיאות היסוד של הימין

חמש היו שגיאותיו היסודיות של הימין הישראלי ביחס לסכסוך. הימין, בוודאי זה "העמוק" והאידאולוגי מבחינה מדינית, התעקש שבעלות בריתה של ישראל יסכינו, במוקדם או במאוחר, עם ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. הדבר לא קרה ולא יקרה. הסיבה לכך אינה דקדקנות ביישום הדין הבינלאומי, שהרי ההתנגדות הבינלאומית לשליטה הישראלית ברמת הגולן אינה חריפה באופן דומה. הסיבה היא שבמאה ה-21, בעולם הדמוקרטי, שליטה של כמה מיליוני אזרחים על כמה מיליוני לא-אזרחים כפתרון קבע אינה נתפסת כלגיטימית. הבעיה אינה של "הסברה" ישראלית קלוקלת (אף שזו לא מועילה). הבעיה היא בטיבו הגלוי והבלתי ניתן לטשטוש של המוצר.

בין המתנגדים בקמפוסים מערביים ובמחוזות אחרים לסטטוס קוו בגדה המערבית יש אומנם אנטישמים  ששאיפתם האמיתית היא חיסולה של מדינת ישראל כולה בכל גבולות שהם. מספרם של אלה אינו קטן. אבל חלק הארי של המתעניינים בסכסוך בעולם המערבי אוהד באופן בסיסי את ישראל, ובה בעת מתנגד למפעל ההתנחלויות. הנמנים עם קבוצה זו יראו בהכרזה ישראלית על סיפוח גט-כריתות, ועם אובדן תמיכתם, במוקדם ולא במאוחר תאמץ הקהילה הבינלאומית את פתרון "המדינה האחת", ובה רוב ערבי, כמתכונת הרשמית לסיום הסכסוך.

בפגישות מאז 7 באוקטובר עם חברי פרלמנט ועיתונאים בבירות שונות בעולם, שלאורך השנים גישתם הבסיסית לישראל אוהדת, נחרדתי להיווכח עד כמה אחדים מהם מרגישים בנוח להשתעשע ברעיון "המדינה האחת", עם אזרחות לכולם, ובאיוולת כאילו מדינה כזאת תוכל להיות דמוקרטית ויהודים וערבים יחיו בה בשלום. אלה אינם אנשים ששוללים את הציונות או את זכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל. אלה אנשים שהמילון המדיני שלהם לא כולל את האפשרות של שליטה של עם אחד על עם אחר כפתרון קבע, ללא אופק – אופק כלשהו – של היפרדות.

האהדה העצומה שממנה נהנה דונלד טראמפ בימין הישראלי, במיוחד זה העמוק והאידיאולוגי, נובעת גם מראייתו כזרוע לא מודעת למימוש צדק היסטורי ותוכנית אלוהית. ממשלו הראשון אכן היה האוהד ביותר לישראל אי פעם. אבל אופוריית ה"עוד יותר טוב" שעוררו הצהרותיו לאחר בחירתו לכהונה נוספת השכיחה שהתוכנית המדינית שהציג ממשלו הראשון ("עסקת המאה") הבטיחה לפלסטינים – כתנאי פתיחה למשא ומתן! – לא פחות מאשר מדינה עצמאית על 70 אחוזים משטחי יהודה ושומרון לצד ריבונות מלאה ברצועת עזה מורחבת. בכהונתו השנייה הוא עדיין לא הבהיר, חרף השתנות הנסיבות, כי הוא מוכן לריבונות ישראלית בעזה, לא כל שכן לריבונות מלאה ביהודה ושומרון. סיפוח מלא איננו אפוא בקלפים של הלגיטימציה הבינלאומית.

ארצות הברית היא המעצמה החזקה בעולם גם תחת טראמפ. עם זאת, למתעניינים בסיפוח אסור להמעיט בחומרת המשבר הפוליטי הפנימי שארצות הברית סובלת ממנו, ובסכנה הקיימת שהיא תתפרק מבפנים. מאותן סיבות אסור להפריז בהערכת יכולת השפעתה הנוכחית בזירה הבינלאומית, ובפרט ב"עוצמתה הרכה" (כלומר, זו המבוססת על כוח המשיכה הערכי והתרבותי שלה). אפילו העברת השגרירות לירושלים בידי טראמפ בקדנציה הראשונה שלו – מהלך הגיוני וצודק, שארצות הברית עשתה באיחור ניכר – עודדה רק קומץ מדינות, ואף הן קטנות יחסית, ללכת בעקבותיה.

עוד לפני שנכנס לבית הלבן בשנית, הספיק טראמפ להצהיר על רצונו לספח את גרינלנד (טריטוריה דנית) ולהפוך את קנדה (ששטחה גדול משטח ארצות הברית) למדינה ה-51 בדגל הפסים והכוכבים. זאת לצד אמונתו שיעלה בידו לכפות שלום במלחמת רוסיה-אוקראינה בלי להפוך את מערב אירופה לטרף למלתעות של משטר פשיסטי, את הצהרותיו בדבר טרנספר-מרצון מדומיין של תושבי רצועת עזה למדינות מדומיינות שיסכימו לקבלן יש להבין בהקשר של משאלות-הלב קלושות-ההיתכנות שצוינו לעיל. אם וכאשר יתברר שהמציאות מעט מורכבת יותר מההכרזות הבוטחות האלה, מה ייוותר מהקרדיט האמריקני השחוק ממילא בזירה הבינלאומית?

המונח סיפוח מטעה לכשעצמו. ממשלת ישראל יכולה להחיל את החוק הישראלי בשטחים או בחלק מהם (לדוגמה בשטחי C) וארצות הברית ומדינות אחרות יכולות להכיר בהחלטתה. אבל לא יהיה בכך כדי להפוך אותם לשטח ריבוני ישראלי מבחינת הדין הבינלאומי, ולא יהיה בכך כדי להפוך את "הסיפוח" למקובל בעיני רוב מדינות העולם. להיפך, סביר שמהלך חד-צדדי של החלת חוק ייענה בתגובות חריפות. הבעיה אינה בהגבלות סחר או בהחרמות אקדמיות נקודתיות; עם אלה אפשר להתמודד. הבעיה היא בדחיקתו של מחנה הביניים במערב, שתואר למעלה, לעמדה אנטי-ישראלית ולהתייצבות נחרצת לצד התביעה להקמתה של מדינה אחת בין הירדן לים ובה אזרחות שווה לכולם – מדינה ובה רוב ערבי.

נחיתה על קרקע המציאות מלמדת שסביר כי היחס העולמי ל"סיפוח" לא ישתנה בטווח נראה לעין. תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית עלולות להטעות. אכן, טראמפ ניצח ומינה אוהבי ישראל מושבעים לתפקידי מפתח בממשלו. אבל ניצחונו היה דחוּק מכפי שנדמה (בניגוד למה שהראו תוצאות האמת הראשוניות, בסופו של דבר גבר על קמלה האריס בפער של אחוז וחצי בלבד מכלל הקולות). ממשלו עלול להיות האחרון שיתמוך בישראל באופן לא-מסויג. הוא אומנם השתלט על המפלגה הרפובליקאית שלטון מוחלט, אבל לצד אוהבי-ציון יש לצידו גם בדלנים נחרצים ואנטישמים מושבעים, ואין לדעת מי בין תומכיו יגבר אחרי לכתו. ואילו במפלגה הדמוקרטית, הכישלון של האגף המרכזי שייצגו ביידן והאריס עלול לחזק את הכוחות הרדיקליים והאנטי-ישראליים. זאת בשעה שבקרב תומכי המפלגה היהודים, שהם הרוב הכמעט מוחלט של יהדות ארצות הברית הלא-דתית, התמיכה בישראל נחלשה מאוד. סיפוח עלול להביא לאובדנה הבלתי הפיך.

שגיאתו השנייה של הימין הייתה ההנחה שאפשר להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, או לכל הפחות על אזורים דלים באוכלוסייה פלסטינית כבקעת הירדן, בלי שיהיו לכך השלכות על היותה של ישראל מדינת היהודים הדמוקרטית.

עידן-הזהב של ממשל טראמפ הראשון היה זה שבו ישראל החמיצה הזדמנות להחלת-חוק משמעותית מבחינה ביטחונית אבל מתונה מבחינת משמעותה הדמוגרפית. כביכול, הסיבה לכך הייתה הרצון לחתום על הסכם עם איחוד האמירויות. מה שנשכח או הודחק הוא שהציבור הישראלי לא גילה בשום שלב התלהבות מתוכנית הסיפוח, בין השאר משום שזו העירה את תשומת ליבו לכך שהחלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, גם באופן מוגבל מאוד, תוסיף למאזן הדמוגרפי במדינת ישראל גופא כמה עשרות אלפי פלסטינים לכל הפחות. כחלופה ל"סיפוח" ואזרוח יש שהציעו נוסחאות פונקציונליות, סדורות ובוטחות, כמו-מחוכמות, לתושבות ללא אזרחות. אלו שקולות להצהרה על הקמת מדינת אפרטהייד. מימושן יהפוך את ישראל מייד למצורעת גם ברבים מהמחוזות שבהם היחס אליה עודנו חצוי.

לאבא אבן מייחסים את האמירה שהערבים (או הפלסטינים, בגרסאות אחרות) מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל את ההזדמנות הגדולה בהיסטוריה של הסכסוך החמיצו היהודים, כאשר בתקופה הקצרה בשנות העשרים שבהן ממשלות בריטניה עדיין אהדו את הציונות לא גייסו את כל כוחותיהם הכלכליים והארגוניים למפעל הלאומי, ורק כמה עשרות אלפים מהם עלו לארץ. כך הוחמצה שעת הכושר ליצור בארץ ישראל מאסה אנושית שתאפשר רוב יהודי ומשטר דמוקרטי כאחד; ואת שלא נעשה אין להשיב.

שגיאתו השלישית של הימין הייתה ההתעקשות להתעלם מההבדלים בין עמדתה של התנועה הלאומית הפלסטינית (אש"ף) לעמדתו של האסלאמיזם הפלסטיני (חמאס והג'יהאד האסלאמי) ביחס לסכסוך. התעקשות זו השתלבה בגישה מהותנית כללית לאסלאם ולחברות אסלאמיות.

האמת היא שיש הבדל בין הזרמים, ולהבדל יש משמעות. עמדתו של חמאס הייתה ונותרה חד-משמעית בשלילתה המוחלטת כל אפשרות להכרה בישראל ולשלום עם ישראל. מעמדה זו נגזרה ההתעקשות של התנועה שהמרב שהצד הפלסטיני רשאי להסכים לו הוא חתימה על "הודנה". תרגומו של המונח "הודנה" לעברית כהפסקת אש מטעה, כיוון שמשמעותו ההיסטורית היא הפסקת אש זמנית, שהלגיטימיות שלה נובעת אך ורק מכך שהיא מאפשרת למוסלמים להתכונן לסיבוב מלחמה נוסף בתנאים טובים יותר.

לעומת זאת, עמדתו של אש"ף משלהי שנות השמונים ביחס לסכסוך הייתה – ונותרה – אמביוולנטית. מצד אחד, אימוץ החלטות בינלאומיות שמשמעותן הכרה בישראל ופתרון הסכסוך בדרך של פשרה ושל הסדר-קבע; מצד אחר, פרשנויות של החלטות אלה שמשמעותן האפשרית דבקוּת בשאיפה לחיסולה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מצד אחד, רטוריקה של שלום ופיוס; מצד אחר, רטוריקה של מלחמה ושנאה.

במובן המעשי, האמביוולנטיות התבטאה מאז יושמה "הצהרת העקרונות" במעבר מתקופות של שיתוף פעולה ביטחוני יעיל עם ישראל לתקופות של לוחמה ישירה ועקיפה נגדה. ברור כי התנועה הלאומית הפלסטינית לא חצתה את הרוביקון – או הירדן – של השלמה מלאה עם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בגבולות כלשהם. אבל אמביוולנטיות אינה, או לכל הפחות אינה בהכרח, ביטוי של הונאה מתוחכמת. כמו בחיים הפרטיים של אנשים, גם במדינאות היא עשויה להעיד על התגוששות בין רצונות ואינטרסים סותרים ועל חוסר יכולת להחליט על דרך באופן מחייב ובלתי הפיך.

קיומה של אמביוולנטיות לא אפשר יחסי אמון, אבל יצר מרחב פוטנציאלי לשיתוף פעולה זהיר ומסויג, שאכן מתקיים בין ישראל לרשות מזה עשרים שנה, בעיקר בתחום הביטחוני, ונותן גם סיכוי להתקדמות אל מעבר לסוג כזה של שיתוף פעולה. בעוד שהאידאולוגיה והפרקטיקה של חמאס לא הותירו אופק כלשהו להסדר עם ישראל בעתיד, אלו של אש"ף הותירו פתח כזה – צר ודחוק, אבל ממשי.

המהלך התודעתי הכפול של הימין, שקבע שאין הבדל בין חמאס לרשות כדי להשתכנע שטוב לישראל הפיצול בין חמאס לרשות, היה הרסני מפני שתרם לכך שממשלות ישראל והמודיעין החילו את הגיונה של הרשות כשחקן מדיני אמביוולנטי גם על חמאס, שמעולם לא היה שחקן כזה. כך נולדה הקונספציה שחמאס "מורתע", בלבול בין המציאות כפי שהימין היה רוצה שתהיה למציאות כפי שהייתה. ישראל – ואם לדייק, ישראל שאינה בגבול עזה – נהנתה במשך שנים משקט יחסי שהופר בסבבי לוחמה מוגבלים, ואלה אפשרו לפוליטיקאים לדגמן לוחמנות ומנהיגות בלי לשלם את המחיר הכרוך בהן. כל זאת בזמן שחמאס הצהיר בגלוי על כוונותיו, התאמן בשקידה על מימושן, והקים מערכות התקפה והגנה שצה"ל וההנהגה המדינית היו עיוורים לחומרתן.

אכן, היו פוליטיקאים בימין ובמרכז שהזהירו מפני מדיניות ההכלה וקראו לשים לה סוף. אלה היטיבו להבין את הסכנה בארגון שמטרתו המוצהרת היא חיסולה ללא תנאי של ישראל, שתומכיו מורשים להיכנס לשטח ישראל, ולפקודיו ניתן להתעצם כמעט ללא הפרעה על הגבול. אך העובדה המצערת היא שאיש מהם לא ניצל את התנאים הפוליטיים הנוחים שנוצרו ב-2022 כדי להעמיד את המסקנה המתחייבת מהבנה זו כתנאי לשותפותו הקואליציונית. אפילו את המינימום המתבקש, שלא היה כרוך בסיכון פוליטי, לא עשו מבקרי-הקונספציה: בדיקה מעמיקה באשר למוכנות של הצבא למקרה שיתברר שהקונספציה אינה נכונה; וניסוח תוכנית צבאית ומדינית רצינית למקרה שיתברר שכך.

שגיאתו הרביעית של הימין הייתה ההתעקשות כאילו כישלונן של ההתנחלויות ביהודה ושומרון להפוך למפעל המונים הוא כישלון זמני וניתן-לתיקון, אם רק יוכשרו הלבבות. עומקו של הכישלון היטשטש בתודעה הישראלית, הערבית והבינלאומית משום שלא רק למנהיגי המפעל יש אינטרס להציג את ההתנחלויות כסיפור הצלחה סוחף.

חרף קרבתם הגיאוגרפית למרכז הארץ, מחירי הדיור הנוחים והתנאים האקולוגיים המשופרים, הרוב המכריע של הישראלים לא רואים מזה שני דורות את יהודה ושומרון שמעבר לשכונות או לערים הצמודות לקו הירוק כמקום מגורים פוטנציאלי, כמחצית מהם שוללים את מפעל ההתנחלויות גם מבחינה אידיאולוגית. למעשה, חוץ מאשר בציונות הדתית ובחוגיהם של אחרוני הרוויזיוניסטים, אין בחברה הישראלית קבוצה שנאמנה למפעל זה ללא סייג.

גידול האוכלוסייה המתון בהתנחלויות נובע מילודה, לא מאטרקטיביות של נדל"ן או מלהט אידאולוגי. הוא נעשה תלוי בהדרגה בשתי ערים חרדיות, ביתר-עילית ומודיעין-עילית, על גבול הקו הירוק, שפינויָן בכל הסדר שהוא ממילא אינו על הפרק. חוסר ההצלחה ביצירת מאסה יהודית קריטית, טעונה אידאולוגית וחוצת-מגזרים, הותיר מעל ההתנחלויות את עננת הזמניות המאיימת על המפעל יותר משלושה עשורים לאחר שאחד האידאולוגים הרהוטים של השמאל הציוני הכריז עליו כ"בלתי הפיך". בה בעת, לפינוי של רובן במסגרת הסדר אין היתכנות פוליטית וכלכלית.

שגיאתו החמישית של הימין הייתה באי הבנת המגבלות הפוליטיות שיוצרות הסתירות הפנימיות בקואליציה הדמוגרפית שאפשרה את עלייתו לשלטון ואת הישארותו בה כמעט ברציפות מאז 1977. קואליציה זו התבססה מראשיתה על שילוב כוחות בין הימין האידיאולוגי החילוני והמסורתי של יוצאי התנועה הרוויזיוניסטית, המפלגה הליברלית והאגף הניצי בתנועת העבודה לבין הרוב המכריע של הציונות הדתית ושל החרדים. אל אלה הצטרפו מאמצע שנות התשעים רוב העולים מברית המועצות לשעבר.

המשבר הפוליטי שהחל ב-2019 מתואר כתוצאה של ההסתבכות הפלילית של בנימין נתניהו והאיבה שפיתחו כלפיו כמה ממנהיגי הימין, כולם מקורביו לשעבר. ואולם, שורשו של המשבר בכך שמפלגה שרוב בוחריה יוצאי ברית המועצות לשעבר, ישראל ביתנו, פרשה מברית הימין, ובוחריה של מפלגה זו, שמאסו במתח בין זהותם החילונית להשקפתם המדינית הניצית, נותרו נאמנים לה.

ארבע שנים לאחר מכן, התוצאה של מלחמת 7 באוקטובר הייתה בקע נוסף במחנה הימין, בלתי ניתן לגישור, שנוצר כתוצאה מההכרה של רוב מרכיביו בדבר הצורך בהגדלה ניכרת של מספר הלוחמים בצה"ל, לבין תפיסת העולם החרדית, הרואה בשימורה של החרדיות עצמה עיקר-עיקרים שאין לסטות ממנו ומסרבת לגיוסם של בניה. לאלה מתווסף המתח הבסיסי, שמעולם לא יושב, בין מי שבשורש תביעתם להחיל ריבונות ביהודה ובשומרון עומדת תפיסה גאולית (כיצד ומתי הפך הכינוי "משיחי" למי שמחזיקים בתפיסה כזו עלבון?) לבין מי שמנוכרים לשיקולי מעמקים כאלה.

הבקיעים מכבידים על הימין ועתידים לטלטל אותו כבר בבחירות הקרובות וממילא להוסיף לקשיים במימוש קווי המדיניות שלו – לא רק ביחס לתוכניות סיפוח, אלא גם בהימנעות מחידושו של תהליך מדיני. מאחר שהשמאל הציוני עתיד להיות גם לאחר הבחירות הבאות קטן מכדי להקים קואליציה ללא הימין,  חולשתם של שני הצדדים תקרא להקמת קואליציה רחבה, שבה יצטרכו הימין הציוני והשמאל הציוני להיפגש בעמדותיהם המדיניות.

חמש היו אפוא שגיאותיו של הימין: ההמעטה בחומרת ההתנגדות הבינלאומית לסיפוח; אי ההבנה שסיפוח, ולו מצומצם, יסכן את הרוב היהודי במדינת היהודים, או את משטרה הדמוקרטי; טשטוש ההבדלים הרעיוניים והמעשיים בין חמאס לרשות הפלסטינית; אי ההפנמה של כוח המשיכה המוגבל של מפעל ההתנחלויות; וההתעלמות מהסתירות הפנימיות בקואליציית הימין.

סיכום השגיאות של השמאל ושל הימין מלמד על מרחב מצומצם להכאיב של אפשרויות שעומד בפני ישראל. מחד גיסא, ישראל לא יכולה לספח שטחים ביהודה ושומרון או בעזה; מאידך גיסא, היא חייבת למנוע את עלייתו המחודשת של חמאס לשלטון. מצד אחד, היא חייבת לחדש את המחויבות הפעילה שלה לפתרון מדיני כולל לסכסוך ולהציע אופק, גם אם ארוך-טווח, של שלטון עצמי פלסטיני; מצד אחר, הדרך לפתרון מדיני שאינו כרוך בהתאבדות לאומית נראית חסומה. הקווים המנחים שעל פיהם נדון פתרון מדיני כולל בעבר – ממתווה קלינטון ועד "תוכנית המאה" – התבררו כחסרי תוחלת, ויישארו כאלה גם אם יְנוסו בפעם המאתיים שבעים וארבע; והחלופה של נסיגות חד-צדדיות התגלתה כאסון דיפלומטי וביטחוני כאחד.

מרחב האפשרויות של הסכסוך אינו רק מצומצם, אלא גם עדין. החל באינתיפאדה השנייה, שמאות הנרצחים ואלפי הפצועים שגבתה הושכחו משום-מה מהזיכרון הקולקטיבי, ועד למתקפת 7 באוקטובר, ישראל למדה בעשרים וחמש השנים האחרונות כמה כבד מחירן של הערכות יתר באשר לעוצמתה, לסיכונים שביכולתה לקחת או למהלכים שביכולתה לעשות ללא הסכמה רחבה בין הקבוצות המשרתות באוכלוסייה.

תוכנית מדינית חדשה

מצב זה קורא להצגה של תוכנית מדינית-ביטחונית חדשה, שתתבסס על הפנמה של משגי העבר ושל הצרכים והמגבלות של ההווה. התוכנית תחזיר את היוזמה המדינית בזירה הבינלאומית לישראל, תאפשר התקדמות לנורמליזציה עם סעודיה, אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות, ותיצור מצע להסכמה לאומית רחבה. היא נשענת על שלושה אדנים: דה-חמאסיזציה של עזה, הרחבת הסכסוך כמסגרת למשא ומתן על יישובו, והפיכוּת. הסינתזה ביניהם, הלחמתם למקשה אחת, היא שהופכת את התוכנית לבעלת משמעות.

דה-חמאסיזציה

על ישראל להודיע כי הכחדתו המוחלטת של חמאס ברצועת עזה היא מטרה אסטרטגית, שרירה גם לאחר שיוכרז על סיומה הרשמי של מלחמת 7 באוקטובר. ודוק: לא "חיסול יכולותיו הצבאיות", לא "חיסול יכולותיו השלטוניות", אלא חיסולו המוחלט של הארגון ברצועה, בדומה לדה-נאציפיקציה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. למימושה של מטרה זו אפשר שישראל תחיל על חלקים ברצועה או על כולה ממשל צבאי זמני (אך לא תחום במסגרת זמנים קבועה מראש), שיכלול גם פיקוח הדוק על מערכת החינוך ברצועה ועל ההטפה הדתית בתחומיה. רצוי שבמרכיבים האזרחיים של הממשל הזה ישתתפו מדינות ערביות תורמות והרשות הפלסטינית – אך בלי להעמיד את השתתפותן כתנאי להקמתו, שכן הצבתו של תנאי כזה תבטיח שהן לא יהיו שותפות.

קביעתה של הדה-חמאסיזציה כמטרה נחושה תלווה בהתחייבות ישראלית חד-משמעית שלא יוקמו התנחלויות בעזה, שתיאסר כניסת אזרחים ישראלים לרצועה, ושתכלית שליטתה הזמנית בעזה אחת: לשחרר את הפלסטינים משלטון הטרור והדיכוי של ארגון שהביא לאסונם, וליצור תנאים שיאפשרו את שיקומה של הרצועה, חיים של כבוד לתושביה ובסופו של דבר, בטווח הארוך, גם עצמאות פלסטינית מסויגת.

השילוב בין שתי המחויבויות – לדה-חמאסיזיציה באמצעות ממשל צבאי בעל האחריות העליונה לסדר האזרחי, ולאי-הקמתן של התנחלויות – ישכך, גם אם כמובן לא יעלים, את מצוקתה הבינלאומית של ישראל. הדין הבינלאומי לא אוסר על תפיסה צבאית זמנית של שטח שממנו בוצעו פעולות מלחמתיות ופשעי מלחמה מצד אויב שהצהיר ומצהיר בגלוי על כוונתו לשוב ולתקוף. הוא אוסר על שימוש אזרחי בשטח כזה, ומטיל על בעל השליטה אחריות מסוימת על שלומה של האוכלוסייה האזרחית – שלו ישראל הייתה מקבלת מלכתחילה, היה מצבה המדיני טוב לאין שיעור.

אין צורך במומחיות פוליטית כדי לשער את עוצמת ההתנגדות שהכרזה משולבת כזו תעורר מימין ומשמאל. היא תאלץ את הימין האידיאולוגי להתפכח מהאשליה כאילו מתקפת 7 באוקטובר הייתה תחילתו של תיקון לאיוולת "ההתנתקות" שבסופו יתגשמו כל המאוויים. היא תאלץ את כלל הציבור הישראלי להתפכח מהאשליה, שעודד באחרונה טראמפ, כאילו יהיה מישהו בעולם, לא כל שכן חיילים אמריקנים, שיעשה בשביל ישראל את העבודה של שיטור בעזה והגנה על ביטחון יישובי הדרום. השמאל, ולא רק השמאל, יצביע על המחיר הכבד של שליטה ארוכת-טווח בעזה ויתעקש על קידום הסדרים בהנהגת "כוחות רב-לאומיים" או "כוח ערבי משולב" שישליטו סדר ברצועה וישמרו על ביטחונה של ישראל. אלה כאלה חלומות באספמיה שחיוני להשכים מהם.

באשר לראשונים, הקמת התנחלויות בעזה תפורר את החברה הישראלית ובפרט את מערך המילואים, מחירה הבינלאומי יהיה כבד, ותועלתה הביטחונית הישירה תהיה אפסית. באשר לאחרונים, המצב הרצוי מבחינת מדינות ערב, ובמיוחד מצרים, אינו שקט ביטחוני בעזה. המצב הרצוי מבחינתן הוא שהרצועה תהיה ב"בעבוע שקט", שיצריך את תיווכן המתמיד (ומכאן גם את הכרת התודה המתגמלת של ארצות הברית) כדי למנוע מהסיר לגלוש. מפתה ככל שיהיה לחברה ישראלית תשושה להתמסר לקריאה להעביר את השליטה הביטחונית בעזה לכוח שלישי, אסור שכך יקרה. נסיגה ישראלית מהרצועה בשנים הקרובות תביא להשתלטות מחודשת מהירה של חמאס על כל שטח שיפונה, ובעקבותיה לחידוש הירי – תחילה כמובן ב"טפטופים" – על יישובי הדרום.

הרחבת הסכסוך

כאדן משלים לדה-חמאסיזציה של עזה, על ישראל להניח בפני הרשות הפלסטינית, ארה"ב והקהילה הבינלאומית בכלל הצעה חדשה ארוכת-טווח, יצירתית, זהירה והפיכה לפתרון מדיני של הסכסוך, שביסודה ההבנה שכל התוכניות שהוצגו עד היום, בכללן "תוכנית המאה" של טראמפ, לא נותנות מענה לצרכים ולמאוויים הבסיסיים של הישראלים ושל הפלסטינים כאחד, ועל כן נדרשים רעיונות רעננים ונוסחאות רעננות. היעד ארוך-הטווח של התוכנית אמנם יתאם לדין הבינלאומי ולתוכניות מדיניות שונות שהוצגו לאורך השנים, בהן "תוכנית טראמפ" המקורית: אפשרות לכינון ריבונות פלסטינית מסויגת בחלקים מיהודה ושומרון ובכל רצועת עזה, שאינה כוללת לא כוח צבאי ערבי מכל סוג שהוא ממערב לירדן ולא זכות התאזרחות בשטח ישראל – ולו במספרים סמליים – למי שרואים עצמם כפליטים פלסטינים. ואולם הדרך להתקדמות לקראתו של יעד זה תהיה שונה בתכלית מאלה שנוסו עד היום, ותתבסס על העיקרון של "הרחבת הסכסוך".

המושג "הרחבת הסכסוך" נראה משונה – האם הרחבה היא הדבר שנדרש לסכסוך ארוך-שנים, רב-ממדים, מורכב ומדמם כמו זה הישראלי-פלסטיני? אבל פתרונות לסוגיות מוקשות נוגדים לעיתים את מה שנדמה כאינטואיציה או כשכל הישר.

הרחבה נדרשת לסכסוך בשלושה אופנים, שיעקרו או לכל הפחות ישככו את הבעיות שהכשילו את המאמצים לפתרונו: טריטוריה; מעמד במקומות קדושים; בריתות הגנה.

טריטוריה. מאחר שהניסיון ליישב את סוגיות הליבה נכשל פעם אחר פעם במסגרת "הסל" של מאה האחוזים שהוא ארץ ישראל המנדטורית, ומאחר שסיבה מרכזית – גם אם לא היחידה – לכך היא ש"סל" זה, והתנאים שנוצרו בו מאז 1967, לא נותן מענה לצרכים של שתי מדינות בעלות שיעורי ילודה גבוהים שאמורות לאכלס יחדיו כחמישה-עשר מיליון איש ועוד מיליוני פליטים פלסטינים ועולים יהודים פוטנציאליים, הדרך המציאותית היחידה לקדם פשרה טריטוריאלית היא להגדיל את היקף השטח, כלומר את הסך-הכול הנדון. דרך זו גם תחלץ את הצדדים מפני מועקת המפָּלה הכרוכה בנסיגה מעמדות שהציגו כנדיבות ביותר האפשריות מבחינתם במשאים ומתנים קודמים.

ישראל ובעלות בריתה יפעלו לפיכך להגדלת היקפו ואיכותו של השטח שעליו נושאים ונותנים, כך שבסופו ארוך הטווח של התהליך המדיני תהיה לריבונות הפלסטינית אפשרות לשלוט בשטח גדול יותר מ-22% שנדונו עד היום, וזאת באופן שיאפשר את הישארותן של מרבית ההתנחלויות שהקימה ישראל מאז 1967 ביהודה ושומרון ואת סיפוחן הרשמי והחוקי לישראל, וכן את קליטתם של פלסטינים שרואים עצמם כפליטים באופן נאות בתחומי הריבונות הפלסטינית המוגבלת.

הגדלת הסל הטריטוריאלי שעליו נושאים ונותנים אפשרית בשתי דרכים, שאינן תלויות האחת באחרת, אבל יש תועלת בשילוב ביניהן:

א) יצירת איים מלאכותיים. את הרעיון הזה העלה ישראל כץ לפני כמעט עשור. הוא נדון כמטרד או כאזוטריה, בכלל זה על ידי האיחוד האירופי, גוף שלמרבה האירוניה הקמתו נקשרה ברעיון שהדרך לפתרון מחלוקות היא הרחבת הפרמטרים הנדונים ולא צמצומם.

הזריזות שבה הועלם הרעיון מלמדת על המאובנות שאינה מודעת למאובנותה של העוסקים בסכסוך מכל הצדדים. לכץ דימוי אפרפר ושש-לרצות, ובכל זאת הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד שהעלה בשנים האחרונות רעיון מקורי ומועיל ביחס לסכסוך.

בעוד שתכליתו המוצהרת של האי המלאכותי הייתה לנתק, במסגרת מפוקחת ביטחונית, את התלות של עזה בתשתיות ישראליות, יש חשיבות עצומה לפוטנציאל שטמון בתוכנית להרחיב את שטחה של הרצועה, ומכאן גם את שטחה הכולל של הישות הפלסטינית העתידית, שלא על חשבון שטחים קיימים. שמונה קילומטרים רבועים הם שטח זעיר; אבל כששטח כזה הוא של אדמה בתולית ופתוחה לחרישות שונות, ומצטרף למרחב של בסך הכול מעט יותר משלוש מאות וחמישים קילומטרים רבועים, הוא מהווה תוספת טריטוריאלית משמעותית – מה גם שהקמתם של אי מלאכותי שני ושלישי יכולה להתלוות לזה הראשון.

ב) הסדרי החכרה ארוכי טווח (לפחות 250 שנה) בשטחים לא מיושבים או מיושבים צמודי-גבול בסיני, וכן בשטחים לא מיושבים בירדן, שאליהם נספחת האפשרות למכירה בתום תקופת ההחכרה.

מדבר סיני הוא שטח שומם ברובו הגדול, שברובו הגדול לא מניב למצרים תועלת כלכלית, ולעומת זאת הוא מעמיס עליה סכנות ביטחוניות. החכרה של 2.5% בלבד מהשטח הזה בקירוב תשלש (!) את שטחה של רצועת עזה, ואפשר שתיעשה ביצירת רציפות טריטוריאלית.

אכן – מצרים תביע התנגדות נחרצת (וחד משמעית, ומלאת-זעם, ואפופת-עלבון וכו') לאפשרות כזאת כשרק תעלה, אם תעלה, אפילו אם יהיה זה בערוצים חשאיים. היא תישבע חגיגית אמונים לקדושת הריבונות על כל רגב אדמה.

אבל החכרה ארוכת טווח של שטח ריבוני אינה שקולה לוויתור על ריבונות, ממש כשם שהשכרת דירה אינה שקולה לוויתור על בעלות. היא גם אינה שקולה לאירוח, זמני או קבוע, של מאות אלפי פליטים פלסטינים על כל הבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות הכרוכות בכך. מצרים ויתרה לפני תשע שנים באופן מלא לסעודיה על השליטה בשני איים אסטרטגיים, סנפיר וטיראן (שאמנם סוגיית הריבונות עליהם נותרה פתוחה). הסיבה לכך הייתה חולשתו של משטר שהביא למצרים יציבות פוליטית אבל במחיר של דיכוי אזרחי, ובלי שהצליח לפתח את הכלכלה ולהציע אופק של תקווה למיליוני מובטלים צעירים. הישרדותו של שלטון סיסי תלויה בפועל בתמיכה כלכלית חיצונית, במיוחד מסעודיה ומאיחוד האמירויות, ונזקקת לכל הפחות להסכמה שבשתיקה מצד ארצות הברית למשטר הרודנות שכונן. ככל שמצוקתו של השלטון המצרי תחריף והלגיטימציה שלו תתערער, והדרך שבה הוא הולך מבטיחה שזו תחריף וזו תתערער, למענק שנתי קבוע של מיליארדי דולרים תמורת החכרה של שטח חסר תועלת תהיה משמעות גדולה יותר, ובלבד שזו תיעשה במסגרת שתשמור על "הכבוד הלאומי" בהצגתה של מצרים כברון-נדיב שבאצילותו מחלץ את האזור ואת העולם מסכסוך מייסר.

ירדן היא מדינה ענייה כמו מצרים, תוססת מאיומים מבית ומחוץ, וכלל לא ברור שבית המלוכה המסוכסך שלה ישרוד ביום שאחרי המלך עבדאללה. כבר היום הישרדותה תלויה בתמיכה גלויה וסמויה אמריקנית, ישראלית וסעודית. גבולותיה מחייבים מבחינת הדין הבינלאומי, אבל נוצרו באופן מלאכותי במשרד המושבות הבריטי (הסיבה לכך שהם נראים כאילו צוירו בעיפרון ובסרגל במשרד בשעת לילה מאוחרת היא שהם צוירו בעיפרון ובסרגל במשרד בשעת לילה מאוחרת).

במוקדם או במאוחר עלולה לעלות מחדש השאלה, ואפילו אצל מקדשי זכויות האדם, האם ראויה מציאות שבה בית מלוכה חיג'אזי וקואליציית-מיעוט של שבטים בדוויים שולטים-בפועל ברוב פלסטיני, שדרכו לצמרת חסומה. החכרה של 1% משטח ירדן הדרומי תוסיף כ-15% לשטח המיועד לריבונות פלסטינית (!) תשנה ללא הכר את האפשרויות הדמוגרפיות-אקולוגיות של הריבונות הזאת (אומנם במחיר של פגיעה ברציפות הטריטוריאלית) ותהפוך תודעת ויתור והפסד לתודעת הישג. בזמן המתאים ובנסיבות המתאימות, תמורת סיוע כלכלי מאסיבי וערבויות לקיומה העתידי של הממלכה, עסקת החכרה עשויה להתקבל בבית ההאשמי בברכה, גם אם בחשד ובחשש.

מעמד במקומות הקדושים. ישראל היא הריבון בהר הבית, אבל הרשות הפלסטינית נהנית משליטה פוליטית ודתית במקום, בעוד ירדן נהנית מ"מעמד מיוחד". זהו הסדר מזיק מכל הבחינות. יהודים אינם נהנים מזכות תפילה בהר, וכל מי שאינם מוסלמים אינם נהנים כיום מהזכות להיכנס כמבקרים לאתרי-תפילה מהיפים בתבל (איסור שאין לו הצדקה דתית, ואשר נאכף בגסות שתכליתה לסמן מי הריבון האמיתי בהר). ירדן והרשות, שתי ישויות תלויות-תרומות בפריפריה של מעגלי הכוח המוסלמיים, נתבעות לקבל החלטה בדבר ויתורי-קבע היסטוריים על הריבונות במקום השלישי בקדושתו לאסלאם, ויתורים שאין ולא יהיה בכוחן לעשות באופן עצמאי. וכל זה בעת שמדינות מוסלמיות עתירות-עוצמה מודרות ממעורבות יוקרתית בסמליותה בנכס החשוב ביותר מבחינתן בהקשר של הסכסוך.

הפתרון האפשרי למכלול הבעיות האלה הוא הגדלת מספרם של הצדדים המעורבים בפתרון הסכסוך על הר הבית, כך שמדינות מוסלמיות גדולות, ובראשן סעודיה, טורקיה, מצרים ואינדונזיה יצטרפו לרשות ולירדן בקבלת חזקה במובן הסמלי-דתי (אך לא הביטחוני) על ההר לצד ישראל. אפשר שחזקה זו תיושם, ברוח רעיונות שהועלו בעבר וברוח "הסכמי אברהם", ביצירת מעמד משפטי חדש ולפיו האל הוא הריבון בהר, וגופי-גג א-מדינתיים ועל-מדינתיים, המייצגים את אומת האסלאם ואת העם היהודי, מופקדים על מימוש ריבונות זו, כלומר על סדרי-הנהגתו של ההר ועל חופש הפולחן המלא בו.

בריתות הגנה. התקווה הערבית לראות בחיסולה של ישראל לא תדעך כל עוד לא תשתנה המציאות של מיליוני יהודים בודדים מוקפים במאות מיליוני ערבים, ומציאות זו לא תשתנה גם אם כל משפחה יהודית תביא לעולם עשרה ילדים. התקווה הערבית גם לא תדעך כל עוד תהיה לערבים סיבה להאמין שארצות הברית והמערב בכלל ייטשו בסופו של דבר את ישראל, והשנה האחרונה לא עודדה אותם להאמין אחרת.

לפיכך, התמורה המדינית ארוכת-הטווח שעל ישראל להתעקש על קבלתה בהקשר של סיום הסכסוך עם הפלסטינים לא צריכה להסתכם בהסכמי תעופה נוחים, במענקי סיוע או בטקסים עתירי-מליצות ושירים מתקתקים, אף שכבודם של אלה מונח במקומו. הערבות היצוקה ביותר למחויבות מערבית לקיומה של ישראל היא כינון ברית הגנה מחייבת בין ישראל לארצות הברית לצד קבלתה לברית נאט"ו.

ברית הגנה ישראלית-אמריקנית תמעיט – גם אם לא תסכל – את ההשלכות המיידיות שעלולות להיות לעליית ממשל אנטי-ציוני בארה"ב בעתיד. שותפות בברית נאט"ו לא תגביל את זכותה ואת יכולתה של ישראל ליזום מתקפות מנע או להילחם לבדה (כשם שלא מנעה, לדוגמה, מבריטניה להילחם לבדה על שחרורם של איי פוקלנד מהכיבוש הארגנטינאי, ואינה מונעת מטורקיה לתקוף בסוריה). אך משמעותה היא שכל אחת מחברותיה של הקואליציה הצבאית החזקה ביותר בעולם, ובה שלוש מעצמות גרעיניות, תידרש (סעיף 5 של אמנת היסוד) לבוא לעזרתה בכל מקרה של מתקפה עליה. מהלך כזה, כתמורה הסופית להסכם קבע, יקבע בפני אויבים-שיהפכו-לידידים אך ישתעשעו בהמתנה לשעת כושר עיקרון ברור, גם אם לא מחייב באופן חד-משמעי מבחינת השלכותיו המעשיות: פלישה ערבית לישראל זהה לפלישה לבלגיה או לפינלנד, מלחמה נגד ישראל זהה למלחמה נגד המערב כולו.

הפיכוּת

אפשר, ולא תהיה זו הפתעה, שבטווח הקצר וגם בטווח הבינוני לא יימצא למהלכים שהוצעו כאן פרטנר פלסטיני. במקרה כזה תצא ישראל נשכרת בזירה הבינלאומית מחידוש מעמדה כצד היוזם, החולם, הנכון לפשרה, ובזירה הפנימית, מהאפשרות ליצירתה של הסכמה לאומית רחבה בשאלה המדינית-ביטחונית.

ואולם, גם אם יתברר שיש בצד השני מי שקשוב לרעיונות חדשים, קידומם ייעשה בהדרגה ובזהירות, על בסיס מבחנים קשיחים. דה-חמאסזיציה, יצירת תשתית רחבה להסדרים טריטוריאליים חדשים, פתרון "אברהמי" לשאלת הר הבית, כינון ברית הגנה של ישראל עם ארה"ב והכשרת הצטרפותה לנאט"ו – תהליכים אלה ידרשו עשור לכל הפחות. אף צד מעורב לא ישלה עצמו שפתרון מלא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והסדר קבע כולל של הסכסוך הישראלי-ערבי, יתאפשרו תוך חודשים בודדים, או שפרס נובל לשלום מונח להנהגות הנוכחיות על המדף לקוטפו.

ההשתחררות מסדי-זמנים דחוקים ובלתי ריאליים, דוגמת אלו שהפכו את תהליך אוסלו למטרה בפני עצמו וסופם שגם הפכו את הזמני לקבוע, תאפשר התקדמות שקולה בכפוף לתנאים הביטחוניים ולהתפתחויות המדיניות. היא תשחרר את המנהיגים שיחלו בתהליך מהנטל ההיסטורי של הפשרות הסופיות הכרוכות בנקודות הסיום של הסדר הקבע, שאין מנהיג ישראלי או פלסטיני שמסוגל בעת הזאת לשאת.

בתקופת הביניים הארוכה יידרשו שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, ל"מס רצינות וסבלנות" אחד כלפי האחר וכלפי העולם. ישראל תכריז על מדיניות של "הפיכות", המנוגדת בתכלית למדיניות הממשלה הנוכחית. עיקרון ה"הפיכות" יקבע שישראל תימנע מיוזמות דיפלומטיות וממהלכים תשתיתיים חדשים ביהודה ושומרון שתכליתם לסכל או שעלולים לפגוע באפשרות להגיע להסדר קבע בעתיד שבמסגרתו רוב השטחים יעברו לריבונות פלסטינית מסויגת, אם וכאשר ייווצרו נסיבות שיאפשרו חתימה על הסדר כזה. במקביל, ישראל תמתן את הציפיות שלה לנורמליזציה מלאה עם מדינות ערביות נוספות, בכלל זה עם סעודיה. כלקח מהסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים, קשרים כלכליים, אשרות תיירים, משלחות נוער וסטודנטים, חילופים תרבותיים – כל אלה יתפתחו עקב בצד אגודל, מלמטה למעלה, ללא טקסים גרנדיוזיים, ללא כאן ומייד ועכשיו. הרשות הפלסטינית, מצדה, תידרש לרפורמה מקיפה ומפוקחת במערכות הממשל, הכלכלה והחינוך. זו תחייב הוצאה מחוץ לחוק של תנועות הקוראות לחיסולה של ישראל, ובראשן חמאס, ובעקבותיה עריכת בחירות; השתחררות הדרגתית של הכלכלה הפלסטינית מהתלות בתרומות; וגידולו של דור חדש שלא יראה ביהודים יצירי-שטן ואויבי-נצח.

להיות מופתעים לטובה

זו אינה עת נוחה לדיבורים על הסדרים, על הסכמים, על שלום. אבל דווקא משום כך חשוב להזכיר: הפתעות אינן חריג בהיסטוריה, אלא נורמה, והדברים נכונים לא רק לתפניות אסטרטגיות לרעה, אלא גם לטובה. המודיעין שלא חזה את מלחמת יום הכיפורים הוא אותו מודיעין שלא חזה את מהלך השלום של סאדאת. המודיעין שלא חזה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא אותו מודיעין שלא חזה את קריסת ברית המועצות. המודיעין שלא חזה את עליית דאע"ש הוא אותו מודיעין שלא חזה את הסכמי אברהם. והמודיעין שלא חזה את 7 באוקטובר הוא אותו מודיעין שלא חזה את קריסתו של משטר אסד.

אסור לישראל לאבד את היכולת להיות מופתעת לטובה. הבחירה בשנים הקרובות לא חייבת להיות בין היבריס כוזב לבין תבוסתנות, בין שבועה למלחמת-נצח לבין פזיזות מדינית וביטחונית. עלינו להתעקש על שביל הביניים, שבו הלב נשאר פתוח לחדשות חיוביות, והראש זהיר ומפוכח – אבל גם יצירתי, יוזם וחסר מנוחה.

אוריה שביט הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב. מתמחה במחקר תאולוגיה והלכה אסלאמיות מודרניות.

תמונה: Jaber Jehad Badwan, באדיבות ויקימדיה