תורת ההגה של לשון התנאים

תורת ההגה של לשון התנאים

משה בר-אשר

מוסד ביאליק, תשפ"ה |  208 עמ'

נחמד להתוודע מפעם לפעם אל שיגם ושיחם המקצועי של חכמי לשוננו, ואם כבר – של נשיא האקדמיה ללשון לשעבר. את ספרו הכ"ה כותב משה בר-אשר כשהוא מעיד על עצמו כי כבדה יד ימינו, והוא מקדיש אותו להיבט הראשוני של לשון חכמינו הראשונים, התַנאים: תורת ההגה, הבאה עוד לפני תורת הצורות, ובוודאי לפני תורת המשמעים ותורת התחביר. איך הגו קדמונינו את מילות העברית? איך נשמעו התנועות והעיצורים? ואיך בעצם אפשר לשחזר דבר כזה?

לכאורה צא ולמד. פתח משנה וקרא. אבל השחזור קשה אף יותר משחזור תורת ההגה של לשון המקרא, שכן לכתובים המקודשים ביותר נמצאו אנשי מסורה שהעבירו את דקדוקי קריאתם עד לימי בעלי המסורה ממציאי הניקוד, ואילו המשנה, אף שהיא מאוחרת יותר, רבו השיבושים וחילופי הגרסאות בנוסחיה עד שהגיעו לידי הנקדנים הראשונים וכותבי כתבי היד של המשנה שבידינו. למרבה השמחה ישנם כתבי יד כאלה, מלאים ומנוקדים, מסביבות המאה ה-12 לספירה. ועדיין, לא רק שהם אינם זהים, בכל מקרה סימני ניקוד עדיין אינם ערובה לדרך הגייתם המקורית.

עבודת הבלשנות ההיסטורית היא אם כן עבודת בלשות ממש. ספרו של בר-אשר הוא ספר מסכם, הבנוי על תילי ידע שצברו חוקרים בני תקופתנו. מסכם, ולעיתים מסיק ופוסק. רבים הפרטים בו, ומעניין הניסיון המתמיד לאינדוקציה, להוצאת כללים מן הפרטים.

אפשר למצוא עניין באלה וגם באלה. יפה למשל לראות על מה מסתמכת ההשערה שלשון חז"ל היא ביסודה ניב כבוש שהתקיים בארץ כבר בזמן המקרא אך לא זכה לקאנוניזציה בדמות הנצחה בכתובים, למעט כמה הבלחות המשמשות היום ראיה, כגון פניית "אַתְּ" לזָכר, וסיומת ין לרבים, גם בכמה מקומות במקרא. בהיבט יסודי יותר של תורת ההגה, אנו מתוודעים בעזרת היסקים מצורות הכתיב במשנה לאובדן הגיית ו העיצורית כ-w כנהוג בימי המקרא.

לעוסקים בעריכת לשון מודרנית, ולטרודים בכתיב, ולמתעקשים על כתיב חסר, תימצאנה הפתעות כשיגלו כי הכתיב המלא, לדיוקי כלליו הנבונים, הוא בעיקרו לא המצאה של מקילי המודרנה אלא יסודו בלשונם המתועדת של התנאים. ההיסטוריה של הלשון היא, מסתבר, גם מקור לגיטימיות לתופעות חדשות, על אפם ועל חמתם של קיבעוניים.

נאחל לפרופ' בר-אשר שתקל ימינו ותיטב בריאותו וישלים כתקוותו גם את כרך תורת-הצורות ושאר גדולות ונצורות.